אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה לא

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה לא

תשובה ל

שוכ"ט להרב הגאון המופלג חו"ב המפורסים כש"ת מו"ה נתן נטע סג"ל לנדא נ"י אב"ד דק"ק אשפצין יע"א.

אחדש"ה את ספרו כנפי רננים שו"ת על יו"ד קבלתי ע"נ ומע"כ יודע כי אני עמוס הטרדות ואין לי פנאי לעיין בספרו והצצתי באיזה תשובות ועמדתי על מה שכתב בסימן וי"ו וח' כי ראיתי ומצאתי שגם אני הערותי על איזה דברים שנאמרו ונשנו שם ואמרתי להציע לפניו מה שעמדתי בענינים אלו ובתוכו ימצא תשובה על כמה חקירות ותמיהות בתשובות אלו וראשית דברי כי בש"ס חולין דף מ' ע"א הביא על הא דרב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר"י אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה והנה רש"י בד"ה היתה וכו' הביא ראיה דבעה"ח אע"ג דאין נאסרין להדיוט בנעבד מ"מ בעשה מעשה נאסרו אף להדיוט מהא דאמר ר"י בעבודה זרה דהמשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה ונראה מדברי רש"י מעולא אמר ר"י דהמשתחוה לבהמה חבירו בשעשה בה מעשה אסרה לא מוכח דגם להדיוט יכול לאסור במעשה בשל חבירו די"ל דוקא לגבוה דאינו אוסר בשל חבירו אף לגבוה מ"מ בעושה מעשה אסרה אבל י"ל דוקא לגבוה אבל לא להדיוט וכ"ש לפי מה שכתב תוס' בע"ז דף נ"ד וכן בחולין בסוגיא בד"ה תא שמע דילפינן מכלים דאחז אע"ג דלא נאסרו רק לגבוה וקרא איירי רק לגבוה מ"מ יליף כיון דאסור לגבוה במעשה כל דהו שלא נעשה שינוי בכלים בודאי להדיוט אוסר בשעושה מעשה ושינוי בגוף הדבר כמו שחיטה וא"כ הו"א דר"י באמת לא יליף מכלים דאחז רק לגבוה בשל חבירו אבל לא להדיוט ומשו"ה הביא רש"י הא דמשתחוה לקרקע עולם דבחפר בו בורות אסרן והא דר"י בודאי להדיוט איירי דאי לגבוה המשתחוה לקרקע עולם בלא מעשה אוסר כמבואר בש"ס ע"ז דף מ"ו פ"ב דיש נעבד במחובר לגבוה כמו בבעלי חיים דילפינן מק"ו מאתנן דקאסר אף במחובר וכן מוכח מר"י ובני ר' חייא דפליגו בע"ז באבני הר שנדלדלו אי הוי תפיסת ידי אדם ואוסר להדיוט דבמחובר נאסר לגבוה וא"כ משו"ה הביא רש"י הא דר"י דהמשתחוה לקרקע דאוסר במעשה גם להדיוט.

אלא דעדיין י"ל דלא מוכח מר"י דאוסר במעשה של חבירו להדיוט די"ל דוקא אם הוא שלו דאף בלא מעשה יכול לאסרו לגבוה בשעושה מעשה אסרו להדיוט אבל בשל חבירו דאינו יכול לאסור אף לגבוה בשעושה מעשה לא עדיף המעשה כ"כ לאסרו' אף להדיוט ודי אם יכול לאסור לגבוה דהאי חזינן דמעשה ושימש בעלמא אוסר לגבוה ואינו אוסר להדיוט ובאמת גם לרב הונא י"ל דאיירי רק לגבוה ובתוס' בד"ה שנים אוחזין כתבו מדפריך על ר"נ דוקא מהא דשנים אוחזין משמע דרב הונא אוסר אף להדיוט וצ"ע באמת מנ"ל דרב הונא אף להדיוט אוסר דלמא לא עדיף מעשה כ"כ לאסור של חבירו גם להדיוט וראיתי בחדושי הר"ן ע"ז וכן בריטב"א שכתבו דמוכח מר"ה דאף להדיוט איירי דאי לגבוה אף בלא שוחט לע"ז נמי אסור לגבוה לפסול משום דשחט סימן אחד ונעשה טריפה וע"כ דלהדיוט איירי יע"ש.

ובזה יש ליישב הא דנקט רב הונא סימן אחד והט"ז רוצה להוכיח מזה אע"ג דלא צריך מעשה רבה מכל מקום מעשה טריפה צריך עכ"פ דבלא זה הוי רק מעשה כ"ד ואינו אוסר ונה"כ חולק דאף במעשה כל דהו לחוד נמי אוסר דלא צריך רק מעשה בגוף הבהמה וצריך עיון דאם כן אמאי נקט ר"ה סימן אע"ג דלאו דוקא מ"מ יש לטעות ולפי דברי הר"ן א"ש דהו"א דוקא לגבוה משו"ה נקט סימן אחד דבלא"ה פסול לגבוה אף בלא שחט לע"ז משום טריפה והא דמייתי הא דעולא צ"ל כמ"ש תוס' דלא מייתי סייעתא לעולא ממש להא דרב הונא רק כיון דר"ה סבר כן אמרינן דגם עולא הא דאמר דאוסר ע"י מעשה נמי להדיוט איירי כמו שכתב תוס' לענין מעשה רבה וזוטא.

ומתחילה רציתי לומר כי באמת דרב דימי אמר ר"י בהמשתחוה לקרקע עולם פליג עם הא דעולא אמר ר"י דרב דימי סבר דשל חבירו לא יכול לאסור אף במעשה כמו ר"נ ור"ע ור"י וכר"י בן בתירא וריב"ב דפליגו על הת"ק בנכרי שניסך יינו של חבירו דאי לא תימא הני תרתי מימרא דר"י למה לי כיון דסבר דהמשתחוה לבהמת חבירו ועושה מעשה אסרה להדיוט וכ"ש במשתחוה לקרקע שלו דהא לא נקט בקרקע של חבירו כמו דאמר עולא המשתחוה לבהמת חבירו אלא ודאי דרב דימי אמר ר"י באמת סבר דלא יכול לאסור להדיוט רק בשלו אבל בשל חבירו אין אוסר אף במעשה.

אלא שראיתי בריטב"א ע"ז נ"ד שכתב דמשו"ה הביא בשמעתא מדהמשתחוה לקרקע עולם לומר דאף קרקע שאינו שלו נאסר ע"י שחפר בו בורות שיחין ומערות וצ"ל הא דאשמעינן ר"י תרתי היינו כמו שמבואר הש"ס בע"ז מ"ו ע"א גבי אבני הר שנדלדלו דבהר י"ל דחשיב יותר משום דמחובר ובבהמה י"ל משום שהמה בעלי חיים משו"ה אינו נאסר דאין בו תפיסת ידי אדם וכן בעי רמי בר חמא אי מחובר נאסר לגבוה וא"כ משו"ה צריך ר"י לאשמעינן בבעלי חיים ובמחובר דא"א למילף אחד מחבירו ועיקר ילפותא דר"ה דאדם אוסר הוא מכלי אחז ולרש"י שם בע"ז אף להדיוט אסור בכלי אחז מדלא פרקינהו להדיוט ולתוס' דוקא לגבוה והוכיח ר"ה דאם לגבוה אסור בשימוש בעלמא להדיוט אוסר עכ"פ במעשה בגופו ור"נ דלא יליף מכלי אחז ללישנא דטעמא דר"נ משום לצעורי אבל א"א א"ש משום דאחז ישראל מומר הוי ולא שייך לצעורי וגם בלא"ה לא שייך לצעורי לגבוה אבל ללישנא קמא דר"נ סבר דאא"א לתוס' י"ל דסבר באמת דוקא לגבוה אבל לא להדיוט וגם לגבוה לא אסור רק משום קנסא כדמוכח בע"ז שם דהוכיח דקנסו לבית חוניו משמע דלא הוי בכלי אחז רק קנס דרבנן ומשו"ה מקשה ר"נ שפיר לר"ה מברייתא דשלש חטאות אע"ג דגם הוא סבר דלגבוה אסור אבל רק מדרבנן אבל מ"מ חייב משום שחוטי חוץ כיון דראוי לפנים מדאורייתא ולשיטת רש"י דילפינן מאחז אף להדיוט ולא שייך קנס ע"כ דר"נ סבר כאשר ס"ד דהכנו היינו דאטבלונהו הקדשנו דאקדשינהו ולא שהקדשנו אחרים תחתיהם או דסבר דלא מוכח מדאסרו הכלים גם להדיוט דאדם אוסר להדיוט לפי מה שכבר העיר הר"ן בחדושיו לרש"י היכי מוכח דאדם אוסר מכלי אחז אף להדיוט דלמא דוקא לגבוה אבל להדיוט לא יכול לאסור ומ"מ כלי אחז אסרו להדיוט מה"ט דקאמר הש"ס בע"ז נ"ב ע"ב כיון דאשתמש לגבוה לאו אורח ארעא לאישתמושי להדיוט ומה"ט לא פרקינהו לכלי אחז וכתב הר"ן דצ"ל דסוגי' חלוקות הן ולמאן דיליף אדם אוסר מכלי אחז לא סבר האי סברא דלאו אורח ארעא לאשתמושי להדיוט וסוגי' דבית חוניו אזלי למ"ד אין אדם אוסר דאי אדם אוסר ליכא ראיה דקנסו מכלי אחז ומשו"ה צריך לאסוקי דלאו אורח ארעא אבל אי אדם אוסר א"ש בלא"ה ולא אמרינן ג"כ הדרש דבאו הפריצים וחללוה רק דשיקצו אבני מזבח משום דאדם אוסר ולא צריך לאסוקי ג"כ לסברת דלאו אורח ארעא והא דקאמר דלא יליף מאבנים ששיקצו היינו קודם דילפינן מכלי אחז אבל לאחר דילפינן לא צריכין לסבר' זו עוד וא"ש וא"כ י"ל דר"נ סבר הסברא דבאו בה הפריצים דלדידי' מוכח דהא שקצו אבני מזבח וסבר דלאו אורח ארעא ומשו"ה נאסרו כלי אחז גם להדיוט אבל ר"ה לית ליה הסברא דלאו אורח ארעא ומשו"ה יליף שפיר מדאסרו להדיוט בכלי אחז ולא פרקינהו ע"כ דאדם אוסר גם להדיוט וא"ש גם לשיטת רש"י דלא יליף ר"נ מכלי אחז ולא צריכין לומר דר"נ דרש הא דהקדשנו דלא כר' ובפרט כי משמעות הקרא דהקדשנו אחרים תחתיהם כאשר כתב ג"כ הר"ן בחדושיו דהקדשנו אחרים תחתיהם משמע דאי בהני דאטבלינהו לא הי' צריכין הקדש מחדש ומאי והקדשנו ע"כ דהקדישו אחרים תחתיהם וגם ר"נ יכול לסבור אף לשיטת רש"י דמוכח דנאסרו הכלים גם להדיוט ואפ"ה לא מוכח דאדם אוסר ובארתי הכל לפרש פלוגתא ר"ה ור"נ ועיין.

ושיטת ר"ח דלא פליג ר"נ על ר"ה רק במעשה זוטא אבל במעשה רבה גם ר"נ מודה ורש"י ורא"ש הקשו דא"כ מאי מקשה על ר"נ ממתניתין דמנסך דהוי מעשה רבה ונדבר לקמן מזה והנה גם לרא"ש צ"ע דסבר דמנסך מעשה רבה א"כ להלכתא דפסקינן כר"נ לצעורי וגם ר"נ סבר דאדם אוסר כת"ק דנכרי שניסך מנ"ל באמת דמעשה זוטא אוסר דלמא מעשה רבה דוקא כיון דריב"ב וריב"ב סברו דאף בניסוך אין אדם אוסר מנ"ל לעשות פלוגתא כ"כ ולומר דת"ק סבר דאף מעשה זוטא ולכאורה י"ל דמוכח ממתניתין דשנים אוחזין בסכין דלא הקשה הרא"ש על ר"ח ג"כ דמאי מקשה ממתניתין זו ועכצ"ל כאשר נאמר בחדושי הר"ן חולין כיון דבשותפות שחטו ודאי לא מקרי רק מעשה זוטא ומשו"ה לא קשה רק ממנסך א"כ שפיר כתב הרא"ש דאף דפסקינן כר"נ וכת"ק מ"מ מוכח גם במעשה זוטא אלא שראיתי קונטרס אבא מאוה"ג שהוסיף להקשות דהא להרא"ש דסבר דשייך גם בשותפות לצעורי א"כ י"ל דבאמת מתניתין בשותפות ורק משום לצעורי מתרץ בישראל מומר אבל בלא שותפות באמת לא יכול לאסור רק במעשה רבה ונ"ל לומר דהוכיח הרא"ש מת"ק דגם בזוטא אוסר דנ"ל דודאי הא דסובר הרא"ש דמנסך הוא מעשה רבה אע"ג דמצד הסברא י"ל בהיפך דהא לא ניכר שום שינוי ביין שניסך (ולא יהיה עדיף משימש דכלי אחז שכתבו התוס' דלא מקרי מעשה לאסור להדיוט) וצ"ל דהרא"ש ורש"י סברי דע"י הגבהה מקרי מנסך מעשה רבה כמ"ש תוס' דהרבותא דרבוצה דאע"ג דלא הרביצה, ולא עשה מעשה גדול כ"כ אסרה וכן מפרשו התוס' בע"ז נ"ד ע"א דהגבהה הוא מעשה רבה וא"כ מה"ט סברו רש"י והרא"ש דניסוך הוי מעשה רבה ע"י הגבהה ומתניתין ע"כ בהגבהה איירי ושפיר הקשו אבל בלא הגבהה בודאי לא הוי רק מעשה זוטא וכיון דת"ק נקט סתם נכרי שניסך יינו של ישראל שיכול להיות גם כן בלא הגבהה וע"י שכשוך לחוד מוכח דאפילו מעשה זוטא אוסר של חבירו.

ויותר יש לומר לפי מה שכתב הרא"ש בע"ז דף ס' ע"א בסי' י"ג דתימא הוא לומר דבהורקה לא הוי יין נסך ממש לאסור בהנאה כמו בשכשוך כי עיקר ניסוך בפנים היה דרך הורקה וכן בניסוך דע"ז אמר בגיטין מדאגביה קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך אלמא עיקר ניסוך בהגבהה והורקה ושמא איכא למימר דהיינו דוקא בפני ע"ז אבל שלא לפני ע"ז אין דרך לשפוך אלא לשכשך יע"ש וכיון דברייתא איירי שלא בפני ע"ז דדרכם רק לשכשך ולא להגביה ולהוריק א"כ מוכח שפיר מת"ק דאף מעשה זוטא ומשו"ה פסק הרא"ש וכן להלכתא דגם מעשה זוטא אוסר ובזה אתיא שפיר כמין חומר הא דנקט הברייתא שלא בפני ע"ז וכתב רש"י רבותא אשמעינן ולפי דברינו הרבותא א"ש דאף שלא בפני ע"ז דלא הוי רק שכשוך ומקרי בלא הגבהה רק מעשה זוטא אפ"ה אוסר הת"ק ודו"ק ברש"י שפירש רש"י בד"ה שניסוך ששכשך ידו לתוכו ומאי ביקש רש"י בזה דהא יש ניסוך ג"כ ע"י הגבהה והורקה כמו דאיירי מתניתין דגיטין אלא משום דרש"י סובר כרא"ש דבלא בפני ע"ז דרכו לשכשך לחוד וזה הרבותא ג"כ דנקט שלא בפני ע"ז דאף במעשה זוטא אוסר ועיין ברשב"א גיטין בהיזק שאינו ניכר הא דלא אוקמי שמואל באגביה וניסוך היינו משום דקתני סתם מנסך ולא קאמר הגביהו ונסכו ורב דיליף קנסא מקנסא ולא יכול לומר מערב צריך לדחוק דע"כ מתניתין באגביה איירי והברייתא דתני סתם נכרי שניסוך בלא הגבהה איירי והוי מעשה זוטא.

ולכאורה י"ל דמשו"ה פירש רש"י שכשך ידו לתוכו משום דרש"י לשיטתו דבאגביה קניא ונעשית שלו וכיון דריב"ב וריב"ב פליגו ואמרו לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי דאא"א ע"כ בלא הגבהה איירי אלא שכבר הקשו תוס' על רש"י דהגבהה לחוד לא הוי קנין להיות שלו לאסור רק לאונסין וע"כ צ"ל כמש"כ הר"ן בחדושיו לחולין דרש"י לרבותא כתב לא מבעי בהגבהה והרביצה דקנאה עכ"פ קצת לענין אונסין או כמו שכתבתי אני ישוב לרש"י אבל מכל מקום מודה רש"י דהגבהה אינו קנין להיות שלו לגמרי לאסור דזה מוכרח מקושי' הש"ס ממתניתין דמנסך ועדיין לא היה מוכרח רש"י לפרש בשכשך נכרי דמשמע דהברייתא איירי בשכשך דוקא ועוד דיכול להיות שהגביה שלא ע"מ לקנותו עיין ברשב"א גיטין שם ואין לומר ג"כ משום דרש"י סבר דבהגבהה דהוי מעשה רבה גם ריב"ב וריב"ב אוסרין חדא דרש"י הוכיח מהא דמתניתין דמנסך דאף במעשה רבה אינו נאסר למ"ד אא"א דבר שאינו שלו וגם א"א לומר דריב"ב סבר במעשה רבה דאוסר דקאמר דלאו כל כמינך לאסור יין לאונסו משמע כל זמן שאינו שלו יכול לומר לו לאו כל כמינך אף במעשה רבה ע"כ הנכון כמ"ש מדנקט לפני ע"ז מסתמא בשכשך איירי ולאשמעינן דאפילו במעשה זוטא בלא הגבהה אוסר ועיין.

והנה הרא"ש הביא פלוגתא דרש"י ור"ח אי ר"נ מו"ה במעשה רבה וכבר תמה ביש"ש ופלתי כיון דלהלכתא פסק הרא"ש כלישנא דצעורי ור"נ ג"כ מודה לר"ה לענין דאדם אוסר שאינו שלו במעשה זוטא א"כ למאי נ"מ הביא הרא"ש הפלוגתא ונ"ל ליישב דכתב הרא"ש וכן הביא הש"ע שני דיעות דגם בשותפות לצעורי קמכוין ושיטת הרמב"ם דלא אמרינן לצעורי והש"ך הקשה על זה דא"כ עדיין קשה מדפריך ממנסך דיש לאוקמי בשותפות דמה"ט הוכיח תוס' ורא"ש דאמרינן לצעורי אף בשותפות ונ"ל לתרץ דתוס' הקשו מאי משני באית ליה שותפות דא"כ קשה מנסך היינו מערב ותירצו דמ"מ קמ"ל אע"ג דחייב מיתה לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה ואי לא תני מדמע הו"א בדבר מועט לא קנסו יע"ש.

ולכאורה תמוה מאי קס"ד דתוס' להקשות דהא אמרינן בש"ס גיטין מפורש דבניסוך הרבותא דלא אמרינן קלבד"מ ומה לי אם נאסר יין של חבירו מצד מערב כיון דס"ס חיוב מיתה ג"כ על הניסוך ונ"ל דהנה בכתובות דף ל' ע"ב אמר רב אשי בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וכתב רש"י דסבר רב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור והיינו דלא כרבא בסנהדרין דף י' דאמר פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובה ונפשות לזה שאומרים שבא עליה ועיין בתוס' שם וא"כ לרבא דסבר דחייב בממון לזה ונפשות לזה אם כן גם במנסך בשותפות הוי ממון לזה ונפשות לזה דחייב מיתה משום שניסך יין שלו וחייב בתשלומין בשביל מערב בחלק חבירו ואע"ג דחייב מיתה. ג"כ על חלק חבירו דאף דאין אדם אוסר מ"מ חייב מיתה משום עובד ע"ז מידי דהוי עובד להר דלא נאסר וחייב מיתה מ"מ מקרי נפשות לזה וממון לזה כיון דחייב מיתה ג"כ על חלק שלו כמו בפלוני בא על בת פלוני אע"ג דנפשות לזה הוא ג"כ בשביל הבת כיון דהחיוב מיתה בא ג"כ בשביל פלוני משלם ממון לבת משום נפשות לזה וממון לזה ועיין בפנ"י כתובות שם וא"כ לרבא חייב ושפיר הקשו בקושיתם דהיינו מערב וקים לן בדרבה מיניה לא שייך דהוי נפשות לזה וממון לזה ובתירוצם צ"ל דחזרו דמ"מ שייך קים ליה בדרבה מיניה בלתי הגבהה תחילה כמו שאחלקו והוכיחו בכתובות שם כר"ת דמחלק דוקא גבי עדים זוממין אית ליה לרבא דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שיתקיים הזמה כלפי כל אחד אבל בעלמא מודה רבא דנפשות לזה וממון לזה פטור כרב אשי ועיין.

והנה קושית תוס' יש ליישב דהיינו מדמע לפי שיטת ר"ח דסבר דבמעשה רבה כ"ע מודה דאוסר ומאי דפריך ממנסך צ"ל כמ"ש הרא"ש כיון דהיזק שאינו ניכר לא שמה היזק לא חשוב מעשה גמור וזה לר"י דוקא וא"כ שפיר יש לאוקמי בשותפות ומ"מ לא קשה היינו מדמע דשפיר יש צריכותא לפי מה שכתב תוס' ב"ק דף ק' ד"ה חייב באחריותו דלא שייך במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קנס שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו משום דבעל הכרם נמי מפסיד יע"ש אבל לר"ח דסבר דקושי' הש"ס לר"י דוקא דלא שמיה היזק ומשו"ה לא הוי מעשה רבה ע"כ לית ליה כתוס' דגם בשותפות קנסו משום לא פלוג וא"כ שפיר יש צריכותא דאף דמנסך היינו מדמע אי אוקמינן בשותפות כיון דאוסר ג"כ שלו א"כ הו"א דלא שייך קנס ובמזיד נמי יהיה פטור קמ"ל דחייב ואי תני מנסך משום דהוי הפסד מרובה משא"כ מדמע דהפסד מועט ואי תנא מדמע הו"א ודוקא בהא קנס משא"כ במנסך דאינו אוסר רק בשותפות הו"א דלא שייך קנס כיון דצריך לאסור ג"כ את שלו ומאי דלא קאמר בגיטין כן היינו משום דרצה לומר הצריכותא כדמוקמינן בישראל מומר ולחזקיה בלא"ה לא קשה קושיא תוס' דהיינו מדמע לשיטת ר"ח כיון דסבר שמיה היזק א"כ הוי גמר מעשה ולא צריכין לתרץ באית ליה שותפות ולאו היינו מדמע וא"כ מיושב נמי קושי' תוס' על רש"י הא דלא משני בשותפות כיון דלא אמרינן לצעורי דהא כתב הת"ש דטעמא לצעורי היינו משום דאין אדם עובד בשאינו שלו משא"כ באית ליה שותפות לא שייך לצעורי כיון דיש לו חלק ועובד בשלו ונ"ב אף דלא אמרינן לצעורי בשותפות לא אמרינן דמסתמא עובד ג"כ בחלק חבירו דהא אין דרך לעבוד אלא בשלו ולא אמרינן רק דעובד בחלקו לחוד ומ"מ כל היין אסור משום מערב וא"כ מה"ט לא יכול לתרץ על מתניתין דמנסך בשותפות דא"כ קשה לחזקיה היינו מדמע דאף דלר"י י"ל הצריכותא כמו שכתבתי אבל הש"ס רצה לתרץ גם לחזקיה וליכא צריכותא לחזקיה רק דקמ"ל במנסך דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וא"כ קשה היינו מדמע וקים ליה בדרבה מיניה לא שייך כמו שסברו התוס' ע"כ בקושיתם דהוי נפשות לזה וממון לזה ודלא כר"ת וכיון דלא יכול לתרץ על מנסך בשותפות דא"כ היינו מערב לחזקיה י"ל דגם על מתניתין דשנים אוחזין לא משני בשותפות כיון דע"כ מתניתין דמנסך בישראל מומר כמו שכתב בת"ש לתרץ דברי הסמ"ע מקושית הש"ך וא"כ י"ל באמת בשותפות לא אמרינן לצעורי אבל אי לא אמרינן כר"ח אלא דגם במעשה רבה סבר ר"נ אא"א א"כ קשה גם לחזקיה ממתניתין דמנסך אף ללישנא דאין אדם אוסר כלל ואפ"ה בשותפות מתרץ מתניתין וקשה היינו מערב היינו מדמע ולחזקיה ליכא צריכותא רק משום קים ליה בדרבה מיניה וצריך לומר ע"כ כתירץ תוס' דגם בשותפות יש לומר קים ליה בדרבה מיניה אע"ג דאינו חייב רק משום מערב וא"כ הדרי הקושיא אמאי לא משני גם ללישנא דצעורי בשותפות וע"כ משום דגם בשותפות אמרינן לצעורי ושפיר הביא הרא"ש הא דחולק רש"י ור"ח אי ר"נ מודה במעשה רבה דיש נפקותא בזה אי מוכח דגם בשותפות אמרינן לצעורי או לא וכיון דהרא"ש הסכים לרש"י דאף בגמר מעשה סבר ר"נ ללשנא קמא דאינו אוסר ומשו"ה פסק דגם בשותפות שייך לצעורי מכח קושי' דא"כ מאי הדר ומקשי כיון דכבר אוקמי בשותפות וא"ש ע"ד פלפול ועיין.

ולשיטת רש"י דסבר דגם בגמר מעשה סבר ר"נ ללישנא קמא דאין אדם אוסר א"כ קשה לכאורה קושית תוס' אמאי חזר והקשה קושיות שכבר תירץ ונ"ל בשנישב תחילה הא שכתב לא מיבעי הגביה והרביצה שקנאה ונעשית שלו וכבר הקשו תוס' קושי' חמורות דהא לא קני רק לענין אונסין דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש ועוד דא"כ מאי מקשה ממנסך דהא מכי אגביה קניה אבל בשנדייק השפת יתר ברש"י שכתב שקנאה ונעשית שלו דהא כיון שקנאה בודאי שלו הוא ולא הוי לרש"י לומר רק קנאה או נעשית שלו ע"כ נ"ל דטעמא דרש"י דלא קנאה משום הגבהה לחוד דזה מודה רש"י דהוי רק לענין אונסין אלא כיון דגזלן קונה בשינוי מעשה א"כ כיון דשחט סימן אחד או חצי סימן סבר רש"י בודאי אין לך שנוי מעשה גדול מזה ובלא הגבהה שנעשה עליו גזלן לא קני שינוי מעשה כידוע דלא הוי רק מזיק בעלמא ורק בגזלן דקונה בהגבהה לענין אונסין קונה בשינוי מעשה לגמרי שהוא שלו וזה שדייק רש"י דקנאה ע"י הגבהה עכ"פ לענין אונסין ונעשית שלו אח"כ ע"י שינוי מעשה דשחט סימן ויש לרש"י ראיה לזה מהא דמקשה בב"ק ע"א ע"ב לר"מ כיון דשחט בו פורתא אסרה ואידך לאו דמרי' קטבח והקשו הראשונים שם דלמא ר"מ סבר כמ"ד אא"א דבר שאינו שלו ונדחקו דמקשה להלכתא דאדם אוסר ולמה שכתבתי א"ש כיון דשחט פורתא א"כ קונה ע"י שנוי מעשה מיד קודם גמר שחיטה דלענין דו"ה לא מחייב עד גמר שחיטה כמו שאמרו בש"ס שם דטבחו כולו בעינן וא"כ לכ"ע אדם אוסר כיון שקנאה ע"י שינוי מעשה והגבהה וא"כ לא קשה קושי' תוס' מהא דפריך ממנסך דשם לא הוי שינוי מעשה ומודה רש"י דלא קנאה בהגבהה לחוד להיות שלו רק לענין אונסין ולפי"ז יש ליישב קושי' תוס' שהקשו באית ליה שותפות היינו מערב דתוס' כתבו בגיטין דמקשה על חזקיה ממתניתין דגזל חמץ ועבר עליו הפסח מטבע ונפסל אי אמרינן שמיה היזק אמאי יכול לומר הרי שלך לפניך ובתוס' שם הקשו האיך מדמה מזיק בידים לחמץ שנאסר ממילא וכן מטבע שנפסל ממילא וכתבו דלחזקי' דשמיה היזק א"כ הוי שינוי הניכר וקנאה מצד שינוי מעשה א"כ לחזקיה הוא בשינוי מעשה כמו בבהמה ע"י הגבה' אלא אי אמרינן דאין אדם אוסר ממילא לא הוי שינוי מעשה דהא לא יכול לאסור היין אבל באית ליה שותפות כיון דס"ס היין אסור מכח מעורב א"כ הוי ביין שינוי מעשה כיון דשמיה היזק וממילא יכול לאסור גם חלק חבירו דהא קנאה ע"י הגבהה ושינוי מעשה ולאו היינו מדמע דהא אוסר היין עצמו ולר"י דלא שמיה היזק בלא"ה יש לנו צריכותא כמו שכתבתי דהו"א דלא קנסו משום שאוסר גם את שלו ואי אמרינן כתוס' בב"ק דלא שייך קנס בשותפות א"כ צריך לומר דכל קושי' הש"ס והתירץ בשותפות אתיא רק לחזקיה כמ"ש בפלתי וא"ש תירוץ שלי ממ"נ וזה א"ש ללישנא קמא אבל ללישנא דלצעורי כבר כתבתי אע"ג דלא אמרינן לצעורי בשותפות מ"מ אינו עובד רק בחלקו לחוד ולא בחלק חבירו אלא דנאסר משום מערב א"כ הדרי קושי' תוס' דהיינו מדמע ומשו"ה לא יכול לשנות בשותפות ללישנא דצעורי ולא קשה קושי' תוס' על רש"י וכיון דלא יכול לתרץ במנסך בשותפות מתרץ ג"כ מתניתין דשנים אוחזין בישראל מומרים ושיטת הסמ"ע דוקא בבהמה אמרינן לצעורי בשותפות אבל לא ביין כיון דלאו חלקו היין והקשו הש"ך דהא כל הטעם דאמרינן לצעורי בשוטפות משום דמקשה עוד הפעם א"כ לסמ"ע ג"כ קשה מאי מקשה ממנסך דהא כבר אוקמי בשותפות ולדברינו א"ש דבמנסך לא היה יכול לאוקמי בשותפות ללישנא דלצעורי דקשה לחזקיה היינו מערב ומיושב הכל בעזה"י.

ונראה לי דפלוגת' אי אמרינן בשותפות לצעורי תליא בתרי טעמי דיהיב לנו הת"ש דאי הטעם משום דאין דרך לעבוד אלא בשלו א"כ י"ל בשותפות לא אמרינן לצעורי דהא עובד בשלו אבל אי הטעם משום חזקת כשרות גם בשותפות אוקמינן על חזקת כשרות וכל כונתו רק לצעורי לחברי' והרמב"ם כתב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמרינן לצעורי קמכוין וכבר הרגיש הסמ"ע בחו"מ וכן הת"ש דדבריו סותרין לכאורה דאין אדם אוסר משמע דלא יכול לאסור ואח"כ כתב דלצעורי משמע דיכול לאסור רק אמרינן לצעורי ופירשו דכונת הרמב"ם דאין אדם אוסר היינו שאין דרכו לאסור שאינו שלו דאינו עובד אלא בשלו וכיון דהרמב"ם סבר האי טעמא משו"ה כתב דבשותפות לא אמרינן לצעורי אבל הרא"ש ותוס' סברו דטטמא משום חזקת כשרות משו"ה גם בשותפות אמרינן לצעורי ובהני טעמא תליא ג"כ הפלוגת' דשנים אוחזין ואחד שוחט לשם קדשים דסבר הרמב"ם ג"כ דאיירי בשותפות דוקא ומהרא"ש משמע דאף בלא שותפות עיין בב"י סי' ה' דהסברא דאין אדם עובד אלא בשלו שייך ג"כ בשוחט לשם קדשים דאין דרך להקדיש לגבוה ולשחוט לקדשים במה שאינו שלו וע"כ סבר הרמב"ם דוקא בשותפות נאסר בשוחט לשם קדשים משא"כ לרא"ש דטעמא משום חזקת כשרות אע"ג דעושה איסור בשוחט לחוץ לשם קדשים מ"מ י"ל דטעה וסבר דעושה מצוה ממילא אף בלא שותפות יכול לאסור בשוחט לקדשים דלא שייך לצעורי ואין לנו הכרח לומר כן כיון דלמצוה קמכוין.

ובזה א"ש הא דנקט הרמב"ם בה' שחיטה שותפות ולא ישראל מומר ובה' חובל ומזיק כתב תרוייהו שותפות ומותר ואי דסמיך במומר על חובל ומזיק גם בשותפות היה לו לסמוך ואי דלא סמיך הי' לו להביא ג"כ הא דמומר בה' שחיטה. וראיתי שמצדד ע"ז בקונטרס אבא מאו"הגז"ל, ולדידי לא קשה דהא הרמב"ם כולל כל דברים הפוסלים בשחיטה בהדדי ע"ז ולשם קדשים ומשו"ה לא יכול לומר דבישראל מומר אוסר דלא שייך בשוחט לשם קדשים משא"כ שותפות ומשו"ה הביא הא דישראל מומר בחובל ומזיק דאיירי רק במנסך לע"ז וממילא נלמד גם לענין שוחט לע"ז והא דלא סמך ג"כ על שותפות דהו"א בקדשים לא צריך לשותפות כסברת הרא"ש כיון דמצוה קעביד או מפני מראית עין קמ"ל דגם בקדשים אינו אוסר רק בשותפות ולסברת הרמב"ם דגם בקדשים שייך לצעורי א"כ מוכח דבשותפות לא אמרינן לצעורי דהא על מתניתין דשנים אוחזין ואחד לשם קדשים א"א לאוקמי בישראל מומר וע"כ בשותפות והא דלא מתרץ גם על מתני' דשנים אוחזין ואחד לשם ע"ז כן צ"ל כמו שכתב הב"י דרצה לאשמעינן חידוש דין דגם בישראל מומר לא אמרינן לצעורי' וראיתי שעמדו על דברי תוס' שהקשו על רש"י אמאי חזר והקשה קושיא שכבר תירוץ דמצינו בכמה מקומות בש"ס דמק' אולי יאמר תירץ אחר וללמוד ממנו דין חדש ונ"ל דתוס' סברו דזה אינו רק אם התירוץ האחרון עכ"פ מורווח כמו תירוץ הראשון אבל אם תירוץ השני אינו מורווח בודאי לא היה לו להקשות עוד הפעם מה שכבר תירוץ במורווח ורש"י כתב דתירוץ דישראל מומר אתיא רק כת"ק דהא ריב"ב וריב"ב סברו דאף בנכרי אינו אוסר אבל התירוץ בשותפות אתיא לכ"ע ואי אמרינן גם בשותפות דלא לצעורי קמכוין א"כ מאי חזר והקשה דיותר מורווח לאוקמי מתניתין בשותפות דאתיא לכ"ע מלתרץ בישראל מומר דלא אתיא כת"ק ומשו"ה שפיר הקשה תוס' וא"ש.

והנה הסמ"ע מחלק בין בהמה דאמרינן גם בשותפות לצעורי משא"כ במנסך דלא אמרינן דאי לצעורי היה לו לחלק יינו ולנסך של חבירו לחוד ובזה ישבתי קו' הפלא"ה שהביא בנו בחידושיו בסוף הספר בשם אביו ז"ל בסוגיא דהיזק שא"נ דאמרינן לחזקיה דלא שייך לפטורי גם במזיד כדי שיודיעו דהשתא לאזוקי קמכוין ואודיע לא מודע לו דהא ע"כ במנסך לא אמרינן לצעורי דא"כ לא נאסר היין ושייך כדי שיודיע ולסמ"ע א"ש דמוכח דלא נתכוין לצעורי לבד כי אם נתכוין ג"כ להזיק חבירו דכמו שיש לנו הכרח דע"כ לא כיון לצעורי לחוד משום דא"כ היה לו לחלק היין כן יש לנו הכרח ג"כ דע"כ נתכוין להזיק חבירו דאי לנסך לבד א"כ היה לו לחלק את היין ולנסך את שלו ולמה לו לאסור גם כן חלק חבירו וע"כ דלתרווייהו נתכוין לנסך וגם להזיק לחבירו ובודאי יודיע לחבירו וא"ש והא דמשני הש"ס בישראל מומר היינו לר"י דלא שייך בשותפות קנסא כמש"כ בפלת"י דמה"ט צריך לתרץ בישראל מומר אבל לחזקיה באמת יש לומר דמתניתין בשותפות ובזה מיושב שפיר קושי' מהר"ם שיק ופנ"י בגיטין הם שתמהו על הא דמשני ר"נ דפליגו ר"י ור"מ אי קנסינן שוגג אטו מזיד ולא משני דכ"ע סברו קנסו שוגג אטו מזיד ורק פליגו בכדי שיודיע ולפי דברינו א"ש דהא במנסך ג"כ שייך כדי שיודיע דאי לצעורי לא נאסר היין וע"כ צריך לאוקמי לחזקיה בשותפות אבל לר"י דלא שייך בשותפות קנסא ומתניתין בישראל מומר ע"כ צריך לומר דלא סבר טעמא דכדי שיודיע דא"כ קשה במזיד נמי לפטור ור"נ דרצה לאוקמי הני תנאי כהלכתא כר"י דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לא יכול לומר דכ"ע קנסו שוגג אטו מזיד ובשוגג פטור לר"י משום כדי שיודיע דא"כ קשה במזיד נמי ואתי שפיר.

הנה הפוסקים והראשונים כתבו דהלכתא דאדם אוסר ע"י מעשה ואף ע"י מעשה זוטא כמבואר ברמב"ם וש"ע ואי יכול לאסור ג"כ דבר של רבים ע"י מעשה מצאתי דפליגו בזה הראב"ד והרמב"ן הובא בריטב"א ע"ז דף נ"ג ע"ב שהקש' מאי מביא ר"א ראי' להא דשמואל ישראל שזקף לבינה ובא נכרי והשתחוה דאסרה מהא דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש דהא א"י ירושה הוא להם מאבותיהם ואא"א וע"כ מדפלחו לעגל גלי דעתייהו דניחא להו דלמא אסרו על ידי מעשה ותירץ הראב"ד כיון דשל רבים הוא לא יכול לאסור אף ע"י מעשה והרמב"ן חולק דגם של רבים יכול לאסור יע"ש והר"ן כתב דר"א סבר דאא"א אף ע"י מעשה כריב"ב וריב"ב יע"ש ובזה ישבתי דברי הרמב"ם בפ"ח מה' עכו"ם הל' ב' מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחווה להן אסרן אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומן מותרות שהרי אין בהן תפיסת ידי אדם ולהראב"ד בהשגות כתב ואם מים של רבים הם אינן נאסרים ובשל יחיד אע"פ שעקרן הגל אסורים דפלוגתא דר"י ובני ר' חייא הוא ולא ידעינן בני ר' חייא מאי סבירא להו וספיקא לחומרא יע"ש ופליג על הרמב"ם בתרתי דגם בנתלשו ממילא נאסרים ומים רבים גם ע"י תפיסת יד אדם אין נאסרים ובכ"מ נדחק דאפשר דהיה לו להרמב"ם גרסא דמסייעו דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר"י ועל השגה דמים רבים אינן נאסרים לא תירוץ ועין בב"ח וש"ך סי' קמ"ה.

ונ"ל לישב תרי השגות הראב"ד בחדא מחתא דהראב"ד הביא ראיה דדבר של רבים לא נאסר אף ע"י מעשה מהא דע"ז דף נ"ט ע"א דאוקמי הא דר"י דמים רבים אינן נאסרים בדטפחינהו בידים דאי בתלשו הגל א"כ תסתיים דר"י סבר דאבני הר שנדלדלי אסורות וכיון דאמרי דטפחינהו בידים א"כ הוא עושה מעשה ואפי"ה של רבים אינם נאסרים והרמב"ן נדחק לדחות ראיה זו לשיטתו עיין בריטב"א שם ואי אמרינן דמוכח דר"י סבר דבשל רבים נמי ע"י מעשה נאסר ע"כ מוכח דר"י איירי בתלשינהו גלא דלא עשה מעשה וממילא מוכח דר"י אוסר אבני הר שנדלדלו והנה הסוגיא כאן דמדחי ע"כ סבר דגם ע"י מעשה לא יכול לאסור של רבים אבל באמת ממקומות אחרות מוכח דר"י סבר דיכול לאסור אף בשל רבים דהא בדף נ"ד דיליף ר"י דבעשה בה מעשה יכול לאסור בהמה מכלי אחז וכבר הרגיש הראב"ד לשיטתו דאין יכול לאסור של רבים הא כלי מקדש של רבים הם ונדחק דליחידו של עולם הם ולא של רבים וכמה גדול הדוחק לומר דשייכי לגבוה לחוד ולא של ישראל ג"כ אע"ג דקדושת הגוף הוא מ"מ יש חלק ג"כ לכל ישראל.

וראיתי בכנה"ג סי' ד' שכתב והוי יודע דהא דאמרינן בשיש לו שותפות בה היינו דוקא כשיכול להשתמש בה ואין שום מעיק אבל אם אינו יכול להשתמש ממנו כגון שהוא של הקדש אע"ג דהיה לו גם שותפות כדבר שאינו שלו מקרי ואין יכול לאסרה מדאוכחינן בפרק ר"י דאדם אוסר דבר שאינו שלו מהכלים שהזכיח אחז וגנזום ואי כל שיש לו שותפות בו אע"ג שאינו יכול להשתמש אסרה מאי הוכחה מכלים דאחז שהיה לו שותפות דכל הכלים שהיו בבית המקדש משל צבור הם באים אלא ודאי כיון דאינו יכול להשתמש בהם אע"פ שהיו לו שותפות בו כדבר שאינו שלו הוא ואינו יכול לאוסרם ושמעינן מינה דאם הקדיש איזה דבר להקדש ושחטה לע"ז לא אסרה למ"ד אא"א דבר שאינה שלו עכ"ל ממש ובאמת מש"ס דילן לא משמע כן דקאמר לר"נ כיון דקני' ליה לכפרה כדידיה דמיא אע"ג דאינו שלו ולא יכול להשתמש בו מ"מ כדידיה דמיא וה"נ גם בכלי אחז כן הוא שיש לכל אחד שותפות בו וקשיא האיך יליף מכלי אחז דאדם אוסר שאינו שלו ולפי דברי הראב"ד והרמב"ן א"ש ואין לדברי הכנה"ג הוכחה מהא דכלי אחז דלהראב"ד דסבר דלא מקרי של רבים משום דהוא ליחידו של עולם לבד ומקרי של יחיד א"כ אינו דומה לקרבן של יחיד והרמב"ן כתב לשיטתו דבמעש' גם של רבים נאסר א"כ מאי דקאמר מים של רבים אין נאסרים דמשמע הא דיחיד נאסרים א"כ ממ"נ אי ע"י מעשה גם של רבים נאסרים ושלא ע"י מעשה גם של יחיד לא יכול לאסור וכתב דלא נצרכה אלא של הפקר אע"ג דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף אינו נאסרים הא דיחיד שהם שלו או שהם דיחידים שותפים נאסרין כיון דאית ליה שותפות בגוה וא"כ מוכח מדברי הרמב"ן דאינו דומה שותפות דיחידים לשותפות של רבים וכיון דכלי מקדש שותפות של רבים הוא לא יכול לאסור למ"ד דאין אדם אוסר דלא מהני שותפות שהוא של רבים ושפיר הוכיח הש"ס מכלי אחז דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וממילא יכול לאסור גם של רבים ע"י מעשה כשיטת הרמב"ן דליכא חילוק רק לענין שותפות דנגד חלק של רבים בטל חלק שלו משא"כ אי של יחיד יכול לאסור בשאינו שלו גם של רבים יכול לאסור כיון דתרווייהו אין לו חלק לו ומוכח מכלי אחז דגם של רבים יכול לאסור ע"י מעשה וכיון דר"י יליף מכלי אחז א"כ ליכא לאוקמי הא דר"י דמים רבים אינם נאסרים בדטופחינהו בידים דא"כ גם של רבים נאסרים וע"כ דר"י איירי דתלשינהו גל ותסתיים דר"י אוסר באבני הר שנדלדלו ובני ר' חייא מתירין ושפיר פסק הרמב"ם כבני ר' חייא דאבני הר שנדלדלו מותרים וממילא א"ש ג"כ הא דלא כתב הרמב"ם דבמים של רבים אינם נאסרים דממ"נ אי בדתלשינהו גלא גם של יחיד אינו נאסר ואי בדטפחינהו בידים דעביד מעשה גם של רבים נאסרים ור"י לשיטתו דסבר גם בתלשינהו גלא נאסרים שפיר מחלק בין של רבים לשל יחיד אבל אנן לבני ר' חייא ליכא לחלק דאי בגלא גם של יחיד לא נאסר ובדטפחינהו בידים גם של רבים נאסרים וא"ש.

ועוד י"ל דמוכח לר"י לשיטתו דסבר דגם של רבים נאסרים ע"י מעשה כרמב"ן דבש"ס ע"ז נ"ג אמר ר' אליעזר דמוכח הא דשמואל מדאשריהם תשרפון באש אע"ג דירושה הוא מאבותיהם ואא"א שאינו שלו וע"כ מדפלחי בעגל גליא דעתיה דניחא להו והש"ס מקשה שם דלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא אלא אלקיך ישראל מלמד שאיוו לאלוקות הרבה וא"כ אי לא דרשינן שאיוו לאלוקות הרבה מוכח דאדם אוסר שאינו שלו אף של רבים דהא אשריהם של רבים הוי וע"כ דעל ידי מעשה יכול לאסור אף של רבים ור"א דהוכיח דינו של שמואל צ"ל או דסבר שלא יכול לאסור של רבים או דיכול לאסור אבל סבר ר"א דאין אדם אוסר כלל ושפיר הוכיח בדניחא יכול לאסור של חבירו וצ"ל ג"כ דאיוו לאלקות הרבה אבל אי לא דרשינן כן אין לנו טעם רק דבאמת אסרו ע"י מעשה וגם של רבים יכול לאסור ע"י מעשה והנה ר"י קאמר בסנהדרין ס"ג ע"א אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כליי' ואמר שם כתנאי דאחרים דרשו כר"י ורשב"י אמר והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם אלא מה ת"ל אשר העלוך שאיוו אלקות הרבה וכיון דש"ס מקשה דלמא בעגל ניחא להו ולא בעבודה אחרת מכ"ש דיש להקשות כן לר"י דהא לדידי' לא עבדו ע"ז רק בשיתוף ולא חמור כע"ז בלא שיתוף א"כ בודאי רק בעגל היה ניחא להו ולא בעבודה של הנכרים שהיה עובדים לאשיר' בלי שיטוף ור"י לא דריש שאיוו לאלקות הרבה ומוכח ע"כ מקרא דאשריהם תשרפו באש שאדם אוסר ע"י מעשה אף של רבים ושפיר הוכיח הרמב"ם מסוגי' זו דתסתיים דר"י סבר דאבני הר שנדלדלו אסורים דא"א לאוקמי הא דר"י דמים של רבים אינם נאסרים רק בדתלשינהו גלא וא"ש בעזה"י ודו"ק בדברי הרמב"ם שכתב גבי אבני הר שנדלדלו ועבדו במקומם מותרות ולכאורה שפת יתר דאי זקפן כבר מבואר במק"א דיכול לאסרן משום תפיסת ידי אדם.

ונראה לפי מה שראיתי בע"ז בריטב"א שהביא בשם הרב ז"ל דטלטול בעלמא לא חשיבה תפיסה וכן הוא דלא חשיבה תפיסה בבהמה לאסרה ואע"ג דבזקיפת ביצה מסתפק אי חשיבה תפיסה שאני התם דזקפה רק דלא מינכר כ"כ אבל טלטול בעלמא לא וא"כ י"ל דהרמב"ם סבר באמת דטלטול האבן ממקומו חשוב תפיסה בידי אדם ומשו"ה מדייק ועבדו במקומם ובזה נ"ל לומר כמין חומר הא דנקיט ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז ורש"י ותוס' כתבו מה הרבותא ולשניהם הרבותא דאף בהרביצה כבר יכול לאסור של חבירו.

ולדידי נראה די"ל דהרבותא הוא לענין איסור להדיוט דהא מר"ה תרתי משמע אע"ג דבעלי חיים אינם נאסרים בנעבד מ"מ בשעושה מעשה נאסר גם להדיוט אע"ג דאכתי בעלי חיים נינהו וטעמא דבעה"ח קאמר בש"ס ע"ז משום דאין בו תפיסת ידי אדם משא"כ בשעשה מעשה אוסר ור"ה מעשה כל דהו קאמר וא"כ לא מיבעי הגביה' והרביצה דעשה בה מעשה גדול כמ"ש תוס' בודאי יכול לאסרה אם עושה אח"כ גם מעשה זוטא דמקרי תפיסת ידי אדם אלא אפילו רבוצה כבר ולא עושה תפיסת ידי אדם רק במעשה כ"ד נמי נאסרת לגבוה ואין לומר דמשו"ה נקט רבוצה משום דבאמת בהגבהה לחוד בלא מעשה יכול לאסור דזה אינו תפיסה משום דשאני בהמה דניידו מנפשה וגם נושאת את עצמה בשאינה כפותה אבל מ"מ רבותא איכא בלא הגביה ומשו"ה נקט ר"ה רבוצה כבר וא"ש ומדברי הריטב"א לכאורה משמע דבכפותה י"ל דגם בבהמה נאסר דאינו שייך חי נושא את עצמה ונ"ל דחזקיה מתני הברייתא דתני נעבד אחד שלו ואחד של חבירו אסור בניסוך לה יין בין קרניה וזה אינו מעשה בגוף הבהמה רק שימוש ותפיסת ידי אדם ואפי"ה מהני לאסור ולתוס' שכתבו שם דכל הסוגי' לגבוה איירי אינו מוכח דנאסר בשימוש בעלמא גם להדיוט די"ל לענין הדיוט צריך מעשה בגופו דוקא אבל לשאר הראשונים דכתבו דאיירי חזקיה גם לאסור להדיוט והברייתא דשלו ושל חבירו אסור גם להדיוט איירי א"כ מוכח דגם בשימוש דעלמא נאסר בעה"א גם להדיוט והריטב"א דכתב שם דאיירי בחקק בקרניה וניסך בו יין היינו משום דסבר דאין אוסר של חבירו אלא במעשה בגופו אבל משום איסור דהדיוט י"ל דמודה דלא צריך מעשה בגופו דוקא ובהמה שהגביה והיתה כפותה נמי מקרי תפיסת ידי אדם דלא גרע מזקיפת ביצה ועדיף מיניה ולהרמב"ם דטלטול אבנים מקרי תפיסת ידי אדם א"כ גם בבעלי חיים י"ל בכפותה דאינו נושא עצמו דמיקרי תפיסת ידי אדם ויש להאריך ואכ"מ.

והנה הבאתי פלוגת' הראב"ד והרמב"ן אי יכול לאסור של רבים ולרמב"ן הא דמים רבים אינם נאסרים בלא עשה מעשה ולא נצרכה אלא כשהם של הפקר ובלא עשה מעשה ולכאורה משמע מזה דגם דבר של הפקר לא יכול לאסור בלא מעשה וראיתי בספרו סי' ו' שחקר ומסתפק ושואל על זה אי יכול לאסור של הפקר די"ל דוקא של חבירו לא יכול לאסור אבל של הפקר דאין לו עוד בעלים יכול לאסור והנה מהא דפ"ז דכלאים דאמר ר"ע במעשה באחד שזרע כרמו בשביעית דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו כבר כתב הר"ש שם דאין ענין מתניתין דכלאים דפליגו ר"מ ור"י ור' שמעון אי אדם אוסר של חבירו או לא דבדרשא תליא מלתא דר"מ סבר דדרשינן כלאים מ"מ ר"י ור"ש סברו מדכתיב כרמך ממעט הכתוב של אחרים משו"ה לא הביא בש"ס דילן פלוגתא זו לענין אוסר דבר שאינו שלו ולומר כתנאי כמו שהביא כתנאי מהא דנכרי שניסך ומירושלמי דכלאים ובע"ז שהביא פלוגתא זו על הברייתא דנעבד שלו ושל חבירו אסור משמע דמדמה הא דכלאים לשאר דברים לא דמי נמי להא דמים של רבים לפירש רמב"ן דשאני התם דלא יכול לזכות בשל הפקר דשל רבים הוא משא"כ בשאר הפקר דיכול לזכות בו י"ל דאוסר והלשון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משמע מה שאינו שלו לא יכול לאסור ומלישנא דקאמר ריב"ב וריב"ב לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי משמע דוקא אם היין של אחרים אבל בהפקר יכול לאסור ונ"ל דטעמא דאין אדם אוסר משום דדמה להקדש כמו שאין יכול להקדיש דבר שאינו שלו כן לא יכול לאסור וברא"ש נדרים דף ל"ב הביא בשם ר"א ממיץ דהיכ' שהיה לפניו ככר של הפקר דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בו לא הוי דשלביע יע"ש וא"כ לענין אדם אוסר נמי כיון שבידו לזכות יכול לאסור דלא גרע מהקדש דאדרבה לענין איסור מצינו פלוגתא דאדם אוסר משא"כ לענין הקדש אבל זה דוקא אם זוכה בו לבסוף אבל אם אינו זוכה בו אח"כ לא חל האיסור כלל מעיקרא ואין לדייק מהא דאמר דאא"א דבר שאינו שלו דגם של הפקר לא יכול לאסור מדלא קאמר שלא יכול לאסור של חבירו דבאמת גם בהפקר אם לא זכה לבסוף בו לא יכול לאסור וצריך להיות אח"כ שלו אבל אם לא יהיה שלו כלל גם הפקר אינו אוסר כנ"ל והארכתי מפני כבודו וה' שנותיו יאריך בטוב ובנעימות ידידו הדש"ת פה פ"ב תשרי תרנ"ג לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה