אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק אורח חיים

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק אורח חיים

תשובה א

שלום וכ"ט לידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי כהן שדעתו יפה כש"ת מו"ה.

משה ליב כ"ץ נ"י חד מב"ד צדק דק"ק ניראלסבורג יע"א

אמרתי לקיים מילי דאבוהו' רבן של ישראל מחצי השגותיו אשר ירה עליו, בתשו' כ"ו בכתב סופר במה שתמה על מה שיצא לחלק בברכת שהחיינו אם מברך על דבר שספק הוא אם תקנו על זה ברכת שהחיינו, או שרצה לברך על דבר שתקנו בוודאי כמו פדיון הבן רק שספק עתה אם מחויב בפדיון יע"ש. ומתמה מעלתו נ"י דהא אי סמכינן על הב"ח בסי' כ"ט שכ' שיכול לברך ברכת שהחיינו על ספק כדמשמע מבעל העיטור סי' תל"ג ומדברי הטור שלא השיג על בעה"ט שם ובסי' כ"ט משיג שאין יכול לברך על הספק וע"כ צריכי' אנו לומר כמו שהסביר הב"ח כיון שתקנו ברכה זו על הנאתו א"כ גם מצד הספק יכול לברך כיון שהוא בעצמו יודע שהוא נהנה, ואי לא סמכינן על הב"ח בזה גם בספק אם מחויב במצוה זו נמי אינו יכול לברך ברכת שהחיינו כמו שהחמיר בח"ס יו"ד רצ"ט ובח"ל קי"ח שאין לברך על הספק.

והנה חילוקו של אבא מאוה"ג ז"ל נכון מאוד הוא ופשיטא הוא לפי שיטת כמה ראשונים שפסקו דיכול לברך על ספק דאורייתא כמו אנדרוגכיס או שאר ספיקות כמו שהביא הר"ן שיטת רבינו יונה שפסק שיכול לברך על ספק דאורייתא ותלי' בפלוגתא דאביי ורבא בש"ס שבת כ"ג ע"א אי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי כמו בוודאי או כדמשני רבא רוב ע"ה מעשרין הן וכמה ראשונים כ' וכן פסקינן להלכתא דאין לברך על ספק מצוה דאורייתא דרבא לא פליג אאביי רק כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דה"א דדמאי הוי מצוה וחוב וודאי מדרבנן ומשו"ה צריך רבא ליתן טעם אחר בדמאי, אבל בספק דאורייתא מודה דלא בעי ברוכי, ור"י סבר דאביי ורבא פליגי והלכה כרבא, ולשיטות אלו דיכול לברך על הפדיון אם מסופק אם מחויב בפדיון מכ"ש שיכול לברך נמי שהחיינו לפי מה שהסביר הר"ן דשאני ספק מצוה דאורייתא כיון שמ"מ מחויב מצוה זו לעשותה מצד ספק הוי כוודאי מצוה, וממילא מחויב נמי לברך ומכ"ש ברכ' שהחיינו דהא הוי כוודאי מצוה, ואפי' לפי שיטת הראשונים וכמו שפסק הרי"ף ורמב"ם בכמה מקומות דלא מברכינן על ספק דאורייתא מ"מ יכול לברך ברכת שהחיינו דשאני דדווקא ברכה שמברך ואומר אשר קדשנו במצותיו וציונו, וא"כ י"ל דלא מברך וציונו כיון דלא הוי רק ספק מצוה ושמא אינו מחויב אבל ברכת שהחיינו שלא אמר וציונו רק שתקנו ברכה זו אם בא לידו המצוה לעשות, א"כ כיון שמחויב לעשותה מצד ספק נמי יכול לברך אבל אם מסופק אם תקנו על דבר זה ברכת שהחיינו אי מקרי הנאה או לא י"ל דלא יכול לברך והחילוק רב ביניהם כמו שמחלק בכ"ס שם והב"ח פסק דיכול לברך שהחיינו על ספק והאלי' רבה רצה לעשות סמוכי' לשיטת הב"ח מהגמרא ברכות דף ס' דאמרינן כחא דהתירא עדיף, והא דברכו' דאין מברכין מצד ספק משום לא תשא אדרבא הא דיכול לברך עדיף לאשמועינן לפי האי טעמא שכ' רש"י שכח דהתירא עדיף משום מאן דאסר יכול להחמיר בלא זה, אבל בברכ' דא"א להחמיר ולברך אדרבא לאשמועי' דיכול לברך עדיף ולפי מה שמחלק הב"ח בברכ' שהחיינו דיכול לברך על ספק ניחא ועיין בח"ס סי' נ"ה. ובצל"ח בסוגי' שם מביא ג"כ ראי' זו לשיט' הב"ח. והנה ראיתי בפר"ח סי' ס"ו שכבר מקשה קושי' זו בש"ס שם ותי' דאף בשאר ברכות נמי הא דלא צריך לברך קולא הוא, דהא דעובר על לא תשא רק מדרבנן כשיט' תוס' ר"ה דף ל"א ועיין במג"א סימן רט"ו א"כ מצד ספק היה יכול לברך כמו בשאר ספיקא דרבנן ולא צריך לברך משום ספיקא דברכות לקולא ומשו"ה אמר כחא דהתירא עדיף יעיי"ש שמביא שיטת ר"י ורי"ף בברכות דף י"ב דר"י פסק בהאבעי' בפתח על דעת לברך אחמרא וסיים בשכרא לחומרא משום דאבעי' דלא אפשטא, והרי"ף פסק לקולא משום ספק ברכו' להקל, חזינן הא דלא מברך מקרי קולא ולא חומרא שלא לעבור על לא תשא, וצ"ל דלא תשא רק מדרבנן ודלא כהרר"י מנוח הובא בכ"מ בפ"ב מה' ק"ש דספק ברכות להקל משום חומרא דלא תשא.

ועיין במהרש"ל ומהרש"א פסחים ק"ב שכתב מהרש"ל שם דספק ברכות לחומרא משום לא תשא, והא דיכול לברך כחא דהתירא הוא והמהרש"א הודה לו רק מחלק בין ברכת הנהנין לשאר ברכת המצות משום דאסור להנות בלא ברכה, ולדברי מהרש"א ליכא ראי' מתוס' דף י"ג דשאני התם דמשום הכי פסק ר"י לחומרא משום דהוי ברכת הנהנין וצריך להחמיר בברכה, ועיין במג"א סי' כ"ט סק"ג שמקשה על שיטת ר"י דהא ספק ברכות להקל ולפי דברי מהרש"א א"ש, וכן מוכח מדברי התוס' ברכות דף מ"ט שכ' תוס' בשם ר"י דיש להחמיר בשתיה לברך אפילו בפחות מלא לוגמיו וע"כ בברכת הנהנין שאני משום דאסור להנות אבל בשאר ברכת המצות מודה ר"י דספק ברכות להקל כמו שאמרי' בספק קרא ק"ש דלא צריך לברך, ועיין בפנ"י שם שרצה לומר לדברי הר"י דגם כל ספק דרבנן להחמיר בברכה דלא הוי טרחא וקשה מסוגיא דספק קרא ק"ש ונדחק מאוד, ויצא לחדש דלא עבר על לא תשא משום ספק כיון שלא מברך בחנם רק משום ספיקא, ובאמת מתוס' ר"ה ל"ג ע"א מוכח להיפך שמכריח תוס' דלא תשא רק דרבנן דאל"כ האיך ספק אמר אמת ויציב חוזר וקורא אע"ג דהוי ספיקא דאורייתא דהא הוי בספק לא תשא ולפי דברי פנ"י לא הוי לא תשא כיון שחוזר וקורא משום ספיקא דאורייתא ולחומרא ומכ"ש בספק דרבנן דפסקינן לקולא בוודאי יש לחוש על לא תשא אלא לשיטת הרמב"ם דסובר דלאו לא תשא דאורייתא מוכח דמשום ספק אינו עובר על לא תשא כמ"ש בפנ"י אלא שאינו מוכרח דהרמב"ם סובר דלא תשא בברכה שאינה צריכה דאורייתא כמ"ש באלי' רבה שם והוי רק אסמכתא.

ויש ליתן טעם לשיטת ר"י שפסק בברכת הנהנין דספיקא להחמיר משום דהאי ספיקא חמירה דגמ' פ' כיצד מברכין יליף ברכה של לפניו מהברכה דלאחריו מק"ו והוי כעין דאורייתא ועיין בפנ"י שם, ואף אם הוא רק דרבנן כמו שאר ברכת המצות דהוי חובה מ"מ י"ל דצריך לברך דהא באמת מצד הדין יכול לברך כמ"ש הפר"ח דלא תשא רק דרבנן וספיקא לקולא אבל מ"מ ספק ברכות להקל ולא יברך משום דבזה עובר רק בשב ואל תעשה ואי מברך הוי קום ועשה ושוא"ת עדיף ומשו"ה לא יברך כלל, ועיין בפנ"י ברכות כ"א ע"א בספק קרא ועיין גם כן בט"ז ה' ציצית סי' ח' שכ' דהחמירו יותר משום לא תשא ומשו"ה צריך לבדוק טליתו קודם ולא חשו שמא ילבש טלית בלא ציצית, ועיין במחצית השקל שם שצריכים לומר לדברי טו"ז אפילו לשיטת תוס' דלא תשא רק דרבנן וטלית בלא ציצית מבטל עשה דאורייתא מ"מ מבטל מצוה דאוריי' רק בשוא"ת ושמא עובר על לא תשא בקום ועשה אף על גב דהוי רק דרבנן ומכ"ש בברכה דהוי רק דרבנן וזה רק בברכת המצות דהוי רק שוא"ת אם לא יברך אבל בברכת הנהנין דהוי נמי קום ועשה שנהנה בלא ברכה יותר מסתבר שצריך לברך ומשו"ה פסק הר"י לחומרא בדף י"ג ועיין מג"א סי' ר"ט שמקשה על ר"י דספק ברכות להקל ומתרץ דברי הר"י בדוחק משום מצ"כ יעיי"ש ומה יענה לדברי ר"י בתוס' דף מ"ט שכ' דיש להחמיר בשתיה ולברך ולדברי מג"א אדרבא חומרא הוא שלא לברך אפי' בברכת הנהנין וצ"ע.

ונחזור לדברי הב"ח שכ' שיש לברך שהחיינו על ספק ומביא אלי' רבה סמוכים לדבריו מש"ס ברכות ס' ואנן לא נהיגן כן לברך אפי' ברכת שהחיינו על הספק כמו שסובר הב"י בסי' תל"ג שתמה על בעה"ט, וכן משמע מתשו' הרשב"א קל"ב שאין מברכין על הספק, וראייתו מש"ס ברכות ס' יש לדחות כמ"ש ומצאנו בפר"ח סי' ס"ו אלא לשיטת הר"ר מנוח שכ' שאין לברך על ספק משום לא תשא דמשמע דסבר מדאורייתא וכן לשיטת הרמב"ם לפי מה שסבר המג"א דלא תשא בברכה שאינה צריכה, צריכים לדחוק בסוגיא שם דשאני ברכת שהחיינו דמברך על הספק א"כ לדידן אינו מוכרח אבל מ"מ בספק מצוה דאורייתא הי' מקום לצרף שיטת הב"ח ואלי' רבה וגם שיטות ראשונים שיש לברך על ספק נמי ברכות המצות, אף דלא פסקינן כן בברכת המצות מ"מ בברכת שהחיינו היה מקום להקל וכמו שחלק בכ"ס שם, לולי שח"צ ואאמ"ו זצ"ל החמירו בדבר ומי יבוא אחריהם להכריע.

ואעתיק לפר"מ נ"י מה שכתבתי בענין זה ליישב דברי הרמב"ם סוף פ"ו מהלכות סוכה שכתב בשביעי ספק שמיני יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן וכן טומטם ואנדרוגניס מחויבין בסוכה אבל אין מברכין ועיין בכ"מ שם שיוקשה על דברי הרמב"ם על המשך דבריו שכ' וכן טומטם דהא לא דמי אהדדי דמצד הדין באמת היה צריך לברך בשביעי ספק שמיני רק משום זלזולא דיו"ט לא מברך כדמסיק בש"ס יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן ואפי' היה מן הדין לברך על ספק מ"מ לא מברך כאן משום זלזול דיו"ט שמיני אבל טומטם מצד הדין לא מברך ע"ש שנדחק מאוד בדברי הרמב"ם ז"ל.

ולפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם ואקדים להסביר פלוגתא דרב ור"י סוכה מ"ו ע"א אי ברוכי נמי מברכינן או לא במאי פליגי לל"ק ולל"ב ועיין בנוב"י מהדורא קמא סימן מ' דהנה הריטב"א שם מתרץ קושית הרמב"ן על הרי"ף דיהיב טעמא דברוכי לא מברכינן משום זלזול יום טוב שמיני דהא בלא"ה נמי אינו מברך כמו כל ספק מצוה שאמרינן ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וכתב כמו שמברך על יו"ט שני דהוי ספק משום זלזול יו"ט כמו שמשני על אביי בש"ס שבת א"כ ה"נ הי' לן לברך משום זלזול אלא משום שלא יבא זלזול אחר עי"ז ליו"ט שמיני א"צ לברך כלל, ולפ"ז נראה לומר ולהסביר דהא דאמרי רבנן שלא יברך על סוכה בשמיני ס' שביעי ועקרו הברכה משום דבלא"ה א"צ לברך על ספק מצוה רק שמ"מ היה לו לברך משום זלזול, אבל כאן שאתי עי"ז ויש לחוש לזלזול אחר הניחו דבריהם על הדין שלא לברך כמו כל ספק דדבריהם, אבל אם בצד הדין התקינו ג"כ לברך על ספק מצוה א"כ מצד הדין יש גם כן לברך על סוכה בספק שמיני ושביעי י"ל בשביל זלזול לא עקרו דהא אי לא יברך איכא נמי זלזול ומי נדחה מפני מי והניחו על עיקר הדין, וי"ל דבזה פליגי בלישנא קמא דרב סבר שצריך לברך ג"כ משום דסבר דמברכינן על הספק כמו שסבר רבא דיהיב טעמא דדמאי דאין מברכין משום דרוב ע"ה מעשרין הן ור"י סובר כאביי דלא מברך על ספק מצוה כלל מצד הדין ג"כ כאן היה לו לברך משום זלזול וכיון שיבא עי"ז לזלזול אחר הניחו על הדין שלא לברך, וללשנא בתרא כ"ע סברי הכי דאין מברך מצד הדין על ספק מצוה ופליגי אי בישיבה לחוד נמי איכא זלזול, ולר"י עקרו משום זלזול גם ישיבת סוכה אע"ג דמצד הדין הוא מחוייב, ומשו"ה פסקי' יתובי יתבינא דלא עקרו מה שמחוייב מצד הדין אבל ברוכי לא מברכינן משום שא"צ לברך על ספק וא"ש בהסבר נכון פלוגתא דרב ור"י.

ולפ"ז מישב שפיר המשך דברי הרמב"ם דמתחלה כתב ופסק שיתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן והיינו ע"כ משום שאינו צריך לברך על ספק מצוה ורק משום זלזול היה צריך לברך וכיון שיבא עי"ז זלזול אחר משום הכי דחו הברכה כאן, וע"ז כתב וכן טומטם ואנדרוגניס נמי אינו מברך דלא מברך על ספק מצוה כלל ושייך למ"ש למעלה דאי בטומטם היה מברך גם בסוכה היה מברך ודברי הרמב"ם נכונים ומזוקקים בלשונו זהב טהור ועין.

שנית יצא לתמוה על דברי אבא מאוה"ג זצ"ל במה שמצא תקנה שלא יפסיד בברכה שיברך על בגד חדש ויכלול בתוכו גם ברכת פדיון הבן יע"ש, וכ' פר"מ נ"י שזה נפלא בעיניו מאוד דאי מכווין גם לפדיון הבן הוי ברכה לבטלה ואי אינו מכווין לא מקרי ברכה כלל בלא שם ומלכות.

ואני אומר אדרבא שפלא בעיני הי' בהעלמה ממנו דין מפורש יוצא מש"ע או"ח סי' ר"ח סי"ד שכ' שאין לכלול בברכה מעין ג' ואין להוסיף על הספק ברכה אחרת ומוציא דין זה מת"ה, ועיין בט"ז שחולק על הרמ"א דת"ה לא כתב רק לכתחילה אין לו לאכול דבר שמסופק בו אם יש לברך עליו ברכה מעין ג' או לא משום דאין להוסיף בברכות שתקנו אבל בדיעבד אם כבר אכל דבר שמסופק בברכה האיך יברך ביותר טוב לכלול אותה בברכה וכן הסכים עם הט"ז באלי' רבה שם וכן בפרמ"ג במשבצות זהב יעיי"ש, והת"ה כתב בפירוש וכן הטו"ז שאין לחוש משום ברכה לבטלה כיון שהזכיר כבר שם ומלכות על דבר אחר ולא הוי ברכה לבטלה, ומפורש בפירוש בשו"ע ממ"ש פר"מ נ"י ומתמה פלא גדול על הוראת אבא מאוה"ג זצ"ל ובאמת תמוה בעיני שלא הראה מקום בתשו' שם ועיין בסי' כ"ח ובט"ז שם, ובסי' קפ"ח במג"א ס"ק י"ד.

ויש לחלק קצת אפילו לדברי הטו"ז שיש להוסיף בדיעבד מ"מ זה דווקא בברכה מעין ג' כיון שאכל כמה מינים שצריך לברך ברכה מעין ג' יכול לכוללם כולם כא' א"כ כבר מצינו ברכה כיוצא בזו על הוודאי א"כ גם על הספק יכול לכלול ולא מחזי כמוסיף על הברכות כ"כ ומשנה מטבע שטבעו חכמינו ז"ל בברכות אבל ברכת שהחיינו וברכת פדיון שלא מצינו שתיהם כא' לומר בברכה א' י"ל שלא יכלול באחת מצד הספק אבל מ"מ כבר הראנו מקום מפורש דלא הוי ברכה לבטלה כלל כמו שהתפלא פר"מ נ"י ודברי אבא שרירין וקיימין.

וביותר יש לתמוה על דבריו במה שרוצה פר"מ נ"י להביא קצת ראי' ממה שפליגי ופלפלו הראשוני' בברכת הזמן דליל ב' דסוכה אם יש להקדים זמן או ברכת סוכה והלא יכול לברך כאחת השתי ברכות על ידי שיכוללם יחד, ואני לא מצאתי בו אפילו שמץ ראי' נגד זה דהא כל פלפול הראשונים שם הוא משום דפסקינן כרב דתחלה מברך ברכת סוכה ואח"כ זמן משום דחיובא דיום קודם ואח"כ זמן דקאי על תרווייהו על סוכה ויום טוב ומסתפק ברא"ש שם אם זה דווקא בליל ראשון דצריך לברך גם כן זמן משום סוכה כמו על יו"ט אבל בליל ב' דל"צ לברך זמן על סוכה דאפילו בחול אם מברך בשעת עשייתו נמי יוצא והזמן בליל ב' קאי רק על יו"ט אי אמרינן גם כה"ג חיוב דיום עדיף או לא כיון שהזמן לא קאי רק על יו"ט אם כן אין להפסיק בחנם בברכת סוכה בין קידוש היום וברכת הזמן דשייכי אהדדי ושאר ראשונים דאפילו כה"ג נמי אמרינן דחיוב דיום קדים ועיין בסי' תרס"ו א"כ במאי נתקן אי מברך שתי ברכות בברכה אחת דאם יקדים ברכת סוכה תחלה א"כ מפסיק בין ברכת הזמן וקידוש ומה לי אם מברך תחלה ברכה בפני עצמה או שיקדים סוכה באותה ברכה ואי יקדים הזמן שמא חיוב היום קודם וצריך ג"כ להקדים באותה ברכה ורק בברכה יש למצא תקנה זו כיון שאומר שם ומלכות על דבר שבוודאי מחיוב לברך ויכול לכלול ג"כ הספק בתוכה וא"ש.

ועוד בה שלישי, ושבה והיתה לבאר במה שמתרץ שם ויהיב טעמא דאין מדליקין בש"ש משום דאין מצות חבילות ומתרץ בזה קושי' תוס' ומעלתו נ"י כ' ע"ז שתי תמיהות דמסוגי' דידן מוכח דל"ל סברא זאת לפ"מ דמשני רב חסדא שבת כ"ג ע"ב דטעמא דשמן שריפה משום דאין שורפין קדשים ביו"ט אם כן בע"ש בעלמא שרי וכן לרבה למאי צריך טעמא שמא יטה דבלא"ה אסור משום דא"ע מצות חבילות, ועוד תמה דבאין לו שמן אחר רק שמן שריפה בוודאי מותר להדליק בו לרבה ולא גזרינן שמא יטה כיון דלא הוי רק ספק שמא יטה כמ"ש בתוס' שם.

והנה פר"מ נ"י לא הביא לנו ראי' לסברתו דבש"ש באין לו אחר מותר לטעמא שמא יטה רק מסברתו אומר כן ומפני זה קרא תמה, ואני אומר דנראה להיפך דהא בשאר שמנים שנשנו במתני' דאין מדליקין אפי' באין לו שמן אחר נמי אסור משום חשש שמא יטה ועיין בפרמ"ג סי' רס"ה ע"כ הא דאין מדליקין בש"ש דומיא דשאר שמנים איירי לטעמא דרבה משום שמא יטה דמשום ספיקא שמא יטה ויבוא לידי איסור דאוריי' חיישי' אפי' באין לו, וכן לרב חסדא נמי אפילו באין לו אסור ומצינו משום שמא יטה החמירו לגזור אטו שמנים וכן שאר גזירות חלב מהותך אטו חלב שאינו מהותך ובעירב בו שמן כ"ש אטו לא עירב א"כ בוודאי חיישי' נמי משום ספק שמא יטה לאסור אפי' אין לו.

ואציע לפני מעלתו נ"י מה שאמרתי בזה לתרץ דברי הרמב"ם בסוגיא שבת ב"מ כ"א ע"א בעי מניה אביי מרבה עירב בתוכה כל דהוא מאי א"ל מפני שאין מדליקין ופי' רש"י דגזרינן בתערובת אטו בעין, והרמב"ם כתב דאפילו עירב בתוכו אסור מפני שאין נמשכין, ועיין בכ"מ שם דלהרמב"ם הי' הגירסא בגמרא מפני שאין נדלקין יעיי"ש, וראיתי בתוס' שבת רס"ה שמקשה קושי' עצומה על הרמב"ם מהא דרב ברונא דמתיר בקרבי דגים וחלב מהותך שעירב בתוכו כ"ש וקאמר רבה משום דהוי גזירה כמו בלא תערובת אם כן נגזור מהותך עם תערובת אטו אינו מהותך בתערובת שמן והוי רק חדא גזירה והניח בצ"ע.

ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם במה שצריכי' עוד להבין בשיטת הרמב"ם במה דאבעיא אביי לרבה אי אסור בעירב בתוכו נמי ואח"כ שאל לו מ"ט דלרש"י י"ל דבעי הוי אי גזרינן נמי גזירה לגזירה או לא ופשיט ליה רבה דגזרינן משום דלא הוי גל"ג כמו שכתבו תוס' ישנים שם. אבל להרמב"ם דלא משום גל"ג אסרינן לה רק דהוי כמו שאר שמנים דאין נמשכים, וקשה לומר דאביי בעי ולא ידע אי נמשך או לא דפוק חזי הוא, וי"ל הא דכ' הרמב"ם דטעמא משום דאין נמשכים אפילו בעירב לתוכו בוודאי לא דמי לשאר שמנים בלא עירב בתוכו שאין נמשכים כלל ובוודאי יטה רק שאינו נמשך יפה כמו שמנים כשרים רק שע"י עירב בתוכו נמשך קצת אבל לא דולק יפה ויש לחוש בו שמא יטה אבל לא וודאי יטה וכן מסתבר, ולפי זה י"ל דאביי סבר דמתני' לא מוכח רק בשמנים דאין נמשכים כלל ויש לחוש דוודאי יטה ומשו"ה בעי לרבה עירב בתוכו דנמשך רק שאינו נמשך יפה ויש לחוש לשמא יטה אי גם כה"ג מחמרינן משום שמא יטה, והשיב לו רבה דגם כה"ג אסור משום שאין נדלקים יפה וגם משום ספק חיישינן שמא יטה לאסור להשתמש בו ואפי' בתשמיש שא"צ עיון רב נמי אסרו משום ספק כמו שאסרו ואמרו אין קורין אפי' בנר יפה משום שמא יטה אע"ג דלא הוי רק ספק שמא יטה.

ולפ"ז מיושב שפיר קושי' התוס' שבת על הרמב"ם דהא דגזרינן גל"ג בשמנים פסולים כבר כתבו בתוס' וכל הראשונים משום דשמא יטה לאו ספיקא הוא רק וודאי ולא הוי גזירה ומש"ה גזרינן חלב מהותך אטו אינו מהותך או עירב בתוכו אטו בעין, אבל היכא דהוי ספק שמא יטה לא גזרינן דהוי גל"ג ע"כ להרמב"ם אף דסבר אפילו בעירב אינו נמשך מ"מ אינו רק ספק שמא יטה ואין לגזור במהותך בעירב בתוכו אטו אינו מהותך בעירב לתוכו כיון דגם אינו מהותך הוי רק ספק ולא גזרי' גזירה לגזירה כנ"ל בעה"י.

ועשיתי בזה סמוכים לדברי אבא מאוה"ג ז"ל בתשובה שם שכתב בפשיטות דגם בש"ש אסור אי טעמא משום שמא יטה אפי' באין לו נמי וכדמשמע נמי ממתני' דאין מדליקין בש"ש דומיא דשאר שמנים אפילו באין לו אסור וא"כ גם ראייתו מסוגי' ש"ס דל"ל בש"ש טעמא דא"ע מצות חבילות נמי ליתא דהא בפסחים ק"ב ע"א משני הש"ס היכא דלא אפשר לא אמרינן א"ע מצות חבילות משו"ה נמי לא יהיב רב חסדא ורבה טעמא דמתני' משום דא"ע מ"ח ויהבו טעמי' אחרים משום דמשמע להו דמתני' בכל גוונא איירי שאין מדליקים בש"ש דומיא דשאר שמנים פסולים ומשום א"ע מ"ח הי' שרי באין לו שמנים אחרים ומש"ה אמרו דטעמא דמתני' משום שמא יטה או שאין שורפין קדשים ואפי' באין לו נמי אסור ואין מוכח מסוגיא להיפך זה וא"ש.

וראיתי במכתבו שכתב שכבר נאמרה ונשנה סברא זו דאין מדליקין נ"ח בשמן שריפה משום דא"ע מ"ח בס' קהלת יעקב וראיתי ועיינתי בתוכו באות א' ובסוף דבריו כתב דרב חסדא ורבה ע"כ ל"ל סברא זו ומתמה ע"ז למה והניח בצ"ע, ולפמ"ש לא קשה מסוגיא דידן והוא בעצמו זכר החילוק שם בין יש לו ואין לו לפרש דברי הירושלמי סוף תרומות ולא ידעתי למה לא ניחא לי' לתרץ כן על סוגיא דידן דמתני' איירי אפי' באין לו דלא שייך אין עושין מצות חבילות כמובן.

ולאחר שיישבתי וקיימתי כל דברי אבא מאוה"ג זצ"ל על נכון ואתן קנצי למילין כי טרוד אני ג"כ בענינים אחרים ופר"מ נ"י ישים עין עיונו עליו ואם יש אתו להשיב ישיב ואשמח לשעשע בו בשעשועים דאורייתא וד' יחזקני לתורתו ולעבודתו. הכ"ד פ"ב אור ליום א' לס' משפטים תרל"ג לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ב

שלום וכ"ט לכבוד הרבני המופלג מורג חרוץ ברק השנון בעל פיפיות כש"ת מו"ה משה שמואל שטערן נ"י בק"ק סערענמש יע"א.

את מכתבו עת צרור כסף קדשים קבלתי ע"נ והי' בדעתי להשיבו מיד על מעט צרי ששדר לן בש"ס סוכה ל"ח ע"א, אבל רוב טרדותי בפרט בעתים הללו אשר רבו למעלה ראש מנעוני, ועתה באתי רק בקוצר אומר להשיבו מפני הכבוד במה שרוצה לחדש הא דאמרינן בש"ס שבת דף י"א ע"א דאם התחילו מפסיקין בתפלת ערבית אי אמרי' חובה היא משום דחיישינן לשכרות או משום דאין זמנה קבוע חשינן דלמא יפשע זה דווקא במצוה דרבנן אבל לא במצוה דאורייתא ומיישב בזה הא דמקשה תוס' בסוכה שם אמאי לא משני דלולב שאני דזמנו כל היום במסקנא דדייק במתני' ביו"ט שני דמיד הי' להתוס' להקשות אלא שמתחלה לא היה קשה לתוס' מפני די"ל דבמצוה דאורייתא לא חשינן שיאחר ויפשע משא"כ בדרבנן, אלו דבריו. גם אנכי עמדתי על דברי תוס' אלו ויצאתי ג"כ לחלק מכח זה בין מצוה דאורייתא לדרבנן, ומצאתי אחר החפוש שכ"כ גם כן בספר שו"ת בית אפרים ויישבתי בזה דברי הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש שכתב דאם התחיל והי' עוסק באכילה א"צ להפסיק לק"ש, דהרמב"ם סבר אפילו בדאורייתא א"צ להפסיק, ועי' בהראב"ד ובכ"מ, ובס' קרבן נתנאל תמה עליו דהא אמרי' דבתפילת ערבית מפסיק משום שכרות או יפשע, אם כן בק"ש של לילה היה צריך להפסיק, ומסתימת הרמב"ם משמע דאף בק"ש של לילה אינו מפסיק, ולפי חילוק זה א"ש דק"ש דהוי דאורייתא לא חשינן שיפשע משום דחמיר ולא אתי למפשע, אלא שבאמת מדברי הרמב"ם אין להביא ראי' לחילוק הזה, לפמ"ש הרשב"א וכן פסקינן בש"ע בסי' רל"ה דהא דצריך להפסיק בתפלת ערבית זה דווקא אם שרא המייני' אבל אם התחיל כבר לאכול ל"צ להפסיק משום חשש שכרות או יפשע, א"כ הרמב"ם שכ' היה עוסק באכילה או במרחץ משמע שכבר התחיל לאכול א"כ שפיר כתב הרמב"ם דלא צריך להפסיק דכולי האי לא מחמרינן בשביל חששות אלו כמ"ש הרשב"א וא"ש.

והנה הרי"ף בסוכה כתב המתני' דמי שבא בדרך וכו' ולא הביא הא דמחלק בש"ס בין יש שהות לאין שהות, ומתני' דסוכה מיירי באין שהות דווקא, והרא"ש תמה על הרי"ף שלא ידע מפני מה לא הביא דמתני' דווקא באין שהות, ובשעה"מ בה' לולב מיישב דברי הרי"ף דזה תלי' בשתי לשונות בשבת שם מפני מה צריך להפסיק בערבית ודוחק הוא ליישב כן דברי הרי"ף כמובן. ולענ"ד נראה לפ"מ שהביא המג"א סי' תל"א בשם הב"ח לחלק בין תפלת מנחה לבדיקת חמץ דבדיק חמץ אפילו התחיל בהיתר מפסיקים משום דלא שכיח ואינו תדיר וחשינן שמא ישכח משא"כ בתפלת מנחה שמתפלל בכל יום אין לחוש כ"כ שישכח, ובמג"א שם תמה עליו מש"ס סוכה מאי מקשה שם ממתני' שבת דהא לולב נמי לא שכיח רק פעם א' בשנה א"כ חמיר יותר ורגיל שישכח אפילו התחיל מפסיק יע"ש, וחלוקו של הב"ח נכון מסברא, וי"ל הא דלא מחלק בש"ס סוכה כן י"ל דתוס' מקשה מקידוש דסבר ר' יוסי דאינו מפסיק אם התחיל לאכול בהיתר ומחלק תוס' שם בין קידוש ללולב, ואף דבאמת פסקינן כשמואל דפורס מפה ומקדש מ"מ מקשה תוס' מרבי יוסי דמשום דחד מ"ד פוסק כר"י וגם דוחק לומר דר"י פליג על מתני' דסוכה, ועיין בר"ן שם שמקשה כן דא"ל דר"י פליג על סתם מתני' וי"ל דגם קידוש אינו רגיל כמו תפלת מנחה דהוי בכל יום וקידוש רק פעם א' בשבוע ויש לחוש יותר שישכח, ועיין בס' שאגת ארי' סי' י"ח שעמד על המחקר שם אם רשאי לאכול קודם תפלת מוסף ובתוך התשובה יצא ג"כ לחלק בין תפלת מוסף דלא הוי רק בשבת יו"ט ור"ח, ובין תפלת מנחה דהוי בכל יום אלא שסתר זה מכח ש"ס סוכה כקושי' מג"א, ועיין בח"ס בחידושים בח"ש שרצה להצדיק הב"ח בחילוקו של התוס' בין לולב דמאגבי' נפק בי' ולא חשינן לעצלות ובין תפלה, וש"א במתק דבריו כתב דלענין חשש שמא ישכח לא שייך חילוקו של התוס' ועיין שם. ולפ"ז יש לומר דהיינו טעמא דשמואל באמת שסבר דפורס מפה ומקדש אע"ג דהתחיל בהיתר, עיין בר"ן שהסביר טעמא דשמואל, ודוחק קצת לומר דפליגי בזה ר"י ושמואל אי מקרי קידוש במקום סעודה או לא, ולפמ"ש י"ל דר"י סבר אף בקידוש אע"ג דלא הוי רק פעם א' בשבוע ולא שכיח כתפלה מ"מ אינו מפסיק, ושמואל סבר דפורס מפה ומקדש משום דאינו רגיל ויש לחוש שישכח וי"ל הא דלא רצה הש"ס בסוכה לחלק חילוקו של הב"ח משום דלולב איכו רגיל כ"כ היינו משום דר"י דסבר אף בקידוש אינו מפסיק, ואף שי"ל דקידוש רגיל יותר מלולב מלבד דדוחק לחלק בין רגיל קצת ולא רגיל כלל. עוד י"ל דהא בלולב גם כן לפי המסקנא דמתני' בשאר ימי יו"ט מיירי ולא בי"ר א"כ כבר הוא רגיל קצת, ועיין בח"ס שכתב דעיקר קושי' מג"א הוא למסקנא דמשני ביט"ש ולא בהס"ד די"ל דבאמת הומ"ל הכי אלא דעדיפא משני, א"כ לולב בשאר ימים דומה וודאי לקידוש ולא יכול לחלק בין לולב דלא הוי תדיר כחלוקו של הב"ח דאם כן קשה מדר"י, ומשו"ה מוקי מתני' באין שהות אבל לדידן דפסקינן כשמואל דפורס מפה ומקדש י"ל באמת דבלולב פוסק אפילו ביש שהות משום דלא הוי תדיר, ומשו"ה כ' הרי"ף המתני' סתם ולא הביא חילוקו של הש"ס ואפילו ביש שהות צריך להפסיק, אלא שעדיין היה קשה על זה מהבדלה דפסקינן נמי דאם התחיל בהיתר א"צ להפסיק והא הבדלה נמי אינו תדיר כקידוש אלא שמלבד שיש לחלק י"ל שהרי"ף אזיל לשיטתו שפסק הא דהבדלה אינה קובעת זה דווקא לענין ספק חשיכה, אבל בוודאי חשיכה צריך להפסיק להבדלה ג"כ, ועיין בש"ע או"ח רצ"ט סעיף א' ומיושבים דברי הרי"ף על נכון. פרעסבורג אור ליום א' לס' לך לך תרל"ו לפ"ק הכ"ד החותם בברכה ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ג

שוכ"ט ושפעת ברכות לאהובי תלמידי מחמדי הרבני המופלג מלא פלג בתורה מורג חרוץ ובקי כש"ת מו"ה ישעי' פירסט נ"י יושב על התורה בשבת תחכמני ק"ק א"ש יע"א (כעת היא הגאב"ד דקהלה שיפשוהל בויען הבירה.)

שבוע זו קבלתי מכתב מאת כבוד חתנך הרב המאוה"ג נ"י ומה שנוגע לעניני כלל ישראל ועי"ז נתעוררתי ועלה בזכרוני שזה שבועות שתים שהן הרבה קבלתי ממך מכתב עם ד"ת ומפני רוב הטרדות הנחתי אותו מן הצד באמתחת מכתבים ונשכח מזכרוני, וכעת שבא לידי לא אחמילנה להשיב לך על שאלתך מי שיש לו שני פתחים בחצר שמדליק בשתיהן, וכתב הר"ן בשבת שאין מברך עליו כיון שאין מדליק רק משום חשדא וכן פסק הרמ"א סס"י תרע"א האיך יהי' להדין אם הדליק בפתח הראשון ושכח לברך עליו אם יכול לברך אי מדליק על פתחא אחרינא ופשוט לך דאינו דומה למ"ש בשו"ת כ"ס או"ח סי' קל"ה דאם לא יברך בנר הראשון שיכול לברך בשאר הנרות דאינו מדליק רק משום הידור דהא בחצר א' כבר הדליק החיוב וההידור ואזלי מצותה, ושאר דבריך בואו בתוך דברינו, ולדידי פשיטא לי איפכא מדבריך אפילו אי אינו מברך קודם שמדליק הנרות משום הידור מ"מ בשני פתחים בוודאי יכול לברך דהא באמת כתב הפר"ח ביו"ד סי' י"ג דהרשב"א בתשו' שפסק שיכול לברך על שחיטת בן פקועה דהוי נמי רק משום מראית עין חולק על הר"ן והרשב"א בתשובה תקכ"ה יהיב טעמא יהי' מאיזה טעם שאמרו מ"מ מצוה דרבנן הוא כמו שאר מצות ומש"ה מברך אלא שהר"ן סובר כיון שאינו רק משום חשדא אינו מברך אבל בוודאי מ"מ המשך מצו' ראשונה הוא יותר מנרות של הידור כיון שזה מדליק משום חשדא נמי מצוה דרבנן הוא ולהרשב"א מברכין עליו אם הפסיק בין שתי הדלקות ולית דין צריך בשש ובוודאי מקרי עכ"פ משך זמן המצות שמברך עליו אלא אפילו מה שאינו רק משום הידור כתב בכ"ס דמברך וזה לא נסתפק בו בפרמ"ג, ועיין בבה"ט סי' תרע"ו סק"ה שכ' כן בפרטיות בשם הלקט, ועיין בשערי תשובה שם שהביא כל דברי הלקט, ועוד לפמש"כ במג"א הלכות לולב תרמ"ט ס"ק ח' הא דמשמע מרמ"א שלא יאגד עכו"ם לכתחילה לולב אע"ג דקיי"ל דלולב א"צ אגד היינו משום דהוא לנוי מצוה חשוב כמצוה עצמו א"כ גם בהידור מצוה י"ל כן דלא גרע מנוי מצוה דחשוב כמצוה עצמו, ויש לחלק לנוי מצוה ילפינן מזה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וכל אחד מחוייב משא"כ הכא דלא הוי רק למהדרין, ועיין בספר חמד משה עיין דברי מ"א סי' תרע"א סקי"א.

ויפה כתבת גם כן לפמש"כ הפלתי בסי' י"ג להשוות דברי הר"ן והרשב"א בתשובה דהר"ן לא כתב רק בשני פתחים כיון שכבר בירך עליו משא"כ בבן פקועה שלא בירך עוד על עיקר המצוה וכן העמיס ג"כ הפרמ"ג בסי' תרע"ז דברי המג"א סק"ד דאם יש לאכסניא פתח מיוחד שצריך להדליק וכתב דאולי צריך לברך ויש לחלק בין דין דשני פתחים ועיין במחצית השקל במה יש לחלק ובפרמ"ג הוסיף לפי דברי הפלתי מפני שלא בירך האכסנאי עוד, וכן כתב בברכי יוסף דלא דמי לשני פתחים מה"ט והסכים לחילוקו של הפלתי, ואתה הבאת מש"כ בכ"ס סי' כ"א דיש לחלק דהרשב"א דווקא בבן פקועה הקל לברך משום דמברך בעל, לפמש"כ הדרכי משה וטו"ז סי"ח דברכת על קאי על כללות המצוה וליכא חשש ברכה לבטלה כ"כ משא"כ בהדלקת נ"ח שמברך להדליק ותמהת שפיר דהרשב"א באותו תשובה אפי' בעיסת ארנינא דאמרי' בש"ס פסחים דלא הוי נמי רק משום דלית לי' קלא ומש"ה חייב בחלה והתם מברך להפריש ואפ"ה כתב הרשב"א דצריך לברך וכתמיהתך כתב ג"כ בס' ברכ"י על הפלתי שכתב לחלק תחילה בין חשדא למ"ע והרשב"א ס' ש"ס כתב דעיסת ארנונא הוא משום חשדא, ובאמת אין עיקר וכוונת אאמוה"ג ז"ל רק לומר דאפילו מברך על בן פקועה מ"מ בהדלקת נר אינו מברך, ועיקר כוונתו דכל היכא דטופס הברכה הוא בעל בוודאי יכול לברך, ולדידך שיצקת מים ע"י קדושת אאמ"ו מאוה"ג בוודאי לא יהי' הדבר תמוה לך כ"כ כי כמה פעמים אמר כי מרוב הטרדות אין לו פנאי לחפש בספרים ולעיין הכל בפנים, והפר"ח לא הביא מתשובת הרשב"א רק הא דבן פקועה וע"ז יצא לדון ולחלק, ולדידי הי' נראה פשוט לחלק בין הא דתשובת הרשב"א דאיירי בחשדא דאורייתא שאינו שוחט ואינו מפריש חלה משא"כ בנר חנוכה דהוי רק חשדא דרבנן וחפשתי ומצאתי שכן חולק בח"ש סי' י"ג אלא שהדרנא בי דהא בחלת ארנונא משמע מהרשב"א דאפילו בחלת ח"ל נמי מברך ובפרט חלה אפי' בא"י בימי עזרא נמי לא הוי רק דרבנן כמש"כ ביו"ד שכ"ב סעיף ב' דביאת כולכם בעינן, ועיין שכ"ט בש"ך סק"ו ובט"ז סק"ה הביאו בשם הב"ח שצריך לברך משום החשש שמא ימלך ויאפה והב"ח מדמה זה להא דתשו' הרשב"א וחלת ארנינא שכתב שצריך לברך חזינן דאפילו בחשדא דרבנן מברך ויש לחלק ולומר דהרשב"א מודה לדברי הר"ן דאינו מברך בשני פתחים לפ"מ שנקטינן לעיקר דדווקא לכתחילה המצוה להדליק משקיעת החמה אבל אם שכח או הזיד ולא הדליק יכול להדליק כל הלילה ואפילו בברכה כמש"כ הרמ"א תרע"ב סק"ו דהכי משמע מדסתם בב"י א"כ י"ל דווקא היכא דהחשד הוא שלא עשה המצוה כלל אז יברך משא"כ בשני פתחים אע"ג דכל החשש הוא בשביל בני המתא מ"מ לא שכיח שיעברו עוברין ושבין כל הלילה לפני פתחי' של החצר הזה ומי שעבר בתחילת הלילה יעבור ג"כ כל הלילה ואף אם רואין שאין מדליק בזמנו יאמינו שלא רוצה לבטל מצות הדלקה לגמרי רק ששכח או שמתרשל להדליק כעיקר מצותו משקיעת החמה ואפי' משום חשש זה חייבו חכמים להדליק בשני פתחי' משום דכל מקום עיקר מצותו להדליק מתחילת השקיעה בשעה שלא תכלה רגל מן השוק ואז הוי עיקר פרסומי ניסא אבל מ"מ אין מברך עליו משום חשדא זוא, והא דהביא ראי' מפאה דש"ס שבת דחיישינן לחשדא היינו ע"כ על גוף החשש אבל לא דדמיא דאפי' בכה"ג חיישינן דהא בלא"ה נמי אין ראיה מפאה דהתם החשד על דאורייתא דלא הניח פאה משא"כ בנר חנוכה וע"כ דעיקר הראי' דמצינן חשש חשד אבל לא דדמי אהדדי החששות לגמרי ועיין.

ועוד נ"ל לומר דאפילו לא מברך על שאר חשדא ואפילו בעיסת ארנינא נמי לא מ"מ בבן פקועה מברך לפמ"ש בפרשת דרכים דרוש א' אע"ג דבן פקועה לא טעין שחיטה רק מפני מ"ע מ"מ לא יכול לחתוך חתיכת בשר ממנו ולאכול דלא גרע ממפרכסת דאסור לאכול ממנה קודם שתצא נפשה לרש"י רק משום אסמכתא דרבנן דלא תאכלו על דם, ולרמב"ם הוא דאורייתא וא"כ בן פקועה קודם שתצא נפשה אסורה לאכול ממנה או מדאורייתא או מדרבנן אלא שמצד הדין בנחירה נמי מותר אבל חכמים אמרו שצריך ג"כ בבן פקועה שתהי' מתה ע"י שחיטה דווקא כמו בשאר בהמה וכיון שעכ"פ כאשר הוא עכשיו לא הותר לאכול, וחכמים אמרו שהיתר אכילה ע"י שחיטה אם כן מעלה השחיטה לאו משום חשדא לחוד דהא גם משום איסור אחר צריך להמיתה וחכמי' אמרו שיהיה זאת דווקא על ידי שחיטה ומש"ה שפיר מברך משא"כ בעיסת ארנונא והדלקת נ"ח שכל עיקר הדלקה אין לו תכלית אחר רק חשדא אז לא מברך והבן.

בהא נחתינן בשני פתחים אם לא הדליק בפתח הראשון בברכה אז בוודאי יכול לברך או מטעם הפלתי דפשיטא לי' אם לא בירך עוד אז יכול לברך על החשדא או מטעם דדידי דהמצוה ראשונה יש לה משך זמן דהא המצוה עליו מצד החיוב דחכמים להדליק בשני פתחים ועוסק עדיין במצות הדלקת נ"ח ועדיף יותר מהידור מצוה דמקרי נמי לפי הסכמת רוב אחרונים משך זמן עיקר המצוה.

ועכשיו אבא אל שאר דברים אשר ציינת במכתבך על דברי כ"ס באותו תשובה במי שבירך כבר על נר ראשון ואח"כ נזדמנה לו שאר נרות לקיים מצות הידור אי יכול לברך על ההידור לחוד וכתב דמדברי או"ח שהביא ב"י תרע"ב במי שלא הדליק בליל ג' אלא ב' נרות או בליל ד' ג' נרות זה הי' מעשה בלוניל והחמירו שידליק מה שחיסר להדליק וא"צ לברך פעם אחרת כי הברכה שעשה תחלה על חיוב כל הנרות עשה משמע שאם לא התכוין תחילה צריך לברך ומדמה בכ"ס בטוב טעם שיש לומר דווקא כה"ג משום דעשה שלא כהוגן להדליק ב' בליל ג' וע"י הוספה שלא כיון הימים הי' גורע עיקר המצוה ומשו"ה יכול לברך משא"כ אם לא הדליק אלא נר אחד יע"ש, והבאתי לכאורה ראי' לדבריו מדברי או"ח גופה דיש לדקדק דנקט דווקא שהדליק בליל ג' ב' או בליל ד' ג' ולא שהדליק ביום ב' נר א' אלא באמת משום דבכה"ג שעשה עיקר מצוה כהוגן באמת אינו מברך אפילו לא כיון בברכה ראשונה אלא דיש לדחות דנקט משום דמעשה שהי' כך הי' דהא כתב זה הי' מעשה בלוניל אבל לפי הדין אפילו בליל ב' נמי, וכאשר כתב המג"א בסי' תרנ"א בשם אבודרהם שכתב בשם הרמב"ם שאם בשעה שהדליק נר הראשון הי' כוונתו להדליק נרות אחרות לא צריך לברך משמע באם לא כוון צריך לברך ובאמת תמהו בזה המחצית השקל ובפרמ"ג כיון דלא הוי אלא משום הידור למה יברך דהא כבר עשה עיקר המצוה והאיך שייך לברך על הידור מצוה לבד, ולפום רהיטא תמהתי על תמיהתם דהא מצד הדין נר איש וביתו ואפי' אם כל יחיד מדליק מברך בפני עצמו ואפילו בחינוך קטן נמי וכן עמא דבר והא זה נמי רק משום הידור הוא ומה"ט באמת פסק בתה"ד באכסנאי אע"ג דמדליקין עליו בביתו אם רוצה להחמיר להדליק יכול לברך הובא ברמ"א תרע"ז וכתב התה"ד שם כמו בנר איש וביתו אם מדליק כל יחיד מברך כמו כן שהידור באכסנאי להדליק בשני מקומות, ויש לחלק ג"כ כאן כמו בחשדא בנר איש וביתו לא בירך עוד משא"כ אם מדליק שאר נירות משום הידור שכבר בירך פעם א' על נר של עיקר המצוה וביותר לפי מש"כ מהרי"ך בתשובה הובא בט"ז שם ס"ק א' כיון כיון דאינו רוצה לצאת בברכת חבירו אם כן החיוב עליו לברך ולא הוי ברכה לבטלה וזה דווקא בנר איש וביתו משא"כ בהוספת שאר נרות שכבר בירך הוא בעצמו אלא דהפר"ח כתב וחולק ע"ז דאפי' אם רוצה שלא לצאת בהדלקת ביתו נמי אינו א"כ מאי שנא מאיש וביתו וצריך לחלק כיון דאשתו כגופו ובביתו היא מדלקת לא יכול לברך עוד משא"כ באיש אחר עיין במג"א תרע"ו ס"ק ב' וכל זה בנר איש וביתו או באכסנאי אבל לברך על הידור שאר נרות היכי שכבר בירך על עיקר נר של מצוה בוודאי התמיה קיימת למה יברך וראיתי בכ"ס שכתב דאם כן מי שבירך על אתרוג שאינו מן המובחר ושוב נזדמן לו מן המובחר יהי' צריך לברך שנית ונדחק לחלק ובמח"כ דבריו הקדושים לא הבנתי דלא דמי באתרוג כיון שכבר יצא בהגבה' ראשונה א"כ כבר עבר זמן מצות לולב ואפי' בל תוסיף עובר כיון שכבר יצא לגמרי והלקיחה שניה אין לה המשך ללקיחה ראשונה כלל ולא מהדר בזה עיקר המצוה אשר כבר יצא בלקיחה ראשונה משא"כ בנר חנוכה אם מדליק אח"כ אחרות יש הידור המצוה המשך ושייכות לנר ראשונה ומהדר בזה גוף המצוה כי כך הוא המצוה שידליק ויוסיף בכל יום ומשום יכול לברך.

אלא שמע"כ תלמידי שיחי' ראה וכן תמה על אלו האחרוני' שהביאו דברי הרד"א בשם הרמב"ם דאין לשונו כאשר הובא בקיצור במג"א ואתה כותב כי באבודרהם הלשון כאשר הובא במג"א ועיינתי שם וגם אין הלשון באבודרהם כאשר הובא במג"א ולא הזכיר מהדלקת נר ראשון כאשר כ' במג"א רק כתב נשאל הרמב"ם מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו ואח"כ הדליק נירות אחרות אם צריך לברך או לא השיב שהכל תלוי' בכוונת המברך אם התכוין בתחילה לכך או לא ואין זכר שם מנר ראשון, ובאמת כאשר ראיתי דברי האחרונים תמהתי מנא להו דאיירי הרמב"ם מהידור מצוה דלמא בהדליק שאר נרות חנוכה שיש לו כמה בתים וצריך לילך לכל בית להדליק אבל לא איירי כלל בנרות אחרות של הידור מצוה אלא מלשון המג"א שכתב בשעה שהדליק נר הראשון משמע דאיירי בנרות אחרות שמוסיף על הראשון בשביל הידור אבל כאשר הוא הלשון בהרד"א י"ל דאיירי דווקא אם צריך להדליק נרות אחרות בשאר בתים וכן בס' ע"ש הביא תשובת הרמב"ם כהרד"א ומחזקינן טיבותא שעוררת אותי לעיין בשו"ת הרמב"ם הנקרא פאר הדור ושם נאמר להשיב על שאלות השואל במי שהדליק נר חנוכה ובירך ואח"כ נזדמנה לו אחרת או שראה אחרת אם צריך לחזור ולברך והשיב הדבר הזה תלוי' בכוונת המברך אם היתה כוונתו להוציא בברכה זו בתים אחרים ברכה אחת לכולן ואם בירך להדליק ואח"כ נזדמנה לו בית אחרת יברך בכל פעם ואפילו מאה פעמים ומפורש בהדיא בהרמב"ם דאיירי בבתים אחרים דווקא ולא בנרות של הידור.

אלא דלפ"ז צ"ל דהרמב"ם סבר דאפילו משום חשדא צריך לברך דהא בשאר בתים לא צריך להדליק רק משום חשדא שלא הדליק ומוכח נגד הר"ן, ויש לדחות דהרמב"ם סובר דהחיוב על כל בית ובית דהוי חובת הבית ולא חובת גברי כמו שמסופק בכל בו ועיין בפנ"י שבת דתמה על דנר איש וביתו מאי שנא משאר מצות וכתב ואולי חובת הבית הוא, או י"ל דהרמב"ם איירי דהבית הוא של אחר ומדליק בשביל אחרים יכול לברך, וע"ז כתב הרמב"ם דאם נזדמן לו אח"כ אם התכוין בברכתו תחלה לא צריך לברך אבל בבתים שלו באמת אינו מברך כיון שכבר קיים בבית ראשון חובת הדלקה שמונחת עליו מצד הדין וכיון דלפי לשון תשובת הרמב"ם אין ראי' שיברך על הידור מצוה וכן הפר"ח תרע"ב כתב דאין לברך על הידור מצוה לבד וראיתי גם כן בברכ"י שהביא בשם מהר"ם מזרחי שאין לברך על הידור מצוה לחוד וכאן דספק ברכה להקיל נראה דוודאי המקיל ולא מברך לא הפסיד והנכון שלא לברך כלל ועיין.

ובשולי מכתבך שאלת כתלמיד לפני רב לדרוש לך דברי השואל בתשובת הרמב"ם שכתב ואח"כ נזדמנה לו אחרת או שראה אחרת אם צריך לברך על הדלקתה או על ראייתה מה כוונתו במש"כ או שראה אחרת ונ"ל לפרש דהשואל סבר דמברך על ראייתה בכל פעם שרואה נר חנוכה אפילו אם כבר הדליק בעצמו ובירך כל הברכות ולא היה לרחוק מדעת השואל לסבור כן כי בש"ס שבת כ"ב אמר ר' ירמיה הרואה נ"ח צריך לברך וברשי' העובר בשוק ורואה באחד החצירות נרות דולקות וכתב רש"י שם ומצאתי בשם רבינו וכו' דלא הותקנה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה משמע דיש ה"א לומר דמברך בכל פעם שרואה וצריך להודות על הנס ואף דאנן פסקינן דאפי' ידליק אח"כ לא יברך על הראי' מ"מ השואל סבר דמברך על הראי' אפילו הדליק כבר נמי ואם לא כיון בברכתו על הדלקה לפטור בשעשה נסים גם ראיית שאר נרות צריך לחזור ולברך וכעין זה מצינו באו"ח סי' רי"ח הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל מברך שכתב הראב"ד דכל פעם פעם ופעם שרואה אפי' כמה פעמים ביום יכול לברך, עיין בב"י שם החילוק בין הרא"ש והראב"ד ואע"ג שכבר נתן הודאה על הנס מ"מ בכל פעם שרואה יכול לברך כן סבר השואל בנרות חנוכה כל פעם שרואה הנרות שמדליקין לפרסומא ניסא מברך ונותן הודאה, ובפרט לפמש"כ במג"א שם סק"ה לחלק בין רעמים וזוואות דמברך בכל פעם משום דאינו רואה אותו הדבר בעצמו, א"כ בנרות חנוכה נמי כיון שרואה בכל פעם נרות אחרות מברך, ואנן דלא פסקינן כן ואינו מברך אם כבר הדליק אע"ג דרואה נרות אחרות היינו משום דלא התקינו כלל ברכה על הראיי' רק אם לא הדליק תקנו לברך על הראי' ועיין במג"א תרע"ו סק"א ובמחצית השקל שם ועוד יש לחלק ואין להאריך עוד כי די בזה להראות לך כי חביבים עלי דבריך צלח ורכב ע"ד אמת, וד' ירום ראשך וקרכך בכבוד. פרעסבורג יום עש"ק בשלח תרמ"א לפ"ק. ה"ק שמחה בונם סופר. בה"ג נהארשב"ס זצ"ל.

תשובה ד

שוכ"ט לתלמידי חביבי הב' המופלג ברק השנון יראת ה' אוצרו ז"ר חתן תמים למעלות כש"ת מו"ה יוסף ליב סופר נ"י.

אתמול לעת ערב הגיעני מכתבך לשמחת לבבי בהודעתני כי נתקשרת בקשר עליון לאורייתא עם בת קצין ונדיב ויהי' רצון שיהיה זוובך עולה יפה לתורה ולעבודה לישב בהשקט ושאננן באוהל התורה כחפץ ואהבת נפשך היפה ויען כי כבר כתבת כמה פעמים חידושי תורה ולא הי' הפנאי משכים להשיב, ע"כ דחקתי א"ע לעשות לך נחת רוח לשעשע קצת במעט צרי ששדרת לן בשולי מכתבך וא"א לילך בארוכה כי מרוב טרדות לא נשאר לי זמן להעלות אף החדושים של שיעורין כסדרן בכתב, ויהי' דברי מועטים של קושיתך בדברי תוס' שבועות דף כ' דאמר ר"א בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום ד"ת דאמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והקשה בתוס' למה לא מקשינן בהיפך כל שאינו בזכירה אינו בשמירה, וע"ז תמוה לך טובא מש"ס שבת צ"ו דיליף ר"י הוצאה דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וקאמר דבשבת קאי דילפינן העברה העברה וא"כ התם מפו' בקרא כתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת קודש ויכלא העם מהביא, ואם כן מפורש בקרא דגם נשים חייבות בשמירת שבת, ולדידי לא קשה דהא כתבו בתוס' ד"ה וממאי דבשבת וכו' דר"ח לא גרס כל זה דאף דאי בחול קאי הקרא מ"מ נפקא ליה שפיר דהוצאה אסורה משום דקרי להוצאה מלאכה, ואם כן הא דצוה משה גם על הנשים היינו משום דשלימא לה מלאכה כדמקשה באמת ולא משום איסור שבת כלל, ואף דנשים פטורות משמירת שבת מ"מ גם אצלם מלאכה מקרי רק דאינם מצווים כמו שאר מלאכות שבת ולא קשה על התוס' דרוב ראשונים לא גרסו כל זה ואפילו לפי גרסא שלנו נמי י"ל דהא אף למאי דמתרץ מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור כבר הביא בפנ"י דמקשין העולם דאף אם בשבת קאי מ"מ דילמא דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דיים יע"ש דבר נאה ומתקבל, וכבר הקשה בריטב"א שבת כן ומתרץ כיון דיש ג"ש דהעברה העברה ומדלא הכריז רק בשבת ולא בחול אמרינן מסתמא משום איסור שבת ולא משום דשלימא לה מלאכה, ואם כן זה א"ש לפי האמת דאמרינן נשים חייבות בשמירת שבת אבל אי יש לנו היקש נגד זה ודרשינן כל דליתא בזכירה ליתא בשמירה נשים פטורות בוודאי אמרינן אף אי בשבת קאי משום דשלימא מלאכה כקושי' הריטב"א באמת ועיין.

והנה אף דאין להקשות מ"מ בדבריך יש מקום לקיים דברי הפנ"י בפסחים דף מ"ג על קושי' התוס' שם דנשים יהי' חייבות בציצית או פטורות מכלאים מהיקש כל שישנו בציצית ישנו בכלאים כמו דדרשינן שם לענין חיוב מצה והעלה דבר חדש דלא ילפינן מהיקש או בגז"ש רק היכא שמפורש באחד מהם שייך למילף אידך בהיקש או בגז"ש אבל היכא דלא מפו' במקום א' רק ילפינן מכללא או מסברא תו לא שייך אידך למילף מיני' כיון דלא שייך הך סברא או כללא באידך אוקמינן כל אחד בדוכתי' וכיון דלא ידעינן כלאים רק מכללא דנשים מחוייבים בכל מצות ל"ת וגם פטורא דציצית רק מכללא דפטורות במצות עשה שהזמן גרמא לא שייך היקש ומצה שאני דמפורש הפטור בקרא דאזרח וכן חיוב דחמץ בנשים מכל לרבות הנשים ע"כ יליף מהיקש משא"כ בכלאים וציצית והדברי' נכונים, אלא שכתב מכמה מקומות מתוס' מוכח דלית להו האי כללא יע"ש, ולכאורה קשה על דבריו דהא ילפינן נמי מהיקש דנשים חייבות בקידוש היום והתם נמי לא ידעינן דחייבות בשמירה רק מכללא דכל מצות ל"ת כמו שפירש רש"י דהקשו איש ואשה לכל עונשין שבתורה עיין ברש"י ברכות דף כ' ואפ"ה לא אמרינן דאוקמינן כל חד אדוכתא וע"כ גם כה"ג למידן מהיקש או גז"ש ולפי דבריך יש לקיים דברי הפנ"י וכלל שלו שלא יקשה עליו מזכור ושמור דבאמת יש לומר דמפורש בשבת השמירה בנשים מכל איש ואשה אל יעשו שום מלאכה, אבל מ"מ מדברי רש"י דכתב רק משום דהשוו איש ואשה לכל ענושין שבתורה מוכח דלא כהכלל שהניח הפנ"י.

שבתי וראיתי שיש לומר שאין קושי נחה על דברי פניי דיש לומר דזכור ושמור עדיף מהיקש דהא אמרו רש"י שבועות דבדבור אחד נאמרו מנה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האתן יכול לשמוע וכיון דאחת דיביר אלקים שתים זה שטענו עדיף מהיקש וילפינן חד מאידך דשניהם דבר אחד הם הם, ועיין בצל"ח ברכות שם כתב דאביי דאמר חייבות בקידוש היום מדרבנן לא אסיק אדעתי' הך היקש דהא לא כתובים יחד כמו שאר היקש ורחוקים הם זה מזה דזכור נאמר בדברות הראשונות ושמור במשנה תורה, ורבא יליף משום אפי' הכא בדיבור אחד נאמרו יע"ש, ולפמ"ש באמת לרבא עדיף אפילו משאר היקש ובצל"ח שם נדחק ליישב בזה קושיתו למאי צריך לומר ר"א בר אהבה דחייבות ד"ת דממילא ידעינן דאי מדרבנן א"כ קשה כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן, ולפמ"ש בפנ"י שם די"ל דרק בשבת החמירו וחייבוה גם לנשים ולא בשאר מצות דקילא והא דתקשה רבא היינו על אביי לשיטתי' דווקא דגם שלא בזמנו עובר על בל תוסיף יע"ש, וא"כ לרבא לא קשה די"ל באמת רק בשבת חייבו משום דחמיר משאר מצות אלא דגוף דברי פ"י א"א להלמן לכל המעיין בסוגי' דבל תוסיף ואין להם הבנה, ואין להאריך ולא באתי רק לרמז דוק ותשכח חותם בנחיצה בברכה מרובה וכל טוב כחפץ רבך חפץ בהצלחתך. פרעסבורג יום ד' לסדר כולם קדושים תרמ"ג לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ה

שלום וכ"ט להרבני המופלג בתורה ויראה חו"ב ותיק מלא עתיק כש"ת מו"ה פנחס הלוי הורוויץ נ"י בקהל לזענסק בגאליציען.

קבלתי מכתבו ונפשו בשאלתו בשתיים אודות הפמוטות של נפט ושמן שקורין לאמפען אשר רגילים בהם אם השלהבת עולה יותר מדי שממשיכין אותו לאחור על ידי הברזא שקורין שרויף שקבוע בו להקטין השלהבת אי אין בו חשש כיבוי ומותר גם ביו"ט לעשות כן, וגם זה דרכי בשעת הדלקה שמוציאין הפתילה ומושכין למעלה כדי שיהיה נקל להדליקו וקודם שנותניי עליו הזכוכית שקורין צילינדער מחזירין ומושכין לאחור הפתילה שלא ישתבר הזכוכית וגם שלא יעשון שלהבת אי מותר להדליק הפמוט באופן זה ביו"ט, ואען ואמר להגדיל השלהבת ביו"ט פשיטא דמותר כמ"ש במכתבו גם כן דלא גרע ממוסיף פתילות בנר שכתב הר"ן בפ"ב דביצה והובא בהגהת רמ"א דמותר אע"ג דע"י כן יכבה מהרה וברמ"א משמע דאף אם עושה כן כדי לכבות ולא כדי שיבער ולכבות אורה רק כוונתו כדי שיתכבה מהר נמי מותר, ומה"ט מתיר בטו"ז סי' תקי"ד ס"ק וי"ו להטות נר של שעוה אצל האש למטה קצת כדי שיתוך השעוה ויחזירנה למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר כיון שע"י הטיה זו מבעיר טעי ודמי למרבה פתילות יע"ש, ובא"ר חולק והביא בשם עבודת קודש שכתב בפירוש לרבות פתילות אם לרבות אורה מותר ואם לקרב כיבוי אסור שזה גורם כיבוי שלא לצורך או"נ וכן מר"ן משמע דווקא להרבות אורה דהא מדמי לבישרא אגומרא דהוי לצורך ואינו מכוין לכיבוי, ובדינו של הט"ז חולק גם החמד משה וכתב דווקא במרבה בפתילות דלא מגרע לא את שמן ולא את הפתילה משא"כ היכי שמתוך החלב או השעוה אצל האור דממעט השעוה והחלב אסור לדעת הרא"ש, וא"כ בפמוט שמגדיל השלהבת ע"י שמושך הפתילה לחוץ ורוצה להרבות אורה לכ"ע מותר אבל להמשיך הפתילה כדי למעט השלהבת אי הוי כיבוי' זה תלי' בשיטת התוס' והרא"ש בביצה דף כ"ב ע"א שכתבו בתוס' בעלמא בנותן שמן שבנר דחייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה לא משום גרם כיבוי דלרבנן גרם כיבוי מותר וביו"ט שרי לגמרי ובשבת אינו חייב אלא טעמא משום דבשעה שהוא מסתפק מכבה קצת ומכבה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ונראה ככיבוי, וברא"ש כתב דטעמא משום כיבוי דגרם כיבוי כהאי אסור גם לרבנן כיון שעל ידי השמן דולק הפתילה ושתיהם גורמים הדלקה ונוגע בגוף דבר הדולק וא"כ לתוס' כה"ג שממעט השלהבת דמכהה ומכבה אורה קצת אסור משא"כ להרא"ש מצד גורם מותר דהא נשאר כל השמן בתוכו אלא די"ל דגם הרא"ש מודה לטעמא דתוס' אלא שצריך לחדש דמצד טעמא דגרמא נמי אסור משום קושיא מהא דשפופרת של ביצה דמוכח דאסור דמסתפק אע"ג דליכא שם חשש דמכהה אורה ומדברי תוס' משמע דרק מדרבנן אסור משום דלא הוי רק כיבוי במקצת ולא מכבה לגמרי, וכן כתב בפנ"י בפשיטות אבל הרמב"ם בפי"ב כתב דחייב משמע דחייב חטאת וכפשטות לשון הברייתא דחייב והוכיח הפנ"י דרמב"ם סבר כתוס' דלרא"ש דטעמא משום גרמא דכיבוי בוודאי לא מחייב מדאורייתא כיון דלא עשה מעשה כיבוי מיד רק ממילא אח"כ ולא בידים יע"ש.

ולכאורה דברי הרמב"ם מוכרחים דהא בהבערה בוודאי רק אם מרבה אורה שידלק יותר יפה מדאוריי' יהא אסור ולא מדרבנן דהא מפורש בש"ס שבת דר' ישמעאל כתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה מוכח דהטי' דאורייתא וחייב חטאת אע"ג בהטיה אינו רק מוסיף אור ע"י שמקרב השמן אל הפתילה מ"מ גם מוסיף אור ולא מבעיר ממש חייב חטאת ואמאי לא יהי' חייב גם כן מה"ת על ידי כיבוי במקצת אם מכהה מאי שנא כיבוי במקצת מהבערה במקצת, ובירושלמי פרק כל כתבי הובא ברא"ש שם בנר שהי' מונח ע"ג טבלא מסלק את הטבלא והוא נופל אמר רבי יוחנן קרוב לבוא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחוריו משום מכבה מוכח דגם בכיבוי ע"י שיחזיר לאחוריו השמן ולא דולק יפה הוא חיוב חטאת, והש"ס מדמה הא דעולא דקם שמעי' הקף לי' לשרגא שיסתלק השמן לאחוריו להא דנותן שמן שבנר ומסתפק דמה"ט הוא ולפנ"י להרא"ש ליכא חיוב חטאת כלל במסתפק ומבעיר, ועוד דהא ש"ס מפו' הוא ג"כ בכריתות דף כ' ע"א החותה גחלי' בשבת חייב חטאת ורשב"א מחייב שתיים מפני שמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות והתם נמי לא מיד ע"י שחותה הוא מכבה ממש רק אח"כ ע"י שחותה מגחלים אחרים יהי' נכבה שנעשים עכשיו תחתונים אע"ג דלא נעשה הכיבוי מיד דהא לוחשות המה רק שיכבו אח"כ וכן במבעיר אינו רק ע"י האויר יבערו יותר מ"מ חייב חטאת משום מכבה ומבעיר אף על גב דאין הגחלים מכבים מיד רק אחר כך וע"כ דגרמא בעושה בנר עצמו חייב מדאורייתא וגם משום מבעיר חייב כיון שדולק יותר ע"י האויר, ועיין במג"א סי' רנ"ט סק"י דתנור שיש בו גחלים בוערות הפותחו חייב משום מבעיר והסותמו חייב משום מכבה ועיין, ובפנ"י הקשה מאי מקשה לעולא מברייתא דלמא הברייתא כר"י דמחייב בכיבוי אע"פ שאינו צריך לגופה ועולא כר"ש דפטור בכיבוי שאינה צל"ג, ומתרץ אע"פ דפטור מ"מ מדרבנן אסור אלא דלפי דבריו דלתוס' ורא"ש לא הוי רק מדרבנן עדיין קשה דלמא לא חשש משום גרם כיבוי כזה רק לר"י דכיבוי גמור מדאוריי' ומש"ה גזרו אף בכיבוי דמכהה אותו או לגרום כיבוי משא"כ לר"ש דכל הכיבוי רק מדרבנן דמלאכה שאינה צריכה פטור לא גזרו כה"ג, והקשיתי גם כן בשבת דף ק"כ דמקשה רבנן אדרבנן דקסברו גרם כיבוי מותר ובמחיקת השם סברו דאסור דלמא שאני כיבוי דאף אם יכבה ממש ליכא דאורייתא למה דקיימ"ל כר"ש דפטור משאצל"ג ולא גזרו שמא יכבה אבל במחיקת השם גזרו גרמא אטו מחיקה ויש להאריך.

הראינו לדעת מכמה מקומות כשיטת הרמב"ם דמוסיף הדלקה או מגרע הדלקה הוי דאורייתא לר"י דמשאצל"ג חייב ולר"ש מדרבנן דהוי כיבוי ממש, וראיתי בכ"ס או"ח סי' נ"ה שרצה להסביר סברת תוס' גם כן משום גרמא אע"ג דגרמא מותר מ"מ היכא שניכרת הפעולה מיד הוי כמכבה ממש ולא גרמא לבד, וא"כ באותן פמוטות להמשיך הפתילה לאחור להקטין הלהב גם לתוס' ליכא איסור דהא השמן נשאר בתוכו, ולמש"כ יש חשש דאורייתא אף אם השמן נשאר בתוכו ולא נסתפק ממנו כלום, ועוד נ"ל בנידון כדידן כ"ע מודה דהוי כיבוי ממש בידים דהא ע"י שמושך הפתילה לתוך הקנה של מתכות שהפתילה ניתן בתוכו להמשיכו ממנו למעלה או למטה מכבה ממש אותו מקצת פתילה שמושך לתוך הקנה והוי כיבוי בידים ממש ולא דמי למסתפק שמן שהפתילה דולקת כמקדם רק שמכהה האור ע"י ששמן מעט בתוכו, או לרא"ש משום שיכבה אח"כ אבל בפמוטות מיד מכבה כאשר מקטין השלהבת ע"י שמכבה המקצת פתילה לגמרי ועיין.

ועל השאלה הב' אם מותר להדליק כדרך שעושין בחול לחזור הפתילה להמשיכו למטה ואח"ה להוציאו, לכאורה זה דומה למש"כ הט"ז סי' תקי"ד סק"ד דווקא להרחיק השמן שישאר כך אסור אבל מותר להמשיך השמן מן הפתילה כדי שיכול לאחוז בה ולהוציאה קצת טפי ממה שהי' מתחילה חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן כדי שתדלק יפה ולא דמי למה שכתב הרא"ש דאסור ליטול הפתילין מהנר ליתנו בנר אחר יע"ש.

ובהשקפה הראשונה אמרתי שדבר זה דומה להא דבשרא אגומרי שכתב הרי"ף דליכא כיבוי ועיין בר"ן ובמלחמות דכיבוי ליכא שסופו מבעיר, ועיין במג"א סי' תקי"א, ומצאתי אחר כך בפרמ"ג במשבצות שכתב אפשר דומה להא דתקי"א, ולדעתי אינו דומה כלל ולא אפשר לדמות דדווקא בשרא אגומרא דממילא מבעיר אח"כ אף בלא עושה מעשה ממילא ליכא מכבה מעיקרא כיון שסופו להבעיר ממילא, משא"כ בנדון הט"ז אם לא יחזור ויטה השמן רק שיהי' נשאר איכא כיבוי ורק ע"י מעשה מחזיר השמן בוודאי חייב משום מכבה ולא דמי לבשרא אגומרא דגם שם אינו מכבה לגמרי רק על ידי הבשר נכבה קצת אבל מ"מ לא שרי רק אם מבעיר ממילא והט"ז לא אתי עלה רק משום דסופו מבעיר והבערה מותר ביו"ט ואע"ג דהרא"ש אוסר דווקא היכא שתכבה לגמרי משא"כ רק במכבה קצת, ועיין בטו"ז סי' רע"ה שטעמא דלא חיישינן לשמא ימחוט הפתילה גם ביו"ט משום דסופו להבעיר ומותר ביו"ט אבל לדמות לבשרא אגומרא דמותר לר"ן ולרמב"ן אע"ג דאינו לצורך או"נ משום דכיבוי שסופו להבעיר לא שמי' כיבוי זה דווקא בנעשה ממילא וברור, ועל גוף דינו של הט"ז חולק החמד משה דהא גם הרא"ש שכתב דמיד שנוטל הפתילה הוי מכבה ומה יועיל אם חזר אחר כך והדליק ע"כ אין הפתילה נכבה מיד דבכבה מיד לא הי' לאשמעינן דזה לא הי' צריך לכתוב כלל וגם לא תלוי' במה שכ' מקודם אלא וודאי דהרא"ש רצה לאשמעינן אע"ג דלא מכבה מיד מ"מ כיון דחייב משום דגורם כיבוי לאחר זמן אע"ג דחזר ונותן אותו לתוך שמן מאי מהני עוד כיון דכבר כיבה ועתה מבעיר מחדש והוי מעוות שלא יכול לתקן יע"ש וכ"ש לשיטת תוס' משום דמכבה מיד בוודאי לא מהני אם חוזר ונותנו בנר אחר ואפילו להרא"ש לטעמא משום גורם נמי אסור כיון דהוי כיבוי בשעה שנוטלו ולא הבנתי דברי הכ"ס שם שהעלה דגם לשיטת תוס' לפי מה שהעלה דעיקר טעמא דתוס' גם כן כיון שממהר לכבות וממילא אם יתן הוא או אח"כ כשמן שהיה בו מתחילה ליכא חיוב ואפילו איסור י"ל דליכא דהא הרא"ש כתב מפורש בנוטל הפתילה לא מהני אם נותן אחר כך לנר כיון שכבר נעשה הגרמא לכיבוי ומה לי שנוטל הפתילה או השמן מהנר.

ובט"ז בסק"ה הקשה מאי שנא מהא דסימן תק"ב דמותר ליקח מן המדורה עץ הדולק מצד זה ולהניחו לצד אחר, וחמד משה מחלק ובא"ר כ' דמשום דבנטילת פתילה א"א שלא ילך לאיבוד טפה שיטיף מהפתילה משא"כ בעץ הדולקת ועיין גם כן בנתיב חיים ובקרבן נתנאל שמחלק דשאני התם במדורה שעושה לצורך או"נ או שלא יקדיח הקדירה בצד הזה או שבצד אחר ליכא עצים שיבשל כדי צרכו משא"כ בפתילה דולקת ליכא או"נ, א"כ לפי טעם א"ר הי' שרי בנדון שלנו דהא אינו מאבד בשעת כיבוי כדי שיבעיר אח"כ יותר אבל לטעמא דח"מ וקרבן נתנאל אסור אבל לפמ"ש דהוי מכבה ממש מקצת הפתילה בשמישך אותו למטה ומה לי שמכבה מקצת פתילה או כולו א"כ לכ"ע אסור לכבות ממש כדי שיבעיר אח"כ יותר ועיין במג"א סס"י תקי"ד ס"ק דאף שהרא"ש כתב שמותר לכבותו מה שמונע הדלקת הנר מ"מ בידים אסור והכי מסתבר דכיבוי לא שרי אלא לצורך או"נ ולא שייך בי' מתוך ואם כן ה"נ מכבה בידים ולא הותר בשביל הבערה ועיין.

תבנא לדינא להגדיל השלהבת ולהוציא הפתילה יותר כשעוש' להרבות האור לכ"ע מותר אף ע"ג דממהר הכיבוי עי"ז אבל בעושה כדי שיכבה מהר יש להחמיר דמספר עבודת הקודש ומר"ן משמע דווקא לצורך הבערה מותר ולמשוך למטה הפתילה שלא יאיר כ"כ וממעט השלהבת לכ"ע אסור, אף הרא"ש י"ל דמודה לסברת התוס' רק מוסיף דאף בלא מכהה נמי אסור, ולפי מה שכתבתי הוי זה כיבוי ממש ומדאורייתא למ"ד משאצל"ג חייב. ולכבות קצת כדי להגדיל השלהבת אח"כ כמו שאנו רגילין לעשות בחול גם כן אסור כמו שהוכתי מ"מ ביוט"ש יש להקל לפי מה שמבואר בסי' תצ"ו דלמכחול עין שרי ביו"ט שני ועיין בר"ן ביצה שהביא הרמב"ן הא דאין מכבין את הנר משום דבר אחר וכן אין מכבין הבקעת משום דהלכה כר"י ולפי מה דמסיק שם דמכחול עיני שרי ביו"ט שני גם כיבוי מותר כיון דלא הוי רק דרבנן דהוי משאצל"ג משא"כ מלאכה דאורייתא אסורה כמבואר שם דף כ"ב בר"ן וראשונים אבל כבר כתב הב"י דלא משמע כן מדברי שאר פוסקים ודווקא לכחול עין ועיין בפר"ח ואם כן גם ביו"ט שני אם אפשר ע"י נכרי טוב יותר להדליק כן על ידי נכרי וגם ביו"ט ראשון אין מזניחין מי שמיקל ע"י נכרי אבל ישראל בוודאי אסור לעשות כן וטוב לזהור מאוד על זה כי העולם נוהגים בו שמדליקים כדרכם בחול, ולדעתי יש חשש איסור גמור וטוב משניהם שיצמצם שלא יוציא את הפתילה ביותר שלא יצטרך אח"כ לחזרה ולמעט השלהבת, כנ"ל להלכה וה' יאר עינינו וירבה מאור תורתו ויראנו נפלאות הכ"ד ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ו

שלום וברכה לכבוד הרב המופלג מורג חרוץ ברק השנון יפ"ת כש"ת מו"ה אברהם צבי קליין נ"י רב דקהל סילאש באל האש יע"א.

אחדש"ה זה איזה שבועות קבלתי מכתבו עם צרור כסף קדשים ובלתי ספק כבר קבל כתב קבלה על זה, וראיתי שעמד במכתבו על כמה דברים שנאמרו ונשנו בשו"ת כ"ס אשר קשים בעיניו, ולא באתי עד עתה לקיים מילי דאבוהון כי בעל מלאכות הרבה אני כידוע, וראשית דבריו על מה שנאמר באו"ח סי' ע"א די"ל דיוצא ידי אכילת יו"ט ושבת בכזית יותר מכדא"פ דלאו מעונה הוא עוד, והק' מש"ס ברכות מ"ט דמחזירין בבהמ"ז של שבת ויום טוב משום דלא סגי דלא אכל פת ואם כן לפמ"ש מג"א סי' ר"י דגם בבהמ"ז צריך כדא"פ דווקא האיך מחזירין דהא מצד מצות אכילת יו"ט יכול לאכול יותר מכדא"פ ובהמ"ז מחוייב אינו רק כדא"פ לא ראיתי בזה תפיסה על דבריו הקדושים דגם הדין שכתב המג"א לא ברור כ"כ וכבר הביא המג"א דברי הכנה"ג שכתב היפך זה, וגם הפנים מאירות חלק ב' סי' כ"ז משיג על המג"א וכתב בפשיטת דגם יותר מכדא"פ חייב בבהמ"ז דמג"א מדמה אכילה דכתיב גבי בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת לשאר אכילת איסורים שנאמרו בתורה ושם צריך כדא"פ א"כ גם אכילה דבהמ"ז הוא בכדא"פ אבל הפמ"א כתב דע"כ לא דמי דהא בבהמ"ז צריך הנאת מעיו כמו שכתב הרא"ש בפ"ב דברכות גבי מטעמת וכן בסימן ר"י ובשאר אכילת איסורים הוא בהנאת גרונו כר"י בס"פ גיד הנשה וע"כ דלא דמי וכמו אם אכל ושבע דלא צריך כדי א"פ מצד דין התורה דחייב בבהמ"ז כיון דאכל כדי שביעה ממש כן אסמכוה רבנן על קרא דחייבו בכזית שחייב אף שלא כדא"פ דאין משמעות לשון אכילה דבהמ"ז דומה לשאר לשון אכילה שבתורה, והפרמ"ג סי' ר"י כתב גם כן בשביעה ממש מסתבר דל"צ כדא"פ אבל אי אכל רק כזית צריך כדא"פ דווקא כמו שאר שיעורי תורה, ולכאורה הכרעתו נכונה, וא"כ גם בדברי אבא ז"ל י"ל דוודאי אם אוכל כדי שביעה ביו"ט מסתבר דקיים המצוה דהא לאו מעונה הוא ועונג הוא לו דאכל כדי שביעה אבל אם אכל רק כזית כעיקר המצוה אז צריך כדא"פ דווקא וממילא ממ"כ צריך להחזיר ביו"ט בבהמ"ז דאי אכל כדי שביעה גם לענין בהמ"ז ל"צ כדא"פ ואי רק כזית גם לענין יו"ט כן ומע"כ כתב דבזה מיושב גם כן קושי' הר"ן בסוכה למאי צריך קרא בערב תאכלו מצות וכן גז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות דחייב בסוכה לילה ראשונה דהא מחויב לאכול פת משום יום טוב ולדברי כ"ס א"ש דיכול לאכול משום יו"ט יותר מכדא"פ אבל משום מצות מצה וסוכה צריך כדא"פ יפה כתב, אבל משום דלא ברירא לכ"ס כן כנראה מדבריו ע"כ לא מיישב בזה קושי' הר"ן והבאתי ראי' דלא כפ"מ ופרמ"ג דאף אם אכל כדי שביעה לא מחייב בבהמ"ז מה"ת מש"ס יומא דף ע"ט דאמר ר"י דכותבות הוא פחות מכביצה מהא דמחייב ר"מ עד כביצה בבהמ"ז דהשתא שבועי שבעי יתובי לא מיתבא דעתא וע"כ דכותבות פחות מכביצה והא ביו"כ אם אכל כמה ביצים יותר מכא"פ פטור ואפילו אכל כל היום ואי בבהמ"ז חייב אף שלא כדא"פ מאי ראי' מייתי מבהמ"ז דהא ע"כ שאני בבהמ"ז דחייב אף יותר מכדא"פ וביו"כ דווקא בכדא"פ חזינן דלא מייתבא דעתא אף ששבע באמת וע"כ דגם בבהמ"ז החיוב דווקא בכדי א"פ וזה ראי' מבוררת וכבר רמז במג"א שם סק"א על סוגי' זו וממילא מוכח דגם לענין יו"ט אינו יוצא ביותר מכדא"פ אף אם אכל כדי שביעה גמורה דהא אם לא מיתב דעתא לענין יו"כ כ"ש דלא הוי עונג וגם מסוגיא דברכות מוכח כן ממילא דחיוב בהמ"ז ואכילת יו"ט שוין אלא דעדיין צ"ע בתוס' סוכה כ"ז בד"ה אי בעי אכל שכתבו מכח קושיתם דהא דאמרינן דצריך לחזור בבהמ"ז ביום טוב היינו דווקא בלילה ראשונה של פסח ושל סוכות אבל בשאר ימים לא צריך לאכול פת דווקא משום דאמרי רבנן דאי בעי לא אכל דהא כבר כתבנו דלענין חיוב בהמ"ז צריך דווקא הנאת מעיו לכ"ע דאין שביעה בלא הנאת מעיו ולענין מצוה כבר כתבו אחרונים וכן בח"ס או"ח ועיין אריכות בזה בכ"ס סי' צ"ו דסגי בהנאת גרונו כמו באיסורים ואם כן קשה לתוס' דהא דצריך לאכול פת בלילה ראשונה הוא רק משום מצות עשה דמצה וסוכה והא מה"ט סגי בהנאת גרונו אבל בבהמ"ז אינו חייב רק בהנאת מעיו וסגי דאכל כזית פת בהנאת גרונו ואפ"ה אינו מחוייב בבהמ"ז, ועכצ"ל חדא מתרתי או דתוס' סברי דגם לענין מ"ע צריך הנאת מעיו דדומה לבהמ"ז כמו שכ' מחצית השקל סי' תע"ה או דגם לענין בהמ"ז סגי בהנאת גרונו אבל הרא"ש בברכות דמדחה דברי תוס' דברכת המזון דומיא דר"ח בתפלה דמחזירין והיה יכול לדחות דברי תוס' בלאו הכי לשיטתו דסבר בברכה הנאת מעיו בעינן ויהי' מוכח קצת דסבר הרא"ש דגם במצוה צריך הנאת מעיו דווקא ויש להאריך, ובכ"ס יצא עוד לתרץ קושי' הר"ן לפמ"ש ת"ח חולין במצוה יוצא שלא כדה"נ אבל משום עונג ושיו"ט בוודאי כדה"נ בעינן והאריך יותר בדבר זה בתשובה צ"ו והראיות שהביא שם מירושלמי בתוס' בסוגי' דחדש וכן מהא דירושלמי בשבועות בשבועה שלא אוכל מצה כבר הובאו בס' שעה"מ בהל' יסודי תורה והוסיף עוד ראי' מש"ס זבחים דמקשה על הא דיקדש שאם פסולה תפסול דליתי עשה ולידחי ל"ת יע"ש, וראיתי בכתבי קודש של קדושת זקני ח"ס שמדחה כל הראיות די"ל כיון באכילה זו יוצא ידי חובת מצוה דמצה וקדשים רחמנא אחשבי' לאכילה וחייב עליהם גם משום לאו דחדש או דשבועה ואכילת פסולים אע"ג בעלמא הוי שלכד"א השתא דאית ביה מצות עשה רחמנא אחשבי' ושעה"מ בעצמו כתב סברא זו בהלכות מ"א במה שפסק הרמב"ם באוכל ג"ה של טומאה לוקה ב' אע"ג דאין בגידין בנו"ט משום דאחשבי' רחמנא ללקות עליו משום גיד גם משום טמאה חייב, ועיין בפסחים מ"ו ע"א בפסח איסורו חושבו ובבכורות יו"ד ע"א פלוגתא כזה ועיין בשבועות כ"ד ע"ב חשובי' אחשבי' והביא ראי' לדברי ת"ח מהא דמתני' מנחות דף צ"ט והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי אע"ג דהוי שלא כד"א וראוי' יותר שתעיבר צורתו ויוצא לשריפה לקיים מ"ע והנותר ממנו באש ישרופו ממה שיהני מן ההקדש שלא במקום מצוה, ועיין בכ"ס שהביא ראיי' מנזיר כ"ח דמקשה אר"ל האיך קאכיל כהן מליקה דאי יוצא שלא כדה"נ יכולין לאכול כך ואיסורא לא עבדי ומפלפל בדברי הפרמ"ג אי מצד עשה שאינו זבוח חייב גם כן בשלכ"ה ומאז כתבתי על הגליון שם דפרמ"ג בספרו גינת וורדים כלל נ"ח בעצמו מחלק בין כ"ש ובין שלכדה"נ דאף אי בכ"ש חייב בעשה וזבחת מ"מ שלכדה"נ פטור והביא ראי' מתוס' פסחי' כ"ה ע"ב דפטור בחולין שנשחטה בעזרה שלכה"נ כאשר הובא ראי' זו בכ"ס שם ומ"מ יש לדחות ראיות הכ"ס לפ"מ שכבר הבאתי בתשו' אחת דברי הח"ס די"ל לר"ל דסבר הנאת מעיו בעינן גם שלא כה"נ חייב דהכל תלי' במילוי כרס וגם שלא כה"כ מילוי כרס הוי וא"כ לר"ל שפיר פריך דלסברא זו בוודאי יוצא לר"ל בשלא כדה"נ וגם לענין איסור חייב בשלכדה"נ.

ובזה יש ליישב קושי' הנוב"י קמא יו"ד ל"ה דמקשה על הת"ח דדייק ידי מצוה יוצא שלכה"נ מהא דבלע מצה מהא דחולין ס"ט ג"ה דאמר דמשכחת לר"ל בגרומתא זעירתא דבלע כאחת והא באיסורן שלכה"נ פטור ואפ"ה בלע כאחת חייב וע"כ דבלע כדה"נ הוי ואי אמרינן לר"ל דסבר הנאה מעיו גם שלכדה"נ חייב לא קשה כמובן אלא דתו"ח מדוויל ידיה משתלם דהא בסוגיא דחולין קאזיל לר"ל דקאמר נפש לרבות את השותה וקאמר הת"ח דמש"ה צריך רבוי משום דהוי שלכדה"נ משא"כ במצה צריך מיעוט דלחם עוני מוכח דסבר הת"ח דגם לר"ל שלכדה"נ פטור וא"כ שפיר קשה מהא דגרומתא זעירתא ובתשובה אחרת ישבתי באופן אחר קושי' הנוב"י על הת"ח ואכ"מ להאריך יותר ואי אמרינן כאשר מסתביר לר"ל דגם שלכדה"נ חייב א"ש קושי' הש"א סימן ע"ו בסופו לאחר שהעלה לדינא דביו"כ גם שלכד"ה חייב אם כן מאי קאמר ר"ל ביומא פ"א מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי משום דלא אפשר נכתב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ולמה לא קאמר משום הכי לא נאמר לא יאכל משום דאז הי' פטור שלבדה"נ משא"כ דכתיב לא תעונה גם שלכדה"נ חייב דאינו מעונה עוד ונדחק, ולפי דברינו א"ש דלא יכול לומר לר"ל כן לשיטתו דגם אי נאמר אכילה שלכדה"נ חייב כמו בכל איסורים ועיין.

והנה בח"ס או"ח סי' מ"ט העלה מכח קושי' בנזיר כ"ח דקאמר דר"ל סבר אין שחיטא לעוף מה"ת דמשמע אי יש שחיטה לעוף מה"ת אסור לחנכו דהא מתוס' ישנים יומא פ"ד משמע דבמ"ע דאכילת קדשים סגי במגיע לכל א' כפול וא"כ לר"ל בלא"ה הי' כל כהן יכול לאכול ח"ש ונתקיים מ"ע דואכלו אותם אשר כופר בהם וכתב דבוודאי עכ"פ כהן אחד הי' צריך לאכול כזית רק שאר הקרבן הי' נחלק לכהנים לכל אחד כפול, ועיין בסי' ק"ע דלא משמע כן שם מדבריו ולענין בהמ"ז כתב בח"ס שם דאף אם בשאר מצות לא סגי אם שבע אף בפחות מכשיעור מ"מ לענין שיעור בהמ"ז קרוב לוודאי דאי שבע בפחות מכזית סגי דהתורה תלי לי' בשביעה יע"ש, ובגיליון שם כתבתי דיש לפרש בזה ולהביא ראי' מש"ס עירוכין דף ע"א הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא ל"צ דקאכלי קדשים סד"א דואכלו אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו ואין להם מובן וכי משום דמצוה לאכול קדשים לא יחייבו בזימון ובהמ"ז וכי ס"ד משום דחייב לאכול מצה בפסח לא יחייבו בזימון אלא הכוונה לפי מה שאמרו בש"ס יומא דלא הגיע לכל כהן אלא כפול משום דהמצוה הוא שיהי' המנחות והקדשים נאכלים ע"י הכהנים כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם והו"א אף דהיו נשבעים בשעה שהיה הברכה מצוי' לא יברכו בזימון משום דלא אכלו עד כזית קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא וכיון דהכל תלוי בשביעה לענין בהמ"ז והא איתנייהו שפיר מחייבו וא"ש נכון.

ועכשיו אבוא על מה שהתפלא על דברי קדוש אבא בכ"ס יו"ד סי' כ"א אות ד' שעמד על דברי תוס' חולין ל"ב ע"א דמשמע מדבריהם דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי טריפה מחיים ולאחר מיתה חל איסור נבילה הא שניהם שקולים ואין איסור חל על איסור דהא לפי דבריו בעשה שאינו זבוח גם שלכדה"נ אסור וא"כ הוי איסור מוסיף איסור נבילה דחייב גם שלכד"ה מלבד שאדרבה להיפך הוכיח בכ"ס מתוס' פסחים דע"כ שלכדה"נ מותר וכן כתב ביו"ד סי' י"ח וכמ"ש בגינת וורדים אלא דכאן אין אני צריכים ואשתבש בזה דהא מצד איסור לא תאכל כל נבילה ח"ש וגם שלכדה"נ מותר רק דנבילה אסור בח"ש משום דיש ג"כ עליו איסור עשה דוזבחת ואכלת א"כ איסור לאו ליכא ושפיר הקשה על התוס' דהא איסור נבילה לא חל על טריפה ואין לוקין משום נבילה, ושגה בתמיהתו ואדרבה יש להקשות האיך חל איסור נבילה על עשה דאינו זבוח דחמיר אלא דזה לא קשה דתורה אמרה דיחול כמו בחלב נבילה וחלב טריפה וכמ"ש תוס' ר"פ בד"ה אלמא וכו' דא"א לאיסור גיד לחול בענין אחר אלא דצ"ע בתוס' שבועות כ"ד דהוכיח הריצב"א דע"כ דוזבחת לא אתי לאיסור עשה דא"כ היכי חייל אבמה"ח על עשה דשאינו זבוח דהוי במעי האם ולא משכחת אסור אבר מן החי ועיין במהרש"א שם דאיסור חלב וטריפה משכחת בזביחה דפקע עשה עשה דשאינו זבוח בשחיטתו אבל אאבמה"ח לא משכחת ועדיין קשה אמאי לא הוכיח הריצב"א דלא משכחת לאו דנבילה כלל דלא חייל על עשה שאינו זבוח ואי משום דגזירת הכתוב א"כ גם באבמה"ח י"ל כן דהתורה גזרה שיחול כמו שכתבו תוס' לענין גיד וע"כ דהריצב"א לא נחית לזה ואם כן גם מלאו דנבילה קשה וע"כ מוכח דהריצב"א סבר דנבילה חל בלא"ה וטעמא בעי למה, ובמק"א כתבתי עוד ראיות דנבילה חל על טריפה.

ויען כי רואה אני כי שוקד על ספרי דאבא ז"ל אציע לפניו עוד במה שהרבה לתמוה בכ"ס באותו תשובה שמפלפל אי אין לו אלא ח"ש מצה אם צריך לאכול דקצת מצוה מיהא הוי או דלא הוי מצוה כלל והביא כמה אחרונים שדברו ובד"ה וכאשר וכו' הביא דברי השבו"י ח"ב דהביא ראי' דאין מצוה כלל מהא דנשבע שלא לאכול מצה דאסור לאכול משום כולל כמבואר בירושלמי והא יכול לאכול פחות מכזית בפסח ובשבועה שלא אוכל כזית במשמע ומתמה בכ"ס דהא גם בשבועה ח"ש אסור וכיון דלא יכול לאכול כזית כן ג"כ ח"ש אסור מאי אולמא האי קצת מצוה מאיסור קל דח"ש יע"ש, וגם אנכי תמהתי כן וכבר עמד בתמיה זו בספר קהילת יעקב ורי"ט אלגזי ולא מצאו מענה, וכדי שלא לעשות השבו"י טועה בדבר פשוט אמרתי לתרץ לפי מה שכבר הקשה הרא"ה בס' החנוך במצוה למ"ד על הא דנדר חל בקונם שלא לאכול מצה דליתי עשה ולידחי ל"ת, ותירץ משום דנדר הוי עול"ת וכן כתב הרשב"א בנדרים ט"ז ובהגהת מל"מ הקשה דהא מבואר ביבמות במצורע דדוחה עשה בתגלחת עול"ת דתגלחת כהן ונזיר משום דכהן הוי לאו שאינו שוה בכל ונזיר דישנו בשאלה ובשעה"מ הל' נדרים פ"ג ד"ה ואולי וכו' תירץ דשאני נדר דכתיב לה' והתורה גזרה דיחול על דבר מצוה ולא נדחה מפני עשה ע"כ, וכ"כ בנוב"י תנינא יו"ד סי' נ"ג בפשיטות ועדיין לא יצאו ידי חובתם דהא הרי"ף והרמב"ם וכן בש"ע פסקו הא דירושלמי בנשבע ע"י כולל דחייל ע"ד מצוה ואסור לאכול מצה בפסח והא לא חל ע"ד מצוה וא"כ קשה גם ע"י כולל נימא עשה דוחה לל"ת ועשה דלא יחל דברו ומוצא שפתיך תשמור וראיתי דבר נכון בשאגת ארי' סי' ס"א שמתרץ דהא לה' גם בשבועה כתיב אלא דהגמ' קאמר דיותר מסתבר דקאי על נדר משום דהוי איסור חפצא וזה דווקא על תחילת חלות הנדר אבל אם כבר חל השבועה ע"י כולל תו לא אתי מצוה ודחי לה כמו בנדרים דהא לד' אשבועה נמי קאי יעיי"ש ודבריו קלורין לעינים, ואקדים עוד דאבני מלואים בתשובותיו הקשה אי אמרינן דח"ש בשבועה נמי אסור אם כן אמאי אמר רבא דווקא אם נשתייר כזית נשאלין עליו והא בשייר ח"ש נמי יכול לשאול עליו דאסור מה"ת ותי' הא דאסור בח"ש לאו משום שבועתו הוא דאפילו אם דעתו רק על כזית נמי אסור ח"ש מה"ת דממילא רמי רחמנא עלי' איסור ח"ש משום דחזי לאצטרופי ומשו"ה אינו יכול לשאול על ח"ש שהרי אין כאן איסור מחמת נדרו להתירו אלא האיסור בא ממילא על ח"ש וליתי' בשאלה ודבריו נכונים, וא"כ א"ש דברי שבו"י דהא דלא אמרי' דליתי המצוה וידחה האיסור היינו משום דהוי עשה ול"ת כמ"ש הרא"ה והרשב"א או משום דכתב לה' בשבועה ג"כ וזה דווקא בכזית שלם דאסור מצד שבועתו אבל בח"ש דלית כאן עוד איסור שבועה כלל אלא דאיסור בעלמא הוא כשאר איסור תורה אמרינן דמצות אכילת ח"ש ידחה לאיסור דח"ש, ומזה דייק השבו"י דע"כ ליכא מצוה כלל באכילת ח"ש ודו"ק. ואין הפנאי מסכים יותר להאריך וישים עיונו על כל דברינו הכ"ד דורש שלומו וטובו יום א' לסדר ויקהל תרמ"ט לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תשובה ז

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג צדיק תמים כש"ת מו"ה דוד ניימאנן רב"ד דקהלתנו נ"י כעת במרחץ באדען.

על דבר העירובין שנתחדשו בשני מקומות בעירנו שמתחילה הי' עומדים שם במקום שגובים המכס בצדו א' קורה גדולה ובצדו השני חבל משרשרות של ברזל ובלילה כדי שלא יעברו העגלות וכדומה שצריכים לשלם מכס היה סוגרים ע"י קורה ע"י שהי' מניחים אותו לרוחב והי' חוסמת את הרבים ובלילה הי' הקורה והשרשרת של ברזל זקוף ועומד כמו שער כזו &&ציור&& כמו שהביאו בח"ס או"ח סי' צ' סד"ה ,,אמנם'' אבל עכשיו כשתבר הקורה הגדולה מפני כבדו וחדשו ועשו באופן אחר שתי קורות משני צדדים והמה עבים ועל צד הקורות אלו עשו עוד קורה אחת ובתוך אותם קורות יוצא מן הצד סומך לראשו קורה אחת מזה וקורה אחד מזה כמו שראנקין ואם הוא פתוח מוכחת לאורך המבוי וכשהוא נעולה סובבים הקורות אשר בהם הקורות אשר נעשים למדת רחבן של מבוי לחסום שלא יכולו להעביר דברים שצריכים לשלם מהם מכס כזה &&ציור&& והנה כבר דברו מהשראנקין ועיין גם בח"ס סימן פ"ח בסופו בד"ה ,,היוצא'' ובסי' צ' שיצא להצדיק וליתן טעם על מה שסמכו בכמה עיירות לתקן עירובין כאלו ולא מצא טעם הגון, עיין שו"ת מהרי"א או"ח סי' ת"ה וסי' צ' ועיין גם כן בנוב"י בתרא סימן מ"א שדבר ג"כ מאלו השראנקין ודחה מה שרצה השואל להתיר מכח אמלתרא וגם בתשובות מאהבה חלק שני או"ח סי' שס"ג ראיתי שיצא לפתוח בכח דהתירא כמו שמצדד בח"ס שם אבל באופן אחר ומסיים להקל במקום שכבר עומדים עירובין כאלו כדי שלא להוציא לעז על הראשונים אם אין בפירצה יותר מעשרה וגם אם נפשה רק מצד אחד יש לסמוך בלחי אם נידון כמבוי או עכ"פ בשני פסים אם מבואות שלנו דין חצר יש להם יע"ש היטב ובמקומנו המבוי שלנו רחב יותר מעשר אמות וגם הוא בשני מקומות א"כ הוי כמבוי מפולש דצריך מדינו צורות הפתח אע"ג דאינו מפולש כנגדו מ"מ גם במבוי עקום דינו כמפולש ויש לדון להתיר משום צורות הפתח, ותחלה כאשר היו מציירים לפני שנעשה השראנקין שהוא גבוה מעשרה וקורות משני הצדדי' יוצאים למעלה מקנה אבל הקורה השני הסמוכה ונתחברה להקורה הגדולה אינו גדולה כ"כ ועליהם הקורה אשר נעשית לסובבת כדלת תסוב על צידה לפתוח ולנעול לרוחב המבוי ואמרתי להכשיר שזה צורת הפתח ממש ואף שכתב המג"א בסי' שס"ב סק"כ בשם רא"ם דאם עשה קנה תחתיו כשר מ"מ יש לשלוף מפני הרואים זה דוקא אם הקנה העליון מחובר לקנה שיוצא ובולט למעלה רק שהיה מניחים קנה אחרת שאינו גבוהה כ"כ אז שפיר יש לחוש מפני הרואים אבל אם הקנה למעלה אינו מוכח כלל רק על הקנה אחרת אף שהיא מחוברת לקנה אחרת שבולט למעלה מהקנה בודאי אין לחוש מפני הרואים כלל, אבל כאשר הלכתי בעצמי לראות ולא סמכתי על הרואין בזה וראיתי כי גם בקורה השני אינו נעשה כתיקון, ועיין בט"ז שם שס"ג סק"ד דמכשיר אם הקנה נעשה בקנה העליון ואין בולט למעלה זה לא מקרי מן הצד אבל כבר פליג עליו בנתיב חיים וכן הסכימו האחרונים דגם זה נקרא מן הצד וצריך להיות דווקא על גבו ממש והשראנקין הזה לא נעשה כצורת הפתח רק הוי מן הצד וגם בלאו הכי אי הוי על גבו ממש והיה אפשר לתקן כן מ"מ כבר פקפק בח"ס שם אע"ג דלענין דלתות ממש לא צריך להיות נעולה בלילה ובשעת הדחק יש לסמוך על הרמב"ם דדי בראוי לנעול מ"מ זה דווקא בדלתות שדרכם להיות לפתוח ולנעול משא"כ בצורת הפתח לא מצינו שמהני אף בראוי לנעול, ואולי אפשר אף בנעול בלילה מ"מ לא מהני רק בדלת ממש ולא בצורת הפתח ואף שמדברי ח"ס שם משמע קצת דאם באמת נועלים פעמים גם בצורת הפתח מהני כיון דיש היכר לפעמים אם כן בשראנקין שנועלים בלילה מפני המכס יש להקל יותר מ"מ גם זה לא ברירא, והח"ס איירי בנידן שלו שלא היו נועלים כלל ועל זה כתב בפשיטות דלא מהני בראוי לנעול אבל גם בנועלים פעמים לא הי' סומך להתיר ועל המיקל עליו להביא ראי' ברורה דמהני גם בצורת הפתח כמו בדלתות, ועוד לא רציתי בתיקון הזה יען כי הקורות עומדים רחוק מהכותל יותר מג' טפחים, וידוע מה שכתב בבכור שור מובא בשערי תשובה סי' שס"ג ס"ק ג' שגם בצורת הפתח אם עומד רחוק מהכותל ג' טפחים לא מהני כמו בלחי ואם קורה אחת עומדת מצד אחת פתוח מג' טפחים מתיר המקור החיים בסוף ספרו אף אם מצד השני עומדת רחוק יותר מג' טפחים מהכותל מ"מ שראנקין שלנו עומדים רחוק מהכותל משני צדדים, ועיין בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' תס"ח, ובשו"ת פנים מאירות סי' כ"ה ח"א הביא מעשה בשידלאוף שהי' צורת הפתח רחק משני הכתלים יותר מד' טפחים וצדד להתיר אבל ראיתי אח"כ בשו"ת בית אפרים סי' כ"ה שהאריך בדבריו ומדדתי בעצמי ומצאתי שהקורות משני הצדדים עומדים רחוק מד' טפחים ויש לדון ג"כ משום פירצה בראשו, ומצאתי בחיי אדם כלל מ"ה שכ' בצורת הפתח לא אמרינן אתי אוירא ומבטל ליה שצוה"פ נחשב למחיצה גמורה דלא כבכור שור ואם הרחיק מהכותל ד' טפחים צריך להעמיד אצל הכותל לחי שהרי יש פרצה בראשה זה דלא כפנים מאירות, ורציתי לתקן לקבוע בהקורות נסרים של עץ שקורין לאטין אינו גבוה מן הארץ ג' טפחים וכן בין נסר לנסר פחות מג' טפחים ואז הוא כדלת ממש.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה