שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק יורה דעה · תשובה מג
שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג עדני העצם המפואר כש"ת מו"ה משה ליב כהן נ"י רב"ד דק"ק ניקלשבורג יע"א:
אחדש"ה את מכתבו קבלתי עם איזה הערות בסוגיא דריחא מלתא אשר בתוך דברינו ימצא תשובה לדבריו ותירוצים על תמיהותיו ופתח דברינו יאירו לבאר ולפרש דברי הרי"ף שכתב ועוד כד דייקת במלתיה דרב משכחת דשייך באידך מימרא דרב דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ דס"ל מב"מ לא בטל וכבר הקשו עליו הראשונים דא"כ מאי קאמר דרב כר"מ דסבר בפת חמה אסור דהא הוי מבשא"מ ועוד אמאי לא קאמר דרב ככ"ע ור"י דמתיר הוא דוקא במבא"מ משא"כ בדינו דרב משום מב"מ גם ר"י מודה ולא צריך להביא הא דר"ל כלל.
ונ"ל בהקדם כאשר ניישב ג"כ מש"כ עוד הרי"ף דלוי שצלאו קאמר דוקא דיעבד ולא לכתחילה וממילא ליכא ראייה מהא דרב כהנא דאסר לאכול הפת עם כותח וכן מהא דרבא מפרזקי' דשאני התם דלכתחילה דא"כ מאי מקשה על לוי מהא דאין צולין שני פסחים כיון דברייתא לכתחילה מיירי גם לוי מודה דאסור וגם ללוי קשה מאי אריא גדי וטלה כיון דלכתחילה גם לדידיה אסור והוי ג"כ תיובתא מאי רבותא ונ"ל לפמ"ש הב"ח דאע"ג דרב נקט דוקא בשר שמן מ"מ בכחוש לכתחילה עכ"פ אסור וש"ך וט"ז חולק ע"ז וי"ל דמשו"ה אסור אף בכחוש דליכא ריח כמו שמן מ"מ גזרו אטו שמן דאם יתירו כחוש קרוב להתיר ג"כ שמן ועל טעם הצל"ח משום דאין מבטלין איסור לכתחילה יש לפקפק לפמ"ש הרשב"א דקדירה שדרכה לשמש בשפועה ליכא ביטול איסור לכתחילה וכיון דריח רק משהו ולא יכול לבא לידי איסור לל גם משום אין מבטלין איסור ליכא אלא שגזרו אטו שמן וללוי יש לומר דוקא בשמן אסור לכתחילה כיון דעכ"פ איכא ריח ומרגישין הריח אע"ג דלאו מלתא מ"מ דומה לאוכל איסור משא"כ בכחוש לא גזרו כיון דבשמן ג"כ רק לכתחילה אסור והרי"ף לא כתב דלוי מודה דאסור לכתחילה רק בשמן אבל לא בכחוש ושפיר כתב דליכא ראייה מהא דרב כהנא ורבא מפרזקי' וא"כ גם מברייתא שפיר קמקשה דהא בברייתא סתמא תנן אין צולין שני פסחים ואפילו כחוש במשמע מדלא נקט שמן וא"כ לרב ניחא אבל ללוי קשיא דהא בכחוש מותר לכתחילה דליכא למגזר כלל לדידיה ובזה א"ש הא דמסיים וקשיא ללוי דהא פשיטא כיון דקאמר מאי לאו תערובות טעמים בודאי הקושי' ללוי אלא דהש"ס רצה לדייק דלכאורה גם לרב קשה כיון דרב אפילו בדיעבד אסור א"כ אמאי באמת נקט בברייתא דוקא לכתחילה ולא תני דאם צלאו שני פסחים דאסור כיון דאפילו בדיעבד נמי אסור וקשה ג"כ לכאורה לרב אלא לפמ"ש א"ש דלרב י"ל דמשו"ה נקט לכתחילה משום שניהם כחושים אבל בשמנים באמת אפילו בדיעבד ומשו"ה דייק וקשיא ללוי דדוקא ללוי קשיא כיון דתנן סתמא משמע אפילו בכחושין א"כ ללוי אפילו לכתחילה מותר וא"ש.
ובזה א"ש נמי הא דיש להקשות בין לפ"מ דרצה לומר מפני תערובות גופים וכן מתרץ לאמת בחסורא מחסרי לרב דרישא משום תערובות טעמים ובשני קדירות משום תערובות גופין א"כ אמאי נקט הברייתא דוקא הדין בשני פסחים ומ"ש שני פסחים מכל שאר איסורים ומזה ראיה נגד הט"ז שכתב בסי' קי"ח הא דאוסר הרמ"א אפילו בשני קדירות היינו משום איחלופי והעלה כן מדברי המרדכי והש"ך כתב משום חשש נצוצות דנתזין ומשו"ה יש לזהור אבל לא משום איחלופי לאסור לכתחילה ועיין בחות דעת סי' ק"ח שחולק על הט"ז ופירש דברי המרדכי דלא כט"ז ומחלק בין שני פסחים כיון דשניהם היתרא לא מיזדהר אינשי משא"כ באיסור והיתר ובאמת מדנקט שני פסחים דוקא מוכח כחילוק של חות דעת ולפמ"ש גם משום תערובות טעמים א"ש כיון דהברייתא בשניהם כתושים מיירי ואז דוקא לכתחילה אסור והנה הרשב"א רצה לתרץ בשם הראב"ד דברי הרי"ף דמשו"ה מקשה מאין צולין משום דשניהם היתר לא גזרו לכתחילה משא"כ באיסור והיתר ובאמת צריך הסבר מאי שנא איסור אכילת פסח שלא למנוין משאר איסור אבל מ"מ רבותא איכא באמת דאפילו בשני פסחים דשניהם היתר נמי אסור לכתחילה בשניהם כחושין וא"ש דנקט בשני פסחים דוקא ועיין.
ובזה מיושב נמי הא דהקשו הראשונים לרי"ף מהא דרבא דמתיר בבת תיהא אפילו לכתחילה לפמ"ש תוס' דהוי כחוש א"כ אפילו לכתחילה מותר ואביי אוסר לכתחילה וממילא מוכח דסבר כרב דבדבר שמן ריחא מלתא אפילו בדיעבד והא דמקשה רבא מהא דכמון אע"ג דהוי נמי כחוש וי"ל דאביי באמת מודה דדיעבד מותר ורק לכתחילה אסור כמו שתני במתניתין תנור שהסיקו בכמון של תרומה וגם לרבא לא ניחא דהא לדידיה עכ"פ בכחוש לכתחילה מותר ולמה תני בכמון רק בדיעבד ועיין בפר"ח שהוכיח ממתניתין זאת כשיטת רש"י ורי"ף דלכתחילה אסור אבל לפ"מ שכתבתי דבכחוש גם הרי"ף מודה א"כ קשה גם על רבא ומזה יש להביא ראייה לדברי האו"ה שכתב דבדבר חריף אפילו בתנור גדול נמי אסור דאף דריחא לאו מלתא מ"מ בדבר חריף אסור מדמשני אביי שאני התם מקלי קלי איסורא ותמהו הפר"ח ובפלתי דהא אביי סבר ריחא מלתא אפילו בלא דבר חריף והוצרך לשנות מקלי קלי איסורא ולפי דברינו א"ש דהא באמת כחוש הוי אלא כיון דדבר חריף הוי כמו שמן ומשו"ה הוצרך לשנות מקלי קלי אבל אי גם דבר חריף לא חמור יותר משאר ריח לא הוצרך לשנות משום מקלי קלא כיון דכחוש הוי ומשו"ה ג"כ לרבא אסור לכתחילה כיון דהוי דבר חריף והוי בדבר כחוש כמו שמן ומשו"ה אסור לכתחילה אלא דא"כ הדרה קושי' התוס' דלא מקשה ג"כ בסוגיא דפסחים על רב וצ"ע.
אלא דעדיין יש להקשות למ"ש דטעמא דרב דוקא משום מב"מ א"כ צ"ל דבשמן דוקא הוי משהו משא"כ בכחוש אפילו משהו לא הוי ומ"מ י"ל דגזרו בכחוש מב"מ אטו שמן מב"מ דאפילו בדיעבד אסור אבל בכחוש מבא"מ בודאי אין לאסור כיון דאפילו בשמן נמי לא הוי רק משהו ובדיעבד מותר וכן לרבנן דסברו מב"מ בטל אפילו מב"מ בכחוש אין לאסור א"כ קשה מהא דמקשה מאי שנא גדי וגדי וגדי וטלה משמע רק דליכא רבותא אבל ניחא דאסור לרב דהא כיון דברייתא אפילו בשניהן כחושין למה יאסר כלל בגדי וטלה בכחושין וגם למה לא משני באמת בגדי וטלה מפני תערובות גופין אפילו בלא שני קדרות ולא צריך לחסורי מחסרי כלל ויש ליישב קצת לפי דברי או"ה דוקא בשלימים הוי גדי וטלה מבא"מ משא"כ בחתיכות כיון דהכל נקרא חתיכות אפילו גדי וטלה הוי מב"מ א"כ כיון דגם בגדי וטלה משכחת מב"מ לא חילקו לכתחילה בין שלימות לחתיכות או דאזיל לאביי דאזיל בתר טעמא וגדי וטלה שוה בטעמא עיין בפרמ"ג בפתיחה להלכות תערובות ודוחק.
ע"כ נ"ל לומר בדברי הרי"ף הא דקאמר כד דייקת ומכח זה פסק דלא כרב היינו דוקא בדינו של רב ממש דקאמר אפילו באיסור כחוש והיתר שמן נמי אסור משום דמפטמי אהדדי היינו דהיתר השמן נאסור מאיסור הכחוש ונעשה נבילה ואח"כ אוסר ההיתר השמן מה שנשאר וזה סבר הרי"ף הוא מטעם חתיכה עצמה נ"נ ולא משום דהיתר השמן מולך האיסור כחוש עמו דזה מוכרחים אנו לומר אי אמרינן אין הנאסר יכול לאסור עיין בש"ך וט"ז אבל לשיטת הר"ן דלא אמרינן אין הנאסר י"ל כפשוטו דהיתר השמן נאסר מהאיסור ואוסר אח"כ עיין בח"ס בחידושיו לחלק הששי והרי"ף לא נקט הא דרב כיון שנתן טעם בחתיכה וכתב הר"ן משום דלית ליה נמי דין חתיכה נ"נ וכן כתב בסוגיא דטפת חלב דהרי"ף סובר כשיטת הראב"ד דלא אמרינן כן רק דוקא לענין מב"מ דיאסור אח"כ משום מב"מ אבל בשאינו מינו או למ"ד מב"מ בטל לא אמרינן דנ"נ ויאסור אח"כ ומה"ט הביא הרי"ף דוקא הא דינו דרב ולא הא דרב ושמואל בע"ז דאמרו כל איסורין שבתורה מב"מ לא בטיל משום דמהא דרב מוכח דחתיכה עצמה נ"נ לא אמרינן רק דלא יתבטל אח"כ משום מב"מ כמבואר בר"ן וכיון דאנן פסקינן מב"מ בטל וממילא לא אמרינן נמי דנעשה נבילה ולית הלכתא כרב נמי בהא דינו בבשר שחוטה שמן ונבילה כחושה אבל באמת לא סבר הרי"ף דרק משהו הוי כאשר פירש הר"ן דברי הרי"ף רק עיקר כונתו משום דלא אמרינן נ"נ אבל מ"מ טעם גמור הוי וממילא באינו מינו או בנבילה שמינה דלא צריכין לומר נ"נ בלא"ה נאסר משום דריחא מלתא ושפיר הביא פלוגתא דר"מ ור"י מפת חמה ורב סבר כר"מ ואוסר אפילו בא"מ משום דריחא מלתא כיון דלא צריכין לטעמא דנ"נ בפת חמה ועיין בשעה"מ בפ' י"א מה' מ"א שתירץ ג"כ באופן זה לפי דרכו את דברי הרי"ף דכונת הרי"ף בהא דכד דייקת כלפי סברת החולקים דפסקו ג"כ כמימרא דרב מהא דר"ל דכ"ע מודה בפת חמה וחביות פתוחה וכן מהא דרב כהנא ושאר הראיות וע"ז השיב הרי"ף אף לפי סברת החולקים מ"מ דינו של רב דחוי מעיקרא הוא משום דשייך רק באידך מימרא רק שהקשה שם לפי דרכו דהרי"ף סבר רק משהו הוי א"כ מאי מקשה מברייתא דאין צולין דלמא אתיא כרבנן דסברו מב"מ בטל ותירץ משום דקתני גדי וטלה כשהן שלימים הוי ליה מבא"מ כמ"ש ב"י בשם האגור בסי' צ"ח דדבריו מאד תמוהים דהאגור לא כתב רק גדי וטלה אינם שווים בשמם אבל בטעמן איך אפשר לחלק בין גדי וטלה שלם לחתיכות וכיון דסברי רבנן דבטל מב"מ מה לי חתיכות או שלימות כיון דלא נרגש הטעם ולפי דברינו א"ש הכל ועיין.
אלא שבאמת מצד דוחק יש בזה לומר דהרי"ף לא קאי רק על דינו של רב לבד ולא לענין עיקר הלכתא ומודה לאחרים דעיקר הדין דריחא מלתא ע"כ נ"ל לומר בישוב דברי הרי"ף כאשר נתרץ עוד הפעם הא דהקשו ג"כ על הרי"ף דאם לוי רק בדיעבד מתיר מאי מקשה מהא דאין צולין דהא הברייתא לכתחילה קאמר דאין צולין ונ"ל לומר כאשר נאמר טעם הא דלוי אוסר לכתחילה אי אמרינן ריחא לאו מלתא היינו לפי דעת האחרים שכתבו הא דר"ל הלכתא הוא וכ"ע מודה דבפת חמה וחביות פתוחה אסור וזה הריח החזק לכ"ע אסור וכמ"ש תוס' וראש בע"ז ורק פליגו בפת חמה וחביות סתומה או בפת צונן וחביות פתוחה ופליגו רב ולוי אי הא דבשר שחוטה דומה לפת חמה או לאו וגרסו הא לדידי וכיון דמסתבר דדינו של רב דומה לפת חמה וחביות פתוחה ומשו"ה סברו ופסקו האחרים כרב וא"כ כיון דלאחרים גם לוי מודה דיש ריח החזק ביותר דאסור כמו פת חמה וחביות פתוחה ומשו"ה שפיר יש סברה לומר דאף בריח שאינו חזק כ"כ מ"מ אסרו כיון דבאמת בריח חזק גם לוי סבר ריחא מלתא משא"כ אם לא משכחת ריח דאסור כלל מנ"ל לאסור (בפת חמה וחביות פתוחה) לכתחילה כיון דלאו מלתא הוא וא"כ דוקא לפי האמת דהביא הא דר"ל דכ"ע מודה בפת חמה וחביות פתוחה שפיר י"ל דגם לוי סבר דלכתחילה אסור אבל בה"א דאכתי לא אסיק אדעתי' הא דר"ל מקשה שפיר על לוי מהא דאין צולין דמנ"ל לאסור לכתחילה כיון דסבר דריחא לאו מלתא אלא שבאמת לפמש"כ תוס' בע"ז דרב ולוי פליגו אי זה דומה ג"כ לפת חמה וחביות פתוחה קשה להבין במה פליגו אי דומה או לא דהא יכולין לעמוד על הריח אי חזק הוא כ"כ כפת חמה וחביות פתוחה ומשו"ה חידש הרי"ף דגם רב מודה דמה שלמטה מפת חמה וחביות פתוחה לא הוי אז הריח רק משהו רק רב לשיטתו דסבר מב"מ במשהו ומשו"ה אוסר אפילו בריח שאינו חזק כ"כ ולוי מתיר רק בדיעבד אבל לכתחילה אוסר כיון דיש ריח חזק דאוסר אפילו בדיעבד וזה רק לפי האמת דהכל מודים בריח חזק דאסור וא"כ קשה במאי פליגו רב ולוי אי דומה לריח חזק או לא ומשו"ה יצא הרי"ף לחדש דכד דייקת תלי' דינו דרב במימרא דיליה דסבר מב"מ לא בטל אבל קודם דאסיק הא דר"ל דאין לנו היכרח לזה שוב אמרינן דפליגו כפשוטו אי ריחא מלתא או לא אי הוי כטעם גמור ושפיר קאמר רב כר"מ ולא קשה נמי דלמה דחק לומר להא דר"ל דרב ככ"ע דבלא"ה יכול לומר דרב ככ"ע ובמב"מ גם לר"י אסור דבלא הא דר"ל לא הוי אמרינן דטעמא דרב משום מב"מ רק דפליגו אי ריח הוי כטעם גמור או לא ורק מהא דר"ל מוכרח זה לומר לרב דלא פליגו במציאות והכי מתפרשין דברי הרי"ף מתחילה הביא האחרים דסברי הלכתא כרב משום הא דר"ל וכיון דמסתבר הא דרב דדומה לפת חמה וחביות פתוחה משו"ה הלכתא נמי כרב ועוד הביאו הא דרב כהנא ורבא מפרזקי' דמוכח דסברו דריח כזה דומה לפת חמה וחביות פתוחה וע"ז שפיר השיב הרי"ף די"ל דנטמא דרב לא משום דדמי לפת חמה אלא משום דהוי מב"מ אבל לעולם דגם רב מודה דהוי למטה מריח פת חמה וחביות פתוחה וכתב ועוד אפילו סבר רב דדומה מ"מ לא מוכח מרב כהנא ורבא מפרזקי' דסברו דדומה לפת חמה וחביות פתוחה דהא אי אמרינן דכ"ע מודה להא דר"ל ממילא י"ל הא דקאמר לוי שצולין דיעבד קאמר ולא לכתחילה וממילא משום הכי אף מהא דרב כהנא לא מוכח כיון דלמיכל בכותח הוי לכתחילה וגם לוי מודה דאסור אע"ג דלא הוי כריח חזק דפת חמה וחביות פתוחה מ"מ לכתחילה אסור ולא מלשון שצולין לחוד דייק הרי"ף דע"כ לוי לכתחילה אוסר דהא י"ל ג"כ דנקט משום רב דאיירי בדיעבד כמ"ש מהרש"א אלא שכונתו כיון דלוי רק צולין קאמר י"ל דאינו מתיר רק בדיעבד וממילא לא מוכח מרב כהנא דלא כלוי רק לכתחילה אסור משום ריח חזק ודברי הרי"ף מזוקקים בעה"י,
אלא עדיין לא מתורץ הקושיא על הרי"ף מהא דירושלמי דמשמע דלוי מתיר אף לכתחילה דקאמר מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבילה ר"י בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר הרי מפורש דלוי מתיר אפילו לכתחילה ונ"ל דבלא"ה יש לדייק דקאמר ר"י בשם רב אסור משמע דוקא לכתחילה ולא דיעבד ועיין בפר"ח שכתב דע"כ צ"ל הא אסור דקאמר רב אפילו בדיעבד קאמר ולפמ"ש לעיל די"ל לרב דאוסר בשמן אפילו בדיעבד א"כ. יש לגזור כחוש אטו שמן עכ"פ לכתחילה י"ל דהאיבעי הוי מסתמא בשניהם כחושים מדלא נקט מפורש שמן כמו שאמר רב וע"כ בכחוש ומשו"ה מסופק אי בכחוש אפילו לכתחילה מותר וע"ז קאמר רב דאסור לכתחילה משום גזירה כחוש אטו שמן אבל לוי התיר היינו בכחושין דוקא וע"ז הקשה הירושלמי מהא דתנן אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובות טעמא מפני התערובות אבל הא שלא מפני התערובות לא ועיין במפרש שכתב דקושי' הירושלמי מהא דנקט בסיפא אפילו גדי וטלה כקושית הש"ס וכמה גדול הדוחק לומר דכונת הירושלמי על הסיפא שלא הביא כלל בירושלמי ולפי דברינו י"ל לפ"מ שכבר כתב הרמב"ן לתרץ הקושיא על הרי"ף דלוי מודה לכתחילה אסור א"כ מאי מקשה מאין צולין שני פסחים ותירץ הרמב"ן דלישנא דתערובות משמע דיש בו תערובות ממש שנתערב ולא משום חשש לבד וע"ז משני מפני תערובות גופין וא"ש לישנא מפני התערובות ולפ"ז א"ש קושית הירושלמי דהא כיון דהכל על לכתחילה קאי ע"כ הא דאין צולין בשניהם כחושים וזה מטעם גזירה וחשש אטו שמן א"כ לא א"ש נכון לישנ' תערובות ואי הא דאין צולין שני פסחים בשמינים אפילו בדיעבד יאסר לרב וע"כ בשניהם כחושים א"כ בנבילה ושחוטה דליכא תערובות גופין כמ"ש בשם חו"ד שפיר מדייק מאי ארי' מפני תערובות הא שלא מפני תערובות לא היינו היכא דליכא חשש תערובת רק מפני גזירה בעלמא כחוש אטו שמן לא וקשי' לרב דאוסר אפילו בבשר שחוטה ונבילה כנ"ל ליישב ע"נ דברי הירושלמי ע"פ תירץ הרמב"ן על דברי הרי"ף והש"ס דילן דניחא לרב י"ל דסבר דנקט מפני התערובות משום דבשמנים נמי איירי ונקט לכתחילה בשביל כחושים ולא בכחושים לבד איירי ועיין.
ובאופן אחר נ"ל לתרץ דברי הרי"ף מקושי' הראשונים דהנה בפ"ג סוף הל' דם כתב דריחא לאו מלתא קרא מסייע מדאוסר משרת משמע דוקא טעם ומנ"ל ג"כ ריח ועיין בח"ס בחידושיו שמפרש לא שבא להכריע מכח זה כלוי אלא דגם רב מודה דאסור רק מדרבנן מדאיצטרך משרת ממילא לא מוכח רק טעם גמור אבל לא ריח ורק מדרבנן אסור וממילא אזלינן להקל לפסוק כלוי והנה בתוס' חולין צ"ט ע"ב בד"ה שאני ציר דזיע בעלמא הוא כתבו דלא הוי רק מדרבנן ומשו"ה גם מב"מ בטל דבדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטיל וכן כתב הרשב"א שם וא"כ לכאורה אי כל הריח לא אסור רק מדרבנן לא שייך כלל לומר דטעמא דרב משום מב"מ דהא בדרבנן לא אמרינן כן ונ"ל דהנה בח"ס יו"ד סי' פ"ה האריך ליישב דברי הרשב"א שהוכיח מהא דרבא דקאמר מב"מ דליכא למיקם אטעמא בסמ"ך דסבר רבא מב"מ בטל דהא גרס כגון שומן הגיד דלא הוי רק דרבנן ולא מוכח לדבריו דסבר כתוס' דבדרבנן מב"מ בטל ומתרץ שם בטוב טעם די"ל הא דחידש תוס' דלא אמרינן בדרבנן מב"מ לא בטל זה דוקא לאביי דשמעתין אזלי לאביי דיתיב ר"ד קמי' דאביי וכבר הקשו תוס' דלימא משום סליק ולאביי לא קשה דהא לית ליה סליק וע"כ מוכרחים לתרץ דשאני ציר דזיע בעלמא והוכיח הרשב"א כתוס' דבאיסור דרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל אבל לרבא דאית ליה סליק אמרינן אפילו בדרבנן לא בטל כדמוכח מיבמות פ"ב ע"א וא"כ שפיר י"ל דהרי"ף סבר ג"כ להלכתא לרבא דלא מוכרחים אנו לתרץ שאני ציר רק די"ל סליק וממילא אמרינן שפיר דבדרבנן נמי מב"מ לא בטל וי"ל ג"כ טעמא דרב לרבא משום מב"מ הוא אע"ג דריח לא אסור אלא מדרבנן לכ"ע אבל לאביי דסבר בדרבנן בטל א"א דטעמא דרב משום מב"מ וע"כ דסבר דטעם ממש הוי וא"כ י"ל ר' ירמיה דנדחק בברייתא ולא משני מתניתין כרבנן דסברו מב"מ בטל משום דסבר כאביי דבדרבנן מב"מ בטל וע"ז סובב כל הסוגיא כתנאי היינו לר' ירמיה ולאביי דסברו בדרבנן מב"מ בטל וע"כ אפילו שלא במינו נמי אוסר רב ושפיר קאמר לרב מי נימא תנאי והוצרך לתרץ כדר"ל אבל לרבא שפיר י"ל דטעמא משום מב"מ ולא צריכין לדר"ל רק טעמא דרב משום מב"מ ואפילו ר"י מודה לדינו של רב וממילא לדידן לית הלכתא כרב וא"ש ע"נ דברי הרי"ף ועיין.
ועוד אני אומר לפרש דברי הרי"ף דהנה הרשב"א בחולין בסוגיא דזרוע בשלה הקשה דאי אמרינן כשיטת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ האיך קאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דהא טעם כעיקר לאו דאורייתא ותירץ דאפילו אי בא"מ אמרינן לאו דאורייתא מ"מ במב"מ הוי דאורייתא דהא לא תלי' בטעמ' כלל דהא גזה"כ הוא דלא בטל אף דאינו ראוי לנתינת טעם כלל וכיון דלאו בטעמא תליא אין חילוק בין טעמא לממשו ובחידושי הסברתי יותר דברי הרשב"א וא"כ י"ל כן נמי לענין ריחא אע"ג דגרע מטעמא כמו דטעם נמי לא הוי כממשו למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא ואפי"ה במב"מ אסור משום דלא תליא בטעם כלל א"כ גם לענין ריחא י"ל כן וא"ש הא דהביא הרי"ף דוקא הא דרב דלעיל ולא מהא דע"ז דסבר רב כל איסורין שבתורה מב"מ במשהו משום דהתם לא מוכח רק בעין אבל לא טעם אבל מהא דינו של רב מוכח דאפי' בטעם אוסר מצד מב"מ ואע"ג דטעם כעיקר לאו דאורייתא וע"כ כיון דלא תליא בטעם לענין מב"מ לא בטל משו"ה י"ל נמי אע"ג דריחא לאו מלתא מ"מ לענין מב"מ לא בטל דלא צריך להיות כממשו כלל ועפ"ז יש ליישב עוד הפעם קושי' הראשונים מהא דאמר לימא רב כתנאי דהנה דינו של הרשב"א מוכח אי אמרינן טע"כ לאו דאורייתא אבל אי טע"כ דאורייתא לא צריכין לחלק בין מב"מ למבא"מ ועיין בר"ן חולין דלית ליה כסברת הרשב"א ולפ"ז לאביי דסבר טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא ויליף מבב"ח א"ש דרב בלא"ה דהא בכל התורה טע"כ דאורייתא וממילא לאביי ליכא הכרח למימר טעמא דרב ריחא מלתא דוקא במב"מ דהא לאביי אי לאו מלתא וגרע מטעם גם לענין מב"מ אמרינן כן.
אלא דגוף דברי הרשב"א שהוכיח מהא דרב דסבר דאוסרת כל החתיכות משום מב"מ דע"כ צ"ל דלענין מב"מ אמרינן טע"כ דאורייתא צ"ע דהא י"ל כיון דאסרו מדרבנן טע"כ וכמו שאוסר בא"מ גם מב"מ אוסר וע"כ צ"ל דרשב"א לשיטתו דסבר כתוס' דבדרבנן לא אמרינן מב"מ לא בטל ושפיר הוכיח הרשב"א דלענין מב"מ ע"כ טעם כעיקר דאוריית' אלא דלפ"ז לפמ"ש לעיל דזה דוקא מוכרח לאביי אבל לא לרבא א"כ לרבא לא מוכח דברי הרשב"א לומר דבמב"מ אמרינן לכ"ע טע"כ דאורייתא אבל מ"מ י"ל דרשב"א הוכיח לאביי דמתרץ ג"כ דברי רב אבל לפי מה שהעלתי דלאביי דסבר טע"כ דאורייתא ג"כ לא מוכח א"כ אין החידוש של הרשב"א מוכרח לא לאביי ולא לרבא ויש להאריך ע"ד פלפול ותן לחכם ועיין.
והנה עוד הקשה הרמב"ן קושי' חזקה על הרי"ף מהא דצנון שחתכו בסכין דמותר וקאמר האי אפשר למטעמי' והא לרי"ף לא בטל משום דשיל"מ כמו פת שאפאו עם הצלי וזה שנים כתבתי על הגליון הרמב"ן לפ"מ שהביא הב"י סי' צ"ו לשון ת"ה הקצר כיון שאין טעם בשר נרגש בידוע שלא בלע כלום משמע מדבריו דאי לית ביה טעם אפילו משהו לא בלע מדלא קאמר שנתבטל במיעוטו ועיין בנוב"י או"ח סי' ע"ב מה"ת שרצה להוכיח מדברי הרשב"א אלו דסבר היתר בהיתר לא בטל מדהוצרך לומר בידוע שלא בלע כלום וממילא דלא קשה נמי על הרי"ף ואסתגר בזה והנני ידידו חותם בברכה פה פ"ב י"א ניסן תרמ"ג לפ"ק. ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.