שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק יורה דעה · תשובה כח
שלום לתלמידי הרבני המופלג בתורה ויראה חו"ש מו"ה ישראל חיים ברוין שי' בק"ק נייטרא יע"א.
אחדש"ה מכתבך קבלתי ושמחתי לדעת משלום תורתך ועל מה שעלה ספק בלבך בשחיטת ציפרים ויונים שהביא הש"ך בסי' א' שלא ישחוט אותם גם מומחה ואתמחי בשחיטה רק שישחוט עוף אחר עמו או שישחוט שתי צפרים דלא שכיח שיתנבל שניהם אם אין לו לשחוט עוף אחר או הרבה או אם הוא יו"ט שכתב בכרתי סי' י"ט שלא ישחוט עוף אחר שלא לצורך שלא להרבות בשחיטה ביו"ט אי הדין כמו באתילד ריעותא שכתב הרמ"א סי' י"ט שיברך אח"כ או דשאני התם דאתיליד ריעותא וגרע מצפרים קטנים.
הנה בסי' כ"ה כתב הש"ך הא דלא יכסה ויברך עד לאחר שיבדוק הריאה ובשחיטה מברך קודם היינו משום דלא אפשר בשחיטה דצריך לברך קודם לעשייתן ובודאי טריפות הריאה שכיח דלדידן בנאבדה טריפה ואפ"ה לא מחמירין בשחיטה לברך אח"כ רק בכיסוי משום דאפשר ובודאי לא שכיח יותר שיקלקל השחיטה בצפרים מטריפות הריאה ואפ"ה מברך קודם בשחיטת חי' ועכצ"ל משום דרוב בהמות כשרות הן וה"נ בשחיטה אמרינן כן דרוב שוחטין כהוגן ואע"ג דקשה לשחוט יותר צפרים משאר עופות מ"מ לא שכיח כ"כ כטריפות הריאה ואפ"ה מברכין קודם שחיטה ולא חיישינן משום הריאה וע"כ צ"ל היכי דאתילד ריעותא לפנינו גרע יותר מחשש דשכיח ובירושלמי הובא בש"ך סי' י"ט פליג ר"י סבר דמברך קודם שחיטה ור' יוסי בר נהוראי סבר דחיישינן שמא תתכבל בשחיטה ואנן פסקינן כר"י כמו בש"ס פסחים דף ז' ע"ב דלא חיישינן בשחיטה שמא תתקלקל ולכאורה צ"ע דהא בדף ט' חולין יש פלוגתא בלא בדק בסימנים אי מטמא במשא כנבילה או דאסורה רק באכילה דחיישינן דלא שחט הרוב ואמאי מברך מקודם ולא חיישינן שלא ישחוט הרוב ולפי מה שכתב תוס' דאמרינן רוב שוחטין כהוגן ורק מדרבנן החמירו ופליגי אי החמירו גם לענין טומאה או דאסורה באכילה לחוד י"ל כיון דהחשש ברכה לבטלה רק מדרבנן לא החמירו בברכה שיברך אח"כ אבל הרמב"ם דפסק דהוי נבילה ממש מדאורייתא ועיין בת"ש שהאריך בזה בודאי צ"ע אמאי מברך מקודם כיון דאם לא בדק אי שחט הרוב הוי ודאי נבילה ובפרי תואר סי' כ"ח כתב דאם לא בדק אחר הסימנים יכסה כיון דהוי נבילה עכ"פ מדרבנן והוא לשיטתו בסי' כ"ה דגם הרמב"ם סבר רק מדרבנן הוי נבילה אבל לפי מה שכתבו דמהרמב"ם משמע דהוי נבילה ולוקין ולהרמב"ם כתבו דאף בכיסוי פטור בלא בדק בודאי צ"ע למה יברך ולא חיישינן שלא ישחוט הרוב וגם לא תשא דאורייתא להרמב"ם וצ"ל לפי מה שכתב הרשב"א דמה"ט במומר לתואבון כשר בבודק סכין ולא חיישינן שמא לא שחט הרוב משום דבודק מסתמא אי שחט רוב ואי לא שחט שוחט אח"כ וכתב הראש יוסף אף לדידן דשיהוי מועטת נמי פוסל ובפרט בעוף דהוי שיעור שיהוי מועט צריך לומר דלא מסלק הסכין עד שרואה בשעת שחיטה ששחט הרוב יע"ש וא"כ מה"ט יכול נמי לברך קודם שחיטה דמסתמא רואה ובודק בשעת שחיטה אי שחט הרוב או לא ואין לחוש כלל שלא ישחוט הרוב ולחלדה ודרסה בלא"ה אין חשש ואף דיש חשש משום שמוטה וצריך לבדוק אחריו כמבואר בסי' כ"ה בש"ך שם מ"מ בדיעבד לא חיישינן לשמוטה ורק אם לא בדק בסימנים בשעת שחיטה אז הוי נבילה אבל מ"מ יכול לברך דהא יכול לזהור ולבדוק בשעת שחיטה שישחוט הרוב ובאלו צפרים קטנים אף שלא אתמחי עליהן ויכול לבוא לידי קלקול מאיזה צד כבר כתבתי דלא חמיר משכיח טריפות דריאה וכיון דלא אתיילד ריעותא ממש לא חיישינן ועוד ראיתי בפר"ח סי' א'. שהביא הא דיש"ש בצפרים או בני יונה ומסיים וכל זה אינו מעיקר הדין רק חומרא בעלמא ונכון לזהור בו יע"ש ומשום חומרא וזהירות בודאי לא יעקור הברכה ממקומה ויברך עובר לעשייתן אף באין לו עוף אחר או ביו"ט.
שוב ראיתי בפרמ"ג במשבצות כ"ח ס"ק ט"ו שמתמה מאד כיון דלדידן נאבדה הריאה טריפה איך לא תקנו לברך אחר השחיטה והניח בצ"ע מ"מ הדין כך הוא ועכצ"ל דלא החמירו רק באתיליד ריעותא ממש וא"כ גם בצפרים כן הוא.
ולגודל תמיהת הפרמ"ג יש לומר לפי מה שכתב הש"ך בסי' ל"ט סק"ח דלכ"ע בדיקת הריאה רק חומרא מדרבנן ובדיעבד מצד הדין כשר רק החמירו משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן ומשו"ה לא כתב הרמ"א יש אוסרין רק יש מחמירין דרצה לומר דלאו מדינא אסרו אלא החמירו כדי לחזק דבריהם ובהפסד גדול באמת כתב הרמ"א דיש להתיר יע"ש ועיין ברשב"א פ"ק דחולין דהביא דהטעם בדיקת הריאה משום דמונח לפניו בשעת הפשט הבהמה ונראה כמעלים עין מהאיסור או דשמא ימצא אדם אח"כ שטריפה ויצטרכו לאסור הכלים ובסי' כ"ח כתב הרמ"א בדבר דלא מצינו איסור רק שמחמירים בו חייבין לכסות ועיין בש"ך דצריך לברך ג"כ וא"כ גם בנאבדה הריאה י"ל כיון דעיקר חיוב בדיקה רק מדרבנן והא דאסרו אף בדיעבד בנאבדה הוא רק מצד חומרא בעלמא משו"ה לא תיקנו שיברך לאחר הבדיקה רק בכיסוי משום דאפשר ועיין.
ועוד כתב על הא דפליגו בר"פ אלו טרפות בקרא דוזאת החיה אכול אי טריפה חיה או אינו חיה וכ' הרשב"א דנ"מ לספק טריפה והקשית להרמב"ם דספק מה"ת מותר למנ"מ אשמעינן קרא דחיה או אינו חיה כיון דבלא"ה ספק טריפה מותר ורצית לתרץ לפי מה שכתב מהרי"ט בתשובה דבאפשר לברר גם הרמב"ם מודה א"כ שמא בידינו לברר ע"י שיהוי יב"ח לפ"ד זה לא מקרי אפשר לברר דגם אם יהיה מתה תוך יב"ח מ"מ לא מוכח דטריפה ודאית הוא דלמא ע"י מקרה מתה רק אם חיה יב"ח אז ידעינן דבודאי כשירה אבל גם אם מתה תוך יב"ח אז עדיין רק ספק טריפה ממילא לא צריך להמתין עד לאחר יב"ח כיון דלא יבורר ולא אפשר לברר הטריפות וממילא יכול לאכול גם תוך יב"ח ועיין בחי' הר"ן חולין שם שתמה האיך נחלקו חכמי ישראל בדבר שאפשר לעמוד עליו ישהו את הטריפות יב"ח לראות אם הם חיות או לא ומתרץ שכבר שהו מהן הרבה ולא היה חיות ומי שאומר טריפה חיה מדרך קבלתו לא היה חוזר בו שהיה יכול לומר במקרה מתו או שהיו חולים ואלו היה טבעם חזק היתה מתקיימות יע"ש.
אלא בפשוט היית יכול לומר דגוף הטריפות אפשר לברר כמו ספק דרוסה או נקובת הקוץ וכדומה ע"י בדיקה לאחר שחיטה אבל לאחר יב"ח לא צריך לברר ולבדוק ומהרי"ט מישב קושי' הראשונים מהא דיליף רוב משבירת עצם בפסח דילמא ניקב הקרום ולהרמב"ם מצד ספק מותר והעלה הוא היכי דאפשר לברר גם הרמב"ם מודה וכיון דאפשר לברר הטריפות אף דהתורה אמרה ועצם לא תשברו בו רק ארי' הוא דרביע עליה אבל מ"מ גוף הטריפות אפשר לברורי וזה מקרי אפשר דרק על ילפותא דילמא במקום נקב קשחיט דחי הש"ס דילמא היכי דלא אפשר שאני אלמא דשאר ילפותא מקרי אפשר ועיין בשעה"מ הל' טומאת מת שהאריך בדברי מהרי"ט דלא כתב זאת רק ליישב הרמב"ם אבל מרש"י שם משמע גם אינך ילפותות מקרי לא אפשר וזה דוקא בפסח או פרה אדומה אבל בכל שאר טריפות בודאי אפשר לברורי וגם הרמב"ם מודה דספק מה"ת לחומרא.
ועוד כתבת די"ל בנתערב ספק טריפה בודאי טריפה וכה"ג גם להרמב"ם לחומרא משום דהוי ס"ס להחמיר דילמא ודאי טריפה ודילמא גם הספק טריפה הוי ובס"ס להחמיר כתב הפר"ח דגם להרמב"ם להחמיר וגם בזה הנחת הפשוט דהא באיקבע איסורא הרמב"ם מודה ומה"ת חייב אשם תלוי בשני חתיכות וכאשר כתב מהרי"ט דבאמת בזה פליגו למ"ד בחתיכה אחת מחייב סבר ספק מה"ת לחומרא ולמ"ד בשני חתיכות דוקא משום דאיקבע איסורא סבר דמה"ת להקל רק באיקבע לחומרא וכיון דנתערב ספק בודאי הוי איקבע ואף דע"כ צ"ל דאיירי נמי כשמתה אחת מהן תוך יב"ח דאי שניהם חיות אז לא מהני ג"כ שיהוי דהא בודאי טריפה לא מהני שיהוי יב"ח כמו שכתב הרשב"א ומהרש"ל הובא בסי' נ"ז מ"מ אף כשמתה אחת מהן א"א להתיר מצד ספק מה"ת להקל דהא הרמב"ם בהל' שגגות פסק דגם אכל כלב או נכרי חתיכה אחת משתי חתיכות ולא נשארה רק אחת מ"מ חייב אשם תלוי אע"ג דעכשיו לא איקבע עוד איסור ודאי מ"מ כיון שהיה איקבע איסורא חייב אשם תלוי וממילא גם כה"ג ספק מה"ת להחמיר וא"כ שפיר י"ל דצריך לטריפה אינו חיה כגון בנתערב ספק בודאי ומתה אחת מהן דמ"מ הנשארה אסורה מצד ספק ואם אח"כ חיה יב"ח מותרת דאמרינן כיון דחיתה זו יב"ח בודאי הטרפה מתה וזו שחיתה מותרת ועוד יש לתרץ ואין פנאי להאריך והנני רבך חפץ בהצלחתך פה פ"ב יום ג' לסדר צו תרמ"ט לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.