אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה מד

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה מד

תשובה מג

שלום לכבוד הרב המאוה"ג בע"פ ז"ר יפ"ת כש"ת מוה כלב פייבל וועזעל נ"י רב בק"ק טארדא יע"א.

ראיתי מכתבו ואודות בקשתו אעשה בל"נ לדבר עם הידוע ובשולי מכתבו הציע לפני תמיהתו על הרמב"ם בה' מ"א פי"ד הל' י' וי"א דמשמעות דבריו דבב"ח שהבאיש או הסריח חייבין עליו אף דהוי לפגם ואינו ראוי לגר וכמ"ש הפלתי סי' פ"ז ס"ק ט"ו והרי רב ע"כ אזיל בתר בטל דאמר דף ק' בחולין כיון שנתן טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה וכתבו תוס' במנחות כ"ב ע"ב בד"ה ור"י דזה דלא כרב חסדא דאזיל בתר מבטל וא"כ האיך קאמר בחולין בסוגיא דט"ח ק"ח כיון שנתן טעם בחתיכ' אוסרת כולן מפני שהן מב"מ דהא בב"ח א"א לבטל להיות כמבטל דאפילו נפגם נמי אסור אלו דבריו אמת כן הבין ג"כ הפרמ"ג בפתיחה להל' בב"ח דרמב"ם סבר דבב"ח פגם בעין אסור בהסריח לאחר שכבר נעשה בב"ח יע"ש ולפי הבנת דמעלתו דהרמב"ם סבר דגם לענין איסור אזלינן בתר בטל או מבטל אי מקרי מב"מ או אינו מינו כדמשמע מתוס' גם כן יש לישב דברי הרמב"ם דבודאי אי נסרחה כ"כ עד שנפסל מאכילת כלב ונעשה עפרא ממש אז גם בב"ח מותר וכן לר"מ בכל איסורים אע"ג דסבר דנטל"פ אסור מ"מ באינו ראוי לגר דוקא אבל לכלב מותר דהא אף לטומאה דסבר ר"י בין טומאה קלה וחמורה מטמאה באינו ראוי לגר דלא כבר פדא מ"מ עד לכלב מותר וא"כ אפשר גם לבב"ח להיות כמבטל בנסרחה לגמרי והנה רש"י מנחות כ"ג בד"ה פרחה טומאה כתב דכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואמרינן בבכורות הראוי לגר קרוי נבילה משמע דרש"י סבר דלא אמרינן דאפשר לבטל להיות כמבטל רק בנסרחה עד לגר אבל אם לא היה פרחה הטומאה עד לכלב לא מקרי אפשר לבטל כמבטל דנעש' עפרא וכן כתב תוס' דלא שייך בתר בטל במשקין כיון דלכי מסרחא אין שם משקה עליהן וכן הוא בנבילה שאין ראוי לכלב אין שם נבילה עוד עליהן כלל אף לענין טומאה ותדע דאל"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש כבר פדא דסבר עד ראוי לגר ודלא כר"י דהלכתא כותיה לפמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה וע"כ משום דרש"י סבר כתוס' וגם אינו ראוי לכלב דומה למשקין ולא שייך בתר בטל אלא דעדיין קשה דהא גם לבר פדא גם כן טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב וכיון דפלוגתא דרב חסדא ורב חנינא הוא בטומאת מגע דוקא ולא במשא כמ"ש ר"י ברבי חנינא בבכורות כ"ג וכן פסק הרמב"ם ג"כ שם וכיון דבמשא לכ"ע מטמא אף באינו מינו ורק פליגו במגע וא"כ בטומאה קלה אף לבר פדא הוא עד לכלב והאיך דרש רש"י דראוי לגר ולשיט' תוס' בבכורות בד"ה בטומאה קלה שכתבו דטומאת נבילות היינו טומאה חמורה וטומאה קלה היינו אוכלין א"ש אבל רש"י דמחלק בין טומאת משא וטומאת נגיעה קשה דגם לבר פדא לא א"ש וברש"י חולין ע"א ע"א פירש ג"כ כתוס' כאן דהחילוק בין טומאת חמורה וקלה לא לענין מגע ומשא הוא רק לענין טומאת אדם ואוכלין אבל לפי פירוש של רש"י כאן קשה וצ"ל דסבר רש"י דר"ח ור"ח סברו דאין חילוק בין קלה וחמורה וכמו שסבר ר"י דאין חילוק עד לכלב כן צריך לומר לדידהו דליכא חילוק עד לגר בין טומאה קלה לחמורה וצ"ע וכל זה לרש"י אבל הרמב"ם דסבר ופסק כרב חסדא וכתב שם באבות טומאה הל' י"ז אבל נבילה אפשר שתטהר כשתסרח ולרמב"ם דפסק כר"י דנבילה מטמאה עד שנפסל מכלב כר"י ע"כ צ"ל דסבר דלא כתוס' דאף במשקין שנסרחים שייך בתר בטל אף דנפסדו המשקין לגמרי וכן בנבילה כיון דשייך שיתבטל האיסור והטומאה אע"ג דלאו שם אוכל עלה מ"מ אזלינן בתר בטל א"כ להרמב"ם לשיטתו לא קשה דהא גם בב"ח אפשר שתסרח לגמרי עד שנפסל לכלב ואזלינן בתר בטל לרב אף בבשר בחלב ועיין.

וכל זה כתבתי לפי הבנת הפלתי ופרמ"ג בדברי הרמב"ם אבל האמת יורה דרכו כמ"ש בחות דעת סי' ק"ג דשלא כדרך הנאתן וטעם לפגם שני ענינים הם דשלא כדרך הנאתן שעירב בו דבר מר אם התקין אח"כ המאכל שחזר והמתיק אותו עד שהוא כדרך הנאתן אז חייב עליו משא"כ בדבר שאינו ראוי לגר פרח האיסור מיניה לגמרי ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו עוד ודוקא בטעם פגום אסור בסוף השביח משא"כ כשגוף האיסור נפגם ומשו"ה אף בב"ח לפגם מותר דלא כפלתי וכן מדויק בדברי הרמב"ם שסיים בכ"כ ובב"ח רק בדבר מר והניח חילוק דנסרח ולא כתב סתם בכ"כ ובב"ח אסור מכל זה מוכח דוקא דבר מר אבל נסרח והבאיש גם בב"ח מותר ודבריו קלורין לעינים וניכרים דברי אמת יע"ש.

ועוד כתב מע"כ לישב דברי הרמב"ם דלולי דמסתפינא היה אומר דהרמב"ם סבר דכל הסוגיא במנחות ובכורות לא נאמרה רק לענין טומאה אי אזלינן בתר מבטל או בטל אבל באיסור לא אזלינן רק בתר טעמא או שמא דלא כמשמעות תוס' ובאמת לא היה צריך מורא לעלות על ראשו לומר דבר זה דכבר קדמו הרשב"א בתשובה סי' רפ"ד וכן כתב הפר"ח בסי' צ"ח ועיין ג"כ בפלתי סי' ק"א ס"ק ו' שמישב שם דברי הרמב"ם מקושי' הראב"ד ומסיים ג"כ וזה רק בטומאה אבל לא לענין איסור ולרמב"ם מוכח ע"כ דסבר דרק לענין טומא' איתמר ולא באיסור לפי מה שתירץ הר"י קורקוס בכ"מ שם לתרץ הרמב"ם מהשגת הראב"ד דהא אנן פסקינן דלא כר"י דמב"מ בטל וכל הפלוגתא, אזיל רק לר"י כמו דאמרינן בש"ס מנחות ותירץ כיון בביצה וכן בבכורות נאמרו דברי רב חסדא סתם וכן מחלק בבכורות בין מגע למשא ע"כ דלא דמי טומאה לשאר איסורין בזה ואע"ג דמב"מ בטל לרבנן באיסור מ"מ טומאה שאני דאף לרבנן אזלינן בתר בטל או מבטל ונעלם מכ"ת דברי הר"י קורקוס במקומו דבודאי לא היה מסתפי לומר כן דלרמב"ם רק לענין טומאה איתמר,

אלא באמת דברי הרמב"ם שם מאוד תמוהים לי לפי הבנת הכ"מ דפסק כרב חסדא דאזלינן בתר מבטל ומשו"ה לא מטמאה במגע ונבילה בטלה בשחוטה א"כ מאי האי דכתב הרמב"ם לבסוף אבל נבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל דהא לר"ח אדרבה משו"ה בטל הנבילה משום דאזלינן בתר מבטל וא"א לשחוטה שתעשה נבילה אבל מצד הבטל הנבילה אדרבה לא היה בטל הנבילה כאשר סבר ר"ח דאזלינן בתר בטל והאיך כתב הרמב"ם לפיכך תבטל ואין לו מובן כלל ועוד מלישנא דרמב"ם שכתב אבל אם נשא הכל נטמא שא"א לשחוטה שתחזיר נבילה וזה הטעם הוא שלא יטמא במגע אבל במשא בכל אופן מטמא ועל שלא מטמא במגע היה להרמב"ם ליתן טעם זה ולא ידעתי פתר רק לומר דהרמב"ם סבר דר"ח ור"ח לא מחלקי כלל בין מגע ומשא ואזלי לר"י ע"כ באפשר להיות כמותו גרע למ"ד בתר בטל או מבטל דהוי מב"מ אבל לפי דאמרינן דיש חילוק בין מגע ומשא כמו שסבר ר"י ברבי חנינא י"ל דחולק על הכל ונבילה בטלות בשחוטת משמע ליה בין שחוטה בנבילה או נבילה בשחוטה אלא דיש חילוק לענין מגע ומשא ואתיא כרבנן דמב"מ בטל ושאינו מינו אינו בטל ברוב רק צריך ששים אבל במגע לא החמירו כיון דאפשר לבטל להיות כמבטל עכ"פ מקרי לרבנן מב"מ ולא מטמא במגע אבל במשא אזלינן לחומר' בתר מבטל והוי אינו מינו ולהרמב"ם דוקא יבש ביבש באינו מינו צריך ס' כרשב"א בכ"מ בפט"ו מהל' מ"א י"ט ואע"ג דתוס' כתבו בבכורות דלענין טומאה לא אמרינן טע"כ ונבילה בשחוטה אף נתבשל אח"כ בטל ברוב י"ל דהרמב"ם דסבר דיבש ביבש בס' לאו משום טע"כ הוא אלא משום דפחות מששים הוי כבעין משא"כ בס' נתבטל לגמרי ועיין בש"ך סי' צ"ד סק"ה דטעמו דאו"ה דצריך ס' ביבש באינו מינו לא משום דאם יתבשל יתן טעם אלא משום דפחות מששים הוי כניכר האיסור משא"כ בששים אף דהוי אינו מינו כיון שהוא מועט ועיין במג"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח דסבר גם במוקצה צריך ביטול בששים ותמה עליו בבינה לעתים להל' יו"ט בפ"ב דהא לא שייך טע"כ בטלטול מוקצה ובטל ברוב ועיין בח"ס יו"ד סי' רע"ז שמישב דברי מג"א כיון דבמשא אמרינן דמטמא משום דאיסור כמאן דאיתא דמי ומוקצה דומה למשא וזה דוקא עד ס' אבל ביותר מס' דמצינו בכיוצא בו הטעם עבר ובטל ה"נ איסורא כמאן דליתא ואפילו במשא לא מטמא יע"ש והוא קאמר דבריו לענין לח דיש ביה או לא ולדברינו בהרמב"ם אף ביבש וסבר דלענין מגע אזלינן לקולא דהוי מב"מ בין בתר בטל ובין בתר מבטל אבל לענין משא אזלינן לחומרא בין בתר בטל ומבטל ומשו"ה יהיב הרמב"ם על טומאת משא טעם דמטמא משום דא"א לשחוטה שתעשה נבילה והוי לענין טומאה מבשא"מ ולא בטל ברוב אבל נבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל היינו לענין מגע משו"ה תבטל כיון דאפשר להיות כשחוטה ואזלינן לענין מגע לקולא דהוי מין במינו בתר בטל ומצאתי אח"כ במרכבת המשנה מקצת מזה אבל לא ביאר כל הצורך רק רמז בעלמא יע"ש ועדיין צ"ע.

ומע"כ הביא לנו קושית פלתי סי' צ"ח דמאי פריך מאי אריא כי נתן טעם אפילו לא נתן טעם נמי לדעת הרשב"ם דאי אמרינן חנ"נ הנאסר הוי כגופו של איסור ואזלינן בתר הנאסר לענין מב"מ א"כ דלמא רב אזיל בתר מבטל וא"א לשחוטה להיות כנבילה משו"ה אמר כיון שנתן טעם בחתיכה והוי כאיסור מגופו וגם שאר חתיכות יכולים להיות כהאוסר והוי מב"מ והוכיח מזה ע"כ כדעת הר"י דהנאסר נקרא על שם האוסר ואי אזיל בתר מבטל א"א לשחוטה להיות כנבילה הבלוע וע"כ בתר בטל כמו שכתב תוס' במנחות דמוכח מכאן דאזלינן בתר בטל אלא באמת לפי מה שכתב הפלתי בסימן צ"ב דלאביי דאזיל בתר טעמא בודאי אמרינן כסברת הרשב"ם ור"ת דאזלינן בתר הנאסר דשווים בטעמא עם הרוטב משא"כ לרבא דאזיל בתר שמא י"ל שפיר דרוטב הנאסר מחמת בשר שם בשר עליה והוי מין באינו מינו א"כ רב ספרא דמקשה לאביי היה יכול לשנוי משום דרב אזיל בתר מבטל ולאביי דאזיל בתר טעמא הוי דינו כנאסר ולא צריך לשנוי דחיקא בקדם וסלקו ונ"ל לומר דע"כ מוכח דרב אזיל בתר שמא דהא רבה בר בר חנה נקט תרוייהו חתיכה של נבילה ודג טמא ועל זה קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה והא דג טמא ודג טהור אין שווים בטעמא כמ"ש בש"ך סי' ק"ו משא"כ אי אזלינן בתר שמא י"ל כאו"ה דבחתיכות אף שור ואיל הוי מב"מ דחתיכת בשר מקרי ה"נ חתיכות דג מקרי ומוכח מרב דאזיל בתר שמא והוצרך אביי לתרץ בשקדים וסלקו משום דאזלינן בתר האוסר כשיטת הר"י דלא כרשב"ם ור"ת.

אלא דשבתי וראיתי דאדרבה דיותר קשה לאביי לפי מה שכתבתי דלאביי לכ"ע מודה דאזלינן בתר הנאסר א"כ י"ל דמה"ט אמר כיון שנתן טעם בחתיכה משום דנקט וקאי נמי רב על דג טמא ולאביי בודאי אין שווים בטעמא משו"ה קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה והנאסר הוא דג טהור נ"נ ואוסר שפיר שאר חתיכות דהא שווים בטעמא עם הנאסר ולתוס' דאזלינן בתר האוסר צ"ל באמת דמוכח ע"כ מרב דאזיל בתר שמא משא"כ לרשב"ם ולאביי לכ"ע מאי מקשה דלמא אזיל רב בתר טעמא משו"ה צריך ליתן טעם וצ"ל כיון דעכ"פ רב על תרוייהו קאי גם על חתיכה נבלה ועל תרוייהו אמר כיון שנתן טעם ובנבילה דשווי בטעמא עם שחוטה למה צריך ליתן טעם בחתיכה אלא דקשה קושי' הפלתי דלמא אזיל רב בתר מבטל ולשיטת הרשב"ם ולאביי בודאי אמרינן בתר הנאסר ומאי מקשה ומאז אמרתי דלאביי דאזיל בתר טעמא לא שייך לענין איסור אי אזלינן בתר מבטל או בטל כיון דהכל בטעמא תליא אפילו אי לא שווים בשמא וכל הטעמא דצריך להיות המבטל כבטל או איפכא היינו לרבא דאזלינן בתר שמא וכיון דעל זה שם נבילה לא הוי שוים בשמא כמ"ש המרדכי דנבילה ושחוטה אינו שוים בשמא ולאביי מודים תוס' דכל הפלוגתא אי בתר מבטל או בטל הוא רק לענין טומאה ולא לאיסור דתליא הכל בטעמא וא"כ לאביי לשיטתו שפיר מקשה רב ספרא מאי אריא כי נתן טעם ולרבא באמת לא קשה ואליבא דאביי קמשני כמו שמצינו בחולין דף ג' ע"ב לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל ועוד נ"ל לומר דנראה בודאי אי אמרינן חנ"נ מדאורייתא ולר"ת דלוקין מצד דנהפך היתר להיות איסור א"כ י"ל דמקרי ג"כ השחוטה נבילה כיון דמה"ת נעשה כנבילה שנאסרה ממנה ואפשר לשחוטה להיות כנבילה ומתוס' שהקשו האיך מגעילין מוכח דנ"נ מה"ת ועיין בפלתי צ"ב שכתב דלאביי דילפינן מבשר בחלב בודאי נ"נ מה"ת כמו בבשר בחלב א"כ אף אי אזלינן בתר מבטל שפיר מקשה דהא אפשר לשחוטה שתעשה נבילה כיון דנ"נ דאורייתא והתוס' דכתבו במנחות דמוכח מכאן דאזלינן בתר בטל היינו משום דסברו דחנ"נ דרבנן ומדתירץ רבא ג"כ ע"כ דאזלינן בתר בטל ע"כ שפיר מקשה הש"ס מאי אריא דנתן טעם ומוכח ג"כ דלא כרשב"ם ולא כמו דכתבתי דע"כ אמרינן כרשב"ם ולא קשה מאי מקשה הש"ס משום דסבר נ"נ מה"ת ואפשר לשחוטה להיות כבטל והא דאמר רב חסדא דלא אפשר לשחוטה שתעשה נבילה לא צריכין לומר דסבר נ"נ מדרבנן דהא לענין טומאה איתמר וא"א להיות כנבילה לטומא' והוי אינו מינו לענין טומאה משא"כ שחוטה אינו בטלה בנבילה משום דלכי מסרחת פרחה טומאה יע"ש ועוד י"ל דהוכיח תוס' דלאביי ע"כ נ"נ מה"ת לפי מה שכתבו תוס' דף צ"ט שאני ציר דזיעא בעלמא הוא משום דלא אסור מדרבנן סבר ר"י דמב"מ בטל וא"כ כיון דרב אמר כיון שנתן טעם חתיכה עצמה נ"נ צריך לומר נ"נ מה"ת דאל"ה לא היה אוסר משום מב"מ ולרב לא היה צריך רוטב ששים כנגד שתי חתיכות ואי נ"נ רק מדרבנן האיך יכול לאסור משום מינו דהא בדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל ולרב גם שאר חתיכות מצרפין לבטל החתיכה שנאסרה מצד נ"נ וע"כ צ"ל דסבר דנ"נ דאורייתא וזה מוכח דוקא לאביי דשמעתין אזיל שם לאביי דיתיב ר"ד קמיה דאביי אבל לרבא לא מוכח די"ל באמת כקושית תוס' שם משום סליק ואביי לית ליה סליק דמתרץ דקדם וסלקו עיין בח"ס סי' פ"ה וא"כ א"ש דכתבו תוס' בסוגיא דנ"נ מן התורה משום דמכאן מוכח לאביי דנעשה נבילה מן התורה אבל לרבא דגם בדרבנן מב"מ לא בטל לר"י וכן סבר ר"ש בריה דר"א דלר"י גם בדרבנן לא בטל כמ"ש תוס' יבמות פ"ב ע"א אמרינן דנ"נ רק מדרבנן ע"כ כתבו להלכתא בסוגי' דט"ח דנ"נ מדרבנן ולרשב"ם ברוטב נמי צריך ששים משום דנ"נ אע"ג דהוי דרבנן משום דלרבא גם בדרבנן מב"מ לא בטל ועיין.

ואחר זמנים טובא מצאתי ביערות דבש בסוף הדרשות שכתב ג"כ לאביי דאזיל בתר טעמא נבילה בשחוטה הוי מב"מ דמאי נ"מ אם אפשר לשחוטה שתעשה נבילה או לא סוף. כל סוף חד טעמא איכא ונהניתי אלא מדברי תוס' שכתבו דמהא דזרוע בשלה דאמר לא נצרכא אלא לר"י דקאמר מב"מ לא בטל היינו דלא כרב חסדא והא אביי שאמר ומתרץ כן הא דזה היתר הבא לכלל איסור משמע דתוס' סברו דפלוגתא דבתר בטל ומבטל שייך גם לאביי וצ"ע והנני חותם בברכה ידידו הדש"ת פה פ"ב תרל"ט לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל התשיבה.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה