אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה לד

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה לד

תשובה לג

הש"ך בסי' פ"ג סקי"א חולק על העט"ז בשני ראשים כדים או חדים אף דאדם הוחזק בכשרות אינו נאמן דודאי משקר בבירור וכן כתב הש"ך סי' פ"ו סק"א בסימני בצים דאף במוחזק בכשרות אינו נאמן דשקר מבורר הוא ועיין בפלתי שחולק על הש"ך ובפר"ח בזה.

הנה באמת מדברי הרשב"א בחדושיו משמע דשני ראשים כדים או חדים ודאי טמאה היא והוי סימן דאורייתא בזה ואפילו מיעוט אינו שיהיה לטהורים שניהם כדים אבל ראה זה מצאתי בחדושי ר"ן בחולין שכתב על הא דקאמר הש"ס חולין ס"ד דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אסי שמנה ספקות הן לבדקו בבצים דידהו וע"כ סימנים לאו דאורייתא בזה והקשה דלמא איכא טהורים דדמיא לטמאים ומשו"ה א"א לעמוד על שמנה ספקות אבל ליכא טמאים דדמי לטהורים ואפשר דסימני טהרה דאורייתא ומתרץ דסבר תלמודא דאם איתא דאיכא טהורים דדמו לטמאים אפשר נמי דאיכא טמאים שדומין לטהורין כמו דאמרינן דאיכא דעורבא דדמי לדיונה וע"כ לאו דוקא דעורבא דא"כ ביצה יותר גדולה מדעורבא לשתרי וע"כ כיון דיש דעורבא דדמי לדיונה ה"נ איכא למיחש לאחריתא ג"כ ודקאמרינן שני ראשיה כדין או חדין טמא לאו ודאי טמאה קאמר אלא דכיון דרובא דטמאים אפילו אמר של עוף פלוני וטהור הוא אינו נאמן יע"ש וא"כ למדנו מדברי הר"ן דדוקא רוב יש אבל מ"מ יש ג"כ מיעוט דטהורים דדמי לטמאים וא"כ יש לומר דמוחזק בכשרות נאמן דהא מצד הרוב לאו שקר ודאי בבירור הוא דהא משכחת עכ"פ מיעוט וכדברי חדושי הר"ן כתב הרא"ש בע"ז דף מ' הא דמשני הש"ס בארא ופלמידא דדמי רישייהו לטמאים לאו דוקא אלא דיש נמי דג טהור דאין לו שדרה ג"כ אלא שזה היה ידוע להם וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה אע"פ שאינם ידועים לנו וא"כ יש לנו לומר דמוחזק בכשרות נאמן אלא שאדרבה יש לחקור לפי מה שכתב הפני יהושע בקדושין דף ס"ד דאף דאין אחד נאמן נגד החזקה מ"מ נגד הרוב נאמן ומה"ט במקולים שיש בתוכו רוב טרפות ומיעוט כשרות נאמן לומר שזה מן המיעוט כשרים היינו טעמא משום דחזקה עדיף יותר מרוב דברוב איכא מיעוט עכ"פ ונאמן העד לברר שידוע לו שזה מהמיעוט אבל בחזקה שיש בחזקת איסור או היתר אינו נאמן ואי אמרינן דיש מיעוט טהורים דדמי לטמאים למאי צריך שידעינן שהוחזק בכשרות דוקא ולמה לא יהיה נאמן כל אדם שבא לפנינו דיש לו חזקת כשרות כל זמן שלא ידעינן שהוא חשוד וגם על הר"ן יש צ"ע דכתב בחולין שם על קושי' תוס' על הש"ס דמקשה וליחוש דלמא דעוף טמא הוא דהא אמרינן דעופות טהורין מרובים משל טמאים ומתרץ הר"ן בחד תירץ דהקושי' דנפרף מיעוט של נבילות וטרפות למיעוט דעוף טמא והוי תרי מיעוטא נגד הרוב ועיין בפלתי שמשתמש בדברי הר"ן אלו בכמה מקומות בסי' א' סקי"ד וכן בסי' ט"ו בסק"א וסק"ג יע"ש ובאמת אין לדמות אהדדי ועיין בח"ס אהע"ז סי' צ' שמחלק בכמה דברים ואין לדמות שאר תרי מיעוטא להא דר"ן ועוד תירץ הר"ן מדנקיט בברייתא דלוקחין ביצים בכל מקום משמע אפילו במקום ידוע דרוב עופות טמאות ומוכח מתירץ זה כדמשני הש"ס מעוף פלוני וטהור דאף נגד הרוב נאמן במרתת ובחדושיו כתב הר"ן דבשניהם כדים או חדים אע"ג דלא הוי אלא רוב אינו נאמן בעוף פלוני וטהור וצ"ע לכאורה.

ונראה לי לישב דהנה השב שמעתתא שמעתתא ו' פרק ז' האריך בדברי הפנ"י אלו ומחלק בטוב טעם ודעת בין רובא דאיתא קמן דיש עכ"פ מיעוט בתוכו והע"א אמר דלו אין ספק כלל דידע המיעוט א"כ לפי דברי העד אינו בכלל רוב כלל דהא לדבריו ליכא תערובות כלל וכמ"ש הגה' מיימוני דאם העד אמר דליכא חזקה כלל ולא בא להוציא מחזקה נאמן כן גבי הרוב דאמר העד שמכיר המיעוט וליכא תערובות אבל ברובא דליתא קמן דכל דבר שבא לפנינו אנו דנין ע"פ הרוב שהוא בטבע כן ואם הע"א מעיד שאינו כן א"כ מעיד נגד הרוב בזה בודאי רוב בטבע עדיף יותר מחזקה ודבריו קלורין לעניים יע"ש וא"כ מיושבים שפיר דברי הר"ן דודאי במקום דשכיח רוב טמאים אע"ג דלא הוי רק מיעוט טהורים נאמן לברר המיעוט מרוב שהוא ידע שהביצה נולד מעוף טהור אבל ביצה שבא לפנינו ושני ראשיהם כדים או חדים דהוי רוב בטבע שטמאים יש להם אין ע"א נאמן ואם כן יש לומר דהלבוש סבר אף על גב דעד אחד אינו נאמן נגד הרוב שהוא בטבע מ"מ מוחזק וידוע בכשרות שאני דאף דאין ע"א נאמן נגד חזקה ורוב מוחזק בכשרות עדיף יותר ועיין בנוב"י תנינא יו"ד סי' ל' שכתב דלא מצינו בפוסקים בדין ע"א שאינו נאמן לאסור שמחלקים אם העד הוא מוחזק בנאמנה ואדם כשר או לא ובאמת נמצא בהגהות אשרי פ"ב דחולין שהביא המרדכי בשם ר"א ממיץ דהקשה האיך נאמן לשוחט דהא אין ע"א נאמן באיסורין היכי דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותירץ דזה דוקא ברקים ופוחזים דומיא דשנים שהאמינו תורה כמו שהן אבל בע"א מהימן וכשר סמכינן עלה אף נגד חזקה והובא ג"כ בב"י סי' א' וזה נמי טעמא דלבוש אלא די"ל דר"א ממיץ סבר זה דוקא נגד חזקה כיון דנגד חזקת איסור דבהמה יש חזקת כשרות דע"א אבל רובא דליתא קמן עדיף מחזקה ככל רוב דעדיף מחזקה וי"ל אף חזקת כשרות דאדם לא מהני ואין ראיה מר"א ממיץ לדברי העט"ז שוב מצאתי שכבר דיבר מזה בפרמ"ג סי' א' במשבצות סק"א יע"ש מ"מ הראני לדעת שיש מקום וטעם לדברי העט"ז ועיין.

וראיתי בכנפי יונה שיצא לתרץ קושי' תוס' שהקשו דאין לחוש לטמאים דמיעוט הם טמאים ואין לחוש למיעוט דקושי' מעיקרא ליתא לפמ"ש הרשב"א דמה"ט מרתת אע"ג דעורבא דמי לדיונה משום דא"א שלא יהיה הכרה במיני ביצים ושיהיה האחד דומה ממש לחבירו וא"כ אין זה ספק להתיר מפני שאפשר שיהיה אחד בעולם שמכירו וידע שהוא איסור ולא עדיף מכל ספק וס"ס דאית ליה ידיעה שאין נחשב בגדר הספקות אלו דבריו אבל לא מוכח כדבריו אי כה"ג לא שייך ביטול ומקרי קבוע ניכר דכן כתב התוס' נזיר י"ב וגיטין ס"ד בצא קדש לי אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים שבעולם כתבו תוס' דלא הוי קבוע ולא אסור רק משום קנסא אע"ג דאשה, שנתקדשה ידעה בבירור ש"מ דתוס' סברו דאם למי שנולד התערובות הוא ספק ואין לאוקמי מי שיודע בודאי שייך ג"כ ביטול וכ"ש אם יש לנו ספק אם יש אחד מי שמכיר ועיין בפלת"י סי' ק"י שכתב ג"כ דלא הוי קבוע אם ידעינן שיש אחד בעולם שמכיר אע"ג דאינו ובפרמ"ג סי' ק"י בחלק הב' מתמה בזה על דברי תוס' ועיין בחות דעת שם מ"מ מוכח מתוס' משני מקומות אלו בחולין וגיטין דאית להו בפשיטות דגם בכה"ג הוי קבוע שאינו ניכר ושייך ביטול והארכתי במק"א.

ותמוהים לי דברי קדוש זקני בח"ס יו"ד סי' ע"א שמתמה על הרמב"ם שסבר דאין לוקחין מן הנכרי רק בט"ע א"כ מאי מקשה מהא דאין לוקחין ביצים טרופות אע"ג די"ל דגם סתם ישראל בחו"ל חשוד שלוקח מן הנכרי טרופות מ"מ דלמא דוקא בנכרי חיישינן בטרופות משום דיש לחוש נמי בשביל טמאים דאינו נאמן לרמב"ם בעוף פלוני משא"כ ישראל דמהימן בעוף פלוני וליכא אלא חשש טרפות לוקחים טרופות דרובא לאו טרפות נינהו יע"ש וקושי' זו אינינו מכיר במחכ"ת דהא הרב המגיד כתב דברייתא זו איירי ע"כ ביש טביעת עין באלו טרופות דאל"כ אפילו שלימים אין לוקחין מן הנכרים לרמב"ם ואשמעינן הברייתא דטרופות לא משום חשש טרפות וא"כ מוכח דגם בשביל חשש טריפות אין לוקחין דלרמב"ם ע"כ בהיכר ע"י ט"ע איירי הברייתא ויותר תמוה שמיד אחר זה הביא בעצמו דברי הה"מ ואולי זה כונתו במה שכתב וי"ל אבל הקושי' מעיקרא ליתא במחכ"ת.

ובאותו תשובה חקר מנ"ל דעוברי דגים אסורין לפמ"ש דביצת שרץ מותר דלא ילפינן מבת היענה רק עוף מעוף א"כ מנ"ל עוברי דגים והעלה מצד הסברא דעוברי דגים יותר שייך להבשר משאר בצים וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א הלכה ז' שכתב ויראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים ולוקין מה"ת וכן ביצי עוף טמא שתלוין באשכול ויש טעם וסברא ששייכים יותר לגוף דהא שאר ביצים העוף והשרץ מטילים הביצים לחוץ וע"כ לא נקשר בגוף כ"כ אבל בעוברי דגים טמאים שמשריץ דוקא מבפנים ולא מטילים לחוץ בודאי נקשרים ותלוים בגוף תמיד כמו ביצים שלא נגמרו בקליפתן ותלוין באשכול ונ"ל שזה שרמז הרמב"ם בדבריו שכתב הנמצאים במעיהם ומה שייכות זה הכא אי נמצאים במעיהם או לא ועוד דהא לא נמצא כלל רק במעיהם דמשריץ רק מבפנים אלא דטעם אתי הרמב"ם למיהב מפני מה המה כקרבי דגים וכבשר ולא שאר ביצים אלא מפני שעוברי דגים טמאים נמצאים רק במעיהם משו"ה שייכי יותר להבשר משאר ביצים שנגמרו לגמרי ולא תלוין באשכול עוד אע"ג דלא יצאו עדיין לחוץ.

אלא דתמוהים לי הרבה דהא באותו פרק הל' א' כתב הרמב"ם כל המאכל וכו' כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים שנאמר ואת בת היענה משמע דגם ביצי דגים טמאים ילפינן מבת היענה וממילא אין לוקין עליהן כמו שאר הדברים שמנה הרמב"ם באותו הלכה והא בביצי דגים טמאים כתב דלוקין עליו וע"כ דלא ילפינן מבת היענה רק דהמה כבשר ממש ולא צריכין לשום ילפותא וצע"ג שלא הרגיש אחד מנושאי כליו בזה ועיין גם בדברי הה"מ שם שכתב דמשו"ה אין לוקין בביצת עוף טמא ועל חלב משום דלא אתי' רק מריבוי והרמב"ם כתב מדכתב מבשרם לא תאכלו וכבר הרגיש בזה במשנה למלך בפי"ג מהל' שגגות והארכתי בחדושי חולין בזה ואכ"מ.

וראיתי ג"כ בתשובת אבא בכ"ס סי' נ' שיצא לישב קוש' מהר"ם שיף דלא אמר תוס' דביצת שרץ בלא ריקמה דמותר לגמרי דנ"מ בסימני ביצת שרץ אי מותר לאכילה וכתב דיש לחוש דלמא דנחש הוא וכיון דטעמא דתוס' משום דילפינן מטומאה א"כ דנחש דלא מטמאה ילפינן מביצת עוף מבת היענה דאסור כמו ביצת טריפה יע"ש ובמחכ"ת לא הבנתי דתוס' כתבו שפיר דיותר יש למילף איסור שרץ מטומאה דיליה מלילף מעוף טמא כיון דזה מין עוף וזה שרץ אלא דאי לאו דמצינן בטומאת שרץ דבעי ריקם הוי ילפינן מעוף כמו דילפינן ביצת טריפה מביצת עוף טמאה אע"ג דאינו דומה לגמרי שזה מין היתר וזה מין טמא אבל מאחר דכבר מדמינן ביצת שרץ לטומאת שרץ דמותר בלא ריקמה א"כ בודאי יותר מסתבר למילף ביצת נחש נמי אע"ג דלא מטמאה מביצת שרץ דמטמאה כיון דתרוייהו באיסור אכילה עובר משום איסור: שרץ מלמילף מעוף טמא שאינו מינו כלל וכיון דבשרץ דטמאים לא מקרי שרץ לחייב עליו עד שריקמה ממילא לשון שרץ משמע דוקא בריקמה גם באלו דלא מטמאים ודברי קדשו צ"ע.

ומה שמפלפל בדברי הכ"ס סי' מ"ה לישב המחבר דנקט התרי בדיקות דש"ס ע"ז ל"ט ולא נמי בדיקת רב אשי דנקטי להדי' יומי' י"ל בפשוט לפי מה שרצה הב"י לפרש דברי הטור דאמר בידוע שהיה לו קשקשים היינו אף שקשקשים קטנים אינם קשקשים אבל בידוע ע"י קשקשים אלו שיש להם קשקשים אחרים אלא שכתב ודוחק אטו גדולים כתיב ומנ"ל להטור לחדש מה דלא מבואר בש"ס אבל מ"מ יש לומר דיש הוי אמינא דקשקשים דלא נראים כלל אף נגד השמש או דוקא נגד השמש ולא ניכרים מבלעדי בדיקה אינם בכלל קשקשים אלא דמוכח מהני בדיקות דגם אלו קשקשים המה א"כ י"ל דנקט הטור וש"ע שני בדיקות אלו דיש רבותא בהני בדיקות דנקט הש"ס דאף קשקשים קטנים כ"כ עד שאינם ניכרים רק ע"י בדיקה דכרכוה בבגד או בכלי נמי מקרי קשקשים ובודאי אלו הוי ניכרים נגד יומא הוי בדקי כן אלא דגם נגד יומא לא הוי חזי ונצרכו לבדיקה אחרת וזה רבותא שפיר דגם קשקשים כאלו נקראים קשקשים וכיון שכבר הביאו הני תרי בדיקות לרבותא דגם אלו נקראים קשקשים תו לא צריך הטור וש"ע להביא גם בדיקת רב אשי להדי' יומא דכ"ש הוא מהני בדיקות כיון דעכ"פ ניכרים הקשקשים נגד יומא ונכון.

והנה מה שכתב בכ"ס שם לפרש דברי הטור בידוע שהי' לו קשקשים גם אני אמרתי כן ומצאתי אח"כ בב"ח וגם בפרי חדש ולפי דברי הרא"ש שכתב דלא סמכינן להתיר דג בראש ושדרה וכתבו רוב מפרשים לפרש דברי הרא"ש כיון דהדג לפנינו בלא קשקשים אע"ג דיש לומר נשרו במים מ"מ כיון דלא שכיח ומיעוט הוי חיישינן ג"כ למיעוט טמאים דדמיא לטהורים משא"כ בטרית שאינו טרופה יע"ש וא"כ בלא"ה לא קשה מהני בדיקות דליחש דלמא נדבקו מדג אחר די"ל דחזיני ראש ושדרה אבל מ"מ כל זמן דלא חזינן קשקשים כלל מלומר דנשרו חיישינן לטמאים אבל כיון דחזינן ג"כ קשקשים בודאי לא חיישינן שמא מדג אחר דהא יש גם ראש ושדרה דרובם טהורים ובודאי הני קשקשים מדג עצמו הוא ולא קשה ג"כ הקושי' על הרמב"ן מהא דרב אשי דחזי ביה צמחי עצרי' דלרמב"ן דלא מקרי קשקשים אם אינם נקלפים א"כ עדיין יש לחוש שמא אינם נקלפים כאשר הקשה בב"ח אלא דכיון דהיה להם ראש ושדרה וגם קשקשים הראש ושדרה מעידים דודאי דג הוא ונקלפים קשקשים ולא צריך אפילו לברר דרוב טמאים אין להם ראש ושדרה אלא דהרמב"ן מדויל ידי' משתלים דהר"ן לעיל הקשה בשם הרמב"ן על הני בדיקות דלמה היו צריכין לאותן בדיקות ותירץ דבדקו ולא נמצא סימני ראש ושדרה דכמו דיש טהורים דדמי רביתייהו לטמאים כן נמי יש טהורים דאין להם שדרה וא"כ לרמב"ן לשיטתו הדרי קושית הה"מ וקושית הב"ח ויש להאריך בפלפול.

ועוד רגע אדבר במה שהבאת קושי' הת"ח ס"פ דטריפות על הא דאמר רב חסדא לר"ה תניא דמסייע לך כל השרץ וכו' לרבות יבחושין שסננן דהא ר"ה מסייע ליה מהבריית' לרבות בורות שיחין וכו' דאמרינן היינו רביתייהו ועוד דלא נקט כדאמר לעיל דלמא פירש לדפנא ותירץ דמביא ראיה לעיקר מילתא דר"ה דסבר בשרץ המים דפריש למנא אסור אע"ג דלא שריץ על הארץ ממש וזה מוכח דוקא מברייתא זו דיבחושין שסננן אסור חזינן דגם בפריש ושרץ בכלי אסור ולא צריך לארץ דוקא אלא שהרגיש בעצמו הא דקאמר הש"ס טעמא דסכנן דהאי דיוקא לא אצטרך ונדחק ונ"ל לישב עפמ"ש הרא"ש שם על הברייתא דשוחה ושותה די"א דוקא שוחה ושותה אבל בכלי אסור לשאוב דחיישינן דלמא פירש בדופני דכלי ועיין בב"י שכתב דדוקא בכלי מבור לאו היינו רביתייהו אבל אם שופך מים מכלי לכלי אע"ג דפירש אח"כ לדופני דמנא לא הוי שרץ דהיינו רביתייהו כיון דהיה מתחילה בכלי ועכשיו נמי בכלי ובד"מ הביא ראיה מהא דר"ה דלא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא משמע דוקא משום חשש דפריש לעיל מצבייתא והדר נפל לכסא אסור אבל לשפוך לכלי אחר בלא צבייתא מותר ולא חיישינן דלמא פריש אלא כיון מהבריית' דשוחה ושותה מותר דמשמע אבל לשאוב בכלי אסור ומוכח דאם שפך המים לכלי ממקום שהיה מתחילה לא אמרינן היינו רביתייהו וא"כ מנ"ל לר"ה בפשיטות דאם שואב מכלי לכלי אמרינן היינו רביתייהו וע"ז מוסיף רב חסדא שפיר והביא ראיה לר"ה גם לזה מהברייתא דיבחושין שסננן משמע דוקא שסננן אסורין אבל בלא סננן מותר אף דשפך מכלי לכלי ויש לחוש דלמא פריש אפ"ה מותרין ובסננן דוקא ומוכח מהברייתא כר"ה דמכלי לכלי אמרינן היינו רביתייהו וא"ש הדיוק דעיקר הראיה מהא דלא סננן דמותר ומיושב הכל שפיר ועיין.

ועוד יש לי דברים אבל הזמן גורם לקצר והנני החותם בברכה מרובה פ"ב יום ה' לסדר חקת התורה רנ"ט לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה