אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה מז

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה מז

תשובה מו

שלום לך אהובי ש"ב ב הרב המאוה"ג בע"פ מורג חרוץ מוכתר במעלות בנש"ק כש"ת מו"ה שמעון עהרענפעלד נ"י רב דקהל שעניע והגליל יע"א: (כעת הוא הגאון אבדק"ק מיהאלאוויטן יע"א)

אחדש"ה בעת שהיית במחיצתי זה איזה שבועות דברנו אודות העמדת הגבינה בגלילות שלך כיצד נוהגים הישראלים בהעמדה זו ואמרת שנוהגים כאשר כבר נאמר ונשנה בשו"ת זקנינו ר"ע איגר זצ"ל בסי' ר"ז שמיבשים בעור קיבה כשירה עד שנעשה כעץ ומצדד שם להתיר אף דהש"ך כתב בסי' פ"ז ס"ק ל"ג דלכתחילה אין נוהגין כן היינו היכא דיכול לבוא לידי נתינת טעם אבל בהעמדת קיבה כיון דלא יכול לבוא לידי נתינת טעם י"ל גם הש"ך מודה דאף לכתחילה מותר דכל החשש של הש"ך דלכתחילה אסור הוא משום שמא לא נתיבש לגמרי בכאן דלא נשאר רק חששא דאין מבטלין איסור כיון דספק הוא שמא לא נתיבש לגמרי כה"ג מבטלין וגם לפי טעמו של הנוב"י קמא יו"ד סי' כ"ו משום דיכול לבוא לידי איסור דאורייתא אם יבשל אח"כ בכאן כיון דאיכי ששים לא יכול לבוא לידי איסור תורה.

והנה לפי היתר זה צריך ליזהר מאד שלא יהיה העור בהחלב שמעמיד יום שלם ויקח אותו קודם שיעור כבישה דהפרמ"ג כתב שם דוקא בשיעור מליחה מהני יבש כעץ משא"כ בבישול או בכבוש דהוי כמבושל דחזר העור לאיסורו ואף שמדברי הנוב"י לא משמע כן ורק אם נתבשל אסור שנתרכך אח"כ אבל ע"י כבישה לא חזר עוד לאוכל אדם מ"מ ראיתי בדברי הכנה"ג שכתב דה"ט דהש"ך דמחמיר לכתחילה משום שמא ישהה בתוכו כשיעור כבישת יום שלם ויתרכך ויחזור לאיסורו וא"כ עדיין אין ההיתר ברור לגמרי ואף די"ל ג"כ דלא גזרינן רק בפחות מס' אבל בהעמדה שהוא הרבה יותר מששים כאשר כתב הרמב"ם ג"כ בה' מ"א בפ"ג עיי"ש מ"מ צריך ליזהר מאד שלא ישתהה כשיעור כבישה וגם מטעמא שמא לא נתיבש עוד דאף דיש להתיר משום דהוי רק ספק ביטול איסור אינו ברור כ"כ ע"כ נ"ל להוסיף עוד צדדי היתר על המנהג שנהגו להתיר.

והנה הא דלא נאסר מצד בב"ח ודבר המעמיד לא בטל כבר כתבו הראשונים ובראשם הר"י מגאש לתרץ הא דאמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה ולא אמר התם מפני שמעמידין בעור קיבה וכתבו משום דבאמת אף ביותר מס' אסרו הגבינות וגם היכא דטעמו וליכא טעם והיינו מטעם העמדה דדבר המעמיד לא בטל משא"כ בב"ח דקודם שיתן טעם לא שייך איסור בב"ח כלל דדרך בישול אסרה תורה ומה"ט תנן במתניתין בחולין קט"ז המעמיד בעור קיבה כשירה בנו"ט יע"ש וכן פסקו רוב הפוסקים רק המרדכי מחמיר דאף בבב"ח אמרינן דדבר המעמיד לא בטל והמתני' בנו"ט איירי ביש ג"כ חלב קרוש עם העור והוי זוז"ג ולא נאסר משום המעמיד ורק בנו"ט יע"ש ועיין בח"ס יו"ד סי' ע"ט שכתב די"ל דמה"ט פירש"י במתניתין דאם מלח החלב עם עור הקיבה דאוסר אח"כ משום מב"מ במשהו ולא משום דבר מעמיד ובדגול מרבבה רצה לדייק מזה דרש"י לית ליה דבר המעמיד כלל דאי משום דהוי רק מדרבנן א"כ מה"ט גם מצד מב"מ לא יאסר יע"ש ואין זה דיוק במח"כ די"ל דוקא מב"מ דבעלמא הוי דאורייתא סבר רש"י גם בדרבנן לא בטל אע"ג דבשר בחלב שנמלח לא הוי רק דרבנן משא"כ דבר המעמיד דלרוב הפוסקים הוי רק דרבנן סבר רש"י דלא גזרו בבשר בחלב שיהיה כאיסור מחמת עצמו לאסור משום דבר המעמיד וליכא ראיה מרש"י והח"ס כתב משום דרש"י רצה לאסור אף בזוז"ג כגון שיש לו ג"כ קיבה שלא נמלח בעורו מ"מ אסור יע"ש וצ"ל לרש"י דמתניתין דקתני בנו"ט לא אתיא כר"י דמין במינו לא בטל וכמו דסברו ג"כ מתני' דירך שנתבשל בו גי"ה דתנן והרוטב בנו"ט דע"כ אתיא דלא כר"י וסבר מתניתין דמב"מ בטל דאי לא תימא הכי א"כ גם העמיד בעור קיבה כשירה יאסור מצד מב"מ דהא החלב שנכנס לעור הקיבה קיבל טעם מעור הקיבה כמו שמקשינן לרב בסוגיא דטיפת חלב חלב נבילה הוא היינו שהחלב שנכנס לתוך בשר מקבלת טעם בשר וכשיוצא תאסור מצד מב"מ א"כ ה"נ במתניתין החלב שנכנס לעור הקיבה נאסרה ותאסר מצד מב"מ וע"כ סברו מתניתין דמב"מ בטל ועיין.

והנה בשו"ת ר"ע איגר ז"ל שם וכן בח"ס סי' פ"א כבר עמדו על הר"י מגא"ש ג"כ כיון דדבר המעמיד לא בטל א"כ גם במעמיד בעור כשירה אמאי בנו"ט דהא העור נאסר תחילה מהחלב שנכנס ותאסר אח"כ העור מצד דבר המעמיד וראיתי בפלתי סי' צ"ב סק"א שכתב הא דכתב הרמב"ם במעמיד בעור כשירה דמהני נו"ט וכתב הרמב"ם טעימא קפילא ואע"ג דהחלב נאסר כבר מהעור וחוזר ופולט ומה מועיל טעימה דהא החלב הוי מב"מ עם שאר החלב ויצטרך ס' וכתב דהרמב"ם לטעמו דלא אמרינן בדרבנן הנ"כ אף בבשר בחלב וע"י כבישה הוי רק דרבנן ובח"ס כתב שכמה שנים עמד ע"ז וחזר על כמה צדדים ולא מצא תירוץ ורצה לחדש פירוש חדש במתניתין אבל מ"מ מזה ראיה להש"ע דבשר שנמלח בעור הקיבה לא אמרינן דבר המעמיד דלא מחמרינן כ"כ שיהיה נחשב כאיסור מחמת עצמו וכמו שכתב הש"ך ס"ק ל' וזה ראיה ברורה.

אבל מאוד תמוהין לי דברי הריטב"א שכתב נמי לאסור כרש"י באם מלח החלב בעור הקיבה שאוסר אח"כ בכ"ש אבל לא מטעמו של רש"י אלא משום דבר המעמיד ומוכח מהריטב"א דסבר דגם כה"ג במליחה אמרו דדבר המעמיד לא בטל ואח"כ מיד כתב וה"ט דאסרו גבינת עכו"ם משום קיבת נבילה ולא משום כשירה משום דבב"ח הוא בנו"ט משום דרך בישול ומה"ט תנן במתניתין בנו"ט יעיי"ש ולדבריו בודאי קשה אמאי תנן בנו"ט דהא החלב והעור כבר נאסר ע"י החלב שנבלע בעור ותאסור מצד דבר המעמיד ולא די לנו בזה אלא התמיה עוד יותר לפי מה שראיתי בריטב"א בע"ז דף ל"ה שהשיג על תירץ הראב"ד דמה"ט אמרו משום עור נבילה משום דכשירה הוי ספק דרבנן כמו שתירץ בתוס' וכתב ואין זה מספיק לפי מה ששמענו שהמעמידו בעור הקיבה מרתיחו בתחילה ואח"כ מעמידו יע"ש ואם כן לריטב"א דמרתיחו תחילה באש הוי בשר בחלב גמור מה"ת ומה"ט גם ספיקו אסור וא"כ בודאי קשה למה תנן במתניתין בנו"ט ולא אסור משום מעמיד דנאסר העור תחילה מהחלב שנכנס בתוכו ומימים רבים היו לי לפלא דברי הריטב"א אלו ולא ידעתי פשר לישב אם לא שנאמר דהריטב"א סבר דקודם שנותן החלב טעם בעור הקיבה כבר התחיל להעמיד ונגמר ההעמדה אח"כ וא"כ הוי זוז"ג דהא התחילה ההעמדה כאשר עדיין לא נעשה העור נבילה ומצד בב"ח לא נאסר החלב דהא הוא בנו"ט ודוחק דהא הריטב"א כתב דמרתיחין תחילה ואח"כ מעמידו ובודאי בלע העור החלב בשעת רתיחתו קודם שמתחיל להעמיד וצע"ג לישב דברי הריטב"א לעת הפנאי.

והנה הש"ך כתב בסק"ל די"ל דהטור ס"ל כשיטות דלית להו דבר המעמיד ועיין בח"ס שם שלא כתב כן אלא ע"ד בשלמא דאפשר לדחוק כן אבל האמת אינו כן כמו שהוכיח המג"א בסי' תמ"ב סק"ט דהטור סבר דדבר המעמיד מה"ת לא בטל ודוחק לומר כן בש"ך וראיתי בפרמ"ג שהרגיש בזה וכתב די"ל דכונת הש"ך דדוקא בחמץ דאורייתא סבר הטור דבר המעמיד אבל לא באיסור דרבנן יע"ש ונ"ל לחילוק זה דעיקר דין דדבר המעמיד לא בטל מקורו מש"ס ע"ז ל"ה ע"א דקאמר כיון דאוקמי קמוקים ה"ל כאלו איסורי בעיניה וכמו שאיסור בעין לא שייך ביטול כן במעמיד שניכר ובע"ז שם מקשה הש"ס למ"ד דגזרו בגבינות של עכו"ם משום דמעמידין אותו בחומץ או משום שרף ערלה דא"כ תאסר נמי בהנאה ומסיק בקשיא וראיתי בתורת חיים שכתב מיהו תיובתא לא הוי די"ל דלא החמירו לאסרו בהנאה דהא הש"ס קאמר דמשו"ה לא אסרו במורייס בהנאה משום דליתי' לאיסורא בעיני' משא"כ בגבינה דאוקמי קמוקים וא"כ י"ל דוקא באיסורא דאורייתא כגון פירש של ע"ז החמירו לאסרו בהנאה משא"כ בחומץ דסתם יינם מדרבנן ושרף פגין לאו גוף דפרי נינהו לא החמירו כ"כ יע"ש.

חזינן דיש לחלק בין איסור דאורייתא בדבר המעמיד או לא ואע"ג דאסיק בקשיא י"ל משום כיון דחזינן דאלו המ"ד החמירו משום הני טעמא לאסור הגבינות משום דבר המעמיד אם כן סברו ע"כ אע"ג דחומץ רק מדרבנן מ"מ לא בטל דבר המעמיד א"כ מהאי טעמא תאסור גם בהנאה ואסיק בקשיא א"כ י"ל לדידן דפסקינן כשמואל באמת לא אמרינן דבר המעמיד רק באיסור דאורייתא כמו נבילה אלא שהרמב"ם בפ' ט"ז מה' מ"א הל' כ"ו כתב דהמעמיד בשרף הערלה או בחומץ יין של ע"ז הרי זה אוסר בהנאה אע"פ שהוא אינו מינו מפני שהאיסור ניכר שעשה אותו גבינה וא"כ משמע דהרמב"ם אית ליה כהני מ"ד דגם חומץ אוסר אלא דלא חששו מפני הני טעמא אבל כשמעמיד אוסר אלא כד דייקת בדברי הרמב"ם מוכח להיפך דכתב או בחומץ יין של עכו"ם והנה בגמרא אמר סתם מפני שמעמידין אותו בחומץ היינו חומץ מסתם יינם שלהם וא"כ למה נקט הרמב"ם חומץ יין של עכו"ם דמשמע מיין שידוע שנתנסך לעכו"ם ולא קאמר חומץ מיין נסך או מסתם יינם כמו שכתב בכל הפרק זה ובכל מקום דאיירי מיין נסך ממש כתב יין שנתנסך לעכו"ם עיין בהלכה כ"ח וכל היכא דאיירי מסתם יינם לא כתב של עכו"ם עיין בה' כ"ט ועיין ברמב"ם פרק י"א הל' ג' וכו' ומפני מה לא כתב הרמב"ם גם כאן חומץ של סתם יינם אלא דרצה לדייק דוקא בחומץ של יין נסך ממש דהוא דאוריי' אוסר משום דבר המעמיד אבל סתם יינם לא כיון דאסיק הני מ"ד בקושי' באמת י"ל בדרבנן לא חיישינן ודוקא בשרף ערלה דהוא ג"כ דאורייתא כמו עור נבילה משא"כ בחומץ לית לן כרב חסדא דחייש לדבר המעמיד אף בדרבנן אלא בדכתב הרמב"ם בפ"ט מה מ"א ה' ט"ז דאם העמיד הגבינה מעור קיבה שחוטה דטועם הגבינה אם יש בה טעם בשר אסור ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא ואין כאן אלא בשר בחלב ששיערו בנותן טעם ואם הרמב"ם סבר דבדרבנן לא אמרינן דבר המעמיד א"כ בלא"ה יכול לומר הרמב"ם כיון דמליח וכבישה דרבנן לא אמרינן מעמיד אלא דיש לדחות דרצה לומר דאף אם הדרך שמרתיחין תחילה מ"מ לא שייך מעמיד כמ"ש הריטב"א ולא מוכח דסבר דגם בדרבנן אמרינן מעמיד לא בטל ויותר יש לומר דאף לרב חסדא לא מוכח דאמרינן מעמיד בדרבנן דכבר הקשה התורת חיים לתוס' והראב"ד דמשו"ה לא אמרו משום כשירה משום דהוי ספק דרבנן א"כ מ"ט דרב חסדא דחומץ סתם יינם נמי מדרבנן וכתב די"ל דמשום סתם יינם החמירו כמ"ש בכמה מקומות וא"כ י"ל דוקא בחומץ סתם יינם אבל לא באיסורי בשאר דרבנן וכיון דמוכח מדאסיק רק בקשיא די"ל דלא החמירו רק בדאורייתא או בסתם יינם אבל לא בשאר איסור דרבנן יש מזה ראיה לזה להטור לפי חילוקו של הש"ך וברמב"ן בחידושיו לע"ז ראיתי שהקשה לתירץ התוס' והראב"ד מהא דחומץ דהוי נמי רק דרבנן ותירץ משום דסתם שחיטת עכו"ם הוא נבילה וגם למ"ד דאין איסור חל על איסור לא חל איסור בב"ח משו"ה קאמר נבילה ועיין בח"ס בחדושיו דהרבה לתמוה עליו דהא שמואל סבר אפילו חלב אפילו מיחה ולא ידעתי תמיה דכונת הרמב"ן כיון דבאמת נבילה הוא וגם לא צריכין לומר איסור חל על איסור ע"כ קושטא דמילתא נקט דסתם עור קיבה שלהם נבילה הוא וכן כתב הריטב"א וכיון דקושטא דנבילה הוא משו"ה נקט שמואל משום נבילה דהוא לכ"ע אף למאן דלית ליה איסור חל על איסור ועיין בלשון הרמב"ן ותמצא שכן הוא.

ועל דרך פלפול אמרתי ליישב קושי' הרמב"ן על תוס' והראב"ד שכתבו דמשו"ה לא קאמר משום בשר בחלב דהוי ספק דרבנן דהא רב חסדא קאמר משום חומץ דהוי נמי רק דרבנן לפי מה שראיתי בכה"ג שהקשה על שבלי לקט דמותר לאוקמי בעור שנתיבש דלפי דבריו האיך אסרו גבינת עכו"ם מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה הא הו"ל ספק ספיקא ספק שמא העמידוה בעשבים או ממי פירות ואם ת"ל שהעמידוהו בעור קיבת נבילה שמא נתיבש העור מקודם עד שלא היה בו צחצוחי חלב והביא קושי' זו בשם דמשק אליעזר והניח בצ"ע.

ולדידי לא קשה כיון דיותר מעמיד אם יש בו צחצוחי חלב וגם מיץ מקיבה א"כ מסתמא וקרוב לודאי שמעמידים בעור שלא נתיבש כעץ ולא הוי ספק השקול אבל מ"מ י"ל בחשש משום איסור דרבנן היכי דיש ג"כ ספק שמא נתיבש לגמרי כעץ בודאי לא חששו ורק בספק אחד יש לומר דהחמירו וא"כ יש לקיים שפיר תירץ תוס' משום בשר בחלב לא חששו כיון דיש נמי ספק שמא נתיבש כבר העור משא"כ בחומץ דליכא רק ספק אחד שפיר גזרו בגבינות של עכו"ם שלא ליקח מהם וא"ש.

וראיתי בנוב"י סי' כ"ו שכתב דאף בשרה במים מעל"ע עור שנתיבש כעץ אף דראוי לכלב מ"מ אינו ראוי לאדם וא"כ גם בנבילה מותר וכ"ש בבשר בחלב דהוי סרוחה מעיקרא דלא ככנה"ג שאסור גם בכבוש מעל"ע דהוי כמו בישול וא"כ גם בשהה מעל"ע יש לסמוך על הנוב"י, ואף בדיעבד אם שהה ולא היה ס' וכן בקיבת נבילה ביותר מס' יש לסמוך על הנוב"י בזה כיון דלא הוי רק דרבנן ובדאוריי' צ"ע אבל ביותר מששים ואין החשש רק משום מבטל איסור לכתחילה יש לומר דאין לחוש גם בשהה בתוכו מעל"ע העור קיבה בהחלב וגם לפי מה שכתבתי להוכיח מדברי הריטב"א דסבר דהוי זוז"ג דקודם שבולע החלב מתחיל פעולת ההעמדה וכ"ש בעור יבש אף שנתרכך אח"כ מ"מ אינו אוסר דהוי ג"כ זו"זג דודאי קודם שנתרכך כבר עבר רוב פעולת העמדה וא"כ בדיעבד בודאי נ"ל דמותר אבל מ"מ אין לשהות לכתחילה מעל"ע להיות כבוש משום דאין מבטלין לכתחילה וגם זוז"ג לכתחיל' אסור ואולי גם לכתחילה יש להקל ולסמוך על זה על הנוב"י דגם בכבוש אינו ראוי לאכילת אדם ועוד י"ל דאין לאסור משום דאין מבטלין איסור לכתחילה כיון דבשעה שמעמיד העור הוא עדיין יבש כעץ וכיון דבשעת הביטול היתר היא לא שייך אין מבטלין איסור ועיין בפרמ"ג בפתיחה להלכות מליחה אם מותר לבטל חתיכה שלא נמלחה בחתיכות שנמלחה כיון שדם שלא פירש מותר עדיין היתר הוא וכתב להחמיר ועיין בט"ז בסי' תמ"ז דמותר לבטל חמץ קודם זמנו כיון שאין עוד זמן איסורו וכן בה' סוכה סי' תרכ"ז פסקינן דמותר לבטל סכך פסול בסכך כשר כיון שאין עוד זמן איסור ולא דמי לדם שלא פירש דהא גם עכשיו חל איסור על הדם אם פירש וכיון שהוא רוצה לאכל הדם כשפירש אסור לבטל משא"כ בחמץ וסכך אין שם איסור כלל קודם זמנו על החמץ והסכך ומותר לכל ענין ועיין במג"א סי' תק"ז שכתב הא דמעסיקים בכלים ועביד כדרב מתנה דמרבה עליהם עצים היינו טעמו כיון שעדיין היתר הוא אלא שלאחר שיתחיל לשרוף יהיה אסור משום שברי כלים אין בזה מבטל איסור משמע דגם כה"ג מותר וזה דמי לגמרי לדם שלא פירש ובתשובה אחרת הארכתי בכל זה דאף אם בדם אסור מ"מ יש לחלק בין דם להא דמסיקים בכלים ויש לנו סניף דלא שייך מה"ט בעור יבש אין מבטלין אף בנכבש יום שלם אם באנו לחוש ג"כ לדברי כנה"ג דגם בנכבש חוזר לאיסורו כיון דעדיין היתר וגם זוז"ג וגם לסמוך על דברי נוב"י ומנהג ישראל תורה הוא מ"מ כיון דמדברי פרמ"ג שהביא דברי הכנה"ג נראה דמסכים לדבריו מהיות טוב לעשות כאשר הורה לנו הדרך קדוש זקני בח"ס סי' פ"א שיסיר העור קודם שנכבש יום שלם בב"א ואם אי אפשר בנקל לעשות כן אז בודאי יש לעשות כאשר נהגו להעמיד בעור יבישה של קיבה כשירה ומנהג ישראל תורה הוא.

ומדי לעטר ג"כ המכתב בפלפול קצת אעתיק לך מה שאמרתי לתרץ הקושי' שראיתי בקונטרס של אבא מאוה"ג זצ"ל על הא דאמר ר"י מעמידין בקיבת נבילה ואין מעמידין בקיבת שחיטת כותי ואמר כמאן כר"א דאמר סתם מחשבת כותי לע"ז דהא ר"י סבר הלכה כסתם משנה ור' חייא בר אבא דאמר משמיה דר"י דאין מעמידין בקיבת שחיטת כותי קאמר לעיל בדף י"ג ע"א דמתניתין דשחיטת נכרי נבלה משמיה דר"י דמתניתין דלא כר"א דאמר סתם מחשבת כותי לע"ז והאיך פסיק ר"י כר"א וצ"ל דאמוראי נינהו אליבא דר"י כמו דאמרינן בשאר מקומות בש"ס וכי אתא רב שמואל בר רב יצחק אמר משמיה דר"י דמעמידין ג"כ בקיבת שחיטת כותי וי"ל דפליגו אי אמר ר"י הלכה כסתם מתניתין אכל מ"מ קש' מפני מה לא מקשה על הא דר' חייא והאמר ר"י הלכה כסתם משנה ולתרץ אמוראי אליבא דר"י והניח בצ"ע.

ולדידי נראה לישב לפי מה שהקשיתי מה מקשה הש"ס אטו קיבת עכו"ם לאו נבילה הוא דלמא מתניתין לא זו אף זו קתני דהא פירש של ע"ז אף לאחר חזרה אסור משא"כ קיבת נבילה דוקא קודם חזרה משום דמחזי כנבילה וא"כ מתניתין הכי קאמר קיבת עכו"ם היינו של נכרים אסור משום סתם מחשבת כותי לע"ז ואפילו של נבילה נמי אסור וראיתי אח"כ בראש יוסף שהקשה ג"כ והתירוץ פשוט כמו שכתב דלא רצה לאוקי מתניתין כן משום דסתם מתניתין בפ"ק דשחיטת נכרי נבילה דלא כר"א וגם לא רצה לאוקי דלא כהלכתא אבל ר"י דסבר לר' חייא בר אבא כר"א י"ל באמת דמשו"ה פסק כר"א דלא כרבנן משום דמתרץ המתרץ כן דמתניתין לא מיבעי קאמר וממילא סתם מתניתין זו כר"א ופסק כסתם משנה זו משום דסתמא בתרא הוא ועיין בתוס' דף מ"ג ע"א בד"ה והא אמר ר"י דאע"ג דמתניתין דאלו כשרות מסייע ליה והאחרון הוא עיקר במקום שיש סדר למשנה כגון בחדא מסכתא מ"מ הך משנה דאלו כשרות ואלו טרפות כחדא בבא חשיב ואין סדר יע"ש וכיון דבחדא מסכת יש סדר למשנה דפרק כל הבשר הוא אחרון משו"ה נקט ר"י לעיקר כר"א ולא מקשה הש"ס ממתניתין דפ"ק וא"ש.

ואני הקשיתי על הא דמקשה הש"ס שם על רב הונא דאמר דחיישינן שמא ינק מן הטרפה ומקשינן מהא דאין לוקחין ביצים ולא חיישינן לא משום נבילות וטרפות ומשני חיישינן שמא ינק מן הטמאה ומקשה מאי שנא טריפה דלא חיישינן ומ"ש טמאה דחיישינן ומשני טמאה שכיח לפי מה שכתב הר"ן בפ' אלו טרפות לתרץ קושי' תוס' על הא דמקשה על הברייתא וליחש דלמא דעוף טמא הוא אע"ג דעופות טהורות מרובין מ"מ הוי תרי מיעוטא מיעוט דטרפות ומיעוט דעוף טמא ובתרי מיעוטא לא אזלינן בתר רוב א"כ גם משום טמאה י"ל דלא שכיח אבל משום תרתי שמא ינק מהטרפה ושמא מהטמאה אע"ג דשניהם מיעוטא מ"מ חיישינן ולמה צריך להגיה לגמרי דברי ר"ה דאמר משום טרפה וליכא החשש רק משום טמאה ביותר י"ל הא דנקט ר"ה משום טרפה היינו משום בשביל טמאה לחוד לא חיישינן רק בצירף חשש טריפה אף דעדיין קשה למה לא אמר ר"ה תרתי מ"מ אין דוחק כ"כ מלתרץ דברי ר"ה מטרפה לטמאה וצע"ק.

לאחר שהגעתי עד כה עלה בזכרוני על מה שפלפלתי אי מותר לבטל דם וכדומה בעודו היתר שכבר העיר ע"ז ג"כ במהר"ם שיף בסוגיא דכחל חולין דף ק"ט על הא דכתב תוס' בד"ה אינו עובר ליש ספרים דגרסי כחל שבישל בחלבו מותר היכי דבשלו לחוד בלא בשר ויש להעמידו לפירש רש"י שיש במים ס' שמתבטל בהן חלב היוצא מהכחל והקשה במהר"ם שיף א"כ מאי פריך הש"ס על ר"נ והא שבשלו קתני דיעבד דלמא ה"ט משום דאסור לבטל לכתחילה וכי שרי לבשל בשר בלי מליחה ברוטב שיש ששים נגדו ואי אמרינן דם שפירש ממקום למקום בחתיכה אסור א"כ כבר נאסר הדם קודם שמתבטל במים משא"כ בכחל דאינו אוסר עד שפירש לגמרי מהכחל אבל זה אינו דהא תוס' דף י"ד סברי דצריך להיות יוצא לגמרי מהחתיכה הדם א"כ כמו שהדם אסור לבטל אף שהוא היתר קודם שפירש ה"נ כחל ותירוץ משום דדם דאורייתא משא"כ כחל דרבנן וכיון שלא היה האיסור ניכר מעולם שרי בכה"ג באיסור דרבנן יע"ש וכן סבר המג"א דמוקצ' כיון דהוא מדרבנן לכן מותר לבטל כלים שלמים בעודן היתר משא"כ בדאורייתא י"ל גם המג"א מודה וא"כ בנדון שלנו בעור עם חלב דהוי נמי דרבנן ע"י כבוש ומליחה יכול לבטל לכתחילה.

אלא שראיתי בביאור שם דהרגיש על תירוצו של מהר"ם שיף דהא דם שבשלו נמי דרבנן וכתב דמ"מ דם עיקרו דאורייתא משא"כ כחל וא"כ בנדון שלנו דעיקרו דאוריי' אלא ע"י מליחה דרבנן דומה לדם שבישל ויהיה אסור לבטל אלא שאינו מוכרח חילוק זה וי"ל לפמ"ש תוס' דף קי"א ע"א בד"ה דם דאורייתא אע"ג דבהקומץ דם שבשלו אינו עובר מ"מ תחילה כשנפלט עד שלא נתבשל היה דאורייתא א"כ י"ל דוקא בדם כיון שמבטל דם ברוטב ופולט הדם ברוטב קודם שנתבשל הדם לגמרי משו"ה אסרי לבטל משא"כ בעור זו כשהוא יבש עדיין היתר לגמרי ואח"כ כשיתרכך ע"י כבישה לא יהיה בשעת ביטולו ג"כ רק איסור דרבנן ע"י מליחה שרי לבטל וראיתי אח"כ מה שכתב בפרמ"ג בפתיחה להל' מליחה בד"ה וראיתו שהאריך בזה אי דם בתחילת בישול הוי מה"ת או לא יע"ש ואחתום בזה וה' ישפות שלומך וטובך הכ"ד ש"ב חפץ בהרמת קרנך פ"ב יום עש"ק לסדר חקת התורה תרנ"ב לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה