שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק יורה דעה · תשובה י
שוכ"ט לכבוד הרב המופלג בתורה ויראה מורג חרוץ ובקי בע"פ כש"ת מו"ה אבא חייא הירש נ"י דיין ומורה בק"ק סערעד יע"א.
את מכתבו עם אגורת כסף קדשים לשלוח לא"י קבלתי ובקרוב יקבל כתב קבלה על השילוח ובשולי המכתב הציע לפנינו תמיהתו על דברי הש"ך סי' ל"ה ס"ק י"ז שרצה לתרץ פסקי הרמ"א בהגהות שפסק להתיר יתירת מקמא כשיטת הגאונים ולאסור תרתי ורדות דהא רש"י כתב דמשו"ה יתרת ורדא טריפה משום דהוי יתרת דביני ביני וכיון דיתרת ביני דיני כשר גם תרתי ורדות אין טעם להטריף והעלה הש"ך דהרמ"ה הבין כמו מרדכי והגהמי"י שדעת הרמב"ם להטריף בתרי ורדות אע"ג דהרמב"ם מתיר ביתרת קמא ויהיב טעמא בש"ך דיתרת בצורת ורדא לאו אורחייהו בהכי יע"ש וע"ז תמה דהאיך אפשר לומר כן בשיטת הרמב"ם דגם חסר ורדא כשר דטעמא דלאו אורחייהו היינו משום דאז הוי יתר כנטול הורדא דמי ולהרמב"ם דסבר דיתר כנטול היינו כחסר ולא כנקוב א"כ א"א להטריף כלל יתרת ורדא, במח"כ לא דייק יפה בדברי הש"ך בזה והחליף דברי הט"ז בס"ק ד' עם דברי הש"ך דרחוקים זה מזה לענין דינא דט"ז סבר דטעמא דאוסר הרמ"א שתי ורדות משום דכל יתר כחסר ומצא מזה קולא דאם אינם שניהם במקום אחד כשר והש"ך לא ניחא לי' בזה דמשמע מדברי הרמ"א דאף בכל מקום תרי ורדות טריפה וגם מכח קושי' הפלתי' דהא בין לפירש רש"י ובין לרבינו אפרים יהי' כשרה והפלתי' כתב לתרץ לפי שיטת הרמב"ן דיתר כנטול אותו יתר ממקומו והוי כנקוב ובט"ז לא מטעם זה אוסר ועיין בפרמ"ג מה שנדחק בדברי ט"ז. ובאמת שראיתי שרוצים איזה מאחרונים להעמיס בדברי הש"ך כן דאוסר ג"כ שתי ורדות משום דהוי כנטול היתר וכנקוב ולא משמע כן והעיקר כמ"ש הב"ח בהבנת המרדכי בדברי הרמב"ם דדוקא יתר בצורת אונא סבר הרמב"ם דכשר משום דאורחייהו בהכי משא"כ יתר ורדא דלאו אורחייהו מודה הרמב"ם דטריפה משום דלאו אורחייהו בכך וטריפה משום יתרת מקמא דלאו אורחייהו, וזה כונת דברי הש"ך ועיין בפרמ"ג שם ולא כמו שעלה בדעתו ועיין גם כן בת"ש שקשה על ט"ז דאי יתרת מקמא כשר אם כן אורחייהו בכך ושוב לא מקרי יתרת לומר דהוי כנטול וחסר ועל כן הסכים לדברי הש"ך דמשום יתרת מקמא הוא דטריפה ביתר ורדא ולא מכשיר הרמב"ם יתרת מקמא רק שלא בצורת ורדא דשכיח, ובזה עלה ג"כ כהוגן לתרץ קושי' הפלתי' על הרמב"ם דאי יתרת מקמא כשר א"כ מאי ס"ד דרב אשי למטרף ומאי מתרץ דכל הני חיוי ברייתא הכי אית להו ונדחק כיון דחיוי ברייתא אית להו יתרת חוץ מה' אונות משו"ה מכשיר הרמב"ם כל יתרת מקמא, ולדברי הש"ך א"ש דרב אשי רצה למוריף משום דמצא ורדא וסבר דלאו אורחייהו בכך משא"כ שאר יתרת וע"ז השיב דכל הני חיוי ברייתא אית להו הכי ודוקא חד ורדא אבל תרי דלאו אורחייהו באמת טריפה מצד יתרת דביני וביני.
שוב מצאתי שכן פירש הב"ח דברי הש"ס להרמב"ם לפי הבנת המרדכי דאוסר הרמב"ם בתרי ורדות וגם מה שמדייק שם הב"ח מהטור דמדייק מהרא"ש דאוסר ורדא משמאל דסבר כבעל עיטור דיתרת מקמא טריפה דע"כ לית לי' לחלק בין יתרת ורדא או שאר יתרת גם אני עמדתי ע"ז בעזה"י. ויש לדחות מכמה טעמים וגם הא דרצה מע"כ לפרש דברי המרדכי דקאמר דהרמב"ם פוסק כרש"י לא לענין דתרי ורדות טריפה רק לענין חסר ורדא משום דמפרש בש"ס כרש"י דלא כרבינו אפרים, המעיין במרדכי בפנים יראה דדוחק לפרש כן כי לא נזכר שם מחסר ורדא כלום רק הביא שיטת רש"י דאוסר בשתי ורדות ורבינו אפרים מתיר וע"ז מסיים והרמב"ם פוסק כרש"י משמע דעל איסור שתי ורדות קאי.
ראיתי אח"כ בפ"ת שמדחה כן דברי ספר תורת יקותיאל שרצה לומר כן וספר הזה אינו תחת ידי לעיין בו, ויען כי הפ"ת האריך בדינים אלו לארכו ולרחבו. כדרכו בקודש וכמעט לא הניח לחדש דבר בענינים אלו לרוחב ועוצם פלפולו והוא רב הכמות ורב האיכות ע"כ הקצרתי, וד' ישפות שלומו וטובו, כותב בחפזון, פרעסבורג, אור ליום ד' ויקהל תרמ"ג לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.