אור ברסלב
שות שבט סופר חלק ב חלק אבן העזר › תשובה ט

שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר

חלק אבן העזר · תשובה ט

תשובה ח

שלום לך תלמידי המופלג חרוץ ברק השנון בע"פ מו״ה עזריאל מייזנער נ"י בק"ק סיקס יע"א

מכתבך קבלתי ע"ל ושמחתי בדברי תורתך בסוגי' עמוקה דמקדיש מעשה ידי אשתו כתובות כ"ח ע"ב ונפשך חשקה ואיותה לדעת מה ששמעת ממני בעת שיצקת מים על ידינו בישוב דברי הרמב"ם פ"ז הכ"ח מהל' ערכין שכתב וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדים לו כל מעשה ידיה הקדש ותמה הר"ן דהא מסוגי' דאמרינן ופליגו דר"ל דאמר מתוך שיכול לכופה למעש"י נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן מוכח דלר"ה דקיימ"ל דיכולה אשה לומר א"כ ואיני עושה אינו יכול לומר יקדשו ידיך דאין הידים שלו להקדישם כיון דיכולה להפקיע מעשה ידיה ממנו ע"י א"נ וא"ע ועיין בכ"מ שם שנדחק בחד תירוץ אף דלא צריך לזה ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה מ"מ כיון דסבר כן באמת אמר אע"ג דאין צריך יע"ש ולענ״ד נראה ליישב בשנקדים דהנה הש"מ וכן הפנ"י בסוג' הקשו דאמר על רב הונא אמר רב דקסבר מזונו עיקר ומע"' משום איבה ומקשה מהברייתא דתקנו מזונות תחת מע"י וצריך להפך הברייתא דלמא קסבר ר"ה דמזונות דאורייתא ובודאי מזונות עיקר ומשו"ה יכולה לומר א"נ וא"ע אבל אי מזונות דרבנן גם ר"ה סבר די"ל דתקנה דמע"י עיקר ולא יכולה לומר א"נ וא"ע וא"ש הברייתא דסבר מזונות דרבנן אבל ר"ה סבר כהני תנאי דמזונות דאורייתא ואי אמרינן איפכא דלמ"ד מזונות דאוריתא לא יכולה לומר א"נ וא"ע כשיטת רש"י בפ' נערה דלא שייך איבה אי מזונות דאורייתא א"כ קשה מאי דקאמר ופליגו דר"ל דלמא ר"ל סבר מזונות דאורייתא ובפרט דאזיל לר"מ דמשמע דסבר מזונות דאורייתא דהא בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דסבר ר"מ דתנאי בטל משום מתנה עמ"ש בתורה וא"כ גם רב מודה למ"ד דאורייתא ומאי קאמר ופליגי על ר"ל ונ״ל ליישב דהנה תוס' דף מ"ז ע"ב בד"ה זימנין כתבו אע"ג דמשמע מסוגי' שם דפרקינה עיקר מ"מ אינה יכולה לומר אינו ניפדת ואינו נותנת פירות דדוקא א"נ וא"ע יכולה לומר משום דאינה מפקעת לגמרי החזקה שאם אמרה היום א"נ וא"ע למחר יכולה לחזור ולומר שתפשה ותהא ניזונית אבל אם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות דהא פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה יע"ש ובהפלאה שם כתב דדברי תוס' הם מוכרחים מצד הסברא דהא קיימ"ל כר' יהודא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא מהני מחילה בכתובה וכיון דק דקיימ"ל מזונות דרבנן לא מהני מחילה וממילא יכולה לחזור והא דמהני מחילה כל זמן שאינו חוזרת היינו משום דלא שייך חיזוק כל זמן שלא תרצה במזונות יע"ש ועיין בתוס' ר"פ הכותב דאינו נזונת בודאי יכולה לומר דא"א להאכילה בע"כ וממילא אינו נוטלת מע"י אבל הא דיכולה לחזור ולומר נזונת ועושה היינו משום דא"א לה למחול משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ולא מהני מחילה וא"כ י"ל מה"ט הוכיח הש"ס דקסבר רב מזונות דרבנן דהא אמרינן בש"ס בפ' הזהב דרב אמר אנא דאמרי אפילו כר"י דבדאורייתא תנאי קיים בדבר שבממון ומ"מ שאין לך עלי אונאה לא מהני משום דלא ידע דקמחיל וא"כ כיון דתנאי קיים בדאורייתא ואינו יכולה לחזור ומיעקר תקנתא דרבנן לגמרי ומשו"ה לא יכולה לומר א"נ וא"ע דהא מפקעת לגמרי תקנת מזונות ומשו"ה קאמר הש"ס דרב סבר מזונות דרבנן ולא מהני מחילה ויכולה לחזור דהא רב סבר ר"פ הכותב דבירושה לא מהני תנאי משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ומשו״ה כיון דיכולה לחזור יכולה לומר א"נ וא"ע ושפיר הוכיח הש"ס לרב לשינותו דע"כ סבר מזונות דרבנן ובזה א"ש הא דלכאורה יש לדקדק הא דאמר ומאריך בטעמא דרב קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה אינו ניזונת וא"ע הרשות בידה דזה שפת יתר ולאיזה צורך הכפיל עוד הפעם וכי אמרה א"נ וא"ע הרשות בידה וזה דקדוק עצום לכאורה ולפי דברינו מיושב כמין חימר דהא משו"ה קאמר דרב סבר מזונות דרבנן משום דאז יכולה לחזור ולומר דניזונית ועושה ולא מיעקר תקנתא לגמרי אבל אי לא הי' לה רשות לאחר אמירתה א"נ וא"ע לחזור דנזונית ועושה באמת לא הי' יכולה לומר א"נ וא"ע וזה שמסיים וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה היינו דעדיין רשות בידה לחזור מדבריה ולומר דנזונית ועושה ומשו"ה יכולה לומר א"נ וא"ע וצריך זה לנתינת טעם דיכולה לומר א"כ וא"ע וא"ש ולפ"ז אי אמרינן מזונות דאורייתא ותנאי קיים באמת אינו יכולה לומר א"נ וא"ע ולכאורה קשה דא"כ מאי קאמר מאי לאו בנזונת דהא מתניתן לר"מ ור"מ סבר מזונות דאורייתא אלא דלא קשה דהא ר"מ סבר בדאורייתא תנאי בטל וא"כ שפיר יכולה לחזיר דהא מחילתה לא מהני לדידיה אף אי מזונות דאורייתא דהא סבר תנאי בטל בדאורייתא ולפ"ז מיושב קושי' הפנ"י מאי קאמר ופליגי דר"ל דהא ר"מ סבר מזונות דאורייתא ורב מזונות דרבנן דהא לר"מ מזונות דאורייתא דסבר תנאי בטל הוי כמו לרב מזונות דרבנן דעשו חיזוק ותנאי בטל ואפ"ה קאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה אע"ג דתנאי בטל ויכולה לחזור ש"מ דפליגי רב ור"ל בסברתם וא"ש הכל.

אלא דעדיין יש להקשות מנ"ל דפליגי דלמא במזונות דאורייתא גם ר"מ סבר דיכולה לומר א"נ וא"ע אבל בדרבנן סבר ר"מ דאינו יכולה לומר דהא ר"מ סבר בדרבנן תנאי קיים ועיין בתוס' ר"פ אע"פ בד"ה ושמעינן ליה לר"מ דש"ס הוכיח דר"מ סבר בדרבנן תנאי קיים ולא עשו חיזוק כלל וא"כ י"ל הא דהוכיח תוס' דר"ל סבר כרב אדא דמזונות תחת מותר היינו אי רישא איירי באיני נזונית וכיון דלא שכיח דלא תהי' נזונת ויעלה לה מעות כסף ע"כ דסבר מזונות תחת מותר כן פירשו המפרשים אבל אי אמרינן במזונות יכולה לומר ובמותר לא יכולה אינו נוטל מעה כסף א"כ יש לאוקמי שפיר במעלה ומעלה אלא ברישא יכולה לומר א"נ וא"ע ובסיפא לא יכולה לומר ומשו"ה קדיש מחיים וא"כ עדיין מנ"ל דפליגי על ר"ל די"ל דסבר ג"כ מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דמזונות דאורייתא לר"מ ותנאי בטל יכולה לומר א"כ וא"ע אבל במותר נגד מעה כסף דהוא דרבנן ור"מ סבר דלא עשו חיזוק בדרבנן ומשו"ה לא יכולה לומר כיון דתנאי קיים לא יכולה לחזור וממילא לא יכולה לומר אינו נותנת מותר ומשום דמיעקר התקנתא לגמרי וצ"ל כתירוץ של מהר"ם לובלין על קושיתו לשיטת הרבינו יונה כיון דאמר דיכול לכופה למעשה ידיה ולא למותר מע"י משמע דאף למעשה ידיה יכול לכופה ומוכח דפליגי על ר"ל דאפילו במזונות דאורייתא נמי יכול לכופה אע"ג דלר"מ התנאי בטל וא"ש ולפי דברינו יש מקום ליישב הא דפירוש רש"י בד"ה ומי אמר שמואל הכי דסבר שמואל מותר לאחר מיתה קדוש וכבר עמד בש"מ ומהר"ם שיף דהא אי גם דסבר מחיים קדוש הי' מוכח דסבר ריה"ס דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולפי דברינו א"ש דאלו הי' סבר שמואל מחיים קדוש י"ל דבהא פליגי דר"מ סבר דלא יכולה לומר אינו נוטלת מעה כסף משום דסבר דבדרבנן לא פשו חיזוק אבל ריה"ס סבר בדרבנן עשו חיזוק וממילא יכולה לומר אינו נוטלת מעה כסף אבל בנוטלת באמת קדוש משו"ה הוצרך רש"י לומר דסבר לאחר מיתה קדוש ואפילו הכי פליג ריה"ס וע"כ משום דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל אלא שיש לפקפק על זה דא"כ אמאי קאמר חולין ולא כמו ברישא דעושה ואוכלת דמשמע מהא דקאמר חולין דאף בנוטלת הוי חולין משום דלא חייל ההקדש כלל ועיין והא דלא מוקי באמת רב ושמואל כרב אדא במחיים וברישא דמזונות דאורייתא לר"מ יכולה לומר א"נ וא"ע ובסיפא דמעה כסף תחת מותר לא יכולה לומר לר"מ כיון דמיעקר התקנתא לגמרי צ"ל כמו שתירץ מהר"ם קושיתו על רבינו יונה ויש להאריך.

וכל זה כתבנו לשיטת תוס' דיכולה לחזור אבל לשיטת הר"ן יש ליישב איפכא דהר"ן סבר דצריכא דוקא לומר א"נ וא"ע לעולם דאל"כ לקתה לבעל בכל פעם ויהי' מפסיד תמיד שאם תוכל לעשות תהי' אומרת א"נ ואם תחלה וכדומה ולא תוכל לעשות תאמר ניזונית וע"כ צריכה לומר א"נ וא"ע לעולם דוקא וא"כ יש לומר בודאי אי אמרינן מזונות דאורייתא ותנאי בטל וממילא יכולה לחזור לא יכולה לומר א"נ וא"ע דהא לא מהני אמירתה לפוטרו אבל אי תנאי קיים מהני דהא מהני מחילתה ולא יכולה לחזור וא"כ לפי מה דאמרינן בש"ס פ' הזהב מחוורתא כאביי דרב סבר תנאי בטל בדאורייתא וכן קאמר בפשיטות בר"פ הכותב דרב סבר תנאי בטל א"כ לא יכולה לומר א"נ וא"ע אבל אי אמרינן מזונות דרבנן אף דרב סבר בדרבנן עשו חיזוק כבר כתב בהפלא"ה שם די"ל לשיטת הר"ן דכל היכי דתקנו זה תחת זה כמו במזונות שתקנו חכמים מעשה ידיה כנגדו ובמה דמוחלת מזונות היא מרווחת את מע"י לא עשו חיזוק כיון דהיא ניחא לה טפי במע"י ממזונות יע"ש ומשו"ה שפיר מדייק הש"ס דרב סבר ע"כ דמזונות דרבנן דאי דאורייתא הוא סבר תנאי בטל ויכולה לחזור וע"כ סבר מזונות דרבנן וכה"ג לא עשו חיזוק או די"ל כמ"ש תוס' ב"ב מ"ט דרק בירושת הבעל סבר רב אשי חיזוק משום דיש ירושה בעלמא דאורייתא משא"כ פירות וכן מזונות דעיקר מדרבנן וצ"ל הא דאמר מאי לאו בנזונית אע"ג דר"מ סבר מזונות דאורייתא ותנאי בטל צ"ל באמת דר"מ סבר ג"כ מזונות דרבנן עיין בש"מ ד"ל כן וכסות לפנים שארה וצריך לומר כן דאל"כ קשה פשיטא כמו שמקשה אח"כ דאי באינו ניזונת פשיטא ולפי האמת דרישא משום סיפא י"ל דגם רב ושמואל אוקמי באינו ניזונת והא דקאמר ופליגו דר"ל אע"ג דר"מ סבר מזונות דאורייתא ואע"ג די"ל ג"כ דסבר מזונות דרבנן מ"מ דלמא ר"ל סבר כפשטות דברי ר"מ דסבר מזונות דאורייתא צ"ל ג"כ כמו שכתב מהר"ם כיון דאמר דיכול לכופה למע"י משמע אף במה שכנגד המותר והא ר"מ סבר בדרבנן תנאי קיים ולא סבר חיזוק כלל ובמזונות כ"ע מודו דלא שייך חיזוק וע"כ דפליג ר"ל בזה על רב הונא דסבר בדרבנן לא יכול לכופה וא"ש ועיין

ולאחר הקדמה נבוא ליישב דברי הרמב"ם די"ל הא דרמב"ם סבר דיכול להקדיש הידים אע"ג דתוכל לומר א"נ וא"ע היינו משום דלא שכיח שתאמר א"נ וא"ע ועיין ברא"ה שמתרץ לקושי' תוס' לקמן דהא בידה לומר א"כ וא"ע וכתב דמשום דלא שכיח שתאמר כן לא הוי בידה וא"כ י"ל כמו דאמרינן דלא יכולה לאסור ידיה בקונם על הבעל ולא מקרי ברשותה אע"ג דיכולה לומר א"נ וא"ע משום דלא שכיח שתאמר כן כן מסתבר דמה"ט ג"כ ברשותו הוי הידים שלה ובפרט לפי מה שסבר הב"ש ושעה"מ בקושי' הר"ן דמשו"ה לא מהני במקדיש ידיה לדידן דיכולה לומר א"נ וא"ע אע"ג דנזונית באמת משום דבשעת הקדש לא הוי ברשותו יע"ש וא"כ שפיר י״ל כיון דלא שכיח שתאמר הוי ברשותו בשעת הקדש כמו דאמרינן דלא הוי בידה משום דלא שכיח ולא מקרי ברשותה והוי לדידה דבר שלב"ל ובאמת הר"ן בעצמו הרגיש בזה בקושיתו דמוכח מהא דקודם שהכל ברשותו אלא דנדחק דמ"מ דלא אמרית כן היא משועבדת יע"ש והש"ס מדמה אשה הנזונית לשדה מכורה כבר וכן הידים אלמא כל כמה דלא אמרה הידים קנוים לו כשדה כן סבר הרמב"ם אלא שי"ל הא דלא שכיח שתאמר א"נ וא"ע זה תלי' בפלוגת' דתוס' והר"ן דלתוס' כיון דיכולה לחזור אי לא ספקה מע"י למזונותיה בודאי שכיח אי מזדמן דלא ספקה שתאמר א"נ וא"ע דמאי מפסדת דהא יכולה לחזור אבל אי לא יכולה לחזור כשיטת הר"ן א"כ בודאי לא שכיח דיראה אולי לא יספיקו לה מע"י ולא תוכל לחזור והסברא נכונה ואף דתוס' לא סברו כן דהא תוס' סברו דיכולה לחזור ואפ"ה כתבו דלא שכיח שתאמר א"כ וא"ע מ"מ לדידן יש לומר מצד הסברא כן ומה"ט סבר הרמב"ם דידיה ברשות הבעל כיון דלא שכיח והא דבאמת לא תוכל לחזור היינו משום דתנאי קיים בדאורייתא לדידן או אי אפילו מדרבנן י"ל דלא עשו חיזוק אבל אי בדאורייתא תנאי בטל בודאי יכולה לחזור וממילא שכיח שתאמר כן כיון שיכולה לחזור וממילא מיושב קושי' הר"ן שהקשה דלאיזה צורך קאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה כיון דלהרמב"ם אף ביכולה לומר א"כ וא"ע יכול להקדיש הידים ולא צריך לטעם דלכופה כלל ולדברינו מוכרח לזה דהא באמת סבר ר"מ דמזונות דאורייתא כפשטות דברי ר"מ ותנאי בטל וא"כ אי לאו דיכול לכופה ותוכל לומר א"נ וא"ע מ"מ כיון דתנאי בטל ויכולה לחזור שכיח הוא דתאמר א"נ וא"ע וממילא לא יכול להקדיש הידים ומשו"ה מוכרח לר"מ ע"כ לומר מתוך שיכול לכופה והטעם לאמת כן כיון דמזונית דאורייתא ותנאי בטל ויכולה לחזור משו"ה לא תוכל לומר כיון דלא מהני אף אם תאמר לעולם אבל הרמב"ם אף דסבר מזונות דאורייתא כיון דפסקינן כר"י דתנאי קיים ומהני מחילתה ולא תוכל לחזור הוי לא שכיח שתאמר א"נ וא"ע משו"ה יכול להקדיש הידים והא דמהני גם במותר י"ל ג"כ דלא שכיח שתאמר אין נוטלת מותר ג"כ או דסבר הרמב"ם כרבנו יונה דלא מהני במותר ובפרט לפי מה שכתב הפנ"י וכן אמרתי מדנפשאי דאי לא אומרת א"כ וא"ע רק במותר כ"ע סברו דלא מהני במותר וממילא גם במותר לא שכיח כיון דבמזונות לא שכיח ומותר במזונות תלי' ועיין כי הוא ישוב נכין ע"ד חריפתא.

ועוד בדרך ואופן אחר נ"ל בישוב דברי הרמב"ם די"ל הא דהוצרך ר"ל להקדים מתוך שיכול לכופה הוא מטעם אחר ולא מטעם דר"ן דראיתי בש"מ שעמד על הא דאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ כיון דע"כ ר"מ סבר אדם מקדיש דשלב"ל כאשר מסיק והוכיח מהא דתני' האומר לאשה וקאמר מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה א"כ לכאורה כל דברי ר"ל לבטלה ושלא לצורך ומאי רצה ר"ל בזה דהא סוף כל סוף סבר ר"ל אדם מקדיש דשלב"ל ומתרץ די"ל דר"ל רצה לומר דיש לקיים דברי ר"מ גם לדידן הגם דלא קיימ"ל אא"מ דבריו לבטלה י"ל זה דוקא כגון ערכו עלי בפחות מבן חודש שצריכין לתרץ דבריו בדבר וענין אחר שכונתו לומר דמיו עלי ולא ערכו אבל הכא הכל ענין אחד אלא לתקן לשונו תחת מע"י כאומר יקדשו ידיך וכה"ג בתיקון לשון לבד י"ל דגם חכמים מודו לר"מ דאא"מ דבריו לבטלה יע"ש ונ"ל דיש לומר עוד דסבר ר"ל אע"ג די"ל דכה"ג בתיקון לשון גם חכמים מודו דאין מוציא לבטלה מ"מ זה דוקא אם אינו נפקותא רק תיקון לשון אבל היכי שיש נפקותא בין לשונו ובין תיקון הלשון לא אמרינן אא"מ לבטלה כיון שיש נפקותא וחומר והפסד ע"י תיקון הלשון ואף ר"מ דסבר דהוי כאומר דמיו עלי והוי הפסד דהא הדמים יותר מהערך זה דוקא ר"מ משום דסבר דאמרינן אא״מ אף היכי דצריכין לשנות לשונו לגמרי ולומר ענין אחר א"כ גם כשיש הפסד ע"י שמתקנים לשונו נמי אמרינן אא"מ דבריו דהא לר"מ סברא חזקה והכרח הוא לומר אא"מ לבטלה אבל לדידן דלא אמרינן רק בתיקון הלשון יש לומר מהסברא דוקא כשאין הפסד והוי רק תיקון לשון לבד אבל לא אם מתקנים לשונו יש הפסד וחומרא יותר עמה שאמר, והנה כשאנו מתקנין דבריו דהוי כאלו אומר יקדשו ידיך לא יכול לחזור עוד משא"כ במעשה ידיך לדעתו דמהני כה"ג גם כן מ"מ יכול לחזור קודם שבאו לעולם דהא אף למ"ד אדם מקדיש דשלב"ל יכול לחזור קודם שבא לעולם א״כ מוסיפים חומרא ע"י תיקון לשונו דלא יכול לחזור בנעשה כאומר יקדשו ידיך משא"כ במקדיש מעשה ידיה אלא דא"ש לפי מה שכתב הרמב"ם בפ' כ"ב מהל' מכירה דאף דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ חייב לקיים משום נדר אף דלא אמר עלי ועיין בלחם משנה בפ״ו מהל' ערכין הל' ל"א שמאריך בזה וא"כ כיון דמחויב לקיים משום נדר עכ"ע לא מפסיד נמי אע"ג דיכול לחזור מ"מ אינו יכול משום נדר שעליו א"כ אין הפסד וחומרא במה שמתקנים לשונו ומפרשים דבריו כאלו אמר יקדשו ידיך דהא לא יכול לחזור מצד הנדר אלא דעדיין יש נפקותא לפי מה שסבר הלח"מ וב"ש בפשט דברי תוס' שכתבו דלאו בנזונת ממש היינו דכוונת תוס' כיון דנזונית בשעת ההקדש תו לא יכולה לומר א"ל וא"ע ועיין ג"כ בש"מ אלא דהפלאה תמה דהא גם הוא בעצמו יכול לחזור קודם שבא לעולם למה תהי' היא גרוע ממנו ולא תוכל לומר א"כ וא"ע עכ"פ קודם שבאו מעשה ידיה לעולם אע"ג דהוא אינו יכול לחזור משום נדר אבל מ"מ ההקדש עדיין אינו חל עד שבא לעולם א"כ היא שאין עליה נדר בודאי יכולה לחזור א"כ שפיר יש הפסד וחומרא אם מתקנים לשונו דהוי כאומר יקדשו ידיך דכה"ג גם היא לא יכולה לומר א"נ וא"ע כיון דגם הוא אינו יכול לחזור דההקדש חל מיד משא"כ בקדשו מע"י דהיא עכ"פ יכולה לחזור וניחא ליה בזה דתוכל לחזור משום רווח ביתה וכדומה ונ"ל דמה"ט באמת צריך ר"ל להקדים מתוך שיכול לכופה דבלא"ה אינו יכולה לומר א"נ וא"ע א"כ לא מפסיד מידי דהא היא לא תוכל לחזור בלא רשותו אלא אם גם הוא מרוצה וזה אינו יכול דהא הנדר עליו משא"כ אם יכולה לומר א"נ וא"ע בלי רשותו ורצונו ומה"ט א"ש הא דצריך להקדים מתוך שיכול לכופו מה"ט גם לדידן דלא אמרינן בערכו עלי אא"מ לבטלה מ"מ כה"ג דאינו הפסד ורק תיקון לשון י"ל דגם חכמים סברו כר"מ דא"א מוציא לדבריו לבטלה ומיושב שפיר הרמב"ם דכתב דיקדשו ידיך מהני אע"ג דתוכל לומר איני ניזונות וא"ע מ"מ כל זמן שאינה אומרת יכול להקדיש הידים וכיון דמקדיש הידים ממש ולא צריכין להא דמוציא דבריו לבטלה מהני ורק לומר אא"מ דבריו לבטלה צריך ר"מ להא דיכול לכופה והא דלא קאמר הרמב"ם דגם במע"י מהני משום דאא"מ דבריו לבטלה זה אינו דהא כיון דאנן פסקינן כר"ה דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ שפיר יש נפקותא בין אי אמרינן דנעשה כאומר יקדשו ידיך דאז לא יכולה לומר ובין מקדיש מעשה ידיה לכן לא אמרינן לדידן אא"מ לבטלה משא"כ במקדיש ידיה ממש גם ר"ל סבר דמהני בלא יכול לכופה או דיש לומר דסבר הרמב"ם דגם כה"ג לא אמרינן אא"מ דבריו לבטלה דהא צריך לומר דריה"ס מחילק בזה על ר"מ וסבר חולין והיינו ע"כ משום דסבר דגם כה"ג לא אמרינן אא"מ דבריו לבטלה והלכתא כריה"ס והוא דרך נכון ע"ד פלפול התלמידים ועיין.

והנה בפשטות הסוגי' משמע דלא אמרינן כלל אין מוציא דבריו לבטלה אף בתיקון לשון ג"כ וכן מהא דקאמר כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה משמע דוקא לר"מ אמרינן כן ובזה יש ליישב דקדוק חמור של הפלא"ה שמדקדק דמתחילה הו"ל להקשות וסבר ר"מ אין אדם מקדיש דשלב"ל ואח"כ והא לא אמר לה הכי כסדר דברי ר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש מיד הוי ליה להקשות וסבר ר״מ ואח"כ והא לא אמר ולפי דברי ש"מ א״ש דלא הי' יכול להקשות מ"ד מר"מ דסבר אדם מקדיש די"ל דגם להלכתא דאין אדם מקדיש אתי שפיר אבל ר"מ באמת סבר אדם מקדיש אבל לאחר שהקשה והא לא אמר הכי ור"מ לטעמי' א"כ א"א לומר דאמר לדידן דהא לא קיימ"ל כר"מ בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ רק לר"מ אמר הכי ולא לדידן א"כ שפיר מקשה אח"כ וסבר ר"מ והוצרך ע"כ לתרץ מההיא אין וכו' וא"ש ופשוט:

ב) ועתה אנופף ידי לתרץ גם דברי הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים הל' יו"ד שהקשה ג"כ הר"ן עליהם בסוגי' שכתב שם אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במע"י מפני שמשועבדים לו אע"פ שאמרו חכמים הקדוש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שיעבוד חכמים עשו חיזוק לדבריהם לשיעבודא דבעל דאינו יכול להפקיע אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לעולם ומה שמתמה הר"ן דהא צריכה לומר יקדשו ידי לעושיהן דמע"י הוי דשלב"ל כבר תירץ הכ"מ דסבר הרמב"ם כמו דקינמת מפקיע מידי שיעבוד כן חל על דשלב"ל וכן הוא סברת תוס' קדושין דף ס"ג אלא דתחילת דברי הרמב"ם תמוהים דהא קאמר יקדשו ידי לעושיהן דהוי הקדש כללי קדושת דמים ולא מפקיע מידי שיעבוד ובשעה"מ מאריך וכתב לפי מה שכתב התוס' דסוגי' אזלי לר"ל דלא תוכל לומר א"נ וא"ע משו"ה לא הוי בידה אבל לר"ה דתוכל לומר א"נ וא"ע חל לאחר גירושין ולא הוי דשלב"ל דהא בידה היא וכיון דהרמב"ם פסק כר"ה א"כ חל לאחר גירושין אע"ג דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ועיין בב"ש סי' פ"א אלא דדוחק הוא דכל הסוגי' אזלי לר"ל שלא כהלכתא כאשר כבר תמה הרא"ה ונ"ל דהנה הדרישה מפרש הקושי' עוד יותר דאין לומר דכונת הרמב"ם דיקדשו ידי לפיך כמו שצריכין לומר לר"ה בדר"י דאמר באומרת יקדשו ידי לעושיהן היינו לעושיהן על פיך דהא קונם שאני עושה לפיך נקט במתניתן והרמב"ם שיגרת לשון הש"ס נקט אבל כונתו על פיך דהא זה שכתב אח"כ או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה וכיון דאפילו באמרה שלא יהנה מע"י מהני אף דהוי דבר שלב"ל כ"ש ביקדשו ידי וע"כ כונת הרמב"ם ביקדשו ידי בהקדש כללי א"כ קשה דהא הוי קדושת דמים ואינו מפקיע השיעבוד יע"ש בדרישה ונ"ל די"ל דגם ביקדשו ידי כונת הרמב"ם כמו דמתרץ ר"ה בדר"י ויותר מסתבר לומר כן דהא אין דרך הרמב"ם להביא מה שלא נאמר מפורש בגמרא ולא איירי הא מתניתן רק בקונם פרטי דוקא ונ"ל דיש לומר דאיכא רבותא שפיר בתרתי דינים דהנה הרא"ש כתב לפי האמת דאמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד לא צריכין לתרץ ולאוקמי מתניתן דאומרת לכי מגרשה כיון דמעיקר הדין חל מיד אבל אי לא אמרינן קונמות הי' צריך לתרץ לכי מגרשה משום דאף למ"ד אדם מקדיש מ"מ צריך לומר דוקא לאחר גירושין כמ"ש הר"ן בנדרים דזה קושי' הש"ס וכי אמרה הכי מי מקדשה דצריך לומר מפורש לכשאקחנה אבל לא במקדיש סתם אבל לאמת דקונמת מפקיע ניחא כיון דבאמת חל מצד עיקר הדין ורק משום אלמוה והרא"ה מוחק קושי' זו משום דהאיך תלי' פירכת הש"ס על הא דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן דזה קשה מיד ובלא"ה על ריב"נ דאמר משום שמא יגרשנה וראיתי דבר וחילוק נכון בזה בחדושי זקני ר"ע איגר זצ"ל די"ל הא דצריך לר"מ לומר לכשאקחנה זה דוקא משום דבסתם משמע דמכירה היא מעתה ולא מהני כיון דעדיין אינו שלו אבל אילו אמר מכור לך לאחר שלשים יום וקודם זה בא לידו ע"י מכירה אף דלא הזכיר במפורש לפשאקחנה מ"מ כיון דממילא חלות המכירה הי' על אחר שלשים יום ובאותו שעה כבר הוא שלו מהני לר"מ וא"כ לס"ד דהקדיש מע"י והיינו כל פורתא שתעשה יהי' לאחר עשייה הקדש דאז נקרא מע"י וא"כ מה שתעשה אחר גירושין הוי הקדש כיון דממילא חלות ההקדש רק לאחר שתעשה ואז כבר הוא ברשותה כיון דנתגרשה אבל לבתר דמשני ביקדשו ידי דמסתמא משמע דיהא הקדש עכשיו שפיר פרכינן הא משעבדיה ליה ודבריו קלורין לעינים זי"ע וא"כ שפיר יש בכל שני דינים של הרמב"ם רבותא דהא כתב הרמב"ם דצריך להפר משום שמא יגרשנה אע"ג דלא אמרה לכי מגרשה וע"כ צ"ל משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד א"כ אי הוי נקט ביקדשו ידי לחוד הו"א דוקא כה"ג צריך להפר משום דהוי דבר שלא בא לעולם אבל באומרת יקדשו מע"י לא צריך להפר קמ"ל דגם כה"ג חל ההקדש משום דקינמות חל אף על דבר שלב"ל ואי הוי נקט רק שלא יהנה ממע"י הוי אמינא דוקא כה"ג צריך להפר שמא יגרשנה אע"ג דלא אמרה לכי מגרשה משום דבמעשה ידיה שחל לא קודם רק לאחר עשייה וכבר נתגרשה משו"ה לא צריכה לומר לכי מגרשה אבל ביקדשו ידי צריכה לומר לכי מגרשה קמ"ל דאף כה"ג לא צריכה לומר לכי מגרשה משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד והוי כאלו חל מיד רק משום דאלמוה ל"צ לכי מגרשה כמ"ש הרא"ש וא"ש דצריך לתרווייה:

והרמב"ם ביקדשו ידי בקונמות פרטי איירי כמו ר"ה ברד"י דאמר נמי סתם ביקדשו ידי לעושיהן וע"כ בקונם פרטי איירי דקאי על מתניתן וא"ש.

ג) ועל שלשה אשיבנה מה שהקשה עוד הר״ן על דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו כת"ק וריב"נ דהעדפה ע"י דחק לבעל מפני מה לא הביאו בעי דרב פפא ר"פ מציאת האשה בעשתה לו שתים או ג' או ד' בבת אחת מהו ואי סברי דאיבעי דר"פ אי הוי ע"י דחק א"כ אליבא דר"ע קבעי דאי לרבנן מאי נ"ט דהא גם ע"י דחק הוי לבעל וכיון דלר"ע קבעי רב פפא משמע דהלכתא כוותי' ולמה פסקו כרבנן ואי סברו דאיבעי דר"פ לרבנן אי בב' וג' מלאכות נמי דבעל הוי משום דלא שכיח למיעבד בבת אחת הרבה מלאכית רק מלאכה אחת א"כ מפני מה לא הביאו בעי דר"פ וכתבו סתם דהעדפה ע"י דחק לבעל והה"מ נדחק דאע"ג דר"פ מיבעי לר"ע מ"מ הלכתא כוותי' דת"ק לריב"נ כמו שפסק שמואל יע"ש ונ"ל ליישב דלכאורה צ"ע מאי בעי רב פפא דאי יש העדפה שע"י דחק שהוא לאשה א"כ מפני מה לת"ק לא צריך להפר ולריב"נ רק משום שמא יגרשנה ולא חיישו ג"כ שמא תעדיף עליו במלאכות דלא שכיחי כ"כ וכמו לר"ע דחישינן שמא תעדיף ע״י דחק כן יש לחוש אף לת"ק בהעדפה ע״י דחק ביותר דהוי לאשה אף דלא חיישי לשמא תאער א"נ וא"ע י"ל דזה לא שכיח כלל או די"ל משום דאז לא הוי דברים שבינו לבינה וכבר האריכו בזה אבל אי יש העדפה לאשה דודא יש מקום לחוש לשמא תעדיף ויש ליישב לפי מה שכבר רצה הפלא"ה להוכיח בסוג' דמוכח מר' יוחנן דסבר יבמות צ"ג דטעמא דר"ע משום אדם מקדיש דשלב"ל ולא אוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן דע"כ העדפה ע"י דחק עבידי דאתי דהא קאמר ר"מ כר"ע ור"מ מודה בלא עבידי דאתי וא"כ י"ל אע"ג דהעדפה ע״י דחק עבידי דאתי מ"מ העדפה כה"ג בב' או ג' מלאכות בודאי לא ה' עבידי דאתי דהא מה"ט מסופק ר"פ אי גם העדפה כזו תקנו לבעל וא"כ י"ל דמה"ט לא חיישו ת"ק וריב"נ משום העדפה זו משום דלא חל הנדר הכלל דלא הוי עבידי דאתי משא"כ ר"ע דסבר דכל העדפה ע"י דחק לאשה והוי עבידא דאתי ורב פפא אזיל על ר"י דאמר בהעדפה ע"י דחק פליגו ומסופק רב פפא לדידי' אי ב' או ג' מלאכות נמי בכלל וגם רב פפא יכול לסבור כר' יוחנן דר"ע ות"ק כולם סברו אדם מקדיש דשלב"ל דבמקדיש מע"י איירי אבל הרמב"ם ורי"ף הוכיחו שפיר דע"כ גם העדפה זו לבעל דהא ר"ה בדר"י דמוקי מתניתן ביקדשו ידי לעושיהן והוי בא לעולם א"כ קשה למה לא צריך להפר משום העדפה זו וע"כ מוכח דגם העדפה דב' וג' מלאכות נמי לבעל ואף דלר"י יש למיבעי ולא מוכח מ"מ כיון דלמאן דמוקי במקדיש ידיה ממש מיפשט פשיטא ליה ע"כ דהעדפה לבעל פסקו דהעדפה לבעל אף בב' וג' מלאכות ולרייף בודאי א"ש דהא להלכתא ע"כ צריכין לאוקמי מתניתן ביקדשי ידי דהא דאל"ה לא חייל משום דהוי דשלב"ל אלא אף להרמב"ם דסבר דקונמות חל על דבר שלא בא לעולם ולא צריכין לאוקמי ביקשו ידי דוקא רק דאיירי מתניתן כפשוטה במקדיש מע"י מ"מ כבר כתבתי כיון דעכ"פ ר"ה בדר"י מוקי מתניתן באומרת יקדשו ידי מוכח דפשיטא ליה מה דבעי רב פפא וביותר יש לומר דגם לרמב"ם מוכח אף דמתניתן איירי בקינם מעשה ידיה דידוע שיטת הפוסקים בחו"מ סי' ר"ט דהקונה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה שניהם וא"כ י"ל גם לר"מ אף דלא יכול להקנות דשלב"ל בלא עבידי דאתי מ"מ אם מקנה עם דבר שעבידי דאתי בודאי קונה שניהם וכ"ש הוא ג"כ כיון דלדידן דלא יכול להקנות כלל דשלב"ל קנה שניהם וכ"ש בלא עבידא דאתי עם עבידא דאתי והנה הר"ן כתב וכן הרא"ש הא דלא הוי דשלב"ל לאחר שיגרשנה אע"ג דמ"מ עכשיו לא חל משום כיון דמעיקר הדין חל רק דחכמים אלמוה תו לא הוי דשלב"ל והוי כמו דחל ההקדש מיד אף דלהרמב"ם דסבר דקונמות חל על דבר שלא בא לעולם לא צריכין לסברא זו וי"ל באמת כיון דאלמוה הוי לאחר גירושין דשלב"ל ואפ"ה חל משום דקונמות חל על דבר שלא בא לעולם מ"מ י"ל דגם לרמב"ם מסתבר לומר כן דלא אלמוהו רק שלא תוכל להפקיע זכותי' אבל לענין שאר דברים חל ההקדש מ"ד וא"כ י"ל אף דהעדפה זו הוי דשלב"ל ולא עבידי דאתי מ"מ חל כיון דמצד עיקר הדין חל אף במעשה ידיה דעבידי דאתי אלא דאלמוה אבל מ"מ לענין זה מ"מ חל לומר דקנה שניהם כיון דמ"מ מצד עיקר הדין חל הקונם אף על מעשה ידיה ממילא חל ג"כ אף על העדפה דלא עבידא דאתי ומוכח ע"כ דאף העדפה זו לבעל אבל לר' יוחנן שפיר איכא לספיקי כן דהא להרמב"ם דקונמת חל על דבר שלא בא לעולם כמו דאמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד א"כ ר"י דאמר דמוכח מר"ע דסבר אדם מקדיש דבר שלב"ל ע"כ סבר דקונמות אינו מפקיע מידי שיעבוד ג"כ ולא חל על עיקר מעשה ידיה כלל א"כ שפיר י"ל דמה"ט אין צריך להפר אף דהעדפה דב' או ג' מלאכות לבעל כיון דלא הוי עבידי דאתי משא"כ להלכתא דפסקינן כרבא דקונמות מפקיע הוכיח הרמב"ם דגם העדפה זו ע"י ב' מלאכות נמי לבעל כיון דלא צריך להפר בשביל העדפה זו.

ויש להוסיף דגם להרמב"ם מוכח לומר הסברא כיון דמעיקר הדין חל מה"ט מקרי חל מיד כיון דלא חל רק משום אלמוה דהא אנן פסקינן כשמואל דהלכה כריב"נ דצריך להפר משום שמא יגרשנה וא"כ אף דקונמות חל על דבר שלא בא לעולם ולא צרכין עוד לאוקימתא דקדשו ידי לעושיהן דמהני נמי בקונם מע"י על פיך מ"מ עדיין קשה למה צריך להפר משום יגרשנה דהא גירושין לא עבידי דאתי ולא מהני אף למ"ד אדם מקדיש דשלב"ל ועכצ"ל דאמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד וכיון דחל מיד אע"ג דאלמוה מ"מ לא הוי דבר שלב"ל לאחר שיגרשנה דהא מדינא חל מיד וא"כ שפיר אמרינן קנה שניהם אבל ר' יוחנן דע"כ לא סבר דקונמות מפקיע מידי שיעבוד שפיר איכא לספוקי בב' וג' מלאכות אי לדידה ואפ"ה אין צריך להפר משום דלא חל דלא עבידא דאתי אלא דקשי' עוד דהא ריב"נ לר"י ע"כ סבר דגם בלא עבידי דאתי חל דהא אמר דצריך להפר משום יגרשנה אע"ג דלא עבידי דאתי ומה"ט באמת לא קחשיב ביבמות שם גם ריב"נ דסבר כר"מ משום דר"מ דוקא בעבידא דאתי וריב"כ ע"כ סבר אדם מקדיש אף בלא עבידי דאתי וא"כ עדיין קשה דלפשוט גם לר' יוחנן דהעדפה דב' מלאכות גם כן לבעל דאל"כ למאי צריך ריב"נ לומר שמא יגרשנה דהא הוא ע"כ גם בלא עבידא דאתי סבר דחל אלא דיש ליישב לפי מה שכתב רש"י אם רביי"נ סבר דהעדפה לאשה הא דקאמר משום שמא יגרשנה היינו משום דמה"ט אף בלא הקדיש העדפה ורק עיקר מע"י נמי צריך הפרה וא"כ יש לומר שפיר דלריב"נ באמת גם משום העדפה זו צריך הפרה אי העדפה זו לאשה אבל נקט שמא יגרשנה משום עיקר מע"י ולא מוכח מריב"נ מידי אבל הרמב"ם פסק כת"ק נגד ר"ע דהעדפה לבעל וממילא מוכח דע"כ לת"ק גם כל העדפות לבעל דאל"כ אמאי לא צריך להפר משום העדפה זו משא"כ לר"י לא מוכח משום די"ל דלא חל משום לא עבידי דאתי ועיין בכ"ז כי דברים נכונים המה בישוב דברי הרי״ף והרמב"ם בעזה"י ודוק.

ועל דרך זה יש ליישב ג"פ דברי רש"י דפירש ר"ע אומר יפר שמא תעדיף יותר ממשקל ה' סלעים וכבר עמד בשיור ומהר"ם שי"ף דהוא נגד הסוגי' ר"פ מציאת האשה דהעדפה ע״י דחק פליגו די"ל בהר״א הי' רש"י מוכרח לזה דכבר הבאתי דיש לומר דהעדפה ע"י הדחק כיון דלא שכיח שתעשה יוסר ממשקל ה' סלעים הוי כמו לא עבידי דאתי וגם הא לא יכול לכופה שתעשה מותר רק אם עשתה המותר שלו הוא אבל לא שכיח שתעשה מותר ועיין ברא"ה וש"מ וא"כ י"ל דרש"י סבר מצד הסברא דהעדפה ע"י דחק הוי כמו לא עבידי דאתי ועיין בתוס' לקמן שכתבו דהעדפה ע"י דחק הוא מה שהיא עושית בשעה שבני אדם ישנים ובודאי מסתבר לומר דהוי לא עבידי דאתי וכה"ג כ"ע מודו דלא מהני בדשלב"ל וא"כ בהו"א דלא ידע עוד מאומרת יקדשו ידיך לעושיהן וע"כ ר"ע סבר אדם מקדיש דשלב"ל א"א לאוקמי בהעדפה ע"י דחק דהא לא הוי עבידא דאתי משא"כ לאמת דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר י"ל דבהעדפה ע"י דחק פליגי דהא הידים הוי בעולם והש"ס ר"פ מציאת האשה אזיל למסקנא דכאן אלא דעדיין קשה דהא ר' יוחנן קאמר לקמן דפליגו בהעדפה ע"י דחק והוא סבר ביבמות שם דר״ע סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וע"כ דלא מוקי ביקדשו ידי לעושיהן וקשה האיך אמר בע"י דחק פליגו דהא לא הוי עבידי דאתי וע"כ מזכח דמקרי עבידי דאתי א"כ הדרא הקושי' לרש"י דפירש יותר מה' סלעים דמשמע דפליגו בהעדפה שלא ע"י דחק ולפמ"ש א״ש דיש לומר דרש"י סבר דכ"ע סברו קונמות מפקיע מידי שיעבוד כהלכתא דהקדש חמץ ושתחור מפקיעין מידי שיעבוד וא"כ כיון דמעיקר הדין חל על גוף מע״י של ה' סלעים דהוי עבידא דאתי חל ג"כ על לא עבידא דאתי ורק להרמב"ם דסבר דקונמת חל על דשלב"ל מוכח דר"י דאמר ר"ע סבר אדם מקדיש דשלב"ל ע"כ סבר דאין קונמות מפקיע משא"כ לרוב הפוסקים י"ל דגם ר״ע סבר קונמות מפקיע וא"כ שפיר י״ל אע"ג דהעדפה ע"י דחק הוי לא עבידא דאתי מ״מ חל כיון דמדינא חל גם על שאר מע"י וקנה שניהם אבל בהו"א דעדיין לא אסיק דקונמת מפקיע מידי שיעבוד הוכרח רש"י לפרש שמא תעדיף יותר מה' סלעים העדפה שלא ע"י דחק דאל"כ לא הוי עבידא דאתי ולא חל ההקדש כלל ומיושבים דברי רש"י ע"ד פלפול והדברים יפים ונכונים בעזרת התינן לאדם דעת ועוד יש דברים בסוגי' זו ותרווה צמאונך בזה והנני רבך חפץ בהצלחתך הכ"ד פה פ"ב חדש כסליו תרנ"א לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה