שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק יורה דעה
תשובה א
שלום וכ"ט לכבוד אהובי אחי מחמדי הרבני המופלג בהפלגת חכמים ונבונים חו"ב קולע על השערה הגביר המפואר שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק ליב סופר נ"י.
אחדש"ה קבלתי מכתבך ובא קודם הכנה דרבה לנסיון הגדול ולא יכולתי להשיב לך על מעט צרי ששדרת לן והיום באתי לראות דבריך והיום יצאתי להשיבך כי שפיר תמהת על דברי זקיכנו ר"ע איגר בהגהותיו ליו"ד סימן ט' שרצה ליישב הא דרב יימר. דלא מצריך אפילו לכתחילה בדיקה אתלת רוחתא מהא דר' זירא דליבן סכין והא הך דר' זירא דווקא דיעבד כדמשמע לישנא דר"ז והראב"ד באמת מחלק לדידן בין לכתחילה לדיעבד ור' יימר סבר דלאו דווקא דיעבד ועיין בב"ח וכתב הוא משום דשאני ליבן סכין דצריך הבשר קליפה משום דהסכין מלובן ומתחילת שחיטה בלעו אבר מן החי כמו בש"ס ח' ע"ב אלא התם אמרי' דלא חממא רק בסוף שחיטה וליכא עוד אבר מן החי אבל בסכין מלובן מיד קבלע ומש"ה אסור לכתחילה לשחוט ואפילו על סמך שיקלפנו אח"כ אסור כמבואר.
וכתבת דעדיין לא היעינ לפי מה שכתב הרשב"א בדף ט' הא דשחט בסכין של נכרים וכן פלוגתא בסכין טריפה ע"כ אי איתא דר"ז דבית השחיטה מרווח רווח איירי דאקרו ונגע ובהא פליגי אי קולף או מדיח וכן בסכין טריפה אסור לשחוט משום דעכ"פ לכתחילה אסור משום שמא יגע וא"כ גם בסכין מלובן מותר לשחוט אי לא משום שמא יגע בצדדי צואר וא"כ אכתי לר' יימר דלא חייש לשמא יגע גם בסכין מלובן לכתחילה מותר ואכתי קשה למה נקט ר' זירא לישנא דדיעבד אלו דבריך ושפיר תמהת.
עיין בפלתי סימן יו"ד אות ז' ד"ה אבל ברש"י וכו' שמפלפל גם בהא דבה"ש מרווח רווח וכתב אף ע"ג דמרווח רווח מ"מ לא גרע מרוטב רותח ולא הביא ג"כ דברי רשב"א אלו, ובאמת רציתי לדחוק לחלק בין הא דליבן סכין דלא שייך מרווח רווח לענין פליטה ובליעה אבל יען שהוא דוחק ואין בו לא ליבון ולא חידוד לא העלתי לפניך, והנה גוף דברי הרשב"א והרא"ש שהביאו דברי הראב"ד לחלק בין לכתחילה ודיעבד וכתבו והביאו ראי' כמו דחיישינן בקדשים שמא יגע ה"נ כאן חיישינן שמא יגע בצדדין לא הבנתי דהא בקדשים שאני דאפילו אם נזהר שלא יגע מ"מ חיישינן דלמא אתרמי ליגע ומפסיד קדשים בידים אבל כאן אפילו אם יגע לצדדין יכול להטריף אח"כ ואמאי לא ישחוט לכתחילה אם ידע מקודם ויזהר יפה דהא בדיעבד אפילו לא ידע אם נגע מותר ורק בלא ידע מקודם אסור אפילו בדיעבד משא"כ בקדשים ובפרט לפי מה שכתב תוס' דבקדשים אפילו בתורת ספק אסור משום דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע ואפי' ספק ברה"ר אסור ואפילו לתירץ ב' של תוס' שם דאיירי בבמה או כמו שכתב הריטב"א דבסכין ארוך ובוודאי לא שייך לומר דרוב פעמים נוגע מ"מ לא דמי כמו שכתבתי משום דקדשים שאני דאם יגע עביד איסור דמפסיד קדשים בידים משא"כ כאן.
הנה בחילוק זה בין קדשים לשאר איסורים ישבתי על נכון קושי' תוס' על הלכות א"י שנשים א ישחטו לכתחילה ומקשה תוס' מר"פ כל הפסולין דלא קאמר דנקט לשון דיעבד כל הפסולים ששחטו משום נשים דתנא להו ברישא וכבר נאמרו ונשנו כמה תירוצים בספרן של גדולי אחרונים ואשר אני אחזה ליישב דהנה יש שיטות בין הראשונים הובא בטור וב"י יש מהם שסוברים דווקא בדיעבד אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין אבל לכתחילה אסור לשחוט עד שיודעין שהוא מומחה ובדיעבד לא צריך לבודקו אם הוא מומחה ורוב ראשונים וכן פסקינן סוברין דלכתחיל' יכולין ליתן על סמך שיבדקנו אח"כ ואם הוא לפנינו צריכין לבדוק אם הוא מומחה משום דאיכא לברורי ולא סמכינן על הרוב או משום סמוך מיעוט לחזקת איסור דבהמה אצל בליתא לפנינו סמכינן על הרוב ומש"ה גם לכתחילה מותר ליתן על סמך שיבדקנו אח"כ כיון שבדיעבד מותר בלא בדיקה כלל וכאשר הובא לפנינו בתוס' טעמא של הלכות א"י משום דדעתן קלות ויש פירושי' שונים על מה דיש לחוש משום דדעתן קלות ועיין בפנ"י בחידושיו על פ"ק דחולין ופשוט י"ל כיון לא סמכינן על הרוב מומחין משום דלא הוי רוב גמור או משום חזקת איסור דבהמה או דהוי כתליא במעשה ורק על סמך שיבדקנו מותר אם כן י"ל זה דווקא באנשים אבל נשים דדעתן קלות אע"ג דבדעבד מותר שחיטתן וסמכינן עליהן אפילו באיסור דאורייתא אם האיסור וודאי כמ"ש הראשונים מ"מ לא יהיבנן לנשים דדעתן קלות לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ עד שיודעין שיודעת הלכות שחיטה, ונ"ל מסברא הא דנותן על סמך שיבדקו אחר כך זה דווקא בחולין דהא אם בודקין אותו אחר כך ולא ידע אוסרין שחיטתו ולא יכולין לבא לאיסור ואם אינו לפנינו באמת סמכינן על הרוב משא"כ בקדשים שפיר חיישינן דלמא אם יבדקו אותו לא ידע שחיטתו אסורה ומפסידין קדשים בידים ע"כ בכל קדשים לא יכולין גם אנשים לשחוט אלא א"כ יודעין מתחילה שהוא מומחה וממילא בקדשים ליכא חילוק בין אנשים ונשים וכולן שוחטין לכתחילה ומש"ה לא יכול הש"ס לתרץ דנקט דיעבד משום נשים כיון דבקדשים איירי במתניתן שם.
עד יישוב ע"ד זה דהנה הב"י הביא דברי הסמ"ק שמסיים משום שמא יתעלפו והסביר הב"י משום דנשים לבן רכות ויש חשש יותר לעילוף, ונ"ל להסביר לפי מה שכבר כתבו הראשונים הא דנשים נאמנת על השחיטה אף ע"ג דמסוגיא דפסחים מוכח דלא נאמנים רק בדרבנן כמו בדיקת חמץ וחילקו דשאני וודאי איסור דנאמנים כמו שאר ע"א משא"כ בספק איסור אין נאמנים רק בדרבנן יע"ש. והא דלין חיישינן לעילופי ואפילו לשאול לשוחט אם נתעלף לא צריכא כמו לענין אחר כשיטת הרמב"ם כתב הב"י משום כיון דהוא מומחה אם הי' מתעלף הי' מודיע לנו שנתעלף כיון שידע שהשחיטה אסורה וכן משמע לישנא דש"ס דקאמר לעילופי לא חיישינן ולא קאמר דרוב אין מתעלפין משמע דאינו רוב ויכול להיות שמתעלף רק דלא חיישינן משום דהי' מודיע לנו וכיון שאפילו אם מתעלף ג"כ אינו בוודאי אסור רק משום שמא שהה כמ"ש רש"י ועדיין יש ספק שמא לא שהה כשיעור שהי' והוי רק ספק איסור א"כ נשים אין נאמנים על זה כיון שדעתן קלות ומשו"ה יש להחמיר עכ"פ לכתחילה שלא ליתן להם לשחוט שמא יתעלפו, ולפ"ז בקדשים כיון שבאמת חיישינן לעלופי ולא הוי רוב ורק משום דיאמר אחר כך לא חיישינן א"כ בקדשים לא יכולין ליתן לשחוט רק מי שהוא מוחזק מקודם שלא יתעלף שלא להפסיד קדשים בידים משא"כ בחולין שאין לחוש ואם כן כיון שבקדשים גם אנשים צריכין להיות מוחזק מקודם שלא יתעלם ובמוחזקין אין חילוק בין אנשים ונשים ומשו"ה מתרץ הש"ס דנקט לשון דיעבד רק משום טמא במוקדשין ולא משום נשים ומיושב הל' אין בין לטעמא משום דנשים דעתן קלות ובין לטעם של הסמ"ק משום עילוף ונכון.
ועוד הי' בדעתי לשעשע עמך כי הרבה דברים העלתי בענינים אלו כאשר למדתי מס' חולין עם בני הישיבה ומוכרח אני להפסיק באמצע הכתיבה וגם זה כתבתי בסירוגין שורות שורות, והנני אחיך הדורש שלמך באהבה פ"ב יום ב' לס' צו תרל"ח לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ב
שוכ"ט לכבוד מחותני ידידי הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ ובקי בע"פ ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה יודא גר"וו נ"י רב דק"ק סאבאטיסט יע"א. (כעת הגאון אב"ד דק"ק סאטמאר יע"א.)
אחדש"ה זה ימים אחדים שקבלתי מכתבו ומוכן הייתי להשיבו מיד כאשר ביקש ממני אבל בכל זה לא הי' באפשרותי מכמה טרדות שונות נחוצים לשעתא בכל זאת כמעט חטפתי איזה רגעים להשיבו בנידון שוחט ובודק וש"ץ בקהלתו אשר בכל דרכיו מוחזק בכשרות ועכשיו באו איזה אנשים והעידו עליו כי הפסיד לקופת הקהל ע"י מי שנדר כ"פ ח"י צ"ל ונתן לשלם נדרו ס"ך ח"י פרוטות ומנהג במקומו רק י"ב פרוטות וכן הוא בכמה קהלות ועיכב לעצמו השאר ונתן לאקרו"ט רק י"ב צ"ל וכן נחשד בשאר דברים הנוגעים לממון ונפשו בשאלתו אם יכול להיות שוחט ובודק כמקדם והראה פנים מסבירות להלכה להפך בזכותו כראוי' לגברא זכאי ונקיטנא בקצרה רק לברר הלכה קצת בלי פלפול ביו"ד סי' ב' סעיף ו' הביא המחבר דמומר לדבר אחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך לבדוק לו סכין, והדרישה הקשה מהא דסי' א' שאבדו לו גדייו או שנגנבו ומצאו שחוטים במקום שרוב ישראל מצויים מותרים ותי' דהתם לאו במומר איירי ומוחזק לכך אלא שגנב בפעם הזאת והוי רק כמו פסולי עדות דגם הרמב"ם מודה דא"צ בדיקת סכין והש"ך דחה את דבריו דמלשון הטור אעפ"י שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה משמע שמוחזק בגנב על כן תירץ הט"ז משום דיש עוד ספק דלמא נתן לאחר לשחוט יע"ש ס"ק י"ח.
ואני אומר דגם זה אינו במשמעות לשון הטור שכתב אע"ג דחשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה משמע משום דאינו חשוד בלחוד הוא דמכשיר ולא משום דיש ספק דלמא נתן לאחר אם לא שנדחק בלשונו אף ע"ג דהוא חשוד אינו וודאי רק ספק דלמא לא נבדוק הסכין משום דלתאותו עובר גם על שאר עבירות לא יטרח לבדוק הסכין כמו שהסביר הרא"ש שיטת הרמב"ם משא"כ באוכל נבילות לתואבן בוודאי לא יטריח דהא מה"ט לא מתירין במומר לתואבן כשיש ספק דלמא נתן לאחר לשחוט משום ס"ס וע"כ דהוי כוודאי משא"כ בשאר עבירות אבל אין משמעות לשון הטור שרק ספק חשוד הוא אלא דבאמת על הטור בלא"ה לא קשה די"ל דלית לי' כשיטת הרמב"ם רק כשיטת רוב ראשונים דא"ל במומר לדבר אחר חוץ מנבילה אפי' בדיקת סכין והדרישה כתב בקושיתו משום דסתם הטור לעיל בנגנבו לו גדייו דכשר ולא הביא שיטת הרמב"ם כמו שהביא בסי' ב' משמע דכ"ע מודה שם ע"כ מחלק בין פעם אחד למוחזק בכך ובאמת אין זה קושי' כ"כ דהא שם בסי' א' לאו עיקר דינו הוא דמומר אי צריך לבדוק סכין או גם מומר לדבר אחר צריך לבדוק סכין רק עיקר דיני מומר בסי' ב' ע"כ לא הביא שם דלשיטת הרמב"ם בנגנבו דאסור רק הביא סתם דגם בנגנבו דכשר כשיטתו בסי' ב' ורק בסי' ב' הביא שיטת הרמב"ם ונ"ל להוכיח דהטור נקט לעיקר דלא כרמב"ם דבסי' ב' לא הביא הא דמומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת ואם מתו אחיו מחמת מילה דינו כישראל גמור ואי דנקט לחומרא כשיטת הרמב"ם הוי להביא דהא יש נפקותא לענין בדיקת סכין ולאשמעינן דאם מתו אחיו מחמת מילה הוא כישראל ולא צריך בדיקת סכין וע"כ דלא כרמב"ם וממילא ליכא נפקותא ומשו"ה שפיר כתב בסימן א' דחשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה ומדהביא בש"ע סעיף ז' הא דמומר לערלת מוכח דע"כ נקט לעיקר כשיטת הרמב"ם וכן כתב בפרמ"ג שם אבל השו"ע שפיר י"ל כתירוץ הדרישה דאיירי דאיירי רק כשגנב בפעם הזאת והראי' דבש"ע השמיט הא דהוסיף הטור על דבריו דחשוד על גניבה לא חשוד על שחיטה משום דלאו בחשוד איירי רק שגנב בפעם הזאת כתי' הדרישה ועיין בפלתי סי' ב' שתמה דלא ידע ולא הבין קושי' הש"ך והדרישה דרמב"ם באמת לא העתיק רק הרי שאבדו גדייו ולא נגנבו וכאשר כתבנו קושי' הדרישה הוא על הטור שסתם בסימן א' ולא הביא שיטת הרמב"ם במומר גם לדבר אחר שצריך בדיקת סכין ולדידן ג"כ הקושי' על הש"ע דמשמע בסי' ב' מהא דנקט דיני דערל דעיקר כשיטת הרמב"ם ובסי' א' כתב נמי נגנבו והא דבאמת לא הביא הרמב"ם דנגנבו צ"ל דלא גרס בתוספתא או שנגנבו וא"ש הכל.
ומע"כ מחותני ר"ל דגם החולקים על הרמב"ם לא חלקו עליו רק בעבירה דרבים מקילים בו אבל באין רבים מקילין בו והוא מקיל גם הם מודים לשיטת הרמב"ם ובזה רצה לדחות מש"כ הכ"מ וכן הרדב"ז בתשובה והפ"ת חידש מדנפשי' דהרמב"ם הוציא דינו מהא דנקט בברייתא הכל שוחטין ואפילו מומר משמע דערל ומומר דין אחד להם והפ"ת כתב דזה ראי' שאין עליו תשובה ולפי דבריו יש עליו תשובה כיון דערל אין רבים מקילים בו באמת צריך בדיקת סכין ובמח"כ א"א לומר כן דא"כ מאי זה דהקשה ותמה הרשב"א והראשונים על הרמב"ם שכתב דגם במומר לשאר עבירות צריך בדיקת סכין דלמא הרמב"ם באין רבים מקילין בו ומהיכי תיתי לומר דרבים מקילין ולחשוד ישראל על כך וכן מדסתמו ולא חלקו משמע דבכל ענין חולקים על הרמב"ם ועל הוכחת הכ"מ שכתב הפ"ת שאין עליו תשובה הרבה תשובות יש בדבר דהא נקט בברייתא ג"כ כותי וכותי א"צ בדיקת סכין וגם בכותי צריך אחרים או יוצא ונכנס ובערל ומומר לא צריך ולא שווים לכל מילי הני תלת דשנו בברייתא ואדרבה דברי הכ"מ צ"ע.
שוב ראיתי בדברי חידושי הר"ן על חולין וריטב"א דר"ל דגם כותי צריך בדיקת סכין ולא כתוס' ורא"ש ועיין בש"ך ס"ק כ"ד שתמה על הש"ע שכתב בצדוקי ובייתוס שצריך ג"כ בדיקת סכין מנ"ל הא דהא בדין כותים קודם גזירת וכתב תוס' ורא"ש דכותים קודם גזירה לא צריך בדיקת סכין וכבר הבאנו שיטת הר"ן וריטב"א שסברו דגם בכותי צריך בדיקת סכין וי"ל דמה"ט דפסק הש"ע כרמב"ם במומר לדבר אחר שצריך בדיקת סכין משום דומיא דמומר כן הוכיחו גם בכותי כן אלא שעדיין אינו הכרח גימר דהא בכותי צריך גם אחרים רואין, וראיתי אח"כ ברדב"ז שהרגיש ג"כ בזה על ראיתו לשיטות הרמב"ם כמו שהביא הכ"מ ונדחק דמ"מ לענין בדיקת סכין שווים מ"מ לשאר אחרונים בוודאי לא קשה ותשובה נצחת היא.
אלא שראיתי בפ"ת שכתב דאי לא כרמב"ם מנ"ל דמומר לאכול נבילות בעי בדיקת סכין אדרבה מדקתני בהדי ערל ש"מ דלא בעי בדיקת סכין ומאי מוכרח מהאי ברייתא לרבא וע"כ דגם מומר לערל בעי בדיקת סכין ורבא חידש קמ"ל דאפילו מומר לאותו דבר סגי בבדיקת סכין יע"ש ועדיין לא הועיל מנ"ל לרבא דלמא לא ערל ולא מומר בעי בדיקת סכין דלא נזכר בברייתא כלל מבדיקת סכין וע"כ צריכין אנו לומר דרבא חידש זה מדנפשי' כיון דאוכל לתואבן ואי לא מצא כשר אוכל נבילות לא מטריח לבדוק סכין דהוי טרחא וליכא מברייתא וגם לא מברייתא דחמצן של עוברי עבירה סייעתא לכולה מלתא דרבא רק לחצי דבריו דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא אבל הא דצריך בדיקת סכין באמת לא מוכח מברייתא כלל, ובזה יש ליישב קושי' אחרונים דתמהו לשיטת הרמב"ם דגם במומר לדבר אחר צריך בדיקת סכין א"כ קשה על הא דאמר הש"ס דף ג' דאביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל הא דרבא וכתב רש"י דמומר לכתחילה יהיה מותר לשחוט בבדיקת סכין וזה דווקא במומר לאותו דבר כיון דדש אבל במומר לדבר אחר בודאי אפילו לכתחילה מותר א"כ עדיין יכול אביי לאוקמי במומר לדבר אחד כאוקימתא דרב אשי והניחו בצ"ע.
ולפי דברינו י"ל דבלא"ה צ"ע דהא חזינן מברייתא דחמצן של עוברי עבירה דמומר לתואבון טרח נמי להחליף אצל נכרים וכן משחיטה גופא מוכח דטרח לפמ"ש הרשב"א בחידושיו וכן בת"ה דהא אי לא בדיק בסימנין הוי נבילה משום דלמא לא שחט הרוב או לא ודילמא לא שחט הרוב ועדותו לא מועיל וכ' משום דטרח ובודק אי שחט הרוב או לא ואי לא שחט הרוב קודם שיעור שיהוי שוחט הרוב עכ"פ חזינן דטרח ג"כ לאכול היתירא ובדיקת סכין לא טרח וצריך לדחוק ולחלק בין טרחא זוטא לטרחא מרובה וזה י"ל לא סבירא ליה לאביי דאיזה שיעור נתנו בין טרחא לטרחא וי"ל דאביי סבר מכח הברייתא דחמצן של עוברי עבירה מדחזינן דטרח נמי להחליף טרח נמי לבדוק הסכין ואפילו בלא בדיקת סכין נמי שוחט מומר לתואבון וסבר הרמב"ם הא דאמר אביי לא ס"ל הא דרבא לא כמ"ש רש"י אלא דלא צריך בדיקת סכין כלל ודומי' דערל ורש"י ע"כ לית לי' כשיטת הרמב"ם ועיין.
והנה להלכה קיי"ל כרמב"ם דמומר לדבר אחד משאר עבירות דצריך בדיקת סכין ואפי' בדיעבד אלא לענין מומחה חקר בפרמ"ג אי לא אמרינן ג"כ דצריך שידעינן שהוא מומחה ולכאורה מדברי הרמב"ם דכייל מומר לנבילות בהא דכ' מומר לאחד מהעבירות ולא הביא בפרט מומר לאכול נבילות וכתב והוא מומחה משמע דדינם שווים כמו לענין סכין וכן מסתבר כיון דטעמא כיון דלתאותו עובר בשאר עבירות לא מטריח לבדוק סכין כן נמי לא מטריח ללמוד לשחוט אף ע"ג דאינו מומחה אלא דהרמב"ם כתב ג"כ בפסולי עדות מומחה והתם בוודאי לא מסתבר שצריך שידעינן שהוא מומחה דהא אפילו בדיקת סכין לא צריך עד שאני תמה על הרשב"א בת"ה שמסופק בדעת הרמב"ם אי כוונתו שצריך שידעינן שבוודאי הוא מומחה וע"ז תמה מהא דלא נקט רבא ורב אשי מומחה או שכוונת הרמב"ם דנקט מומחה משום דגם ישראל לא ישחוט אלא אם הוא מומחה ואמאי לא פשוט מהא דפסולי עדות דנקט נמי מומחה ובדיקת סכין לא צריך וא"כ בוודאי רוב מצויין אמרינן ג"כ וע"כ מומחה דנקט משום דבכל שוחט צריך להיות מומחה וצע"ק.
ומלתא דתמיה ראיתי בפלתי שכתב במי ששוחט לאחרים ואין לו הנאה מזה אן צריך בדיקת סכין משום דאין חוטא ולא לו ולא מצא לאחד מהמחברים שעמד על זה ובמח"כ נעלם ממנו באותה שעה דברי הש"ך ס"ק כ' שכתב הא דכתב הכסף משנה דגם בפסול לעדות מחמת אוכל נבילות לא צריך בדיקת סכין היינו בשוחט לאחרים ודברי ב"י בשוחט לעצמו והא דנקט רבא מומר דאיירי בשוחט לאחרים דאין מעיד עליה משום דהוא מומר וכהיתרא דמיא לי' ואפילו בשל אחרים דלא נהנה אינו נאמן וכ"כ הש"ך בסי' קי"ט ס"ק י"ח וכן בסי' קכ"ז ס"ק י"ט ודיבר הש"ך בג' מקומות מזה דמומר לאותו דבר אפי' בשל אחרים אינו נאמן והנה הפרמ"ג כתב דגם מומר לשאר עבירות לשיטת הרמב"ם אינו נאמן בשל אחרים ולכאורה אינו מוכרח די"ל דאף ע"ג דהוי מומר לדבר אחר מ"מ לא גרע מנחשד לאותו דבר דנאמן בשל אחרים כמ"ש בש"ך וצ"ל דדיוקו הוי כיון דכייל הרמב"ם מומר לנבילות בתוך מומר לשאר עבירות משמע דדינם שווים וכמו במומר לנבילות אינו נאמן בשל אחרים לענין בדיקת סכין כן לשאר עבירות נמי וע"כ צ"ל דהרמב"ם בשל אחרים איירי דהא כתב בפסולי עדות דכשר ולא חילק בין מחמת נבילה לשאר איסורים ולש"ך ע"כ להעיד בשל אחרים איירי א"כ הא דמומר נמי בשל אחרים ועיין.
ובנדון שלנו לאחר שהעידו שכמה פעמים עשה כך א"כ אבד נאמנותו לענין בדיקת סכין דקיי"ל כשיטת הרמב"ם וכן לענין גניבה אם הוא מומר לכך כמ"ש בדרישה ובש"ך אלא שראיתי בדברי מעכ"ת שמצדד להקל משום דזה השוחט ובודק מוחזק לשאר דברים ובפרט בעניני שחיטה שמדקדק במעשיו וא"כ כה"ג י"ל דהרמב"ם מודה דכל הטעם כיון דלתאותו עובר פקר נמי בבדיקתו, וזה דווקא אם אינו מוחזק להיות מדקדק בשאר דברים אבל אם חזינן דאינו מקיל תו ליכא למיחש ולא חשוד לדבר אחר ונכון אשר דיבר בזה ויש לעשות סניף להקל כשאר שיטת הראשונים.
אלא שראיתי בשו"ת מהרמב"ם שנקראים פאר הדור סימן קי"ב שנשאל על שוחט שהוא ממונה לרבים והוחזק לרבים שהוא גונב בשר מבית המטבחיים ומהחניות ואחר כך מצא בידו בפרהסיא אשר גנב וגרם זה קלקול וחלול השם אם איש אשר אלה לו יהי' עוד ממונה לרבים והשיב יען כי אין לך חילול השם יותר מלגנוב ולמוכרה לרבים ואפילו עשה תשובה גמורה לא ישחוט ברבים ואם ירצה לשחוט בביתו בשביל יחיד הרשות בידו עכ"ל, חזינן דהרמב"ם החמיר אפילו בעשה תשובה גמורה להיות שוחט לרבים ורק בביתו נאמן משום דעשה תשובה אלא דנ"ל דיש להפך ולצדד להכשירו ומלמדין עליו זכות לדונו בקילתא ועיין בט"ז קי"ט ס"ק ט"ו בשם רש"ל דהנה הב"ח הובא בש"ך סי' ב' כתב בקונטרס אחרון לתרץ קושי' הדרישה מהא דנגנבו לו גדייו די"ל אע"ג דמשום שאר עבירות שחשוד גם כן על השחיטה אבל בגונב כבר אמר שלמה לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו' ואם כן גניבה י"ל דלא חשוד על שאר דבר מצוה לסלקו והטעם דהא גם בשאר עבירות לא חשוד לדבר אחר מ"מ לענין בדיקת סכין חייש הרמב"ם דלא טרח לקיים שום מצוה כהלכתה ואם כן בגנב נמי אע"ג דלזה יש לו תאוה יותר מ"מ בוודאי לא מן המדקדקים הוא וחרד על דבר מצוה שיש לו להאמין על בדיקות סכין שצריך דקדוק הרבה אבל מ"מ נראה לי דיש לומר דווקא אם גונב חפץ או ממון של חבירו מביתו או חצירו אבל כמו בנדון דידן יש להקל דהא כל עוברי עבירה פסולין לעדות משום רשע דחמס ואפ"ה אמרינן בש"ס בב"מ דף ד' ע"א דכופר במלוה כשר לעדות וכן הכופר בפקדון אי לא דאתי סהדי ואמרי ההיא שעתא בידיה נקיט ליה והטעם משום אשתמוטי ודלמא צריך להוצאה וסבר עד דהוי לי זוזא ופרענא לי' ואי מודינא השתא דלמא יתבעני מיד עיין ברש"י שם ואם כן כיון דהיה לו רשות להשתמש במעות ולהוציאה אף ע"ג דכפר ואמר שלא קיבל רק י"ב פרוטות בשביל ח"י צ"ל מ"מ י"ל אשתמוטי ואפי' לעדות דחמור דצריך להיות כשר דווקא כשר להעיד וכ"ש דלא חשדינן לי' לשאר איסור די"ל אשתמוטי והיה צריך להוציאה ולא דמי לגנב חפץ מביתו של חבירו ע"כ נ"ל מה"ט וגם לפי מ"ש שהוא מוחזק וירא שמים ומגדל בניו לתורה אין להעבירו מאומנתו ובפרט דטפלי' תלוי ביה ובוודאי גם עשה תשובה על זה ואע"ג דלא מהני אם אמר שעשה תשובה דאמרינן תשובה של רמאי עד שילך למקום שאין מכירין מ"מ דהאי דינא כבר מקילין בזה כמ"ש מהרש"ל שהבאתי לעיל מ"מ בהאי גברא שהוא מוחזק לירא ד' ומגדל בניו לתורה יש להקל דשב בתשובה שלימה ואפי' להיות ש"ץ כשר והגון ורק להיות נוטל שכר של כשרות לבד בלא"ה כבר צווחו על מנהג הזה ואפילו במוחזק בכשרות לא נכון הוא ובמי שראינו שכבר יש לו חמדת ממון בוודאי יש לחוש הרבה על זה ואם יש בכחו ובידו לבטלו מנהג הרע הזה ויישר כחו וחילו וכבר כתב הש"ש דא"א להעמיד הדת על תילה והחכם עיניו בראשו. כתבתי כ"ז בחפזון באשון לילה והי' זה שלום כנפשו ונפש ידידו מחותנו חותם בברכה פרעסבורג יום ה' ב' דחנוכה תרמ"ג לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ג
שוכ"ט לתלמידי הרבני המופלג חרוץ ברק השנון בע"פ נצר נחמד כש"ת מו"ה יוסף ליב סופר שי' יושב על התורה בקהל לאפאש יע"א.
את מכתבך קבלתי עם שאלתך להלכה ולמעשה אבל יען שאתה שואל על מה שעבר ע"כ לא מהרתי להשיבך בעת שהייתי טרידנא טובא ולא באתי רק ללמד במקום אחר אודות שוחט מומחה וירא ד' שידיו מרתתין אם מותר לשחוט ולעמוד לשרת לזבוח דבר זה כבר נפתח בספרן של גדולי אחרונים וכ' בלחם הפנים מי שידיו מרתתים הן מחמת חולשא או מכח טבעי שחיטתו אסורה שרובן דרסות הן, ואפי' אמר ברי לי לא נאמן, תנינא סי' א' השיג על דברי לחם הפנים ששקר העיד בשם מרדכי יען כי כולל ג"כ זקן בן פ' שנה ובזה בודאי לא אסור בדיעבד כמ"ש המרדכי וא"כ גם שאר שהעיד במי שידיו מרתתין דאסור בדיעבד ג"כ אין לסמוך על עדותו ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומתוך דבריך שרצית לישב דברי לחם הפנים ולחלק בין זקן סתם ובין ראינו מי שידיו מרתתים ניכר ונראה שלא עיינת יפה בדברי נוב"י שגם הוא ידע חילוק זה, אלא שכתב מדמדמה הלחם הפנים זקן למי שידיו מרתתים לאסור אפי' בדיעבד וע"ז כתב דהא בזקן כתב מרדכי בפירוש דהוי רק חומרא בעלמא וא"כ גם על עדותו שהביא בשם מרדכי לענין ידיו מרתתים אין לסמוך ואף שיש לחלק מ"מ עדותו אינו זה כוונת הנוב"י ועוד תמה מדברי הגהות רמ"א סי' א' במי שרגיל להתעלף ואמר ברי לי שלא התעלפתי דנאמן ומאי שנא במי שידיו מרתתים שלא יהי' נאמן באומר ברי לי ודברי הלה"פ נגד הרמ"א ע"כ העלה דאין לסמוך עכ"פ בדיעבד על הלה"פ, ולדידי נראה לישב דהא גם בעילוף כתב בב"י סימן א' די"ל אם התעלף בשחיטה ואמר שאע"פ לא שהה ולא דרס אינו נאמן דשמא לא הרגיש מתוך העילוף ורק אם אמר ברי לי שלא התעלפתי נאמן וא"כ י"ל דכוונת הלה"ע ג"כ דוקא אם הי' באמת מרתת בשעת שחיטה ורובן דרסות הן ע"י רתיתה והוא אומר שאעפ"כ לא דרס אינו נאמן די"ל מתוך רתיתה שידיו כבידות עליו אינו מרגיש בדרסה כלל אבל אם אמר ברי לי שלא הי' מרתת בשעת שחיטה נאמן והרמ"א דייק בלשונו ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן דמשמע אבל אם אמר שלא שהה אע"פ שנתעלף באמת אינו נאמן עיין בתב"ש בשמלה והלה"פ כ' אע"פ שאמרו שברי להם שלא דרסו אינם נאמנים היינו אע"פ שהי' מרתתים מ"מ לא דרסו בזה אינם נאמנים אבל אם אמרו שלא הי' מרתתים מודה דנאמנים בברי ועולים דברי הרמ"א עם דברי הלה"פ כהוגן ואין סתירה מרמ"א לדבריו ועיין.
ומה שכתבת שמצאת מקור למה שכ' המרדכי זקן בן פ' שנים שזה יצא לו מש"ס חולין כ"ד ע"ב שאמרו עליו על ר"ח שהי' בן שמנים שנים וה' עומד על רגלו אחת, בזו כבר קדמך בס' תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ד וכ' שאדרבה מדכ' הש"ס תחילה לענין עבודת כהנים משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה עד כמה אר"ח עד שירתת ולא נתבו שיעור לזקנה רק שירתת משמע להיפך דלא תלוי בשנים כלל רק הכל לפ"מ שהוא אדם והביא שם בשם כנסת הגדולה שהביא ראיי' מברזילי' גלעדי שאמר בן שמנים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל וכו' חזי' שחוש המשוש אינו בשנים אלו ונחלשו כבר רוחותיו אבל גם זה דחה יפה בתשובה שם דהא רב אמר בש"ס בשבת קנ"ב ברזילי שקרא הו' דהאי אמתא דהוי' בי' רבי בתשעין ותרתין שנין והות טעמא קדרא ורבא אמר ברזילי שטוף בזימה הוי וזקנה קופצת עליו אלא הכל לפ"מ שהוא אדם וכ"כ בשמלה חדשה דהכל לפ"מ שהוא אדם ואם ידיו רותתים אפי' בצעיר לימי' לא ישחוט כמ"ש הלה"פ דרוב שחיטות דרסות ואפי' הנב"י לא חולק רק בדיעבד אבל לכתחילה מודה דמעבירין אותו מאומנתו וכן משמע מדברי רמ"א ברגיל להתעלף דוקא בדיעבד כשר אם אמר ברי לי אבל אין מניחין לשחוט לכתחילה והטעם נראה לי כיון דצ"ל ברי לי שלא דרס אם כן אין יכולין ליתן לכתחילה על סמך ששאלו אותו אחר כך דחשינן דלמא משתלי ויאכל קודם כמ"ש תוספת חולין דף ג' ע"ב ד"ה בודק סכין וכו' ומצאתי אח"כ בראש יוסף שפירש כן לענין עלופי והוסיף דגם לש"ך דאפילו בשותק בדיעבד כשר אפ"ה אין ליתן לכתחילה על סמך דמסתמא יאמר דשמא ישכח מלומר וא"כ גם בידיו מרתתים כן דלכתחילה אין ליתן רק בדיעבד כשר וכ"ש שלא להיות שוחט של צבור בקביעות ועיין בהגהות רמ"א סי' א' סעיף ח' די"א דשכור אפי' לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה וכתב בפרמ"ג במשבצות שם בודאי אין למנותו שוחט קבוע על הצבור ואפי' באקראי יש לאסור אם לא בשעת הדחק וכ"ש ידיו מרתתים דרובם דרסות דיש להעבירו שלא לשחוט בקביעות ואפי' באקראי לא ישחוט לכתחילה ואפי' בדיעבד בשאמר ברי לי נמי יש לחקור אמאי יהי' נאמן דהא דע"א נאמן נגד חזקת איסור דבהמה היינו כמ"ש תוס' גיטין דף ב' משום דבידו לשחוט כהוגן ודלמא יקלקל ע"י שיהוי ודרסה אין לחוש דאדרבה רוב שוחטין כהוגן, אבל במי שרגיל להתעלף ואין בידו לשחוט כהוגן אמאי נאמן נגד חזקת איסור דבהמה, וכן במי שידיו מרתתים דאין בידו לשחוט כהוגן וגם רוב שחיטות דרסות אמאי יהי' נאמן נגד הרוב ועיין בפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה וכן ריש סי' א' במשבצות שעמד בזה והקשה חשו"ק כיון דרוב מעשיהן מקולקלין אמאי אחר שרואה נאמן להעיד ששחט ושפיר כיון דהוי נגד הרוב ואולי אפי' בידו לא מהני ומדברי ר"ן דף י"ב דאמר ראה אחר ששחט וכן מלשון הרמב"ם מוכח דאחרים רואין לאו דוקא ואפי' אחד ראה נמי כשר והניח בצ"ע.
וידועים דברי הפנ"י בפ' האומר דע"א נאמן נגד רוב דהא אם יש במקולין רוב בשר טריפה ומיעוט בשר כשר נאמן אדם לומר שזה בשר כשר ממעשים בכל יום וסברתו משום דאין ע"א נאמן נגד חזקה דוקא בלא איתרע החזקה אבל באיתרע החזקה נאמן וכיון דיש כאן מיעוט המסייע לעד נאמן נגד הרוב וחזקה דלא איתרע עדיף מרוב ועיין בש"ש שמעתא וי"ו פרק ז' שכתב סברא אחרת שכיון דלאותו שאמר שמכיר הכשירה ליכא תערובות כלל ולא מעיד נגד הרוב הוי כמו ע"א שמעיד שליכא חזקה כלל מעיקרא דנאמן וה"נ לעד שמכיר הכשירה מן המיעוט ליכא רוב כלל והוי כמונחת בפני עצמו ונפקותא בין הפנ"י ובין סברת הש"ש ברובא דליתא קמן דלא נאמן לפ"מ שהסביר בש"ש כיון דאנו אומרים שכל בהמה מן הרוב כשירות אם ע"א אומר טריפה מעיד נגד הרוב דהא אינו רוב דתערובות רק רוב בטבע א"כ גם העד מעיד נגד הרוב אבל לסברת פנ"י גם ברוב דליתא קמן כי עכ"פ בודאי איכא מיעוט טריפה לא עדיף כחזקה דלא איתרע כלל וא"כ לסברת פנ"י א"ש ג"כ נגד הרוב דחשו"ק דנאמן ע"א ששחטו שפיר וכן במה שהערנו ברגיל להתעלף דהוי נמי נגד הרוב שלא נתעלף מ"מ נאמן אבל לש"ש צ"ע אמאי נאמן דהא הוא רוב בטבע וברובא דליתא קמן לא נאמן העד ועוד דגם לפנ"י לא א"ש לתוס' ושאר ראשונים שתרצו על הא דנאמן ע"א על השחיטה אע"ג דאתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דטעמא משום דבידו משמע אבל לא בידו לא אע"ג דכבר איתרע החזקה דהא שחוטה לפנינו ומידי ספק לא נפקא אם נשחטה כהוגן או נתנבלה מ"מ גם נגד חזקה דאיתרע סברו דאין נאמן ע"א ועיין בפנ"י ריש חולין שתירץ באמת קושי' תוס' דמה"ט נאמן שוחט אע"ג דלא בידו משום דאיתרע החזקה ולא דמי לטבל והקדש וקונמות דלא איתרע כלל דלולי דברי העד הי' הדבר ברור כודאי איסור משא"כ בשחיטה ועיין שם שהאריך בדבר וא"כ לסברתו שפיר מחדש דגם נגד הרוב שיש מיעוט דמסייע לעד נאמן אבל תוס' וראשוני' דתירצו משום בידו על כרחך גם בחזקה דאיתרע לא נאמן ע"א וממילא גם נגד הרוב אינו נאמן וקשה מחשו"ק וכן ברגיל להתעלף דהא מעידין נגד הרוב וגם לראשונים דאינו נאמן נגד חזקה כמבואר בסי' קכ"ז בלאו רוב נמי כיון דאין בידו לשחוט כהוגן דהא רגיל להתעלף אמאי נאמן ולכאורה רציתי להביא ראיי' דע"א נאמן נגד הרוב גם נגד הרוב דליתא קמן מדברי תוס' חולין דף ב' בד"ה דליתא קמן דהקשו דהא עזרה רה"ר והי' לנו לטהר בלא אחרים רואים מספק בטמא במוקדשין ותירצו משום דרוב פעמי' לא יכול להזהר מליגע א"כ רוב פעמי' נוגע ואפ"ה אמר ברישא ואם אמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה וכן מקשה הש"ס בברי לי סגי ואמאי יהי' נאמן דהא מעיד נגד הרוב וע"כ דגם נגד הרוב נאמן עד אחד.
ולפ"ז הא דנאמן בברי לי הוי רבותא טובא דאפי' נגד רוב נאמן ובזה א"ש הא דכתבו תוס' בד"ה שמא יגע וכו' הא דלא קאמר שמא אתא לימשך בפנים ומה"ט לא ישחוט לכתחילה ותירצו דנקט שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי ועיין במהר"ם לובלין שכ' דפשיטא דכשירה בדיעבד ותמה בראש יוסף דהשתא נמי דטעמא משום שמא שמא יגע נמי קשי' פשיטא דבברי לי סגי ולא קשה לפמ"ש דהוי רבותא טובא דמהני ברי אע"ג דהוי ספק ברה"ר ונאמן נגד הרוב ותוס' בתירץ זה אזיל לתירוצם דאיירי גם ברה"ר ואפ"ה ספק טמא משום רוב פעמים לא יכול לזהור ולתירוצם בבמה דהוי רה"י ולית להו דרוב פעמי' לא יכול לזהור בלא"ה לא קשה קושי' תוס' דלמא אתי לאמשוכי כמ"ש בעצמו ונכון.
ומורווח לנו בזה ג"כ לישב על מה שעמד במגיה הש"ס שם בצע"ק על מה שלא הקשו תוס' והקדימו דבריהם על הא דאמר ואם שחט ואמר ברי לי וכבר הרגיש בזה בנוב"י קמא סי' ב' ומה שתירץ משום די"ל משום דאיכא לברורי דבריו תמוהין דהא די משום זה במה דאמר שלא ידע אם נגע אבל מש"ס משמע דצריך שיאמר דוקא ברי לי ונ"ל דלתוס' פשיטא מצד הסברא בודאי אם לא הי' נזהר כלל שלא יגע בבשר ולא הי' משמר את הקדשים בשביל נגיעת הסכין בודאי רוב קרוב לודאי שנגע בבשר וא"כ אם השוחט לפנינו ושואלין אותו אם נגע אם לא ואינו יודע וחזינן שלא הי' נזהר שלא יגע בבשר בודאי אמרינן דנגע אבל בסיפא דליתי' קמן דנשיילי' ולא ידעינן אם הי' נזהר או לא מסתמא היה נזהר כיון דידע ששוחט קדשים ואם באמת הי' נזהר סברו תוס' בקושיתם דודאי עכ"פ ספק השקול הוא וע"ז תירצו דאפילו בכה"ג נמי רוב פעמי' לא יכול לזהור מליגע וא"ש בזה הא דלא אוקמי באיתא לפנינו אלא דלא ידע אי נגע אי לא נגע ובשלמא באוקימתא דרבינא בעלופי לא קשה משום דאי איתא לפנינו בודאי יודע אי נתעלף או לא אבל בטמא במוקדשין שפיר י"ל דלא הי' נזהר ולא יודע אי נגע ואמאי צריך לאוקמי דליתי' קמן אלא משום דאשמעינן רבותא בזה דאפי' בליתא קמן די"ל באמת דהי' נזהר ולא נגע אפ"ה צריך אחרי' רואין דוקא אבל מצד ספק טמא וליכא למימר דלאשמעינן רבותא דאפי' כה"ג אחרי' מהני דזה ודאי ליכא רבותא כלל דעדים נאמנים ואפי' לתירץ שני של תוס' בבמה דהוי רה"י מ"מ הוי רבותא דבליתא קמן אפי' ספק ליכא דודאי הי' נזהר ואם נזהר קרוב לודאי שלא נגע קמ"ל דאפי' בליתי' קמן שצריך אחרים רואין וא"ש, ולדברינו מצאנו מקום ישוב לתמיהת הריטב"א שתמה מאי האי דמתרץ בליתא קמן דהא משו"ה לא הי' צריך לארוכי ולמתני סיפא דהא מרישא שמעינן דנאמן הוא בברי וכ"ש באחרים רואין ונדחק כיון שאין אריכות כ"כ רק וכולן ששחטו במקום אם שחטו ניחא לתנא לברורי מתניתן בכל דינים ואין צורך לזה לפמ"ש די"ל דוקא באומר ברי לי שלא נגע ובכלל דבריו שהי' נזהר מליגע א"כ לענין שהי' נזהר מליגע אמאי לא יהי' נאמן וממילא כיון שהי' נזהר ליכא רבותא כ"כ שלא נגע ונאמן בברי משא"כ בליתא קמן די"ל באמת דלמא לא הי' נזהר כלל ואז קרוב לודאי שנגע והו"א דלא נאמני' אחרים קמ"ל דאפ"ה כה"ג כשר באחרים וזה לא מוכח מרישא כמובן.
וראיתי בס' ש"ש שמעתא וי"ו פי"ג שעמד על המחקר אם ע"א נאמן בספק טומאה ברה"י דהא חזקת טהרה לא מהני ברה"י וכיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה כ"ש שלא נאמן נגד ספק רה"י דאפי' חזקה לא מהני לטהר ורצה לפשוט מדברי תוס' כאן שתירצו דאיירי בבמה דהוי רה"י, ואמאי יהי' נאמן בברי ודחה משום דהוי בידו שלא ליגע ובידו גם נגד החזקה נאמן ונאמן גם נגד ספק טומאה ברה"י יע"ש, ולפום רהיטא רציתי לומר דמה"ט אפשר גם נגד הרוב שנגע נאמן כיון בידו לזהר מליגע אלא דליתא דש"ש לא כ' זאת אלא לתירץ שני דאיירי בבמה ולא צריכין לומר דרוב פעמים לא יכול לזהר מליגע ושפיר הוי בידו אבל לפי תי' ראשון דמשמע דרוב פעמי' לא יכול לזהור וממילא גם בידו לא הוי ואפ"ה נאמן בברי אלא שבלא"ה דברי תוס' דחוקי' לומר דרוב פעמי' לא יכול לזהור מליגע מהיכי תיתי לא יכול לזהור וכ"ש במתניתן דקאי על סכין ארוכה בודאי עכ"פ לא יותר מספק השקל הוא דנגע והעיקר נ"ל בכוונת תוס' דלאו דוקא רוב אלא קרוב הוא שנגע ולא ספק גמור הוא וספק שאינו שקול גם ברה"ר טמא ודוקא בספק השקול ממש טהור כמבואר בכמה מקומות וכיון דאם לא נזהר כלל שלא יגע בודאי י"ל שנגע ואפי' בנזהר נמי י"ל דלמא אפ"ה נגע וא"כ בליתא קמן דיש לחוש לכל זה תו לא הוי ספק השקול אבל מ"מ רוב לא הוי דלמא באמת הי' נזהר ולא נגע ולא מוכח ג"כ דע"א נאמן נגד הרוב דלאו רוב ממש הוא רק שקרוב לטומאה יותר מטהרה וגם ברה"ר טמא כנ"ל נכון.
ולאחר כתבי זאת מצאתי בספרן של אבא שו"ת כ"ס יו"ד סי' ג' שהאריך בדין שוחט שידיו מרתתין ומלתא דתמוה לי בדבריו הקדושי' במה שפלפל אי גם אחרי' רואי' מהני ברגיל להתעלף או ידיו מרתתים וגם אי ברי מהני ורצה לדייק מכח קושי' מדלא אוקמי הסיפא ברגיל להתעלף כבר נאמר ונשנה הכל בס' ראש יוסף ותי' בטוב טעם וכ"ש דרחוק לומר דאפי' שני עדים לא יהי' נאמנים והא דלא אוקמי לרבינא באיתא קמן ולא ידע דמשמע לכאורה כה"ג דלא מהני אפי' אחרים כבר תירצו בת"ש ובר"י וראיתי ג"כ תי' נכון בחידושי פנ"י די"ל דוקא אי אחרי' יודעין דלא גמיר אז מזדהרו שפיר לראות אם שוחט שפיר ומשגיחים היטיב משא"כ לרבינא דלא ס"ל רוב מצויין מומחין מ"מ מצויי מסתם דשוחט הוא מומחה וסומכים אחרי' ע"ז ולא דייקי שפיר להשגיח בדקדוק ולפ"ז י"ל דוקא בידע דלא גמיר בזה דוקא מהני אחרי' כדאוקמי הא דר"נ בדידע דלא גמיר וכן בסתם בני אדם לרבינא אע"ג דיש חשש דלא השגיחו היטיב מ"מ יש סניף דאולי באמת הוא מומחה אבל אי בדקו אותו אח"כ ולא ידע י"ל שפיר דלא מהני אחרי' רואין כיון דמקודם לא ידעו לא דקדקו אחריו היטב וסברא זו נאמרה גם בפלתי וכן מצאתי תי' זה בחידושי הגהות מאמו"ז ר"ע איגר ז"ל ובזה מצאתי טעם לדברי פירש המשניות לרמב"ם אשר הרבה לתמוה עליו בראש יוסף שכ' בסוף דבריו אבל אם מצאנו אותו על שאלתו אנו סומכי' ולא על האחרי' שראו דמאי האי דאם רצונו לומר אם שאלו אותו ולא ידע לא מהני אחרים רואין דהא מר"נ בראה אחד ששחט משמע דמהני אחר רואה וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ה' א' במי שאינו יודע ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה משמע אבל אחר שראה מתחילה ועד סוף כשירה ונדחק לפרש דברי פירש המשניות ולפי דברי הפנ"י טעמו של רמב"ם לשבח דזה הוא חידוש הדין שכ' הרמב"ם בנמצא אח"כ שאינו יודע לא מהני אחרי' משום דיש לחוש שלא דקדקו יפה דאולי סמכו שבודאי הוא מומחה ושוחט שפיר ואם לרבינא אמרינן כן אע"ג דלית לי' רוב מצויין מומחין כ"ש לדידן דאמרינן רוב מצויין מומחין בודאי י"ל דסמכו עדי' עליו ששחט שפיר ולא דייקו שפיר ונכון. והנה עוד זאת ראיתי אחרי רואי בכ"ס סי' ז' שהאריך לפלפל על הא דטמא במוקדשין בדברי תוס' ורמב"ם וכ' היפך מסברתי דאם הוא לפנינו ולא ידע אם נגע מודה תוס' דהוי רק ספק ולא דרוב נוגע ומישב ע"פ דרכו בקודש הא דכ' הרמב"ם בפ"א מה' פסולי המוקדשין דטמא לא ישחוט לכתחילה במוקדשין ואם שחט הזבח כשר ולא כ' דוקא באומר ברי לי וכבר עמד על זה בנוב"י קמא סי' ב' ולפענ"ד נראה די"ל לפמ"ש הב"י סי' א' להרמב"ם אפי' ברגיל להתעלף ושתק נמי יש להכשיר מטעמא כיון דמומחה הוא בודאי אם הי' מתעלף ויש לחוש שמא שהה או דרס הי' אומר וזה דמשני לעלופי לא חיישינן ורבינא דמכשיר דוקא בברי סבר דחיישינן דשהה כשיעור והוא סבר ויטעה שלא שהה כשיעור אבל נדחה דבריו דלעלופי לא' חיישינן דבודאי הי' אוסר ספק ולא הי' שותק ולא צריך לומר ברי לי וכן פסק הש"ך ברגיל להתעלף דהא דכתב הרמ"א ברי לי לאו דוקא אלא אפי' שותק נמי כשר וא"כ גם בטמא במוקדשין י"ל דרבה בר עולא סבר כרבינא וחיישינן בשותק ולא אמר ברי לי שלא נגע דלמא יטעה וסבר שלא נגע וצריך לומר דוקא ברי לי כמו שסובר רבינא בעילוף אבל כיון דאנן אמרינן בעילוף דלא חיישינן משום דהי' אוסר מספק ולא הי' שותק גם בטמא במוקדשין כיון שידע שקדשים שנטמאו אסורים אף מחמת ספק נגיעה לא הי' שותק והי' אומר בעצמו שלא ידע אם נגע ולא צריך לומר ברי לי דוקא וא"ש דברי הרמב"ם לשיטתו בעילוף דכתב גם בטמא במוקדשין דאם שחט הזבח כשר ולא צריך דוקא ברי לי וא"ש ויצאתי מענין לענין יען כי ידעתי כי נפשך חשקה לדברינו, והי' זה שלום לך צלח ורכב ע"ד אמת רבך אוהבך פרעסבורג יום ה' כ"א למב"י תרמ"ד לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ד
שלום וכ"ט לידידי ש"ב הרב המאו"ה המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ יפ"ת בנש"ק כש"ת מו"ה משה שמואל גלאזגער נ"י אב"ד דק"ק קלויזענבורג יע"א.
את מכתבו קבלתי ומאחר שלא הייתי בביתי זה ימים אחדים לא יכולתי להשיב על תמיהותו אשר הציע לפני על אלה הדברים הנאמרים בתשובה אחת שכתבתי לאחד מלומדי תורה בקהלתו, ואשיב על ראשון מה שמתפלא על שכתבתי לדברי נוב"י שאין נבילה חל על טריפה אי אין מחזיר סימני אחורי עורף טריפה איכא ונבילה ליכא דהא כיון דהתירה תורה טריפה לכהנים ממילא חל נבילה וצריך יחזקאל להזהיר על נבילה גם כן וכתב וזה פשוט ולדידי הפשיטותי' איפכא דמנ"ל להתיר מכח שהותרה מליקה אצל כהנים תרי איסורים טריפה ונבילה דהא עכ"פ גם לישראל וכן כהנים אי לא הותר טריפה ליכא רק חד איסורא ורק מכח התירא דטריפה יבא אח"כ איסור נבילה וע"ז שפיר י"ל דלמא לא הקילה התורה גבי כהנים רק בחדא איסורא ושלא להחמיר בנבילה מה דאתי רק מכח התירא דטריפה אבל שני איסורים לא התירה תורה גבייהו דכהנים והבן.
ועל מש"כ ליישב קושי' התוס' כיון דסבר רבינא אף מחזיר לא שייך מצותו בכך ועל זה דחי כיון דמ"מ לכתחילה מצותו ממול ערפו הוי מצותו בכך כיון דאמרינן במנחות דף ע"ב דמשום חביבה מצוה בשעתה מחללין את השבת בהקטר חלבים ואיברים, הנה מתוס' לא מוכח דפליגי מהיפך להיפך למ"ד מחזיר סבר לכתחילה דווקא מחזיר ולמ"ד אף מחזיר מצותו לכתחילה שלא להחזיר רק למ"ד אף מחזיר י"ל דתרווייהו שווים וכן נראה מלשון בני רב חייא מדקאמר מצות מליקה מחזיר ולמ"ד אף מחזיר הול"ל אם החזיר סימני' כשר א"ו דגם המחזיר מצות מליקה לכתחילה כמו בלא החזיר, ועיין בחדושי ר"ן שנדחק למה באמת מותר בלא להחזיר כיון דאף החזיר כשר דהא טריפה עומד ומולק ותירץ דגם למ"ד אף מחזיר סבר עיקר מצות מליקה בסימנים רק כיון דכתיב ממול עורף התורה נתנה לו רשות לחתוך סימנים אחורי עורף באיזה צד שירצה ואף ע"ג דכי מהדר עדיף לא איכפת לן כיון דדרך מליקה כך כמו שחיטה דכי שחט ושט טריפה ואפ"ה כי משלים כשירה דדרך הכשירה בכך וה"נ במליקה דרך הכשירה בכך משמע דסבר דלאו עיקר מצותו לחזור רק דיש לו ג"כ רשות לחזור ובאמת בכל שחיטה יש לחקור כן דהא בשחיטת הקנה לא טריפה עומד ושוחט ואפ"ה יכול לשחוט הושט לכתחילה בעוף אע"ג דלא מטרפה בשחיטת קנה וע"כ כיון דתרווייהו מצוה ננהו הכשירה בכך הוא וכן במליקה כוון דתרווייהו מצוה ננהו אע"ג דטריף קודם מליקת סימנים הכשרה בכך הוא אע"ג דיכול להחזיר דלא טריף לה מקודם וכמו שמצינו בשחיטת קנה וושט, והא דכתב דשייך נמי למ"ד אף מחזיר מצותו בכך משום חביבה מצוה בשעתה כבר דחה במנחות שם דשאני הקטר חלבים ואיברים דכבר דחתה שחיטה את השבת משא"כ בקצירת עומר, ועיין בתוספת שם ד"ה אמאי דחי אף ע"ג דלכתחילה מצותו בלילה מ"מ מסתברא דומי' דתמיד בעינן דא"א בענין אחר וא"כ גם למ"ד אף מחזיר לא הוי דומיא דתמיד דאי אפשר בענין אחר כלל ואף למאן דאמר משום חביבה מצוה בשעתא מקריבין לא שמשום זה לבד מחללין שבת וכבר כתב בחתם סופר אורח חיים סימן פ"ה בסופו דלפי האמת תרווייהו צריכי דכבר דחתה שחיטה וגם חביבה מצוה בשעתא דלא פליגי וכן משמע בש"ס שם דמקשה לרבי נמי דחתה שחיטה את השבת ומסיק באמת דלרבי לא דחי הקצירה שבת ולא קאמר דרבי סבר כאידך דר"ש משום דחביבה מצוה דחי ש"מ דגם לר"ש אמרי' דלא משום חביבה מצוה לחוד רק בצירוף כבר דחתה, ועיין בשאגת ארי' סימן נ"ב דמשמע נמי דליכא פלוגתא לפי האמת ודברי קדוש זקיני באו"ח סי' ע"ט דרצה לעשות פלוגתא לענין אי אמרינן דמהני כבר דחתה שחיטה או לא אין להם מובן לכאורה דהא גם ר"ש יכול לסבור סברת כבר דחתה רק אמר ראה כמה חביבה מצוה בשעתא דמשום כבר דחתה לחוד לא הי' מהני רק בצירוף חביבה בשעתי' ועיין ברש"י שם.
ומש"כ עוד דלמ"ד מחזיר פשיטא דאסור להוסיף איסור בחנם ומש"כ תוס' דגם למ"ד מצוה לכתחילה מחזיר בדיעבד כשר בלא החזיר הוא למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת והתוס' לשיטתי' דמחיים ליכא רק איסור טריפה ורק לאחר מיתה נבילה וחל נבילה על טריפה וא"כ גם בהחזיר הוי טריפה ונבילה ולא מוסיף איסור אם לא מחזיר, הנה מאי דפשיטא לי דגם לאחר שחיטת שני סימנים לא הוי נבילה רק לאחר שמתה ממש גם אני מתחילה סבר הייתי כן אבל באמת זה לא מוכח מתוס' דף ל"ב רק יש לומר דתוס' סבר דנקיבת הוושט או פסוקת גרגרת לחוד לא הוי נבילה מחיים רק טריפה אבל לאחר שחיטת שני סימנים מודה תוס' דהוי נבילה רק שאינה מטמאין עד לאחר שמתה ממש ומסתבר לומר כן מהא דהעור והרוטב דתני דלאחר שחיטת שני שני סימנים מטמא טומאת אוכלין וכיון דלאוכל חשבינן בודאי הוי נבילה ורק אינם מטמאין טומאות נבילת משום דבמיתה תלי' רחמנא דכי ימות כתיב אבל לענין איסור מודה תוס' ואח"כ ראיתי בפליתי סי' ל"ב שרצה לומר ג"כ בדברי הרמב"ם דסבר דנקובת הוושט הוי נבילה היינו לאחר שחיטת שני סימנים קודם שמתה ממש משו"ה קרי' נבילה מחיים ועיין בכתב סופר סי' כ"א באות ג' שכתב דנראה מרשב"א ריש פרק אלו טריפות דמיד אחר שחיטת ב' סימנים הוי כמתה ומטמאה ובוודאי טעות המעתיק הוא דהא מדברי הרשב"א שם וכן מדבריו בדף כ' מוכח בפירש דסבר כהרמב"ם דנקיבת הוושט הוי נבילה מחיים ורק אינו מטמה עד שמתה ממש ואפילו אחר שחיטת ב' סימנים אינו מטמאה טומאת נבילה כדמוכח בפירוש מהברייתא דעור והרוטב ובדברי הרשב"א מפו' החילוק של תב"ש והפלתי בין איסור נבילה ובין טומאת נבילה ומתוס' לא מוכח דסברא דגם לאחר שחיטת שני סימנים לא תהי' עליו איסור נבילה ואף שמשמעות אחרונים לתוס' לא הוי נבילה עד שמתה אינו מוכרח ומסתבר יותר לומר כיון דנטמא טומאת אוכלין הוי נבילה כמש"כ.
ועדיין י"ל דמיד בשעת מליקת סימנים קודם שמלק רוב שני סימנים הוי טריפה ואחר כך כשגמר המליקה נעשה נבילה או לאחר המיתה מלבד דלזה י"ל דאם כן למה יהי' מותר שלא להחזיר דהא בחטאת העוף דדי בסימן א' יכול למלוק הקנה ולא נעשית טריפה כלל בחזרת סימנים ואפי' אי אמרינן דווקא לאחר שמתה ממש הוי נבילה ואם כן גם במליקת הקנה נעשית טריפה קודם ונבילה לאחר מיתה כמש"כ מע"כ, מ"מ נראה לי דזה וודאי אינו אם מיתה ע"י מליקת סימנים או נפסל בשחיטה ומתה שיהי' שני איסורים ולא מצינו כן שבהמה שנפסלה בשחיטה תהי' עליה שם טריפה ונבילה לתוס' וע"כ צ"ל דכולא חדא מעשה נבילה הוא וראיתי בספר לב ארי' שנשלח לי במתנה שכתב על דברי תוס' דף ל"ב די"ל למ"ד טריפה אינו חי ומתה לבסוף לא חייב רק משום נבילה, דמשעת טריפתה הוי אתחלתא דמיתה ובמיתה אח"ג נגמר הדבר ואינו חייבי רק משום נבילה אבל למאן דאמר טריפה חי' אינו אתחלתא דמיתה ובאמת היתה סברתו נכונה רק התם מתוס' לא משמע כן ובאמת כ' תוס' בסנהדרין דגם אי טריפה חי' מ"מ סופה שימות מחבלה זו ומתנבלת והולכת יעיי"ש בדף ע"ח דמה"ט ההורג את הטריפה פטור אפילו למ"ד טריפה חיה מ"מ הא איכא למילף. מצד הסברא דוודאי אי עושה מעשה בבהמה שמתה עי"כ בוודאי כולה חדא מעשה היא כיון דסופה למות עי"כ כן ולא חל מקודם שנגמר המיתה איסור טריפה ותדע מדברי הש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א שכתב דאפילו ידענו בוודאי מאיזה תרנגולת הביצה אלא שהספק אם התרנגולת היא נבילה או שחיטה כגון ספק בשחיטה דקיי"ל שהוא פסול הביצה מותרת יע"ש, והא הוא בעצמו כתב בס"ק ח' דביצת טריפה אפילו לא נגמרה באיסור אלא נטרפה סמוך לשחיטה נמי אסור מה"ת דלא פליג דכל שמקרי טריפה וכן הביצה שם טריפה ואסור מה"ת וא"כ האיך מכשיר בספק בשחיטה דהא מיד לאחר השחיטה נעשית טריפה ונבילה לא הוי עד שתמות והוי על הביצה איסור טריפה וע"כ כיון דכולה חדא מעשה נבילה הוא לא חל עלי' שם טריפה כיון דנפסלה בשחיטת סימנים מקום שעושה אותה נבילה ע"כ אם החזיר סימנים ומולק אותם ומתה אח"כ חדא מעשה נבילה הוא דנפסלה על ידי סימנים מקום שנעשית נבילה משא"כ בלא מחזיר דנטרפה ע"י שבירת מפרקת ונעשית נבילה ע"י מליקת סימנים חלו תרווייהו נבילה וטריפה.
אלא דלכאורה יש להביא ראיה להיפך דגם אי נפסלה בשחיטה מקרי טריפה מהא דחולין דף. ט' לא בדק בסימנים מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי טריפה ואסורה באכילה ואי אמרת בשלמא דגם טריפה הוי קודם שמתה שפיר י"ל דנקט ר' ינאי טריפה אבל אי נפסלה בשחיטה ליכא טריפה כלל מאי ענין טריפות לכאן דהא כל ספק בשחיטה נבילה ולא טריפה כלל.
שוב ראיתי בת"ש סי' כ"ה שכתב דמה"ט נקט טריפה ולא נבילה אע"ג דהוי ספק בשחיטה משום דאינו מטמאה משו"ה קרי לי' טריפה ולא נבילה לומר דאינו מטמאה יע"ש, ולדבריו א"ש ג"כ לשיטת הרמב"ם דסבר דנקובת הושט הוי נבילה מחיים וא"כ לרבא דאמר אלו אסורות קתני צ"ל דטריפה לאו דווקא וקרי טריפה אף שאין בו דררא דטריפות כלל ולתוס' דבאמת הוא ג"כ טריפה א"ש, ועיין בכתב סופר שם שהאריך בזה ולפמש"כ האחרונים לרמב"ם אע"ג דלוקין משום איסור נבילה מ"מ אינו מטמאה א"ש ג"כ מתניתן דנקט אלו טריפות ולא נבילה לומר דהוי רק כנבילה לענין איסור אבל לא דמטמאה כמו דטריפה אינו מטמאה ועיין בת"ש סי' ל"ג סוף סק"ג.
ועלתה בזכרוני כי זה איזה חדשים הציע לפני איזה תמיהות על דברי אבא מאוה"ג זצוק"ל בכ"ס או"ח סי' ע"ב שרוצה ליישב דברי הד"מ דמחלק בין עגל שנולד לעוף הנדרס משום דיש לעוף חזקת כשרות והמג"א תמה דהא הוי חזקה שאינה מבוררת ואי חזקה מכח רוב גם לעגל שנולד יש חזקה וכתב בכ"ס שיש לומר דרמ"א סבר אע"ג דלא הוי חזקה מ"מ יש לצרף חזקה שאינה אמבוררת לרוב וזה כוונת מהרל"ח בסי' תל"ז ג"כ ומתפלא על דבריו דהא האי חזקה לא הוי רק אחר י"ב חודש וכי עוף הנדרס לא איירי רק לאחר יב"ח וגם במהרל"ח קשה להעמיס בדבריו כן דהא לא בדקינן אף תוך יב"ח. ולא ראה מע"כ כי בכ"ס בעצמו הרגיש בזה וכתב דאם כן תוך שנתו היה אסור לשחוט עוף הנדרס ולא משמע כן מסתימת פוסקים ולא משתמיט מי שאומר כן וכן הפר"ח בסי' תל"ז הקשה כן על דברי ב"י שכ' דמה"ט לא צריך לבדוק אחר י"ח טריפות משום דיש רוב וחזקה דהא הוי חזקה שאינה מבוררת וגם דהאי תוך שנתו נמי לא צריך לבדוק יע"ש, ועוד מה שתמה דהא אי חזקה שאינה מבוררת ראוי לצרף עדיין קושי' התוס' הדרה מנ"ל דאזלי' בתר רוב דלמא משום דאיכא ג"כ חזקה שאינה מבוררת וא"א למילף רוב לחוד מפרה אדומה באמת קושי' תוס' ג"כ בזה אופן מנ"ל רוב לחוד דלמא עם חזקה מהני רוב כמש"כ בר"ן שם דאל"כ כיון דרוב עדיף מחזקה ממילא ידעינן רוב אי אמרינן חזקה וע"כ הקו' תוס' דלמא שניהם יחד מהני ועיין בראש יוסף שם דכן מפ' קו' תוס' וממילא מוכח מתירוצן דאין ראוי לצרף כלל חזקה שאינה מבוררת לרוב.
אבל מ"מ יש ליישב כוונת הכ"ס ליישב דברי הרמ"א דהא תירץ התוס' לא מוכח כ"כ דלא מהני חזקה שאינה מבוררת די"ל הא דמוכיח רוב מעדים זוממין קאי למ"ד טריפה חיה או אדם אית ליה מזלא כמו שכתב בראש יוסף שם דצריכין לומר כן לר"מ מכח קושי' המהרש"א וא"כ י"ל דרמ"א הכריע כיון בעגל שנולד ליכא חזקה כלל משו"ה מחמיר לענין לשחוט ביו"ט אבל בעוף שנדרס כיון דיש חזקה שאינה מבוררת מצרפין לרוב ומקילין וכן מצינו כמה פעמים להקל מה"ט, ועוד י"ל לפי מה שכבר הקשה בראש יוסף שם וכן בשעה"מ בסוף פ"ג מהלכות יבום וחליצה והכפיל קושיתו בהלכ' טומאו' מת על הרשב"א שתי' על קושי' התוס' כיון דידעינן חזקה מפרה אדומה ממילא מוכח רוב דהא רוב עדיף מחזקה והסוגי' אזלי לראב"י דלית ליה חזקה דהא באמת י"ל דלמא תרווייהו מהני ולא חזקה ולא רוב לחוד והניחו בצ"ע ולחומר הקושיא יש לומר דהא ידעינן רוב דאיתא קמן מאחרי רבים להטות רק דהש"ס מקשה מנ"ל ברובא דליתא קמן ולפי האמת דמחלקי' בין אפשר ללא אפשר כתב רש"י דצ"ל מאחרי רבים להטות דמשמע בין רובא דאיתא ובין רובא דליתא קמן דמ"ש האי מהאי ואע"ג בהו"א רצה לחלק מ"מ י"ל זה דווקא קודם שידעינן דיש לילך אחרי רוב דליתא קמן ואולי אין סברא ולא מהני כלל לסמוך על רוב דליתא קמן אבל כיון דמוכח מפרה אדומה עכ"פ דראוי ויש סברא לסמוך על הרוב אע"ג די"ל דווקא בצירוף עם חזקה מ"מ כיון דידעינן דגם רוב מהני קצת שוב אמרינן דסמכינן על הרוב לחוד כמו באחרי רבים להטות ולא הוי פרה אדומה רק גילוי מלתא בעלמא דלא מחלקינן בין רוב דאיתא ובין רוב דליתא קמן כן יש לקיים דברי הרשב"א וא"ש ג"כ דברי הכ"ס כמובן.
ומה שרצה מע"כ לומר בדברי מהרל"ח דכוונתו לפי מה שהעיר בשעה"מ שם דיש לולד במעי אמו חזקת כשרות דאין טריפות פוסל בו דניתר בשחיטת האם אף ע"ג דהולד טריפה ודחה דאי לא אזלינן בתר רוב יש לחוש דלמא האם ג"כ טריפה ולא ניתר הולד בשחיטת האם דטריפה וליכא חזקה יע"ש, וא"כ השתא להאמת דאזלינן בתר רוב יש חזקת כשרות לולד לא יפה דיבר דהא כוונת מהרל"ח דשאני בדיקת טריפה כיון דיש חזקה בלא הרוב ומשו"ה שניהם לא צריך לברורי משא"כ חזקה דאתיא מכח הרוב והוי רק חדא ואי ל"א חזקה שאינה מבוררת רק חזקה דמעי האם דאתי' נמי לפי אמת מכח הרוב דאמרי' האם לאו טריפה א"כ הוי ג"כ רק חזקה מכח רוב ולא הוי צריך לדברי השעה"מ דהא לרוב שיטת ראשונים בגבינה שנעשית מבהמה שנמצא טריפה אוקמינן אחזקה מכח רוב ומאי שנא חזקה מכח רוב דאמו או חזקה מכח רוב של הולד עצמו דהכל רק מכח רוב קאתי' ולא הוי חזקה וג"כ רוב ויעיין בלשון מהרל"ח שם, ותו לא מידי כעת ואני כתבתי בין הפרקים בחפזי ומע"כ ישים עיונו עליהם ולהשיבני כי דבריו נאמרים בהשכל ודעת ונעמו לנפשי, והנני ידידו ש"ב הדש"ת פרעסבורג עש"ק לסדר כי תשא תרמ"ה לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ה
שלום וכ"ט לי"נ הרב המאוה"ג המופל"ג ומופלא חו"ש ז"ר יפ"ת בע"פ כש"ה מו"ה כרב פיבל וועזל נ"י בק"ק טארדע יע"א.
זה ימים שקבלתי מכתבו, ויען כי בא מכתבו בעת שטרידנא טובא בשבוע שפתחתי עם בני הישיבה יצ"ו ללמוד הלו"ת ע"כ הנחתי מכתבו מן הצד עד שאמצא שעת הכושר לעיי' בו כפי מסת הפנאי, וראיתי דבריו נאמרים על דברי אאזמ"ו בעל ח"ס ביו"ד סי' ח"י שהעלה לדינא שם, להתיר למכור הבני מעיים אם לא נשחטו כל הסימני' אפי' לשיט' הת"ח דאוסר אם נתנבלה בשחיטה משום דלא שייך מא"מ. ובעת שהיה מעלתו נ"י פה אמרתי לו מה שראיתי בכתבי קודש אבא מאוה"ג זצ"ל מה שמקשי' ע"ז לפי מה דמסקינ' בפ' בהמה המקשה ע"ז ע"א דשחיטה אינו עושה ניפול ומיתה עושה ליפול באבר המדולדל וחייבי' עליו רק משום אמה"ח, א"כ אפי' באבר המדולדל נמי אסור דהא בשעת מיתה עושה ניפול והוי אמה"ח, ומעלתו גם רוצה להצדיק את הצדיק אבל הדברים קשין להבין וגם סברתו במה שיצא לחלק בין הדבקי' אי יש מקודם על הבהמה איסור נבילה מחיים לא אמרינן עושה ניפול לחייב אח"כ משום אמה"ח דברים אלו בפרט שלא נכונים המה מצד הסברא גם אין להם שחר כלל ומתוך דברינו שאכתוב בעזה"י ימצא ג"כ תשובה לדבריו. והנה.
והנה דברי בעל ח"ס תמה ג"כ דברי רבו בעל הפלא"ה בספרו פנים יפות עה"ת שכ' כן בפירוש בפ' צו דאם לא נשחט כל הסימן לא הוי רק כאבר המדולדל, וגם לר"ל מזמני' נכרי' על ב"מ ומיושב בזה קושי' מהר"מ לובלין על רש"י שפי' רש"י דאין מזמני' נכרי' על ב"מ משום ריאה ושבק רש"י כל שאר ב"מ שתלוי' ג"כ בוושט, אלא שרש"י כ' רק משום ריאה משום דקנה נשחט תחלה ובוודאי נשחט לגמרי אבל בוושט יכול להיות שלא נשחט אלא רובו ואז באמת מותר יע"ש, והנה על תי' זה בדברי רש"י י"ל לדקדק קצת דהא לכתחלה המצוה לחתוך כל שני הסימני' כמו דאמרי' בפ"ב דלשון המתני' השוחט דמשמע דיעבד קאי על רובו של אחד כמוהו ולכתחלה מצותו בשנים כולם דווקא, ולקיים דבריו אלו אמרתי שתירוצו עולה יפה עם מה שתי' המהר"מ לובלין דרש"י נקט משום קנה משום דיכול להיות שבהמה מתה עם גמר השחיטה ואז מותרת נמי מיד ע"י מיתה וחיתכי' הב"מ שתולי' בוושט, הנה גם זה תי' קשה להעמיס כי באמת מדברי ראב"י שקאמר מזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמני נכרי משמע שקאי על ב"מ שכשרי' לישראל דרצה לאשמועינן דלא אמרינן ולפי שיט' רש"י לקמן ל"ז ע"א בבהמה מסוכנת שלא די אם פירכס' בגמר שחיטה רק צריכ' להיות ג"כ לפרכס לאחר גמר שחיטה, והרי"ו הוציא לדינא מדברי רש"י אלו שהבהמה צריכה להיות דווקא לפרכס אף לאחר גמר שחיטה וכן פסק הש"ך בסי' י"ז ואפי' אי מהני הפירכוס באמצע שחיטה היינו משום דאי פירכסה באמצע שחיטה אמרינן בוודאי שיש בה חיותא כ"כ שיכולה לחיות ג"כ עד אחר השחיטה, וכ"כ בתב"ש שם ואין נפקותא בזה בין בהמה בריאה למסוכנת רק שבהמה בריאה לא צריכה לפרכס משום דאין ריעותא לפנינו, ואפי' לא פירכס' כל' אמרינן שזה מן המיעוט שאין מפרכסין ועיי' בפרמ"ג אבל מ"מ אי חזינן שמתה בגמר שחיטה בוודאי גם בריאה אסור' כמו מסוכנת ובפלתי סי' י"ז רוצה ליתן טעם לשבח לרש"י ולרי"ו, ולדבריו יש לחלק בין בריאה למסוכנת אבל זה רק לפלפולא אבל לפי האמת משמע שרש"י סבר שצריכה הבהמה לחיות גם לאחר גמר השחיטה, ולפי דברי מהר"מ לובלין קשי' להבין לשיט' רש"י דהא אם מתה מיד גם לישראל אסור ומדברי ראב"י דנקט מזמנין ישראל על ב"מ משמע שקאי על שחיטה כשירה לישראל, ואף ש"ש לנו לדחוק ולומר דאפ"ה נקט רש"י משום ריאה משום דשייך ג"כ אם מתה בגמר שחיטה אז אסור לישראל ומ"מ לא אסורי' כל הב"מ לנכרי רק בריאה זה דוחק מה נדחק רש"י ומה ראה על ככה להעמיס זה בדברי ראב"י שמיירי ע"כ בשחיטה כשירה ויש ליישב בזה לכאו' מה שקאמר ראב"י מזמנין ישראל דזה שפת יתר הוא בדברי' אפי' אי הוי אמר סתם אין מזמני' נכרי נשמע נמי דאסורין ב"מ לנכרי אפי' בשחיטה כשירה דהא קאמר סתם אין מזמני' נכרי' על ב"מ שמשמע כפשוטה על כל כל ב"מ שתלוים בוושט ובקנה, אבל אי שחטה לישראל וממה מיד באמת יש היתר בב"מ שתלוי' בוושט, אבל בקנה מ"מ אסורי' משום ר"ל ועיי'.
אבל לפי דינו של הפני' יפות ובעל ח"ס דדווקא אם נשחטו כל הסימני' אסורי' לב"נ עולה יפה תירוצו של מהר"מ דהא אם מתה בגמר השחיטה אסורה דוקא אם לא שחט רק רוב סימני' אבל אם שחט כל הסימני' ומתה מיד מותרת כיון שכבר שחט רוב בכשרות וא"כ קודם ששחט כל הסימני' בלא"ה מותר נמי לר"ל דהא הוי עוד אבר המדולדל ורק כאסרי' הב"מ לנכרי לר"ל אם שחט כל הסימני' אז שפיר יכולי' לומר שמתה מיד וגם לשיט' רש"י כשר.
ולפ"ז גם מה שכתבתי שיש לפקפק על תי' של הפנים יפות דלכתחלה צריך לשחוט כל הסימני' א"ש דהא לאחר שחיטת כולם יש לומר בלא"ה כתי' של מהר"מ ושתי התירוצי' שייכי אהדדי ומתרווייהו מיושבי' דברי רש"י כהוגן כנ"ל, והנה לפי דברי הפנים יפות וח"ס שחידשו לן דבשחיטת רוב לבד מותרי' הב"מ לב"נ יש ליישב נמי שיט' רמב"ן ושאר ראשונ' שסברו דאף דלא קיי"ל כר"ל כדמנחי בדיקולא דמיא זה דווקא אם נשחט רק סי' א' אבל בנשחטו ב' סימנים כ"ע מודה דכמנחי בדיקולא דמיא, והרשב"א בת"ה מקשה ע"ז א"כ למאי צריך ראב"י לומר ש"מ מדר"ל דהא אפי' לדידן בשחיטה שני סימני' נמי אמרינן כמנחי בדיקולא ועיי' בפלתי ותב"ש שנדחקו לתרץ זה.
ולפענ"ד נראה דהנה סברת הרמב"ן הוא דלא אמרינן כר"ל היינו משום דחיותא דתרי סימני' ינקי אהדדי וכן כ' הרמב"ן בפי' במלחמות דריאה וכל האברים שתלוים בקנה ינקי נמי מהוושט, ואומר אני לפ"ז אי נשחטה כל הקנה ורק מהוושט הרוב והוי האברי' התלוי' בוושט כאבר המדולדל, וא"כ דאמרינן שגם האברי' שתלוי' בקנה ינקי מהוושט גם האברי' מהקנה הוי רק כאברי' המדולדלים וחד דינא אית לקנה וושט ואפי' נשחט כל הקנה נמי מותר לשיטה זו כנ"ל נכון מסברא, ומשו"ה צריך לומר אם איתא לר"ל דרש"י פי' רק משום ריאה משום דיכול להיות בוושט שלא שחט רק רובא, ורק משום ריאה שנחתך הקנה כולה וזה דווקא לר"ל אסור אבל לדידן גם הריאה מותר משום דהוי רק כאבר המדולדל ותלוי' בוושט ואע"ג שעדיין היה יכול ראב"י לאשמועינן דין זה אם שחט כל הסימני' מ"מ משום דלא פסיקא מלתא ששחט כל הסימני' שהשחיטה כשירה ג"כ ברוב, ומשו"ה קאמר רק לר"ל לדידי' אסורה הריא' בין בשחיט' כל הסימני' ובין בשחיטת רוב ועיין.
ובדברים אלו יש ליישב דברי הרמב"ם דמשמע דל"ל כלל הא דר"ל ואפי' בנשחטו שני הסימני' נמי דלא כשיט' הרמב"ן משום דלא נקט הא דאין מזמני' נכרי' על ב"מ, ובפ"י מהלכ' מלכי' כ' הרמב"ם נמי אם חתך בשר לאחר שפרכסה ולא נקט דינא דאין מזמני' משמע דלא אמרינן ואפי' בשני הסימנים וכן מצאתי אח"כ שהביא הראש יוסף דף ל"ב, ויש ליתן טעם דהרמב"ם לשיטתו ע"כ מוכח דגם בשני סימני' לא אמרינן כדמנחי בדיקולא דהא הרמב"ם פסק בפ' ה' מה' מאכלות אסורות דאבר המדולדל מדאוריי' אסור בין לישראל ובין לנכרי, וא"כ לדידי' ולשיטתו עדיין קשה למה נקט ראב"י דינו דווקא לר"ל דהא גם לדידן משכח' אי אמרינ' בשני סימנים כמנחי בדיקולא ואי משום אבר המדולדל להרמב"ם גם אבר המדולדל מדאורייתא אסור לב"נ, וע"כ דלא אמרינן כלל כמאן דמנחי בדיקולא דמיא ומזה הוכיח דינו.
והנה לפי שיט' הרמב"ם דאבר המדולדל מדאורייתא אסור לב"נ מוכח לכאורה דאי לא אמרינן כר"ל דכמאן דמנחי וכו' אפי' אבר המדולדל נמי לא הוי דאל"ה אמאי צריך ראב"י לומר ש"מ מדר"ל דהא אפי' אי לית לן כר"ל מ"מ לא גרע מאבר המדולדל דאסור לב"נ ומחכ"מ ל"ל לראב"י ובפרט אי אמרינן אח"כ מיתה עושה ניפול בוודאי אסור לראב"י כאמה"ח גמור, וראיתי שגם מעלתו נ"י במכתבו הרגיש בזה על דברי פר"ח שחולק על הת"ח שסבר אם נתנבלה בשחיטה אסורי' הב"מ לב"נ משום דלא שייך מא"מ דהא זה דווקא אי אמרינן כמאן דמנחי וכו' אבל אנן לא פסקינ' כר"ל ותמה מעלתו נ"י אפי' לא כר"ל מ"מ לא עדיף מאבר המדולדל ונאסר אח"כ משום מיתה עושה ניפול וביותר היה לו להקשות לפי שיט' הרמב"ם כמו שהקשתי ואי אמרינן דאבר המדולדל רק מדרבנן אסור מ"מ היא יכול להקשות ג"כ על ראב"י דל"ס מא"מ דמ"מ אין מזמכי' על ב"מ משום דהוי כאבר המדולדל דמיתה עושה ניפול, ומכל זה מוכח לכאורא דאי לא אמרינן כיון דמנחי וכו' אפי' אבר המדולדל לא הוי אלא שבאמת קשה לומר כן מסברא שאם שחט כל הסימן שלא יהי' הב"מ אפי' כאברה מדולדל דהא בוודאי אינה יכולה לחיות עוד ולא נתרפא ולא עדיף מחתיכה בשר המדולדל בבהמה ואפי' לא מתה ע"י כך מ"מ הוי אבר המדולדל מכ"ש הב"מ וצ"ע כל זה אי אמרינ' מיתה עושה ניפול ובפרט לשי' הרמב"ם כמו שכתבתי.
וראיתי מצאתי בפלתי סי' ס"ב בסופו שכ' הא דאבר המדולדל אסור לרמב"ם מדאוריי' וכן לב"נ כמו שהוכיח הפר"ח מתוספתא, ותמה בפלתי שם כיון שהאיסור אבר המדולדל ילפי' מבשר בשדה טרפה א"כ זה דווקא לישראל נאמר ולא לב"נ וכ' דמשכחת לרמב"ם אם שחט הבהמה וחתך אח"כ האבר המדולדל לגמרי דלא התירו השחיטה לב"נ משום דל"ש בזה משום מא"מ דהא גם לישראל אסור מה"ת ולב"נ מפרכס' הוא כחי, ומדברי הפלתי אלו יש ללמוד תרתי דלא נאסר אבר המדולדל לב"נ כלל רק אם חתך לגמרי לאחר גמר שחיטה דלא נאמר הקרא רק לישראל, וגם דלא אמרי' אצל ב"נ דמיתה עושה ניפול, דאל"ה לא הי' צ"ל שנחתך אח"כ האבר מן הבהמה דהא אפי' לא נחתך ג"כ אסור משום דאמרינן עושה ניפול וע"כ דלא אמרינ' מיתת עושה ניפול בנכרי וזה ג"כ משום האי טעמא דלא נאמר הקרא דילפי' מיני' דמיתה עושה וכו' רק לישראל ולא לב"נ וכן יש להוכיח מדברי הפר"ח דפשיט לי' דלא אמרינ' בנכרי עושה ניפול דא"כ מאי מייתי ראי' מתוספתא דע"ז דאבר המדולדל מדאורייתא אסור משום דתנן דאסור גם לב"נ דילמא התוספתא איירי שלא שחט הבהמה רק שהי' אבר המדולדל וע"י מיתה עושה ניפול אסור בין לישראל בין לנכרי משום אבמ"ה ולא שייך בי' איסור נבילה כלל, אלא ע"כ שפשיטא לי' דל"א מיתה עושה ניפול בנכרי ומיירי רק בשחיטה ואסור לב"נ מה"ת נמי שהסביר בפלתי שם.
ואם כנים דברי' אלו דל"ש בנכרי אבר המדולדל כלל ולא מיתה ע"נ וכמו שהוכחנו כ"ז לשיטת הרמב"ם א"כ אזדא הראי' מה שכתבתי דהרמב"ם הוכיח דלא אמרינן אפי' בשני הסימני' כמנחי בדיקולא משום לשיטתו דאבר המדולדל אסור דהא לב"נ ל"ש איסור אבר המדולדל כלל ולא אסור רק אם נחתך לגמרי או אי אמרינן כמאן דמנחי וכו' לר"ל דהוי כמו שהוציא' הריא' מהבהמה.
ונ"ל ליישב שיטת הרמב"ם באופן אחר דהנה ראיתי בח"כ סי' י"ט שמביא דמוכח מקרא דגם ב"מ מותרים לנכרי מדהתירה התורה נבילה אמרי' כל מה שבתוכה הותרה כבש"ס פסחים כ"ב ע"א היא וחלבה וגידה הותרה, וכן בסימן כ' רצה הח"ס להוכיח מזה דביצה מותרים לב"נ משום דביצה ג"כ הותרה בהיתר נבילה עיי"ש. ואומר אני שזה תליא אי יש על הב"מ איסור נבילה גם כן או לא דהנה הצל"ח שם בסוגיא וכן השעה"מ בה' מ"א שניהם כאחד יצאו לתרץ הרמב"ם ממה שהקשו עליו חכמי לוניל דפסק כר' אבוה דלא תאכל איסור הנאה ג"כ במשמע ופסק ג"כ כר"ש דאין בגידין בנו"ט וג"כ כמתני' דשולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכה ובגמ' משמע דגה"נ אסור בהנאה ותירצו דאי חל איסור נבילה על איסור גיד משום כולל אפילו אין בגיד בנ"ט מ"מ י"ל דהותרה בנבילה משום דמ"מ שם נבילה חל עליו ללקות עליו יע"ש, לר"ש סבר דאסור בהנאה משום דל"ל איסור כולל ואפי' אי לא אמרינן איסור כולל ויש בגידין בנ"ט מ"מ שייך שם נבילה עליו וע"ש.
ויש להסביר יותר דבריהם דאי אמרי' יש בגידין בנ"ט ואפי' לא חל כלל נבילה מ"מ שני איסורים יש כדאמרינן בש"ס יבמות למאי נ"מ לקברו בין רשעים גמורים ועיין בתוס' שם וא"כ כיון דמ"מ איכא איסור נבילה רק שאין לוקין עליו אפילו לא אמרינן איסור כולל מ"מ י"ל שהותר גיד בתוך נבילה. היוצא לנו מזה דלא יכולין לומר דהותר בנבילה רק מה שיש עליו איסור נבילה אבל בדבר שלא שייך עליו כלל איסור נבילה לא יכולים לומר כשהותרה נבילה כל מה שבתוכה הותרה דהא לא מקרי נבילה, ולפ"ז י"ל דלא מוכח מקרא דנבילה דהותרה ב"מ דהא לר"ל הוי כמאן דמנחי בדיקולא ואין עליהם אלא איסור מה"ח בלבד ולא איסור נבילה ולא הותרה מקרא דנבילה וגם בביצה א"א לומר כן דהא ביצת נבילה מותרת ולית בה רק איסור אבמ"ה אלא שזה הוא אי אמרי' דבשחיטה סימנים לא הוי נבילה מחיים כמו שפסקו רוב הפוסקים דלא מקרי נבילה רק אחר שמתה אבל לפי שיטת הרמב"ם דגם בנקובת הוושט לחוד מקרי נבילה מחיים, א"כ אם שחט ונתנבלה בשחיטה ואח"כ חתך מן הבשר חייב משום נבילה וגם משום אבה"מ וכ"כ בתב"ש סי' ל"ג בפי' להרמב"ם דחייב תרתי, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דהוי נבילה מחיים ע"כ מוכח מקרא דלא אמרינן כמנחי וכו' דהא הותרה ג"כ ב"מ ולדידי' אם שחט רובו או כולו הב"מ חייב מיד משום נבילה מחיים ואח"כ כשמתה הבהמה חייב ג"כ משום אבה"מ דהא בישראל אמרינן מיתה עושה ניפול, והאיך הותרה הב"מ ועל כרחך דלא אמרינן כלל כמאן דמנחי וכו' ואפי' בנחתכו שני שני סימנים לגמרי נמי לא אמרינן כמנחי בדיקולא דאמרינן דינקי נמי מבשר הבהמה כמ"ש בתב"ש כ"ז ומותרים הב"מ לנכרי דלא אמרינן בנכרי איסור אבר המדולדל וגם לא מיתה עושה ניפול דלא נאמר הקרא רק לישראל אבל ר"ל דסבר דאמרינן כמנחי בדיקולא י"ל שאזיל לשיטתו דמחלק בש"ס חולין ל"ב בין שחט במקום חתך ובין שחט שלא במקום חתך והוכיח הראש יוסף שם דע"כ ר"ל ל"ל כרמב"ם דהוי נבילה מחיים דא"כ האיך חוזר לכשרותו ע"י שחיטה אח"כ שלא במקום חתך להיות רק טריפה והרמב"ם הוכיח דינו מהסתמא דש"ס דקאמר נבילה דלא מטמאה מחיים קתני משמע דווקא דלא מטמאה מחיים אבל מ"מ איסור נבילה יש וכמו שכתב בתב"ש ובפלתי סי' ל"ג א"כ ר"ל לשיטתו דלא הוי נבילה מחיים לא מוכח מקרא מדהותרה נבילה וגם הב"מ ע"כ דלא אמרינן כמנחי בדיקולא דלדידי' ליכא רק איסור אבה"מ ולא איסור נבילה כלל ולא מקרי נבילה והוי כמו גיד לר"ש, כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ע"ד פלפול וחידוד התלמידים ועיין.
ובאמת דברי הח"ס צריכים עיון שיצא ג"כ בתשובה י"ט להתיר ביצה לנכרי למכור משום מקרא דנבילה דהא באמת יכולים לומר דלא התירה התורה רק מה שאסור לישראל משום נבילה ולא לב"נ זה התירו התורה וכן חלבה וגידה אבל מה שבאמת אסור לב"נ משום אבר המדולדל לא מוכח מקרא כלל דמותר לב"נ, והח"ס בעצמו רצה לדחות ראי' מביצת נבילה משום דלא איירי התורה רק במה שאסורה לישראל אבל לא ביצת נבילה שמותר גם כן לישראל ובזה לא דברה התורה ורצה להוכיח אח"כ מביצת טריפה, ולא זכיתי להבין אמאי לא נוכל לומר ג"כ שהתורה לא איירי רק במה שמותר לנכרי ואסור לישראל כמו שאמרינן דהתורה לא איירי רק במה שאסור לישראל ומותר לנכרי ויש ראי' לזה מדברי תוס' פסחים כ"ב ד"ה ור"ש שהוכיח ממתני' דשולח אדם ירך לנכרי דאתי' כר"י דלא נאסר לר"י גיד הנשה רק לבני יעקב ולא לבני נח, ובפשוט הי' תוס' יכול להקשות ולהוכיח דהא לר"י דיש בגידים בנו"ט הותר הגיד מקרא דנבילה וא"כ איך קאסר ר"י גיד לב"נ וע"כ רק לבני יעקב נאסר ולא לנכרי וע"כ דתוס' סברי דלית הוכחה כלל מקרא כיון שגיד אסור באמת לא הותר' מקרא רק מה שמותר לנכרי ואסור לישראל אבל לא מה שאסור לנכרי וצ"ע.
היוצא לנו מזה א) בבהמה שנתנבלה בשחיטה ומתה אח"כ בישראל חייב בב"מ רק משום אבה"מ דאמרינן דמיתה עושה ניפול ולשיטת הרמב"ם דנקובת הוושט ומכ"ש ברוב סימנים הוי נבילה מחיים חייב משום נבילה וגם משום אבה"מ. ב) ולנכרי אפילו אי אמרי' בשני סומכים כמאן דמנחי בדיקולא מ"מ אם לא שחט רק רוב סימנים הוי כאבר המדולדל דלא הוי רק מצות פרוש בעלמא ולאחר שמתה נמי מותרי' דלא אמרי' מיתה עושה ניפול בנכרי ואפי' לשיטת הרמב"ם נמי מותר דלא אמרינן כלל איסור אבר המדולדל בנכרי כמו שהוכחתי, ג) ורק אם נשחטו כל שני הסימנים אז יש נפקיתא אי אמרי' כמנחי בדיקולא ולא ינקי כלל מהבשר אסורא משום אבה"מ לב"נ אבל לרמב"ם דלית לי' כלל אפי' בשני הסימנים כמנחי בדיקולא משום דינקי מהבשר לא הוי רק כאבר המדולדל ומותר לב"נ ורק בחתך לגמרי מן הבהמה קודם מיתה יש איסור אבה"מ גם לשיטת הרמב"ם, וזה מה שברצוני לבאר ופה תהי' שביתת קולמסי ומעלתו נ"י ימחול לעיין בדברים אלו, דברי ידידו הטרוד מאוד דוש"ת פ"ב יום ג' לסדר תרומה ק"ץ הגלות לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
תשובה ו
שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חרוץ ובקי בחדרי תורה ז"ר יפ"ת יראה ה' אוצרו כש"ת מו"ה אברהם כ"ץ אייבניץ נ"י רב בק"ק גורבע והגליל יע"א.
מכתבו היקר קבלתי ע"י בנו תלמידי הבחור המופלג נ"י עם כסף קדשים המקובץ ומעלתו נ"י עוררני על דבר הלכה ולמעשה אודות מה שנוהגים באווזת הלעוטה שמלעיטים אותן בחיטין הנקראים חטי התוגרמא (קוקורוץ) ופעמים נכנס דרך הקנה ודוחקים להוציא הבלועה דרך הפה ואם לא עלתה שוחטים מיד בלי שום בדיקה אם הלכה ולפעמים ניכר גם איזהו רושם ושינוי בקנה וחייש מעלתו נ"י משום ריסוק אברים ומפלפל אי אמרינן סימנים קשים אצל נפולה דווקא אבל אם פגע בסימנים עצמן או נגד סימנים שהכה בכח יש לחוש נמי בסימנים משום ריסוק.
והנה מ"ש בדבריו ששוחטים אותו בלי בדיקת הלכה משמע דבהלכה אין לחוש כדפסקי' דהלכה אינה צריכה בדיקה זה אינו דהא הר"ן הביא בשם י"א דאי מחי' אפסקי' דחיישינן משום חוט השדרה לחוד דבכה"ג דאין לחוש רק על אבר א' אפילו הלכה לא מהני וצריך בדיקה וכן פסקו כל. האחרונים להחמיר כדברי י"א אלו יע"ש בב"ח ופר"ח ודג"מ סימן ל"א שמקשה מש"ס זבחים על י"א אלו ועיין בפלתי סי' נ"ח שמיישב שב דברי הי"א אלו.
ובחידושי לחולין תמהתי על דבריו מכמה טעמים תחלה מ"ש דלר"מ יש לחוש וצריך לבדוק בריאה וא"כ שייך בכל בהמה משום הקריבהו לפחתך ומכח זה יצא לחלק בין אבר אחד לכל הבהמה לא תברתי מה שכתב דלר"מ צריך לבדוק הריאה דהוא מיעוטא דשכיח דהא אפילו לדידן צריכה בדיקה במיעוטא דשכיח וכן פסקינן להלכתא שצריך לבדוק כל הריאה, ועוד לר"מ שאר י"א טריפות נמי צריכים בדיקה דהא ר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא או מדרבנן לחוד כמ"ש תוס' בסוגיא דרוב אלא משום דלא אפשר שאני אבל בדיקה דאפשר וודאי בעי ר"מ דחייש למיעוטא רק לדידן לא בדקינן אע"ג דבאפשר לברורי לא סמכינן על הרוב היינו כמ"ש בפר"ח משום דהוי טרחא או כמ"ש המג"א או"ח תל"ז סק"ד אבל לר"מ דחייש באפשר למיעוטא בוודאי צריך לבדוק גם שאר אברים משום י"ח טריפות וזה ברור ופשוט אם לא שנאמר כמ"ש במהרש"א בסוגי' דרוב דטריפות מיעוט דאינו מצוי' ולא שכיח הוא ולא אמרי' סמוך לחזקה ואם כן גם לר"מ אין לחוש אלא שכבר תמה עליו בראש יוסף שם דא"כ האיך בעי למילף מרישא של עולה דאזלינן בהר רובא דילמא שאני טריפות דמיעוט דלא שכיח הוא, וכן מה מקשה לר"מ היכא אכל בישרא, ובחידושי שם ישבתי דברי מהרש"א אלו ואכ"מ להאריך, ועוד יש לתמוה דלא שייך משום הקריבהו לפחתך אלא שאם יש בבהמה זו שמקריב מה שאין בשאר הבהמות וא"כ יש מום בבהמה זו אבל אם כל הבהמות צריכי' בדיקה וא"א להכשיר שום בהמה בלי בדיקת הריאה א"כ מה שייך משום הקריבהו כיון דבכולם הכי אית בהו ולא יכולתי להולמן דברי פלתי אלו.
והקשתי לפי מה שכתבתי דלר"מ כל בהמה צריכה בדיקה משום י"ח טריפות אם כן מאי מקשה לר' ינאי ור' ירמיה דלא אמרו כר"ל דמיירי מתני' בנפולה שנתערבה עם שאר בהמות דהא באמת לר"מ לא שייך בבדיקת אברים משום הקריבהו לפחתך דהא בלא"ה צריך לבדוק ג"כ משום דילמא טריפה אלא שבדרוסה גם לר"מ שייך לפי מש"כ בפמ"ג בכמה מקומות אף דר"מ חייש משום שאר טריפות אבל בשביל דרוסה אין לחוש דיש לכל בהמה ג"כ חזקת הגוף דלא נדרסה במעי אמו וברוב וחזקה גם ר"מ מודה דלא חיישינן ועיין בראש יוסף חולין כ"ח ע"ב שמיישב בזה קושי' מהרש"א דנקט תוס' דילמא יש חולה שיאדים כמו דרוסה וא"כ אם מקריב בהמה שיש בו ספק דרוסה נשתנה בהמה זו משא"כ בשאר בהמות דלא צריך לבדוק משום דרוסה אבל בנפולה שצריך לבדוק משום קרועה או ריסוק אברים לא שייך הקריבהו לפחתך כיון דבלאו הכי צריך לבדוק גם כן, ור' ינאי רצה לאוקמי מתני' כר"מ ג"כ ומכ"ש התם מתני' ר"מ ומשו"ה קאמר שנתערב ספק דרוסה.
ולפי שיטת הרמב"ם יש ליישב דהא הרמב"ם סובר דכל נפולה אע"ג שעמדה או שהתה מעת לעת מ"מ צריכה בדיקה ג"כ משום ריסוק ולא משום פסוקי לחוד אם כן גם לר"מ שייך בנפולה הקריבהו לפחתיך כיון שלענין נפולה ג"כ יש לכל בהמה חזקת הגוף שלא היתה נפולה וריסוק אברים בלא נפולה לא הוי טריפה כמ"ש בש"ך סי' נ"ח דלא כב"ח שם וגם בית רחם אין בו משום ריסוק אברים כלל ומכ"ש באין ריעותא דלא חיישינן כלל ואפילו מיעוט ליכא דכל דינו של ר' נחמן הוא דווקא ביש ריעותא וא"כ גם בנפולה א"ש נמי מתני' כר"מ דנשתנה בהמה זו שצריך לבדוק ג"כ משום ריסוק אבל לרש"י שכתב דלאחר שעמדה לא צריך בדיקה כלל עוד משום ריסוק ורק משום רסוקת אברים קשה מאי מקשה על ר' ינאי דלמא רוצה לאוקמי מתני' גם כר"מ ולר"מ אפי' משום ניקב צריך לבדוק ומשום נפולה לא צריך לבדוק רק משום קרועה ולא משום ניקב ועיין ברשב"א ור"ן ולא שייך הקריבהו לפחתך, וישבתי קושי' זו ע"ד פלפול התלמידים וגם קושי' הפלתי על י"א שבר"ן ולא רציתי להאריך בפלפולים ולא באתי רק כמעורר ועיין.
והנה לפי שיטת י"א שבר"ן שגם הלכה לא מהני באבר אחד וכן פסק ב"ח ופר"ח לחומרא יש לחקור נמי בהני אווזות אפילו הלכה אח"כ אלא מה שכתב שיש לחקור אי חיישינן לריסוק סימנים אם פגע בסימנים עצמן והנה בגוף הדין אם ראינו שינוי מחמת ריסוק בסימנים כבר עמד על המחקר בפרמ"ג בסי' נ"ח במשבצות סק"ה ותלי' בשיט' הרשב"א והרא"ש לקמן לענין ריאה בעוף בנחמר. וכ' הרשב"א אם ראינו שנשתנה ריאה העוף מחמת שנפלה לאור טריפה דהא חזינן שלא הגינו הצלעות, והרא"ש מתיר שתולין השינוי בדבר אחר וא"כ גם לרא"ש כאן כיון שהסימני' קשי' אצל נפולה ואפי' ראינו שנתרסקו הסימנים תולי' הריסוק מחמת דבר אחר ולא מחמת נפולה ולא נטרפה בריסוק שלא מחמת נפולה ועיי' בב"ח סי' נ"ב שכתב דמשו"ה לא פירש המרדכי דלא לנפל קאי על נפולה משום דכבר בשיט' הרר"ש לענין נחמר ובנפולה בוודאי ריסוק טריפה והוא אזיל לשיטתו דריסוק אפי' בלא נפולה טריפה, משמע מדבריו דלשיטת הרא"ש גם בנפולה תולין בדבר אחר וכן בסימנים נמי כן הוא, ועיי'.
אלא שבאמת י"ל שבסימנים גם הרשב"א מודה דתולים בדבר אחר, דהרשב"א כ' בנחמרו דהוי טריפה בעוף, ומ"מ בסימנים מסופק הרשב"א סוף ד"ה לענין הלכה, אי הוריק הסימנים טריפה לפי שהן קשין אצל האש משמע דסימני' עדיפא לפי שהן בעצמותן קשין ולא שלטה המכוה בו כ"כ יע"ש, ותמהתי על הפרמ"ג נ"ב ס"ק ה' בשפתי דעת שחקר בזה אי גם בסימנים פוסל משום נחמרו וכ' שלא מצוי גילוי לדין זה והדבר מפורש כאן ברשב"א, וסיים וזו צריכא עיונא, וא"כ גם לענין ריסוק י"ל דאפי' שלטא הריסוק בסימני' לא הוי טריפה משום דסימנים קשין ולא מזיק הריסוק כמו בבית רחם משום דרכיך כן בסימנים דקשין הן.