אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה כט

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה כט

תשובה כח

שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג מורג חרוץ ובקי ז"ר יפ"ת בע"פ ב"ע כש"ת מו"ה גרשון ליטש סג"ל נ"י אב"ד דק"ק טאליא והגליל יע"א.

את יקרתו הגיעני ומחזקינא לו טובא על שהתעורר אותי לפרוש אחד מן איסורא רבה ומיד שלחתי אחר אותו איש לדבר על לבו ולכפיי' בדברים ואין לנו עתה כח אלא בפה וה' יעזור.

ונהנתי מדברי תורתו אשר הציע לפני ולולא טרדות בלימוד הישיבה כבר הייתי בא אליו בתשובה מאהבה וגם עתה לא באתי רק לשעשע קצת בדבריו אשר הציע לפני ליתן טעם להשמטת הפוסקים הא דסוף פרק כיסוי דם דאמר ר' זעירא מכסין בעפר עיר הנדחת ויהיב רבא טעמא משום דמצות לאו ליהנות נתנו כבר עמד בזה בכה"ג הובא בפרמ"ג כ"ח במשבצות וכתב די"ל משום דהוי מאיס למצוה כמו בשופר ולולב של ע"ז דלא יטול לכתחילה ותוס' כתב דבכיסוי לא מאיס וע"ז קשה דהא עיקר בזוי מצוה ילפינן מכיסוי דם אלא רבא י"ל דלא סבר דרשא במה ששפך יכסה רק דרשינן מי ששפך יכסה ומשו"ה מכסין אפי' לכתחילה משא"כ לדידן דפסקינן גם בכסוי שלא יהא מצות בזוית עליו ומשו"ה אין מכסין לכתחילה בעפר עיר הנדחת והאריך לישב בזה דברי הלח"מ בהל' שחיטה.

והנה מה דפשיטא ליה דגם בעיר הנדחת יש משום מאיס כמו בע"ז לא משמע כן מתוס' רק דפשיטא להו דעפר עיר הנדחת ליכא משום מאיס דהא כתבו בד"ה והתני' וכו' אפילו את"ל דשרי לכסות בעפר עכו"ם כמו בשל עיר הנדחת לא דמי כסוי לחליצה ולא כתבו בפשוט אע"ג דמותר לכסות בעפר עיר הנדחת ולחלק בין כסוי לחליצה משמע דפשוט לתוס' דבעיר הנדחת ליכא בזוי מצוה משום דלא נעבד העפר רק שהתורה צותה לשרוף הכל משא"כ בלולב ושופר של ע"ז שנעבד השופר והלולב ומשו"ה כתבו ואפילו את"ל דמותר לכסות בעפר עכו"ם וכן בסוכה וביבמות נקטו תוס' כן בלישנא דאת"ל שוב עלה בדעתי מה שכתב המהרש"א על תוס' חולין ק"מ ע"א בד"ה למעוטי וכו' דלכתחילה בודאי אין להביא קרבן מבהמה של עיר הנדחת משום דמאיס והביא ראיה מסוגיא כאן משופר ולולב של ע"ז ועכצ"ל דסבר מהרש"א דלענין קרבן אין חילוק בין שופר ולולב שנעבד או של עיר הנדחת ורק בכסוי מותר ובאמת מלשון תוס' לא משמע כן ושוב ראיתי בכה"ג שכתב בתוך דבריו מתוך משמעות תוס' משמע דליכא בע"נ משום מאיס ובודאי כונתו למה שכתבתי אלא שבאמת תמוה מה הכריח תוס' לזה לחלק בין כסוי לשאר מצות כיון דלא קשה מעיר הנדחת ובפרט שגוף דברי תוס' תמוהין כאשר תמהו עליו בספר כפ"ת בסוכה שם דעיקר בזוי מצוה אתי' מכסוי דם ושפך וכסה במה ששפך יכסה והכנה"ג רצה לומר טעם בדברי תוס' משום דעיקר המצוה הוא על הקרקע וגם בעפר לא שייך בזוי כ"כ ויש ליתן טעם לפי דבריו הא דאמרינן דאבוהון דכולהו דם וגילתה תורה בדם דוקא שלא יהיה מצות בזוית עליו משום דהוי אמינא בכסוי לא שייך זה דהא בלא"ה היא בקרקע ובעפר קמ"ל קרא בכסוי כ"ש בשאר מצות ובזה יש ליישב קצת קושי' תוס' בשבת כ"ב בד"ה אבוהון דלא יליף כולהו מעצי סוכה דנפקי מקרא יע"ש והנה משמע מש"ס שבת שם דכ"ע סברי דרשא דשפך וכסה דמקשה שם על שמואל ולית מאן דפליג על דרשא זו דלא כמו שרצה מעלתו לומר דרבא פליג משום וסבר דילפינן משפך וכסה מי ששפך יכסה וכבר האריך בכה"ג דתרוייהו דרשות מוכרחים מקרא יע"ש ושם מפלפל אי בכל איסורי הנאה אע"ג דמצות לאו ליהנות נתנו מ"מ לכתחילה אסור משום דמאיס והביא דברי מהר"ם די בוטין בתשובה דלכתחילה אסור דהא כתב הרמב"ם בפ"א מהלכת שופר דשופר של עולה בדיעבד יצא משמע לכתחילה אסור ובכה"ג תמה עליו דהא מכסין בעפר עיר הנדחת לכתחילה משמע ואי לכתחילה מודה רבא דאסור אמאי נאיד מאוקימתא דזעירי ל"נ אלא לעפר עפרה דהא ע"כ ר' זעירא בהכי איירי ובאמת היה לו לתמוה ג"כ מדברי הרמב"ם שכתב באותו הלכה הנודר הנאה משופר מותר לתקוע בה משמע אפילו לכתחילה מותר ועיין בט"א בר"ה שכתב די"ל הא דאמר רבא יצא לאו דוקא ואפילו לכתחילה מותר אבל דברי הרמב"ם צ"ע למה נקט בשופר של עולה יצא ובנודר הנאה אפילו לכתחילה אם לא שנדחק ולומר לפי מה שכתב הרשב"א ביבמות טעם דאסור לכתחילה לחלוץ משום דמחזי כנהנה א"כ י"ל דוקא באיסורי הנאה דאסור לכ"ע כמו בע"ז ועולה משא"כ בנודר הנאה דמותר לכ"ע רק לדידיה לא מחזי כנהנה כ"כ ולא מאיס נמי כיון דמותר לכ"ע אלא דקשה מעפר עיר הנדחת דמשמע אפילו לכתחילה ואין לנו רק חילוק תוס' דשאני כסוי ועיין באחרונים בשעה"מ ואבני מילואים סי כ"ח שהאריכו בזה.

ולישב השמטות הפוסקים דלא הביאו הא דמכסין בעפר הנידחת יש לומר לפי מה שהאריכו בסוגי' דמצוה לאו להנות נתנו אי יש הנאת הגוף בהדי מצוה אסור א"כ כיון דאסור לשחוט אם אין לו עפר מוכן לכסות הוי בהדי מצות כסוי הנאת הגוף דהא נהנה שיכול לאכול בשר ע"י שמכסה בעפר ע"נ ועיין בא"מ סימן כ"ח שרצה לומר ג"כ דמה"ט אסור לקדש באיסורי הנאה כיון דאיכא הנאת גוף בהדי מצוה וא"כ גם בעפר נדחת כן כיון דכסוי צורך שחיטה וא"א לשחוט בלא כסוי ואפילו אית ליה עפר אחריתא נמי כמו דאין מערבין לדבר רשות בא"ה אע"ג דיש בית אחר דמ"מ נהנה באותו דבר וי"ל דרבא סבר דאפילו כי איכא הנאת גוף בהדי מצוה נמי שרי ומשו"ה סבר מכסין בעפר עיר הנידחת אבל לפי מה שמתרץ סתם גמרא בנדרים דף ט"ו באומר הנאת תשמישי עליך מוכח ע"כ דהנאת גוף בהדי מצוה אסור כמש"כ הר"ן שם א"כ גם בעפר ע"נ אין מכסין משום שיש הנאת הנאת הגוף בהדי מצוה כסוי ורבא מוקי מתניתין בנדרים באומר גופה לתשמישי עלי ועיין ברשב"א שם ובפלתי סימן יו"ד רצה לומר טעם להשמטת הריף דלא הביא הא דשוחט בסכין של ע"ז משום דשחיטה הוי מצוה ולאו להנות נתנו ולפי מה שכתבתי תליא בשיטת ראשונים אי הנאת הגוף בהדי מצוה שרי והא דאסור רבא בנודר הנאה מן מעין לטבול בימות החמה כבר הביא בשעה"מ בשם מאירי משום דיש לחוש שיהנה אף לאחר שעברה המצוה יע"ש.

אלא שבתי וראיתי שליתא דהא מסוגי' דעירובין ל"א מוכח נגד זה דהא אמרינן שם דכ"ע מודה דאין מערבין לדבר הרשות אע"ג דבידו לילך מ"מ כיון דמצד איסור לא יכול לילך אסור לערוב באיסור הנאה כיון דהוי דבר רשות וא"כ בכסוי נמי כן כיון דהוי רשות לשחוט ולאכול אסור אם לא בשחיטה דמצוה ומה"ט דחוים נמי דברי הפלתי ושפיר קאמר לולא דמסתפינא.

ושוב יצא מעלתו לפלפל בענין דחוי וליישב קו' תוס' ר"פ כסוי דם ד"ה שחט חי' וכו' דכתבו תימא לגרר ולכסי' וכתב משום דדחה בידים בשחט בהמה על דם חיה משא"כ בדם הניתז על הסכין ומתחילה לא הבנתי דבריו דלא שייך דחוי אלא אם נתכסה הדם בעפר כמו כסהו הרוח אבל דם בהמה דלא הוי כסוי כלל לא תדחה הדם ממצות כסוי ושוב ראיתי שמצדד בת"ש לומר דגם בדברים שאין מכסין בו הדם נדחה הדם וכתב בכונת קו' תוס' דלא הוי דחוי כלל משום דבידו לגרור ובאמת הא יכול תוס' להקשות על הא דכסהו הרוח במתניתין יעיי"ש.

ודבריו במח"כ תמוהים דהא כתב תוס' בסוכה ל"ג ע"א בפירוש דזה לא הוי בידו כיון שכבר מכוסה בעפר אין מצוה עוד שיגלה ויכסה בעפר ומשו"ה הוי דחוי דלא נתחייב להוציאו מן הדחוי כיון שכבר נתכסה בעפר אבל אם הוא כיסה בדברים שאין מכסין בו בודאי יש לומר דמחויב להוציאו מן הדחוי כיון שלא נתכסה בעפר ושפיר מקשה תוס' ולגרר ולכסי' כיון דהמצוה עליו שיכסה הדם בעפר וכיון שבידו אפילו דחוי בידים לא הוי דחוי כמו שמבואר בתוס' סוכה שם בהא דהפריש קרבן והמיר דתו אע"ג דהוי דחוי בידים כמו שאמרינן בש"ס זבחים ומ"מ כתב תוס' דצ"ל דזה לא הוי בידו וצריך לחלק בדברים ובזבחים כתב תוס' משום דאין בדעתו לחזור לא הוי בידו יע"ש ובפרט לפי מה שכ' הרא"ש סוף פרק אלו מגלחין דגם כסוי הוי בידו בודאי קשה קו' תוס' דלגרור ולכסה כמו בכסהו הרוח אלא שדברי הרא"ש תמוהין ובחידושי אאמו"ז בח"ס על פרק לולב הגזול הרבה לתמוה עליו דא"כ דהוי בידו מאי מקשה דלפשוט מרב פפא דאין דחוי דהא בכסוי הוי בידו וכן קשה בע"ז דרצה לפשוט מדרב פפא וכן הקשה בספר קרבן נתנאל אלא דמוסיף בח"ס להקשות דא"ת דעכשיו לא סבר החילוק בין בידו ואין בידו וכמ"ש בפ"י דכל הסוגיא בסוכה אזיל לרבא דלא מחלק בין בידו דלא כרב אשי אלא דא"כ קשי' קו' תוס' אמאי לא פשוט ר' ירמיה ממתניתין דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי וסברת בידו ע"כ לא סבר עכשיו ומסיים דצריך נגר ובר נגר לפרש דברי הרא"ש ועיין בשו"ת אאמוז"ל בכ"ס קכ"א פלפול ארוך ונעים.

ולענ"ד נראה דעל גוף סברת הרא"ש חולק תוס' דזה לא הוי בידו משום דאין מצוה לגלות הדם ולכסות כמו בקרבן והדס ולולב דצריך לקיים המצוה ולסלק הדחוי ונ"ל דהרא"ש הוכיח דינו דגם זה הוי בידו מהא דהביא ש"ס שם ע"ב פלוגתא דת"ק דאין ממעטין ומסיק דפליגו באית ליה הושענה אחריתא דלא מחזי כמתקן מנא וע"כ בהושענה כשירה דאי בפסולה אכתי מחזא כמתקן ועיין בפ"י שכתב דע"כ מתניתין נמי באית ליה הושענה אחריתא כשירה דאל"ה לת"ק נמי מותר למעט דלא העמידו דבריהם במקום מצוה וא"כ כיון דאית ליה הושענה כשירה דומה לכסוי דם דהא יכול לצאת בהושנה כשירה ואדרבה גרע מכסוי דעכ"פ מצוה עושה אם מגלה ומכסה, ומזה הוכיח הרא"ש למאי דמסקינן דע"כ באית ליה הושענה כשירה פליגו רבנן וראב"ש מוכח דאף כה"ג דאינו מחויב ומצוה לתקן הדחוי מ"מ הוי בידו כיון שיכול לתקן ולא קשה מאי מקשה דתפשוט מרב פפא דהא בכסוי שאני דהוי בידו דהא בהוי אמינא עד דלא ידע דפליגו באית ליה הושענה אחריתא סבר באמת דכסוי לא הוי בידו כיון שאינו מחויב לגלות ולכסותו אבל למאי דמסיק דפליגו באית ליה הושענה כשירה ואפילו כה"ג סבר תנא דמתניתין דאם מיעטן כשר וע"כ דגם זה הוי בידו ושפיר כתב הרא"ש דלפי האמת אין ראיה מכסוי דשאני התם דהוי בידו ונכון.

אלא שעדיין יש לפקפק דהא הרא"ש כתב דבקטן יש דחוי אע"ג דהוי דחוי מעיקרא ובדחוי מעיקרא נפשוט ממתניתין וצ"ל דרא"ש מחלק ג"כ כמ"ש בתוס' דאין ראיה ממתניתין משום דהוי בידו ואפ"ה כתב הרא"ש בנראה ונדחה דפסול וצ"ל משום דהוי בידו רק באיסור ולענין דחוי מעיקרא דקיל מהני בידו כזה משא"כ לענין נראה ונדחה ועיין בר"ן וא"כ עדיין מנ"ל לרא"ש דבכסוי מהני בידו גרוע אע"ג דאינו מחויב דהא ממתניתין אע"ג דאיירי באית ליה הושענה אחרית' מ"מ אין ראיה רק בדחוי מעיקרא משא"כ בנראה ונדחה כמו בכסוי לא מהני ויש לומר דהרא"ש היה מדמה מסברא אם בדחוי מעיקרא מהני אפילו בתרתי לגריעותא דהוי באיסור וגם אינו מחויב למעט כלל כיון דאית ליה הושענה אחריתא א"כ בנראה ונדחה מהני עכ"פ היכא דבידו לגלות בהיתר אע"ג דאינו מצוה למעט ומה"ט כתב הב"י דגם במיעטן בי"ט פסק הרא"ש דמהני אפילו בנראה ונדחה כיון דלדידן היתר גמור הוא דפסקינן כראב"ש וממילא הוי בידו בהיתר והא דכתב הרא"ש במ"ק דפסול בנראה ונדחה אם מיעטן היינו לת"ק ומביא ראיה דמצינו גם דחוי אצל מצוה אע"ג לדידן אם מיעטן כשר אפילו בנראה ונדחה משום דפסקינן כראב"ש והוי בידו אבל עכ"פ ראיית הרא"ש מת"ק היכא דלאו בידו כמו בקטן שהגדיל שע"ז דן שם אמרינן יש דחוי ואין סתירה בדברי הרא"ש במה שכתב במ"ק למה שכ' בסוכה סתם דכשר אפילו בנראה ונדחה וראיתי בשו"ת כ"ס מאאמ"ו מאוה"ג שתמה על דברי הרא"ש שסתרו אהדדי ובמח"כ קדשו אין סתירה בדבריו.

ועוד י"ל דברי הרא"ש בשנקדים ליישב דברי רש"י שכתב באיבעי דר"י ועכשיו לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה וכבר עמדו בפ"י וכפ"ת על דברי רש"י למאי צריך ומאי כונת רש"י בזה ונ"ל דגם רש"י אית ליה סברת הרא"ש דכסוי הוי בידו אע"ג דאין מצוה לגלות והא דלא דחי הש"ס כן דלא תפשט מרב פפא דשאני התם משום דהוי בידו משום דקשה דא"כ אמאי אמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות על מתניתין דכסוי דם דהא גם על מתניתין דכאן היה יכול לדייק זאת אומרת אין דחוי אצל מצות ואע"ג דהוי בידו הא גם בכסוי דם הוי בידו לגלות ומדלא דייק כן על מתניתין דסוכה ע"כ מוכח דסבר רב פפא דכסוי לאו בידו משום דלא הוי מצוה לגלות אלא אי מחלקין בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה לא קשה כלום דממתניתין דסוכה לא מוכח רק דיחוי מעיקרא ובידו דהא יש לאוקמי באשחור מאתמול ומשו"ה דייק רב פפא יותר על מתניתין דחולין דמוכח אפי' בנראה ונדחה לא הוי דחוי ולעולם הטעם משום בידו ומש"ה כתב רש"י דעדיין לא ידע לחלק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה ומשו"ה לא מתרץ דשאני כסוי דהוי בידו אבל לפי האמת דמסיק חילוק בין נראה ונדחה לדחו' מעיקרא יש לומר באמת דטעמא דר"פ משום בידו כסברת הרא"ש ויש ראיה מרש"י לרא"ש ומיושב הכל שפיר ע"ד ישר.

והנה הפ"י כתב דרש"י סבר דיש מקום נמי לומר דדחוי מעיקרא גרע מנכראה ונדחה וכן משמע מש"ס לקמן דקאמר אלא לאו דאשחור בי"ט אע"ג דלא רצה לפשוט אפי' בדחוי מעיקרא ואפ"ה רצה לאוקמי בנראה ונדחה ולאמת מסיק דנראה ונדחה גרע מדחוי מעיקרא ועיין בכפ"ת הקשה ג"כ דאיפכא הול"ל אי באשחור בי"ט תפשוט נראה ונדחה אלא באשחור מעי"ט וכתב נמי דסבר מתחילה דעדיף נראה ונדחה ולבסוף חזר וכמה גדול הדוחק ונ"ל לפרש דברי הש"ס באופן אחר בהקדמת דברים לישב דברי רש"י שכ' בפלוגתא דר"א בן צדוק וחכמים בהוי אמינא דרצה לומר דפליגו ביש דיחוי או לא הא דנקט בי"ט משום דמסתמא אגדו בי"ט אבל באמת אי אגיד בעי"ט נמי שייך פלוגתתן אי יש דחוי וכבר הקשה מהרש"א דהא מסיק לקמן דאגד הזמנה בעלמא הוא ולא הוי דיחו רק בשנכנס יו"ט שמתחיל זמן המצוה ומתרץ דרש"י סבר הא דאגד הוי הזמנה היינו דוקא אי אין צריך אגד משא"כ אי צריך אגד שעת התחלת מצוה משאגדו והוי דחוי משנאגד יע"ש.

אבל ראיתי שא"א להעמיס בדברי רש"י דהא כ' רש"י בד"ה אלא לבתר דאגוד ואשמעינן האי תנא דלא ילפינן לולב מסוכה משמע הא דקאמר בתר שאגוד פירושו שצריך לאגד וא"כ לאמת דקאמר בתר שאגוד פירושו שצריך אגד וא"כ לאמת דקאמר לעולם בתר דאגדו נמי למ"ד צריך אגד קאמר ואי אין צריך אגוד אע"ג דאגדו לא הוי שום רבותא כיון דאין מחויב לאגוד וכן מן מאי שהאריך רש"י לפרש הטעם הא דאגד הוי הזמנה משום דאכתי לא מטי זמן חיוב מצוה ולא בפשוט משום דאינו מחויבו לאגדו מוכח דרש"י סבר הא דקאמר לעולם בתר דאגדו היינו למ"ד שצריך אגד כאית ספרים שהביא תוס' ומכ"ז מוכח דרש"י נמי סבר כתוס' דאפילו אי צריך אגד הוי הזמנה אלא בפשוט כ"ל ליישב דברי רש"י דהא באמת הסברא לומר דהוי דחוי אם אגד הלולב למצוה ומצוה לאגוד כמו דהוי תעשה ולא מן העשוי למ"ד צריך אגד אף קודם יו"ט כן נמי לענין דחוי דנקראת עליו שם הושענה פסולה משאגדו למצוה אלא דהש"ס מדחה דלא תפשוט מהא דאין דחוי די"ל דהזמנה בעלמא הוא אבל לפי האמת דע"כ תפשוט ממתניתין מהא דאם מיעטן כשר דאין דחוי י"ל דאגד לאו הזמנה הוא אי מצוה לאגדן ומשו"ה לפי האמת פירש רש"י הא דנקטו מיעטן בי"ט אי צריך אגד היינו משום דמסתמא אגדו ממש בי"ט כנ"ל נכון.

ולפ"ז מורוח לנו לישב דברי הש"ס דלכאורה צריך נמי להבין מפני מה לא אמר נמי לעיל דרצה לדייק מרישא דאין דחוי אי דאשחור קודם שנאגד תפשוט דחוי אלא דאשחור אחר שנאגד תפשוט נראה ונדחה כמו שמדייק בסיפא דמתניתין דהא ודאי לפי סברת הש"ס עכשיו דיש דחוי משנאגד דאז נקראת שם הושענה פסולה גם לענין נראה ונדחה כן הוא דנראה משעה שנאגדו ומכל זה נראה לי דקושי' הש"ס לפי מה שכבר העיר בכפ"ת למאי צריך כלל לרישא אם מיעטן כשר דהא מדאמר אין ממעטין בי"ט הא מיעטן כשר כ"ש מיעטן בחול ודאי כשר אפילו אי אגד לאו הזמנה דהא עכ"פ מסיפא מוכח דאין דחוי ויש לומר שזה קו' הש"ס אי דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא ותפשוט דלא הוי דחוי ולמה נקט רישא דאם מיעטן כשר דהוי מיותר ומסיפא מוכח יותר אפילו הוי בידו באיסור כ"ש ברישא בחול דהוי בידו בהיתר גמור וע"ז קאמר אלא דאשחור בי"ט וי"ל דמשו"ה נקט הרישא דאי הוי נקט רק מיעטן כשר הוי אמינא דוקא בדחוי מעיקרא אבל בנראה ונדחה לא ומשו"ה נקט נמי הסיפא דאפילו בנראה ונדחה נמי כשר ואי הוי נקט רק אין ממעטין בי"ט הוי אמינא דאיירי רק באשחור מעי"ט ומשו"ה נקט תרוייהו דהוי מיותר לאשמעינן דאפילו בנראה ונדחה וכן מצינו כמה פעמים בש"ס דרישא מגלה לסיפא וכן איפכא וא"ש קו' הפ"י והכפ"ת הא דקאמר אלא באשחור בי"ט לא רצה לומר דלא תפשוט דחוי מעיקרא אלא ותפשוט דאפילו נראה ונדחה דאל"כ הא דמיעטן כשר מיותר לגמרי כיון שכבר מוכח מהא דאין ממעטין ביו"ט וע"ז משני לעולם דאשחור מאתמול ודוקא בדחוי מעיקרא ונראה ונדחה לא מוכח מסיפא כלל והא דקשה א"כ רישא ל"ל י"ל דאתי לאשמעינן דכשר לאחר שאגדו אפילו באשחור לאחר שאגדו אע"ג דהוי נראה ונדחה ולא תפשוט נראה ונדחה ומ"מ אם מיעטן בחול דהוי בידו ממש בלא איסור אפילו נראה ונדחה לא הוי דחוי ובסיפא אשמעינן בדחוי מעיקרא דלא הוי דחוי אע"ג דלא הוי בידו רק באיסור ולא בנראה ונדחה ומיושבים כל קו' בסוגי' הש"ס בעה"י.

ואציע לפניו מה שאמרתי ע"ד פלפול ליישב דברי הרמב"ם שכ' סתם אם לקטן ביו"ט כשר ולא מחלק בין אשחור בי"ט או בעי"ט והש"ס קאמר דלא כפשוט נראה ונדחה ועיין בב"י שנדחק ועיין בט"ז ופ"י ובכפ"ת שסוגי' אזלא לרבא דלא מחלק בין בידו ונ"ל באופן אחר ידוע מה שהקשו בספרן גדולי אחרונים אמאי מיעטן כשר אם מיעטן בי"ט נימא אי עביד לא מהני ואפילו באיסור דרבנן נמי לא מהני מכ"ש לשיטת הרא"ש שבת דהוי מתקן מנא ממש ואסור מן התורה ותי' לפי מה שכ' תוס' בתמורה בצורם אוזן בכור דלא שייך לא מהני דגם אי נעשה ממילא נמי המום מתיר ולא תליא במעשה ומחשבה דידיה וכה"ג לא שייך אי עביד לא מהני וכן כאן אם נתמעט ממילא נמי כשר אלו דבריהם ועדיין יש להקשות אי אמרינן דחוי אצל מצות א"כ כשנכנס יו"ט ולא נתמעטו הענבים הוי דחוי ולא מהני ורק משום בידו למעט לא הוי דחוי וכל ההכשר הוא רק משום בידו ומשום מעשה דידי' שימעט וכיון דעביד איסור א"כ הדרא קו' לדוכתא דלא מהני וממילא אם נפל נמי לא מהני כיון שהוי דחוי וכל ההיתר הוא רק משום בידו ולפ"ז י"ל הא דלא רצה לומר דנפשוט מכאן נראה ונדחה היינו מה"ט כיון דלא שייך לומר משום דהוי בידו דהא לא מהני ועל ר"י ל"ק די"ל דסבר כאביי דמהני ולא נפשוט כלל אפי' דחוי מעיקרא או כמו שכ' הרשב"א דלפי האמת נפשוט בעי דר"י וזה הכל לרבא אבל הרמב"ם שפסק בכמה מקומות כאביי דאי עביד מהני עיין בלח"מ בפ"ו מהל' בכורות ומשנה למלך בפ"ג מהל' גירושין ובשער המלך שם שהוכיחו מכמה הלכות דהרמב"ם פסק כאביי א"כ הוי בידו ממש דלא כתוס' דמחלק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה משום דהוי באיסור דמאן פליג וכבר תמה פ"י על זה וזה טעמא דרמב"ם דאפילו בנראה ונדחה נמי כשר כן י"ל ע"ד פלפול התלמידים.

ובזה אשים קנצי למילין והנני ידידו הדש"ת פ"ב יע"א אור ליום א' לס' משפטים תרל"ט לפ"ק. ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל תשובה ל.

שוכ"ט לכבוד מר דודי הרב הגאון הגדול חריף ובקי בחדרי תורה ע"ה צדיק כביר שלשלת היוחסין מפורסם בקצוי ארץ כקש"ת מו"ה שמעון סופר נ"י אב"ד דק"ק קראקא יע"א.

נתכבדתי ביקרת מכתב קדשו ואשר בדק לן מר דודי נ"י בדברי החתם סופר יו"ד סימן כ"ט שמתמה שם על הג' מו"ה בונם איגר ז"ל שהקשה ממתני' דהניחו זקן או חולה גיטין כ"ח ע"א דמהני חזקת חי נגד חזקת איסור לשוק במקום זקוקה ליבם ולא מקשה ביותר מחזקת א"א כפשוטה ודבר זה אין לו שחר דהא ממ"נ מותרת מצד אשת איש וברא מזכה אבא ליישב דבריו עפ"י מ"ש תוס' גיטין ע' ע"ב בד"ה התם דעתא צלותא וכו' וא"כ בגט שכ"מ צריך להיות שפוי בדעתו עד לאחר הנתינה וא"כ לולי חזקת חי יש לחוש שמא נטרפה דעתו קודם נתינה. ועדיין חי והגט לא מהני משום שנטרפה דעתו וע"כ חזקת חי שהוא כמו שהיה בשעת כתיבה מהני גם נגד חזקת א"א אלו דבריו הקדושים.

ואמת נכון הדבר ובדברי דודי נ"י ישבתי קושי' באר שבע על הראב"ד הובא ברא"ש פ' אלו טרפות שמדייק מהא דאמר כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש היינו דחוזר לעפרו מדלא קאמר אינו חי ומשו"ה הני תמרי דכדא לאחר י"ב חודש שרי ומתמה עליו ממתני' דהניחו זקן או חולה דהא קאמר בחזקת שהוא קיים ואנו דנין רק אם חי ועיין בח"ס יו"ד סי' ע"ז ולפי דבריו שצריכין אנו לדון לא לבד אם הוא חי רק ג"כ אם לא נטרפה דעתו בשעת נתינה וצריכין לאוקמי בחזקה שהוא שפוי בדעתו כמו בשעת כתיבה א"כ א"ש דנקט בחזק' קיים ולא בחזקת חי כי בחי לחוד לא סגי רק צריך ג"כ שיהיה קיים במעמדו ובדעתו כמו בשעת כתיבה ויש ראיה ממתניתין לדבריו משא"כ הראב"ד דייק שפיר מדלא נקט חי רק קיום משמע שאינו קיים כלל. אולם לא על הח"ס לבד התלונה רק היה יכול להקשות ג"כ על תוס' יומא נ"ה ע"ב ד"ה והא תנן וכו' שכ' הא דרבה שמחלק בין הגיע לגבורות קאי רק על רישא דמתניתין משום חומרא דא"א ומאי חומרא דא"א שייך כאן דהא ממ"נ מותרת משום א"א.

וראיתי בתוס' רע"א ז"ל על משניות שהרגיש בזה ומתרץ די"ל התוס' לאו דוקא קאמר א"א רק איסור יבמה נמי הוי כחומר א"א כמו שסובר המרדכי דהוי דבר שבערוה וראיה מתוס' סוף פ"ק דב"מ ולאחר החיפוש בחי' רע"א על גיטין מצאתי שמיישב דברי תוס' שכ' משום חומר א"א ע"ד שמיישב מר דודי נ"י דברי אבי זקני הח"ס זצ"ל אלא שמדחה שם דהוי חשש רחוק משום דהוי ס"ס שמא אינו חולה כ"כ שנטרפה דעתו ושמא כבר מת.

אלא שמתמה שם על דברי התוס' דהא יש לחלק דברישא אף דאיכא חזקת חי מ"מ איתרע ע"י זקן וגוסס ומשו"ה אזלינן בתר חזקת איסור יבמה לשוק משא"כ בסיפא דיש חזקת היתר מוקמינן אחזקת חי גם בזקן וגוסס ובדברים אלו י"ל קו' תוס' בד"ה תרומה אפשר וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה ואיכא לאקשויי תרומה אתרומה וכן על אביי נמי יש להקשות אמאי לא הקשה מיד מתרומה אתרומה ועל דברי פ"י שיצא ליישב כל זה נמי יש לדקדק דכ' דלא מצינו שיש חילוק בין ב' חזקות לחזקה א' דבאמת מצינו כן לענין יוחסין דחמירא ברוב א' והכשירו בתרי רובא אלא שיש לומר דודאי בהגיע לגבורות כבר איתרע חזקת חי קצת וגם אביי מודה לזה אלא דחזקת חי הוי חזקה דאתי' מכח רובא ומשו"ה אזלינן בתרה אף בחזקת איסור יבמה לשוק דנמי איתרע מכח הגט וחזקה דאתיא מכח רוב עדיף משא"כ חזקת היתר לתרומה כמ"ש בפ"י ומשו"ה מקשה רק מא"א על תרומה וזה לרבה דסבר דוקא בלא הגיע לגבורות א"כ לא היה להקשות מתרומה דמתניתין משום די"ל משום חזקת היתר וע"ז מתרץ שפיר משום דאפשר ולא אפשר אבל לדידן דאפי' בהגיע לגבורות א"כ איתרע חזקת חי וע"ז מקש' מהא דהרי זה גיטך דאיירי אפילו בלא הגיע לגבורות וא"כ לא איתרע חזקת חי כלל ואפ"ה אסורה א"כ גם במתניתין אע"ג דחזקת היתר לתרומה לא איתרע מ"מ חזקת חי איתרע דהא אפילו בהגיע לגבורות איירי ודמי להדדי וקושיא מתרומה לתרומה לא קשיא לרבה רק לדידן וא"ש.

והנה מה דמשמע מדברי תו' רע"א ז"ל דגם חילוק דגוסס לא קאי להתוס' רק ארישא לא כן כתב במל"מ בפ"ד דפסולי מוקדשין דכ' בפשיטות משום דרוב גוססין למיתה גם בתרומה אסורה ומקשה שם על הרמב"ם דלא הביא חילוק דגוסס בפ"ד דפסולי מוקדשין ואי דסמך על ה' גירושין גם בה' תרומות לא היה לו להביא וכן הקשה בלח"מ פ"ו מגירושין ובאמת בפשוט י"ל דלא היה לו לסמוך על ה' גירושין די"ל דשאני התם משום דיש חזקת איסור יבמה לשוק משא"כ בתרומה דיש חזקת היתר לתרומה ומשו"ה הביא בה' תרומות משא"כ בפ"ד דפסולי מוקדשין סמך על ה' תרומות וזה פשוט.

ועוד יש ליישב לפמ"ש הבאתי ראי' לדברי מל"מ דגוסס קאי גם על אינך דמתניתין ולא על הרישא לבד לפי מה שכבר העיר היש"ש בגיטין למאי צריך למימר אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה דהא כיון דאמר בחולה משום דרוב חולים לחיים א"כ אפילו גוסס לא הוי רוב נמי לא הוי בחזקת חי אלא אי אתרומות ואחטאת נמי קאי חילוקו של רבה א"ש דרוב חולים לחיים נקט משום רישא דהוי חזקת איסור לשוק ומשו"ה קאמר רוב דעדיף מחזקה ובגוסס אי הוי ספק הוי מוקמינן בחזקת היתר דתרומה וחזקה דראוי' להביא חטאת ומשו"ה קאמר דוקא רוב גוססין למיתה ומוכח כדברי מל"מ והיש"ש רצה להכריח מכח זה דנקט רוב גוססין למיתה דרצה לאשמעינן דאפילו לקולא סמכינן על רוב זה ובשו"ת מהר"ם פסק דחייב להתאבל אם הניחו גוסס לאחר ב' או ג' ימים וכן מותרת לשוק והא דכ' הטור שמא מת וכן רמב"ם דנקט בגוסס ספק מגורשת היינו אתוך יום או יומים דעדיין לא אמרינן ודאי מת יע"ש ומדברי הרמב"ם פ"י מהל' תרומות ה"ג לא משמע כן שכ' הניחו בעלה גוסס במדינה אחרת בין שהיתה כהנת אשת ישראל או ישראלי' אשת כהן לא תאכל שרוב גוססין למיתה ואי גם להקל סמכינן על רוב זה א"כ בכהנת אשת ישראל אמאי אסורה ולא אמרינן שודאי מת ויהי' מתרת לאחר ג' ימים אלא ודאי דלא סמכינן להקל והטעם י"ל אע"ג דהוי רוב מ"מ יש נגד רוב זה ב' חזקות חזקת חי וגם חזקת איסור לתרומה וכשיטת הריב"ש ורוב לא עדיף מב' חזקות והוי ספק השקול ומשו"ה בין כהנת שנשאת לישראל ובין ישראלית שנישאת לכהן שניהם אסורים ומהאי טעמא י"ל לשי' הרמב"ם דאין חייב להתאבל דהוי נמי חזקת חי וחזקת שאינו אבל עיין בבכור שור מ"ק או אולי רק בתרומה החמיר הרמב"ם משום דאפשר אבל עכ"פ חידש הרמב"ם כאן דלא סמכינן להקל על רוב גוססין א"כ ל"ק קו' הלח"מ דמשו"ה כתב הרמב"ם דין גוסס בה' תרומה דנקט דין חדש מה דלא ידעינן עוד מה' גירושין כנ"ל.

ויען כי אמרתי קצת דברי הלכה עם דברי דודי הג' נ"י אציע ג"כ לפניו דברי אגדה מ"ש בס' השבוע עם דברי קדשו ליישב מדרש פליאה שראיתי בס' ישמח משה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא לתוך חוטמיהן של נדב ואביהו ענו שרפי קודש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה ותמוה ונ"ל כי הקרא אמר בקרבתם לפני ה' כי עיקר החטא של נדב ואביהו היה כאשר אמר ויראו את אלקי ישראל ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו שהיו נכנסים לפנים ממדרגתם אשר הוגבל להם כאשר הובא במדרש על פסוק ויעל משה ואהרן נדב ואביהו שהיה לכל אחד מהם תחום וגבול בפני עצמם עד היכן יכולים לעלות אבל נדב ואביהו מתוך שהיו משתוקקין להשיג יותר ע"כ פרצו הגבול ויעפילו לעלות ונכנסו לפנים ממחיצתם מתוך תשוקתם וזה היה אש זרה כי לא ניתן להם רשות לזה וזה הוא בקרבתם לפני ה' ולא אמר בהקריבם כי החטא היה שקרבו ביותר וראו מה שלא היה ברשותם לראות.

ושמעתי מפי דודי הגאון נ"י לפרש דברי ש"ס ברכות י"ג ע"ב א"ל רב לר' חייא לא חזינן ליה לרבי דמקבל עליו מלכות שמים א"ל בר פחתו בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים היינו באמת אצל רבי אשר זקף עשר אצבעותיו שלא נהנה כלום מעשרו והגיע למדרגה גדולה כזו שנקרא רבינו הקדוש עבודת השם לא היה אצלו עול כי כבר לבו חלל בקרבו אלא שזה שהיה צריך להעצים את עינו שלא לכנוס לפנים ממחיצתו מה שלא ניתנה רשות לעין לראות זה היה אצל רבי עול וע"ז קאמר בשעה שמעביר ידיו על פניו שלא לראות אז היה מקבל עליו עול מלכות שמים והדברים מתוקים וגם העונש שנכנסו שני פולמסין של נורא בחוטמיהן וגופן היה קיים ונשמתם נשרפת היה מורה על זה כי ח"ו לא חטאו בגופם כי היה מזוכך ונקי מכל רק בנשמתם חטאו על כן היה גופם קיים ורק נשמתם נשרפת ואיוב אמר גם במלאכיו ישים תהלה וכבר פירשו כי לא שייך חטא אצל מלאכים אשר אין להם יצה"ר רק אם ירצו להיות הולך בהשגתם כי גם במלאכים יש מדרגות שונות בהשגתם וכבר ביאר הרמב"ם מדרגות המלאכים בפ"ב מה' יסה"ת ה' ז' וזה הוא התהלה אשר ישים במלאכיו ע"כ כאשר ראו שנענשו נדב ואביהו על חטאם ונשמתם נשרפת וגופם קיים ע"כ מיד ענו ואמרו השיבנו ד' אליך ונשובה כי גם אצלם אף שאינם גוף ישנו חטא בנשמתם ודברי המדרש מפורשים היטב וה' יחדש ימינו כקדם ומאד אשמח אם ישמחני בתשובתו הרמה כחפץ ב"א הדש"ת באהבה ברוב קידה פ"ב יע"א יום ו' עש"ק לסדר אחרי תרל"ח ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה