שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק יורה דעה · תשובה ג
שוכ"ט לתלמידי הרבני המופלג חרוץ ברק השנון בע"פ נצר נחמד כש"ת מו"ה יוסף ליב סופר שי' יושב על התורה בקהל לאפאש יע"א.
את מכתבך קבלתי עם שאלתך להלכה ולמעשה אבל יען שאתה שואל על מה שעבר ע"כ לא מהרתי להשיבך בעת שהייתי טרידנא טובא ולא באתי רק ללמד במקום אחר אודות שוחט מומחה וירא ד' שידיו מרתתין אם מותר לשחוט ולעמוד לשרת לזבוח דבר זה כבר נפתח בספרן של גדולי אחרונים וכ' בלחם הפנים מי שידיו מרתתים הן מחמת חולשא או מכח טבעי שחיטתו אסורה שרובן דרסות הן, ואפי' אמר ברי לי לא נאמן, תנינא סי' א' השיג על דברי לחם הפנים ששקר העיד בשם מרדכי יען כי כולל ג"כ זקן בן פ' שנה ובזה בודאי לא אסור בדיעבד כמ"ש המרדכי וא"כ גם שאר שהעיד במי שידיו מרתתין דאסור בדיעבד ג"כ אין לסמוך על עדותו ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומתוך דבריך שרצית לישב דברי לחם הפנים ולחלק בין זקן סתם ובין ראינו מי שידיו מרתתים ניכר ונראה שלא עיינת יפה בדברי נוב"י שגם הוא ידע חילוק זה, אלא שכתב מדמדמה הלחם הפנים זקן למי שידיו מרתתים לאסור אפי' בדיעבד וע"ז כתב דהא בזקן כתב מרדכי בפירוש דהוי רק חומרא בעלמא וא"כ גם על עדותו שהביא בשם מרדכי לענין ידיו מרתתים אין לסמוך ואף שיש לחלק מ"מ עדותו אינו זה כוונת הנוב"י ועוד תמה מדברי הגהות רמ"א סי' א' במי שרגיל להתעלף ואמר ברי לי שלא התעלפתי דנאמן ומאי שנא במי שידיו מרתתים שלא יהי' נאמן באומר ברי לי ודברי הלה"פ נגד הרמ"א ע"כ העלה דאין לסמוך עכ"פ בדיעבד על הלה"פ, ולדידי נראה לישב דהא גם בעילוף כתב בב"י סימן א' די"ל אם התעלף בשחיטה ואמר שאע"פ לא שהה ולא דרס אינו נאמן דשמא לא הרגיש מתוך העילוף ורק אם אמר ברי לי שלא התעלפתי נאמן וא"כ י"ל דכוונת הלה"ע ג"כ דוקא אם הי' באמת מרתת בשעת שחיטה ורובן דרסות הן ע"י רתיתה והוא אומר שאעפ"כ לא דרס אינו נאמן די"ל מתוך רתיתה שידיו כבידות עליו אינו מרגיש בדרסה כלל אבל אם אמר ברי לי שלא הי' מרתת בשעת שחיטה נאמן והרמ"א דייק בלשונו ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן דמשמע אבל אם אמר שלא שהה אע"פ שנתעלף באמת אינו נאמן עיין בתב"ש בשמלה והלה"פ כ' אע"פ שאמרו שברי להם שלא דרסו אינם נאמנים היינו אע"פ שהי' מרתתים מ"מ לא דרסו בזה אינם נאמנים אבל אם אמרו שלא הי' מרתתים מודה דנאמנים בברי ועולים דברי הרמ"א עם דברי הלה"פ כהוגן ואין סתירה מרמ"א לדבריו ועיין.
ומה שכתבת שמצאת מקור למה שכ' המרדכי זקן בן פ' שנים שזה יצא לו מש"ס חולין כ"ד ע"ב שאמרו עליו על ר"ח שהי' בן שמנים שנים וה' עומד על רגלו אחת, בזו כבר קדמך בס' תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ד וכ' שאדרבה מדכ' הש"ס תחילה לענין עבודת כהנים משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה עד כמה אר"ח עד שירתת ולא נתבו שיעור לזקנה רק שירתת משמע להיפך דלא תלוי בשנים כלל רק הכל לפ"מ שהוא אדם והביא שם בשם כנסת הגדולה שהביא ראיי' מברזילי' גלעדי שאמר בן שמנים שנה אנכי היום אם יטעם עבדך את אשר אוכל וכו' חזי' שחוש המשוש אינו בשנים אלו ונחלשו כבר רוחותיו אבל גם זה דחה יפה בתשובה שם דהא רב אמר בש"ס בשבת קנ"ב ברזילי שקרא הו' דהאי אמתא דהוי' בי' רבי בתשעין ותרתין שנין והות טעמא קדרא ורבא אמר ברזילי שטוף בזימה הוי וזקנה קופצת עליו אלא הכל לפ"מ שהוא אדם וכ"כ בשמלה חדשה דהכל לפ"מ שהוא אדם ואם ידיו רותתים אפי' בצעיר לימי' לא ישחוט כמ"ש הלה"פ דרוב שחיטות דרסות ואפי' הנב"י לא חולק רק בדיעבד אבל לכתחילה מודה דמעבירין אותו מאומנתו וכן משמע מדברי רמ"א ברגיל להתעלף דוקא בדיעבד כשר אם אמר ברי לי אבל אין מניחין לשחוט לכתחילה והטעם נראה לי כיון דצ"ל ברי לי שלא דרס אם כן אין יכולין ליתן לכתחילה על סמך ששאלו אותו אחר כך דחשינן דלמא משתלי ויאכל קודם כמ"ש תוספת חולין דף ג' ע"ב ד"ה בודק סכין וכו' ומצאתי אח"כ בראש יוסף שפירש כן לענין עלופי והוסיף דגם לש"ך דאפילו בשותק בדיעבד כשר אפ"ה אין ליתן לכתחילה על סמך דמסתמא יאמר דשמא ישכח מלומר וא"כ גם בידיו מרתתים כן דלכתחילה אין ליתן רק בדיעבד כשר וכ"ש שלא להיות שוחט של צבור בקביעות ועיין בהגהות רמ"א סי' א' סעיף ח' די"א דשכור אפי' לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה וכתב בפרמ"ג במשבצות שם בודאי אין למנותו שוחט קבוע על הצבור ואפי' באקראי יש לאסור אם לא בשעת הדחק וכ"ש ידיו מרתתים דרובם דרסות דיש להעבירו שלא לשחוט בקביעות ואפי' באקראי לא ישחוט לכתחילה ואפי' בדיעבד בשאמר ברי לי נמי יש לחקור אמאי יהי' נאמן דהא דע"א נאמן נגד חזקת איסור דבהמה היינו כמ"ש תוס' גיטין דף ב' משום דבידו לשחוט כהוגן ודלמא יקלקל ע"י שיהוי ודרסה אין לחוש דאדרבה רוב שוחטין כהוגן, אבל במי שרגיל להתעלף ואין בידו לשחוט כהוגן אמאי נאמן נגד חזקת איסור דבהמה, וכן במי שידיו מרתתים דאין בידו לשחוט כהוגן וגם רוב שחיטות דרסות אמאי יהי' נאמן נגד הרוב ועיין בפרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה וכן ריש סי' א' במשבצות שעמד בזה והקשה חשו"ק כיון דרוב מעשיהן מקולקלין אמאי אחר שרואה נאמן להעיד ששחט ושפיר כיון דהוי נגד הרוב ואולי אפי' בידו לא מהני ומדברי ר"ן דף י"ב דאמר ראה אחר ששחט וכן מלשון הרמב"ם מוכח דאחרים רואין לאו דוקא ואפי' אחד ראה נמי כשר והניח בצ"ע.
וידועים דברי הפנ"י בפ' האומר דע"א נאמן נגד רוב דהא אם יש במקולין רוב בשר טריפה ומיעוט בשר כשר נאמן אדם לומר שזה בשר כשר ממעשים בכל יום וסברתו משום דאין ע"א נאמן נגד חזקה דוקא בלא איתרע החזקה אבל באיתרע החזקה נאמן וכיון דיש כאן מיעוט המסייע לעד נאמן נגד הרוב וחזקה דלא איתרע עדיף מרוב ועיין בש"ש שמעתא וי"ו פרק ז' שכתב סברא אחרת שכיון דלאותו שאמר שמכיר הכשירה ליכא תערובות כלל ולא מעיד נגד הרוב הוי כמו ע"א שמעיד שליכא חזקה כלל מעיקרא דנאמן וה"נ לעד שמכיר הכשירה מן המיעוט ליכא רוב כלל והוי כמונחת בפני עצמו ונפקותא בין הפנ"י ובין סברת הש"ש ברובא דליתא קמן דלא נאמן לפ"מ שהסביר בש"ש כיון דאנו אומרים שכל בהמה מן הרוב כשירות אם ע"א אומר טריפה מעיד נגד הרוב דהא אינו רוב דתערובות רק רוב בטבע א"כ גם העד מעיד נגד הרוב אבל לסברת פנ"י גם ברוב דליתא קמן כי עכ"פ בודאי איכא מיעוט טריפה לא עדיף כחזקה דלא איתרע כלל וא"כ לסברת פנ"י א"ש ג"כ נגד הרוב דחשו"ק דנאמן ע"א ששחטו שפיר וכן במה שהערנו ברגיל להתעלף דהוי נמי נגד הרוב שלא נתעלף מ"מ נאמן אבל לש"ש צ"ע אמאי נאמן דהא הוא רוב בטבע וברובא דליתא קמן לא נאמן העד ועוד דגם לפנ"י לא א"ש לתוס' ושאר ראשונים שתרצו על הא דנאמן ע"א על השחיטה אע"ג דאתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דטעמא משום דבידו משמע אבל לא בידו לא אע"ג דכבר איתרע החזקה דהא שחוטה לפנינו ומידי ספק לא נפקא אם נשחטה כהוגן או נתנבלה מ"מ גם נגד חזקה דאיתרע סברו דאין נאמן ע"א ועיין בפנ"י ריש חולין שתירץ באמת קושי' תוס' דמה"ט נאמן שוחט אע"ג דלא בידו משום דאיתרע החזקה ולא דמי לטבל והקדש וקונמות דלא איתרע כלל דלולי דברי העד הי' הדבר ברור כודאי איסור משא"כ בשחיטה ועיין שם שהאריך בדבר וא"כ לסברתו שפיר מחדש דגם נגד הרוב שיש מיעוט דמסייע לעד נאמן אבל תוס' וראשוני' דתירצו משום בידו על כרחך גם בחזקה דאיתרע לא נאמן ע"א וממילא גם נגד הרוב אינו נאמן וקשה מחשו"ק וכן ברגיל להתעלף דהא מעידין נגד הרוב וגם לראשונים דאינו נאמן נגד חזקה כמבואר בסי' קכ"ז בלאו רוב נמי כיון דאין בידו לשחוט כהוגן דהא רגיל להתעלף אמאי נאמן ולכאורה רציתי להביא ראיי' דע"א נאמן נגד הרוב גם נגד הרוב דליתא קמן מדברי תוס' חולין דף ב' בד"ה דליתא קמן דהקשו דהא עזרה רה"ר והי' לנו לטהר בלא אחרים רואים מספק בטמא במוקדשין ותירצו משום דרוב פעמי' לא יכול להזהר מליגע א"כ רוב פעמי' נוגע ואפ"ה אמר ברישא ואם אמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה וכן מקשה הש"ס בברי לי סגי ואמאי יהי' נאמן דהא מעיד נגד הרוב וע"כ דגם נגד הרוב נאמן עד אחד.
ולפ"ז הא דנאמן בברי לי הוי רבותא טובא דאפי' נגד רוב נאמן ובזה א"ש הא דכתבו תוס' בד"ה שמא יגע וכו' הא דלא קאמר שמא אתא לימשך בפנים ומה"ט לא ישחוט לכתחילה ותירצו דנקט שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי ועיין במהר"ם לובלין שכ' דפשיטא דכשירה בדיעבד ותמה בראש יוסף דהשתא נמי דטעמא משום שמא שמא יגע נמי קשי' פשיטא דבברי לי סגי ולא קשה לפמ"ש דהוי רבותא טובא דמהני ברי אע"ג דהוי ספק ברה"ר ונאמן נגד הרוב ותוס' בתירץ זה אזיל לתירוצם דאיירי גם ברה"ר ואפ"ה ספק טמא משום רוב פעמים לא יכול לזהור ולתירוצם בבמה דהוי רה"י ולית להו דרוב פעמי' לא יכול לזהור בלא"ה לא קשה קושי' תוס' דלמא אתי לאמשוכי כמ"ש בעצמו ונכון.
ומורווח לנו בזה ג"כ לישב על מה שעמד במגיה הש"ס שם בצע"ק על מה שלא הקשו תוס' והקדימו דבריהם על הא דאמר ואם שחט ואמר ברי לי וכבר הרגיש בזה בנוב"י קמא סי' ב' ומה שתירץ משום די"ל משום דאיכא לברורי דבריו תמוהין דהא די משום זה במה דאמר שלא ידע אם נגע אבל מש"ס משמע דצריך שיאמר דוקא ברי לי ונ"ל דלתוס' פשיטא מצד הסברא בודאי אם לא הי' נזהר כלל שלא יגע בבשר ולא הי' משמר את הקדשים בשביל נגיעת הסכין בודאי רוב קרוב לודאי שנגע בבשר וא"כ אם השוחט לפנינו ושואלין אותו אם נגע אם לא ואינו יודע וחזינן שלא הי' נזהר שלא יגע בבשר בודאי אמרינן דנגע אבל בסיפא דליתי' קמן דנשיילי' ולא ידעינן אם הי' נזהר או לא מסתמא היה נזהר כיון דידע ששוחט קדשים ואם באמת הי' נזהר סברו תוס' בקושיתם דודאי עכ"פ ספק השקול הוא וע"ז תירצו דאפילו בכה"ג נמי רוב פעמי' לא יכול לזהור מליגע וא"ש בזה הא דלא אוקמי באיתא לפנינו אלא דלא ידע אי נגע אי לא נגע ובשלמא באוקימתא דרבינא בעלופי לא קשה משום דאי איתא לפנינו בודאי יודע אי נתעלף או לא אבל בטמא במוקדשין שפיר י"ל דלא הי' נזהר ולא יודע אי נגע ואמאי צריך לאוקמי דליתי' קמן אלא משום דאשמעינן רבותא בזה דאפי' בליתא קמן די"ל באמת דהי' נזהר ולא נגע אפ"ה צריך אחרי' רואין דוקא אבל מצד ספק טמא וליכא למימר דלאשמעינן רבותא דאפי' כה"ג אחרי' מהני דזה ודאי ליכא רבותא כלל דעדים נאמנים ואפי' לתירץ שני של תוס' בבמה דהוי רה"י מ"מ הוי רבותא דבליתא קמן אפי' ספק ליכא דודאי הי' נזהר ואם נזהר קרוב לודאי שלא נגע קמ"ל דאפי' בליתי' קמן שצריך אחרים רואין וא"ש, ולדברינו מצאנו מקום ישוב לתמיהת הריטב"א שתמה מאי האי דמתרץ בליתא קמן דהא משו"ה לא הי' צריך לארוכי ולמתני סיפא דהא מרישא שמעינן דנאמן הוא בברי וכ"ש באחרים רואין ונדחק כיון שאין אריכות כ"כ רק וכולן ששחטו במקום אם שחטו ניחא לתנא לברורי מתניתן בכל דינים ואין צורך לזה לפמ"ש די"ל דוקא באומר ברי לי שלא נגע ובכלל דבריו שהי' נזהר מליגע א"כ לענין שהי' נזהר מליגע אמאי לא יהי' נאמן וממילא כיון שהי' נזהר ליכא רבותא כ"כ שלא נגע ונאמן בברי משא"כ בליתא קמן די"ל באמת דלמא לא הי' נזהר כלל ואז קרוב לודאי שנגע והו"א דלא נאמני' אחרים קמ"ל דאפ"ה כה"ג כשר באחרים וזה לא מוכח מרישא כמובן.
וראיתי בס' ש"ש שמעתא וי"ו פי"ג שעמד על המחקר אם ע"א נאמן בספק טומאה ברה"י דהא חזקת טהרה לא מהני ברה"י וכיון דאין ע"א נאמן נגד חזקה כ"ש שלא נאמן נגד ספק רה"י דאפי' חזקה לא מהני לטהר ורצה לפשוט מדברי תוס' כאן שתירצו דאיירי בבמה דהוי רה"י, ואמאי יהי' נאמן בברי ודחה משום דהוי בידו שלא ליגע ובידו גם נגד החזקה נאמן ונאמן גם נגד ספק טומאה ברה"י יע"ש, ולפום רהיטא רציתי לומר דמה"ט אפשר גם נגד הרוב שנגע נאמן כיון בידו לזהר מליגע אלא דליתא דש"ש לא כ' זאת אלא לתירץ שני דאיירי בבמה ולא צריכין לומר דרוב פעמים לא יכול לזהר מליגע ושפיר הוי בידו אבל לפי תי' ראשון דמשמע דרוב פעמי' לא יכול לזהור וממילא גם בידו לא הוי ואפ"ה נאמן בברי אלא שבלא"ה דברי תוס' דחוקי' לומר דרוב פעמי' לא יכול לזהור מליגע מהיכי תיתי לא יכול לזהור וכ"ש במתניתן דקאי על סכין ארוכה בודאי עכ"פ לא יותר מספק השקל הוא דנגע והעיקר נ"ל בכוונת תוס' דלאו דוקא רוב אלא קרוב הוא שנגע ולא ספק גמור הוא וספק שאינו שקול גם ברה"ר טמא ודוקא בספק השקול ממש טהור כמבואר בכמה מקומות וכיון דאם לא נזהר כלל שלא יגע בודאי י"ל שנגע ואפי' בנזהר נמי י"ל דלמא אפ"ה נגע וא"כ בליתא קמן דיש לחוש לכל זה תו לא הוי ספק השקול אבל מ"מ רוב לא הוי דלמא באמת הי' נזהר ולא נגע ולא מוכח ג"כ דע"א נאמן נגד הרוב דלאו רוב ממש הוא רק שקרוב לטומאה יותר מטהרה וגם ברה"ר טמא כנ"ל נכון.
ולאחר כתבי זאת מצאתי בספרן של אבא שו"ת כ"ס יו"ד סי' ג' שהאריך בדין שוחט שידיו מרתתין ומלתא דתמוה לי בדבריו הקדושי' במה שפלפל אי גם אחרי' רואי' מהני ברגיל להתעלף או ידיו מרתתים וגם אי ברי מהני ורצה לדייק מכח קושי' מדלא אוקמי הסיפא ברגיל להתעלף כבר נאמר ונשנה הכל בס' ראש יוסף ותי' בטוב טעם וכ"ש דרחוק לומר דאפי' שני עדים לא יהי' נאמנים והא דלא אוקמי לרבינא באיתא קמן ולא ידע דמשמע לכאורה כה"ג דלא מהני אפי' אחרים כבר תירצו בת"ש ובר"י וראיתי ג"כ תי' נכון בחידושי פנ"י די"ל דוקא אי אחרי' יודעין דלא גמיר אז מזדהרו שפיר לראות אם שוחט שפיר ומשגיחים היטיב משא"כ לרבינא דלא ס"ל רוב מצויין מומחין מ"מ מצויי מסתם דשוחט הוא מומחה וסומכים אחרי' ע"ז ולא דייקי שפיר להשגיח בדקדוק ולפ"ז י"ל דוקא בידע דלא גמיר בזה דוקא מהני אחרי' כדאוקמי הא דר"נ בדידע דלא גמיר וכן בסתם בני אדם לרבינא אע"ג דיש חשש דלא השגיחו היטיב מ"מ יש סניף דאולי באמת הוא מומחה אבל אי בדקו אותו אח"כ ולא ידע י"ל שפיר דלא מהני אחרי' רואין כיון דמקודם לא ידעו לא דקדקו אחריו היטב וסברא זו נאמרה גם בפלתי וכן מצאתי תי' זה בחידושי הגהות מאמו"ז ר"ע איגר ז"ל ובזה מצאתי טעם לדברי פירש המשניות לרמב"ם אשר הרבה לתמוה עליו בראש יוסף שכ' בסוף דבריו אבל אם מצאנו אותו על שאלתו אנו סומכי' ולא על האחרי' שראו דמאי האי דאם רצונו לומר אם שאלו אותו ולא ידע לא מהני אחרים רואין דהא מר"נ בראה אחד ששחט משמע דמהני אחר רואה וכן פסק הרמב"ם בפ"ה ה' א' במי שאינו יודע ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה משמע אבל אחר שראה מתחילה ועד סוף כשירה ונדחק לפרש דברי פירש המשניות ולפי דברי הפנ"י טעמו של רמב"ם לשבח דזה הוא חידוש הדין שכ' הרמב"ם בנמצא אח"כ שאינו יודע לא מהני אחרי' משום דיש לחוש שלא דקדקו יפה דאולי סמכו שבודאי הוא מומחה ושוחט שפיר ואם לרבינא אמרינן כן אע"ג דלית לי' רוב מצויין מומחין כ"ש לדידן דאמרינן רוב מצויין מומחין בודאי י"ל דסמכו עדי' עליו ששחט שפיר ולא דייקו שפיר ונכון. והנה עוד זאת ראיתי אחרי רואי בכ"ס סי' ז' שהאריך לפלפל על הא דטמא במוקדשין בדברי תוס' ורמב"ם וכ' היפך מסברתי דאם הוא לפנינו ולא ידע אם נגע מודה תוס' דהוי רק ספק ולא דרוב נוגע ומישב ע"פ דרכו בקודש הא דכ' הרמב"ם בפ"א מה' פסולי המוקדשין דטמא לא ישחוט לכתחילה במוקדשין ואם שחט הזבח כשר ולא כ' דוקא באומר ברי לי וכבר עמד על זה בנוב"י קמא סי' ב' ולפענ"ד נראה די"ל לפמ"ש הב"י סי' א' להרמב"ם אפי' ברגיל להתעלף ושתק נמי יש להכשיר מטעמא כיון דמומחה הוא בודאי אם הי' מתעלף ויש לחוש שמא שהה או דרס הי' אומר וזה דמשני לעלופי לא חיישינן ורבינא דמכשיר דוקא בברי סבר דחיישינן דשהה כשיעור והוא סבר ויטעה שלא שהה כשיעור אבל נדחה דבריו דלעלופי לא' חיישינן דבודאי הי' אוסר ספק ולא הי' שותק ולא צריך לומר ברי לי וכן פסק הש"ך ברגיל להתעלף דהא דכתב הרמ"א ברי לי לאו דוקא אלא אפי' שותק נמי כשר וא"כ גם בטמא במוקדשין י"ל דרבה בר עולא סבר כרבינא וחיישינן בשותק ולא אמר ברי לי שלא נגע דלמא יטעה וסבר שלא נגע וצריך לומר דוקא ברי לי כמו שסובר רבינא בעילוף אבל כיון דאנן אמרינן בעילוף דלא חיישינן משום דהי' אוסר מספק ולא הי' שותק גם בטמא במוקדשין כיון שידע שקדשים שנטמאו אסורים אף מחמת ספק נגיעה לא הי' שותק והי' אומר בעצמו שלא ידע אם נגע ולא צריך לומר ברי לי דוקא וא"ש דברי הרמב"ם לשיטתו בעילוף דכתב גם בטמא במוקדשין דאם שחט הזבח כשר ולא צריך דוקא ברי לי וא"ש ויצאתי מענין לענין יען כי ידעתי כי נפשך חשקה לדברינו, והי' זה שלום לך צלח ורכב ע"ד אמת רבך אוהבך פרעסבורג יום ה' כ"א למב"י תרמ"ד לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.