שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה מה
ראיתי פלפול בדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יו"ט הל' כ' שפסק כרב דחביות מותרת ובהמה אסורה משום דינקי אהדדי וקשה קושי' לאיסור מוקצה לא חששת ולאיסור תחומין חששת ושתק רב ונ"ל די"ל לפי מה שהעיר הצל"ח שם ביצה דף ל"ז לפי מה שפירש רבינו שמואל דאיסור מוקצה משום דבהימה גדולה והוסיף שמנונות ביו"ט והוי נולד א"כ קשה לפי מה שכתב המרדכי ופסקינן כן בש"ע ביין שבגיגית דלא אסור משום מוקצה מה שהענבים מתבקעים ויוצא יין והוי מוקצה משום דנולד מיד בתערובות ולא הי' ניכר מעיקרא א"כ מאי מקשה לאיסור מוקצה לא חששת דלמא היינו טעמא משום דהשמנונות דמוסיף בשבת נולד מיד בתערובות ובטל אע"ג דהוי דשיל"מ משא"כ בתחומין שכל חלק של אחד ואחד ניכר והאיסור בעולם וביו"ט ינקי מהדדי משו"ה לא נתבטל היניקה משום דהוי דשיל"מ וא"כ מאי פרכינן לרב דחילוק רב יש בין איסור מוקצה לתחומין והניח בצ"ע ולדידי לא קשה די"ל דהקושי' לרב דסבר בכ"מ מין במינו לא בטל וליכא חילוק בין האיסור ניכר תחילה קודם התערובות או לא ודוקא לדידן לענין דבר שיש לו מתירין יש חילוק לענין אם לא הי' האיסור ניכר תחילה קודם התערובות או לא וא"כ לרב שפיר קשה לאיסור תחומין חששת ולאיסור מוקצה לא אבל הרמב"ם שפיר פסק דוקא בתחומין חששו ליניקה משום דלא בטל משום דשיל"מ וניכר האיסור משא"כ במוקצה דנולד מיד בתערובות וא"ש והא דלא רצה הצל"ח בזה משום די"ל הא דמב"מ לא בטל לרב היינו דוקא בדאורייתא אבל בדרבנן מין במינו בטל כמו שכתב תוס' חולין דף צ"ט שאני ציר דזיעא בעלמא הוא משום דלא אסור רק מדרבנן גם מב"מ בטל אבל באמת אינו מוכרח והריטב"א שם כתב דיש שרוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מב"מ אלא באיסורין של תורה ונראה דשאני הכא שהאיסור בעצמו הוא גרוע שהוא זיעא בעלמא והכי דייקא לישנא דגמרא וכשם שהקיל בו ר' יוסי לדונו בששה עשר אע"פ שכל איסורין של דבריהן בס' וכן עיקר יע"ש וא"כ בשאר איסורין אף בדרבנן מב"מ לא בטל ולא קשה על רבינו שמואל וכן הרמב"ם יוכל לסבור כן ועוד י"ל דוקא באיסור דרבנן בעלמא כמו ציר וכדומה י"ל דמב"מ בטל גם לרב אבל מוקצה דחמירי כעין דאורייתא כמ"ש תוס' ישנים ביצה דף ג' ע"ב דמה"ט ספיקא אסור במוקצה א"כ גם לענין מב"מ יש להחמיר במוקצה יותר משאר איסור דרבנן והשתא דאתית להכי יש לישב דברי הרמב"ם על דרך אחר דהא דמקשה הש"ס בפשיטות לאיסור מוקצה לא חששת לאיסור תחומין חששת דמשמע דפשוט להו דאיסור מוקצה יותר חמור מתחומין ומנ"ל דלמא איסור תחומין חמור בפרט לשיטת הרמב"ם וכמה פוסקים דאיסור תחומין י"ב מיל לכ"ע דאורייתא יש לאיסור תחומין עיקר מה"ת וחמור מאיסור מוקצה ומה"ט לא חשש לאיסור מוקצה אבל לתחומין חשש אף ליניקה ועוד דהא במוקצה יש פלוגתא ותחומין לכ"ע אסור מדרבנן.
אלא די"ל לפי מה שכבר העיר בפלתי סי' צ"ט על סתירת תוס' שכתבו דמוקצה חמירא כעין דאורייתא ומשו"ה ספק אסור ובדף ד' ד"ה אין מבטלין וכו' כתבו דדוקא איסור מוקצה דקיל דאין עיקרו אלא מדרבנן מבטלין אף לכתחילה משא"כ תרומה דעיקרו מדאורייתא משמע דמוקצה קיל יותר משאר איסור דרבנן וכתב דוקא לר"י דמוקצה אף בשבת אסור וליכא חילוק בין יו"ט לשבת שפיר י"ל דמוקצה חמור יותר כעין דאורייתא וכמ"ש רש"י דמוקצה דאורייתא משום דילפינן דהכינו אשר יביאו ואף דחולקין על רש"י מ"מ עיקרו מה"ת הוא דיש סמך מהכינו אשר יביאו אבל לדידן להלכתא דפסקינן מוקצה דוקא ביו"ט משום דקיל ואתי לזלזולי אבל בשבת מוקצה מותר אע"ג דקרא דהכינו בשבת כתיב אין לומר דמוקצה חמור יותר ועיקרו מה"ת דהא בשבת מותר לגמרי ושפיר כתבו להלכתא דמוקצה אין עיקר מה"ת ומבטלין אף לכתחילה ולפ"ז א"ש לרב לשיטתי' דסבר כר"י דמוקצה אף בשבת אסור וא"כ מוקצה כעין תורה וחמור משאר איסורי דרבנן וספק אסור שפיר הקשו לאיסור מוקצה לא חששת וכ"ש לאיסור תחומין משא"כ לרמב"ם ורי"ף שפסקו דמוקצה רק ביו"ט אסור שפיר י"ל דמוקצה קיל יותר דאסור רק ביו"ט משא"כ תחומין דחמור דאסור בשבת ויו"ט וכ"ש להרמב"ם די"ב מיל לכ"ע דאורייתא ונכון.
ועל דברי הראב"ד בהשגות באותו פרק הל' י' שחולק על הרמב"ם ופסק כר"י בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה והה"מ יצא לתרץ ונדחק מאוד בדברי הראב"ד מה שא"א להבין שהראב"ד ראה מה שנאמר הלכה כריב"נ ולא ראה ושכח מה שסיימו שם דהלכה כדברי המיקל ורק לקולא הלכה כריב"נ אבל לא לענין הפקר איך אפשר שיהי' בהעלם עין כזאת מהראב"ד ז"ל אבל לחומר הקושי' אמרתי שיש מקום להראב"ד שהל' כריב"נ מהא דמקשה הש"ס ביצה ל"א ע"ב וכ"ת ה"נ והא תני' אמר ריב"נ חפצי הפקר קונים שביתה וכבר הקשה תוס' שם בד"ה וכ"ת וכו' דמאי פריך מריב"נ הא פליגי רבנן עליה דריב"נ וסברו דאין קונים שביתה ותירצו אבל הראב"ד לא ניחא ליה בתירץ תוס' ומדהביא סתמא מריב"נ משמע דהלכתא כוותי' וכ"ש לפי פירש הרז"ה שם דכל זה שייכי לקושי' רב אבא דלא תהי' בטילה נבילה אע"ג דלית ליה בעלים משום הא דריב"נ והא לא קיימ"ל כריב"נ אלא משמע מכאן מדפריך בפשיטות לרב חסדא דהלכה כריב"נ.
אלא דצ"ע קצת להרז"ה דהא רב חסדא קאמר דינו לר"י כמו שכתב ג"כ רש"י דסבר מב"א לא בטל וא"כ מאי מקשה לר"י מריב"נ לפי מה שמסיק רב אשי בפ' מוצא תפילין צ"ז ע"ב דמתניתן בחביות של הפקר עסקינן ומים דהפקר ומאן אמרו לו ריב"נ דאמר חפצי הפקר קונים שביתה א"כ ר"י דמתניתן דאמר נותן אדם חביות לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום לית ליה כריב"נ וכיון דרב חסדא הא דנבילה בטילה לר"י קאמר א"כ מאי הביא מהא דריב"נ דלא תבטל נבילה משום הא דריב"נ ויש לדחות וביותר י"ל דהש"ס קאי לשאר אמוראים דכל המוציא שם דמתרצו מתניתן בתירוצו אחרינא וי"ל גם ר"י כריב"נ סבר וממילא יש הוכחה כשיטות הרמב"ם דהל' כריב"נ, ולרב אשי י"ל דמה"ט פסק הראב"ד כריב"נ מדתנן במתניתן אמרו לו והיינו ריב"נ ומדסתם רבי בלשון אמרו לו היינו רבים פסקינן כריב"נ גם לענין הפקר קנו שביתה ויש להאריך ועיין.
והראב"ד כתב דמה"ט לא הביא הרי"ף בהלכותיו פלוגתא דרב נחמן ורב ששת אי כרגלי ממלא או מי שנתמלא לו דלאו דהלכתא הוא בבור של עולי בבל אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלוקת עומדת במעיינות הנובעים ובלחם משנה דייק מזה כשיטות תוס' עירובין דף מ"ה דגם במים דנייד' ג"כ כרגלי הממלא דוקא ולא כרגלי כל אדם דלא כרש"י ובשעה"מ כתב שסותרים דברי הראב"ד שהביא הריטב"א עירובין דכתב בשם הראב"ד דמים דניידי אין קונין שביתה כלל והרי הן כרגלי כל אדם ועוד ראיתי שם בדברי הריטב"א שגם בבור של הפקר יש לו שיטה אחרת דלא אמרינן כרגלי ממלא רק כל זמן שהן ביד הממלא ואין יכול להו להוליכן אחר רק כרגלי הממלא אבל אם נותן המים לאחר הוי כרגלי מי שנותן לו דלא קנו שביתה ביד הממלא רק כל זמן שהם בידו יע"ש.
ולדבריו צ"ל דכל פלוגתא דר"נ וששת אי הוי כרגלי ממלא או מי שנתמלאו לו הוא רק כל זמן שהמים ביד הממלא אבל כשנותן לחבירו הוי כיד מי שזוכה בהם גם לרב ששת ועיין בב"ח סי' שצ"ז שכתב ג"כ לפי שיטת הר"ת דמפרש דר"ש סבר דקנה חבירו וכיון דלא זכה חבירו רק מכח מגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' ואתי רק מכוחו הוי כרגלי הממלא זה דוקא כ"ז שהוא ביד הממלא אבל אם נותן לחבירו כיון דלא קנה ממלא ממש רק מגו דזכי בודאי הוי אח"כ כרגלי למי שזכי בהמים ממש והמג"א הניח דברי הב"ח בצ"ע ומצאתי ג"כ ברשב"א בחידושיו שכתב כן לשיטת ר"ת שהקשה גם לשיטת ר"ת לדבריו לר"נ לא הוי מיד כרגלי מי שנתמלא לו רק לאחר שנתן בידו ומלישנא דר"נ לא משמע כן דהול"ל כרגלי המקבל ורגלי מי שנתמלא לו משמע דמיד בשעת מילוי הוי כרגליו ועוד דאף כשת"ל שלא קנה לו המגביה אלא כרגליו לרב ששת מ"מ אינו קונה לו דוקא כרגליו אלא שלא קנה לו יתר מרגליו וליתר מרגלי הממלא הרי הן כהפקר וכיון שכן כשיקבלם זה יהי' כרגליו יע"ש ומוכרח מדבריו דסבר בפשיטות כשיטת הב"ח דלר"ת לא הוי כרגלי ממלא לר"ש רק כל זמן שלא נתן לחבירו אבל כשנתן לו הוי גם לר"ש כרגלי המקבל וכל הפלוגתא הוא רק כל זמן שהמים ביד הממלא והבאתי דברי הראב"ד דגם לפי פירושו צריכין לפרש כן ולא רחוקין דברי הב"ח לפרש כן שהבאתי לו חבר הרשב"א והראב"ד ועיין והרשב"א כתב דלכל הפירושים קשה הא דקאמר ר"נ כרגלי מי שנתמלא לו דמשמע משעת מילוי מיד ולפירש רשב"ם דר"נ סבר דקנה חבירו א"ש דמיד הוא כרגלי מי שנתמלא ולא לאחר הקבלה דוקא אלא דמצאתי להמרשש"ך במס' בב"מ דף יו"ד שהקשה דלא א"ש לפירש זה הא דנקט הפלוגתא במילא ונתן לחבירו דאפילו בלא נתנו לו נמי הוי כרגלי מי שנתמלחו לו ולר"ש כרגלי הממלא משא"כ לרש"י ולר"ת א"ש דנקט ונתן לחבירו דדוקא לאחר הקבלה הוי כרגליו אבל לא מיד בשעת מילוי והניח בצ"ע.
ולפ"ז לכל הפירושים לא א"ש דלרש"י ור"ת קשה קוש' הרשב"א דמי שנתמלא לו משמע מיד בשעת מילוי ולרשב"ם דא"ש דהוי מיד כרגלי מי שנתמלא לו לא א"ש הא דאמר ונתן לחבירו ומצאתי בהרז"ה שכתב ומישב הגרסא דר"נ סבר דקנה חבירו אע"ג דסבר בב"מ דלא קנה חבירו היינו בשלא הגיע ליד חבירו אבל כיון שנתן ליד חבירו וזכה בו חבירו איגלאי מלתא למפרע דמעידן הגבהה זכה ביה לפיכך הם כרגלי מי שנתמלא לו וכונת דבריו הקדושים נ"ל כיון דכל הטעם דלא קנה חבירו במגביה מציאה לחבירו היינו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים א"כ זה דוקא כל זמן שלא נתן עוד לחבירו ויכול אחר להתפיסו ממנו המציאה אם המגביה לא זכה בו תחילה דהוי כהפקר אבל אם כבר נתן לחבירו וזכה בו ואיגלי' מלתא דלא הוי בשעת הגבהה חב לאחרים זכה בו למפרע בעד חבירו משום דזכין לאדם שלא בפניו ולאחר שנתן לחבירו איגלי' מלתא דלא הוי בשעת הגבהה חב לאחרים וזה למי טעמא דמתניתן בב"מ דאם משנתנו לו אמר אני זכיתי בו תחילה לא אמר כלום ועיין ברש"י מתניתן שם.
ולדברי הרז"ה א"ש דאם משנתנו לו ואגלי' למפרע דלא הוי חב לאחרים ממילא משעת הגבהה זכה לחבירו ויש לפרש בזה גם דברי רש"י בד"ה סיפא דלא אפשר וכו' דגלי דעתיה כשנתנו לו דאדעתי' דהאי אגבהה והקשו שם במהר"ם ומהרש"א דמה מועיל לו דמתחילה אדעתא דהאי אגבהה דהא לסברא דהשתא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ומצי הוא לזכות בו קודם הנתינה כמו שאמר אני זכיתי בו קודם שנתתיה לך יע"ש ולפי דברי הרז"ה א"ש כיון דכבר נתנה לו ומוכח דאדעתי' דחבירו אגבהה אע"ג דלא קנה חבירו קודם שנתנו לו מ"מ כיון שכבר נתן ואגלי' דדעתי' על חברו קנה באמת למפרע ולא יכול לומר אני זכיתי בו קודם שנתתי לך וא"ש ולפ"ז לדברי הרז"ה מיושב הא דאמר כרגלי מי שנתמלא לו דמשמע מיד בשעת מילוי וגם הא דנקט ונתן לחבירו דמשמע דוקא לאחר הקבלה ולכל השיטות קשה ממ"נ אבל לדבריו מורווח ביותר דבאמת הוא למפרע כיד מי שנתמלא לו וקנה מ"ד במילוי אבל דוקא לאחר שנתן לחבירו וזכה בו למפרע בשעת הגבהה אבל דוקא כשנתן ליד חבירו אבל קודם שנתן באמת לא קנה ומשו"ה נקט הפלוגתא בנתן לחבירו דוקא וא"ש הכל על נכון.
ומה דתמוה לי טובא דברי הלח"מ שם באותו הלכה שמקשה על הראב"ד דלא השיג על הרמב"ם שכתב דחפצי עכו"ם קונין שביתה במקומן גזרה בעלים עכו"ם משום בעלים ישראל ולא השיג על הטעם זה כמו שהשיג על הטעם שכתב הרמב"ם בשור של פיטם דהא טעם של הרמב"ם לא נאמר אלא לרבנן אבל לרי"נ בלא"ה חפצי עכו"ם קונין שביתה והוא פסק כריב"נ דלא כרמב"ם יע"ש ותמוהין דבריו דמדמי חפצי הפקר לחפצי נכרים ואדרבה מפ' מי שהוציאוהו דף מ"ז ע"ב שהביא מוכח איפכא דודאי י"ל דחפצי עכו"ם לא קונין שביתה אע"ג דחפצי הפקר קונין שביתה כמו שמסופק הש"ס לשמואל דאמר דחפצי עכו"ם לא קונין שביתה דלרבנן פשיטא דהשתא חפצי הפקר דלית להו בעלים לא קונין שביתה וכ"ש חפצי עכו"ם אלא לריב"נ קאמר דאע"ג דחפצי הפקר קונין מ"מ חפצי עכו"ם אין קונין שביתה אלא דאח"כ הוכיח מהברייתא שם דע"כ לריב"נ צריך לומר דגם חפצי עכו"ם קונין שביתה והברייתא כריב"נ אבל לרבנן בודאי א"א לומר דקונין שביתה דהא אפילו חפצי הפקר אין קונים ודומה להא דאמרינן דריב"נ סבר חפצי הפקר קונין שביתה אע"ג דלא מוכרח ממה דסבר דאדם ישן קונה שביתה משום די"ל הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה מ"מ מוכח מהברייתא דלריב"נ גם הפקר קונה שביתה אבל לחכמים בודאי א"א דחפצי הפקר קונה שביתה אבל לר"י דאמר חפצי נכרי קונין שביתה משום גזירה בעלים ישראל והברייתא שם כרבנן תו אמרינן אע"ג דלריב"נ גם חפצי הפקר קונין שביתה מ"מ חפצי עכו"ם דאית להו בעלים לא קונים שביתה והטעם רק משום גזירה ורבא דבעי מאי קסבר ריב"נ בחפצי הפקר אי קונים שביתה ע"כ כר"י אתי' דהברייתא דחפצי עכו"ם גם כרבנן אתי' דאי כריב"נ וכשמואל מאי מיבעי לריב"נ השתא חפצי עכו"ם קונין שביתה חפצי הפקר מיבעי וע"כ דלפי האמת דאמרינן גזירה לא מוכח מברייתא כלום וי"ל דאף לריב"נ לא חפצי עכו"ם ולא הפקר קונים שביתה אע"ג דמוכח דלריב"ב ע"כ חפצי הפקר קונים שביתה מ"מ חפצי עכו"ם לא קונין משום דיש להם בעלים והברייתא לכ"ע אתי' ומשום גזירה כמו שכתב הרמב"ם וגם הראב"ד סובר כן ומשו"ה לא השיג ויפה שתיקתו כאן ויש להאריך עוד ואסתיים בזה, פה פרעסבורג ט"ו שבט תרנ"ז לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.