אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק אורח חיים › תשובה מד

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק אורח חיים · תשובה מד

תשובה מג

שלום לך תלמידי המופלג מורג חרוץ וותיק מלא עתיק בע"פ מו"ה מרדכי אליעזר עהרעגגרובער שיחי' לאי"ט יושב עה"ת בק"ק פאקש יע"א.

מכתבך קבלתי על נכון ושמחתי לדעת כי יושב אתה על התורה ועבודה וה' ירים קרנך בקרוב ובכבוד ועמדת על דברי ח"ס יו"ד סימן צ' מה שיצא לתרץ שם קושי' השואל ברש"י פסחים מ"ה ע"א ד"ה ור"ע שפירש דרבנן דפליגי על ר"א בכותח הבבלי ס"ל געולי נכרים חידוש הוא וטעם כעיקר לאו דאורייתא אם כן לר"מ דאוסר נותן טעם לפגם ולית לי' געולי נכרי חידוש הוא ע"כ לא יחלוק על כותח הבבלי וא"כ מה קאמר ר"נ דלמא ר"מ לא קאמר רק בנוקשה אבל בתערובות לא ולרש"י א"א דהא ר"מ סבר טעם כעיקר דאורייתא ובח"ס מתרץ די"ל דרש"י סבר דאין לוקין על טע"כ דאי ממשרת אין מזהירין מן הדין ומגע"כ הוי רק עשה וקושו' רש"י דאי טע"כ מה"ת א"כ מסתבר גם לחכמים לרבות מכל דללקי על תערובות חמץ דהא היכא דיש סברא כתבו בתוס' דדרשינן כל אבל לר"מ לא קשה דהא באמת גם לר"נ דרש כל לענין נוקשה ולא קשי' לרש"י רק לר' יהודא דסבר כיון דפליגי רבנן בתערובות מכ"ש נוקשה א"כ אי טע"כ דאורייתא הול"ל לדרוש כל לענין מלקות יע"ש שכתב דעדיין לא פלטינן מן הדוחק.

ולדידי לא קשה די"ל דרש"י סבר דלשון ועל עירובו בלא כלום משמע דליכא איסור מה"ת כלל לרבנן וכן מוכח מר"ש בטבול יום שהקשה דלעבור עכ"פ גם לרבנן משום ח"ש ומכח זה העלה דח"ש דתערובות מותר מה"ת ודברי ר"ש אלו נעלמו במח"כ ממהרש"א כאן בתוס' ד"ה לענין חמץ וכו' יע"ש, וכן משמע דאי אסור מה"ת לא שייך לומר ועל עירובו בלא כלום וזה דלא כר"ן שכתב דלרבנן עכ"פ תערובות מה"ת אסור מצד ח"ש אי לא נתבטל וכן סבר הטור בסימן תמ"ב דלרבנן תערובות ונוקשה מה"ת מותר לגמרי ורק אסור מדרבנן ועיין בב"י שם דרצה לדייק מדברי חכמים דמה"ת מודו רבנן דאסור רק דאין לוקין עליו מדלא קאמרו ועירובו מותר ועיין בט"ז שהקשה בדברי ב"י.

ונ"ל דזה אינו דיוק לפי מה שהקשה הריטב"א בחולין צ"ב על הא דמוקי הא דתנן במתניתן וחלבו מותר לד"ה היינו שמנו של גיד ומסיק בגמרא דמודה ר"מ דאסור מדרבנן וא"כ קשה האיך פסק ותני מותר במתני' במידי דעכ"פ מדרבנן אסור ומתרץ משום דאיסור דשמנו של גיד לא היה מתחילתו גזרה דרבנן אלא דישראל קדושים נהגו בו איסור וקיל משאר דרבנן פסק וקאמר מותר ע"ש למדנו מדבריו דהיכא דאסור עכ"פ מדרבנן לא שייך לומר סתם מותר וא"כ מה"ט לא קאמרי רבנן דעירבו מותר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור אבל עירובו בלא כלום שפיר קפסיק ותני כיון דר"א קאמר על עירובו בלאו ע"ז קאמרו רבנן בלא כלום היינו מה"ת אינו עובר בלא כלום אבל עכ"פ מדרבנן אסור ומשו"ה שפיר הקשה רש"י דאי טע"כ מה"ת א"כ האיך קאמרו לא כלום ותירץ דסברו טע"כ לאו דאורייתא וממילא ל"ק לר"מ לר"נ דסבר דלא אמר ר"מ רק לענין נוקשה דחמיר היינו דאין לוקין רק על נוקשה אבל מ"מ תערובת לר"מ דסבר טע"כ מה"ת בוודאי אסור ובמתניתן דקתני הרי אלו באזהרה משמע דלאו גמור הוא ולוקין משו"ה לא מוקי כר"מ וא"ש הכל ומדברי רש"י אלו דלא הקשה רק לרבנן ולא נמי לר"א למאי צריך ריבוי דכל בחמץ כיון דטע"כ דאורייתא מוכח ע"כ דרש"י סבר דאין לוקין על טע"כ רק מה"ת אסור ומה"ט צריך ר"א לדרוש כל בחמץ דלוקין על תערובות חמץ ולא הקשה רש"י רק לרבנן דמשמע דמותר לגמרי מה"ת כמ"ש, אלא דצ"ע קצת מרש"י חולין סוגיא דטע"כ צ"ח ע"ב ד"ה לטעם כעיקר שכתב דרבא לית ליה טע"כ בחולין וכן שמעינן לי' לר"י בע"ז ס"ז כל טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מוכח דסבר רש"י דאי טעם כעיקר דאורייתא לוקין ג"כ עליו ועיין.

והנה הטור כתב דר"א סבר דתערובות ונוקשה בלאו וכבר תמהו עליו דהא תניא כוותי' דר"י ולא כר"נ דסבר דתערובות וכ"ש נוקשה וכמה תירוצים נאמרו ליישב דברי הטור בדרך ארוכה וקצרה וגם אני אענה מה שנלע"ד דהנה המל"מ כתב דהתכי' כותי' מהברייתא הוא משום דאי כר"נ דחמיר נוקשה מתערובות ור"א אוסר בתרתי א"כ מנ"ל לרבות מכל תרווייהו כיון דנוקשה חמיר דלמא לא מרבי הקרא רק מה דמסתביר וחמור טפי ותערובות מנ"ל ולר"י לא קשה לר"מ מנ"ל תרתי כיון דתערובות חמיר דלמא תרתי ילפותא אית ליה לר"מ לרבות תרווייהו אבל ר"א דיליף מכל מחמצת מנ"ל לרבות גם תערובות כיון דנוקשה חמיר וזה דווקא בהו"א דסבר דריבוי דר"א הוא מלשון מחמצת מדלא קאמר חמץ ומחמצת לא משמע יותר נוקשה מתערובות ומנ"ל לרבות תרווייהו אבל כדמסיק דיליף מריבוי דכל מרבינן כל דבר חמור וקל מה שיכנס תחת סוג חמץ יעיי"ש.

ודבריו במח"כ דחוקים בפרט מה שרצה להסביר החילוק אי ילפינן ממחמצת א"א לרבות הכל ואי מכל מרבינן הכל והצל"ח תמה עליו א"כ לאיזה צורך כתיב מחמצת לרבות מחמת ד"א כיון דמכל מרבינן הכל שנכנס תחת סוג זה, ונ"ל להוסיף מיא וקמחא ע"ד מל"מ דהבעל המאור כתב דר"א מרבי עירובו משום דדמי למחמצת דמרבינן לנתחמץ מחמת דבר אחר ומה"ט כתב אע"ג דרבנן לא דרשי כל לרבות מ"מ צריך מיעוט דכל אוכל חמץ משום דהוי ילפינן תערובת חמץ ממחמלת דדומה לנתחמץ מחמת דבר אחר משו"ה צריך מיעוט גם לרבנן, ולפ"ז י"ל אע"ג דנוקשה חמור מ"מ מסתבר לרבות מכל ג"כ תערובות דפשטות הקרא כן הוא כל מחמצת לא תאכלו היינו לא נתחמץ מחמת דבר אחר דווקא אלא כל מחמצת אף תערובות שהוא כנתחמץן מחמת ד"א ודומה לו משא"כ נוקשה לא נזכר בקרא דומה לו כלל דמה ענין נוקשה לנתחמץ מחמת ד"א אע"ג דנוקשה חמור יש לרבות תערובות מפשטות דקרא וממילא נתרבי נמי נוקשה כיון דחמור מתערובות אבל ר"י דסבר דתערובות חמור א"א לרבות נמי נוקשה כיון דתערובות חמור, ולפ"ז בהו"א דלא הביא עוד הבריי' דמרבינן מלשון מחמצת נתחמץ מחמת ד"א שפיר קאמר תניא כוותיה דר"י כמו שמפרש המל"מ דאי נוקשה חמור מנ"ל לרבוי ג"כ תערובות אבל כדמסיק והביא הברייתא דמחמצת לנתחמץ מחמת ד"א וכל אתי לרבות שפיר י"ל אף דנוקשה חמור מ"מ יש לרבות מכל מחמצת תערובות דדומה למחוצת וכיון דנוקשה חמור לר"נ חייב לר"א כ"ש אנוקשה ושפיר כ' הטור למסקנא דלר"א חייב על תערובות ונוקשה דלא קאי התני' כוותי' דר"י ולא קשה ג"כ קושי' הצל"ח לדברי כמובן ואין להאריך, וי"ל דגם הרי"ף סבר כן דלפי האמת נדחה התני' כוותי' ופסקינן כר"נ דנוקשה חמור כמ"ש הב"י לטור משום דמסתבר דנוקשה חמיר ול"ק קושי' הר"ן מנ"ל לרי"ף לפסוק כרבנן דעל עירובו בלא כלום דאי משום סתמא דשיאור ישרף דאתי כרבנן דאינו עובר על נוקשה מנ"ל תערובות כיון דתניא כוותי' דתערובות חמור אבל אי הרי"ף והטור בחדא שיטה אזלי א"ש דלאמת נוקשה חמור וכיון דסתם מתניתן דשיאור דלא כר"מ ואין לוקין על נוקשה כ"ש על תערובות ועיין.

והר"ן תירץ דרי"ף הוכיח דהלכתא כרבנן גם בתערובות מהא דאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר מוכח מדלא נקט גם כן חמץ דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור דלא כר"א דדריש כל לחייב גם בחמץ ותוס' הקשו לקמן דף מ"ה ע"א בשם הרשב"א אהא דקאמר דלא ילפינן לר"ע ממשרת היתר מצטרף לאיסור לכל התורה משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד אמאי לא קאמר נזיר וחמץ והניחו בתימא יע"ש ועיין במהרש"א שם שהקשה לדבריהם כיון דר"י אליבא דר"ע קאמר למילתי' ואיהו דרש כל להיתר מצטרף לאיסור בחמץ תקשי לר"י קושית התלמוד א"ה לענין חמץ בפסח נמי כדמקשי לעיל לזעירי וראיתי בשעה"מ פ"א ח"מ סוף הלכה וי"ו דרצה לתרץ קושית מהרש"א דר"י במשרת ס"ל כר"ע דדריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובחמץ לא ס"ל כוותי' דר"ע דדריש כל ומשו"ה לא קאמר חוץ מחמץ משום לדידי' לא ס"ל בהא כר"ע אבל לזעירי פריך שפיר כמאן כר"א ממ"נ דאי אליבא דר"א קאמר ולי' לא ס"ל א"כ אמאי לא קאמר נמי חמץ בפסח כדקאמר בל תקטירו ואי לר"א וס"ל כ"ש דקשי' טפי ומסיים וזה פשוט.

ובמח"כ מלבד דאין הדבר פשוט אדרבה דבריו מאוד תמוהים דמהרש"א לא הקשה כן על הש"ס דמשני דר"י כר"ע דא"כ כיון דר"ע דריש כל כמ"ש תוס' לחד תירץ א"כ אמאי לא קאמר ר"י נמי חמץ בפסח דזה בוודאי לא קשה כלום כמ"ש בשעה"מ די"ל דלענין משרת סבר ר"י כר"ע דילפינן מיני' היתר מצטרף לאיסור ולא טע"כ ולא סבר כר"ע דדריש כל ורק לענין איסורא דרש ר"י כל כמ"ש תוס' ומשו"ה לא חשיב נמי חמץ בפסח אלא דמהרש"א העמיד קושיתו על התימא שכתב תוס' בשם הרשב"א דממ"נ אי סבר הרשב"א דר"י דוקא לענין משרת סבר כר"ע ולא ס"ל בהא כר"ע דדרש כל א"כ מאי הקשה הרשב"א אמאי לא קאמר חמץ וחטאת שני כתובים דהא ר"י גופא לא ס"ל כר"ע דדרש כל בחמץ רק דרשת משרת סבר כר"ע והוכרח לתרץ משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים אליבא דר"י וכיון דהקשה הרשב"א דיאמר חמץ עם נזיר דהוי שני כתובים ע"כ דקושיתו כיון דר"י אליבא דר"ע קאמר ור"ע דריש כל אמאי לא קאמר חמץ ונזיר א"כ שפיר הקשה מהרש"א לדבריו דא"כ ליקשי נמי דלחשוב חמץ בפסח כיון דלר"ע קאמר ומשו"ה מדייק המהרש"א בקושיתו לדבריהם ודברי שעה"מ תמוהים שהעלים עיניו במח"כ מזה ועיין.

ואשר אני אחזה לתרץ קושי' הרשב"א ע"ד פשוט דהנה לתרווייהו בין לר"נ ובין לר"י יש להרבות מכל או נוקשה או תערובות או תרווייהו אלא דפליגי אי תערובות חמור מנוקשה או נוקשה חמור דלר"נ ר"א מרבי תרווייהו תערובות ונוקשה ור"מ רק חדא ולר"י איפכא ולפי"ז י"ל הא דאמרינן דאתי כל לרבות תערובות היתר מצטרף לאיסור ולא נוקשה היינו אי לא אמרינן בכל התורה היתר מצטרף לאיסור רק בחטאת ונזיר והוי שני כתובים ולא ילפינן א"כ שפיר י"ל דאתי כל דחמץ לרבות תערובות אך אי ילפינן ממשרת לכל התורה היתר מצטרף לאיסור א"כ מנ"ל לומר דכל דחמץ אתי להיתר מצטרף לאיסור דהא ממשרת ילפינן ומסתבר בודאי יותר לומר דאתי לנוקשה מלומר דאתי להיתר מצטרף לאיסור ולעשות שני כתובים אלא לפי האמת דמשני דהוי נזיר וחטאת שנ"כ ולא למידין לכל התורה שפיר דרשינן כל דחמץ לרבות עירובו דמסתבר לר"י טפי מנוקשה אבל קודם דמשני דהוי נזיר וחטאת שני כתובים לא יכול לומר חמץ לר"ע דדריש כל דיותר דרשינן כל לנוקשה לכ"ע קודם שנאמר דהוי שנ"כ שלא ליליף ממשרת.

והנה המהרש"א כתב דקושי' הרשב"א הוא דוקא לתירץ ראשון שבתוס' דדריש ר"ע כל דחמץ אבל לתירץ שני דלא דריש כל רק היכי דמסתבר אבל היכי דאין סברא לדרוש כי הכא גבי עירוב לא דרשי ליה רבנן לק"מ דר"ע נמי לא דריש יע"ש ולכאורה יש להקשות דעדיין הול"ל דהוי נזיר וחמץ שני כתובים ואי משום דלא מסתבר לרבות עירוב מכל דאין סברא שיהי' היתר מצטרף לאיסור א"כ אדרבה אז ילפינן ממשרת היתר מצטרף לאיסור ע"כ לכל התורה אע"ג דאין סברא וא"כ ביותר יש לנו לומר דכל דחמץ אתי' לרבות עירוב והוי שני כתובים ולא נאסר עירוב רק בנזיר וחמץ אלא דזה אינו דדוקא אי בכל התורה לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אז אין סברא לרבות מכל דחמץ היתר מצטרף מה שאינו בכל איסורים אבל אי באמת בכל התורה אסור אין חידוש דהא דאמרה התורה לא תאכל בכזית היינו היתר עם איסור יחד ומצטרפין לכזית וביותר א"ש לפמ"ש הרא"ם הובא במשנה למלך בפ"א מהל' חמץ דמשמעות אכילה הוא בכ"ש אלא דאתי הלמ"ס ואפקיה הקרא ממשמעותי לעונשים דהשיעור בכזית ושבקי' לקרא במשמעות לאיסורא דח"ש אסור מה"ת יע"ש וזה שנים שראיתי בקונטרס אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דאי אמרינן היתר מצטרף לאיסור שבקיה לקרא במשמעותי' גם לענין עונשים דאכילה הוא בכ"ש דהא לא צריך לאכול מהאיסור באמת רק כל שהוא ואתי הלכה דצריך לצרף לכזית לענוש עליו ואף בהיתר סגי אבל איסור הוא כסתם אכילה בכל שהוא א"כ בודאי אין זה שום דוחק וחידוש למילף ממשרת לכל התורה היתר מצטרף לאיסור כדי לדרוש כל דחמץ עעירוב ולומר דהוי שני כתובים אדרבה ילפינן ממשרת לכל התורה ולא דרשינן כל דחמץ לרבות עירובו כיון דאז יהי' שני כתובים ודוקא בנזיר וחמץ יהיה אסור עירובו ולא מסתבר שיהי' עירוב אסור גם בחמץ לרבות מכל דלא מסתבר לאסור עירוב אם אינו אסור בשאר איסורין ועיין.

ויש לומר ג"כ דהרמב"ם דסבר לפי פירש הכ"מ דלא פליגו ר"א ורבנן בתערובות חמץ אי אכל כזית עם ההיתר מכל התערובות רק ביש כזית כדי אכילת פרס אלא דפליגו דקשריף וקאכיל ליה דבטליה דעתו אצל כל אדם ובשאר איסורים פטור אבל בחמץ מרבינן לר"א מכל דאף כה"ג חייב והא דמקשה לזעירי א"כ חמץ בפסח נמי עיין בכסף משנה שם ובשער המלך ועיין גם כן בפר"ח אבל עדיין קשה מנא ליה לרמב"ם לחדש דלפי האמת פליגו בשלא כדרך אכילתן בקשריף ליה אבל לפי קושי' הרשב"א א"ש מדלא קאמר הש"ס דהוי נזיר וחמץ שני כתובים מוכח דלא פליגו בחמץ בהיתר מצטרף לאיסור רק בדקשריף וקאכיל אע"ג דבטליה דעתו מכל מקום חייב מלקות מכל דחמץ ומצאתי לו חבר להרמב"ם דפליגו ר"א ורבנן בשאכל הכותח בעין ולא אמרינן בטליה דעתו אצל כל אדם דהרא"ש בר"פ כל שעה הביא דברי הרב הברצלוני ז"ל שכתב דחמץ בחרכו קודם זמנו מותר דוקא בהנאה אבל באכילה אסור ומהאי טעמא נמי כותח הבבלי כי אכיל ליה דתנן ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ומאי ראי' מכותח הבבלי דהא אמרינן דפליגו במשטר קשטיר ולית ביה כדי אכילת פרס ובכה"ג פליגו ר"א ורבנן וזה כדרך אכילה וע"כ דגם הברצלוני סבר כהרמב"ם דלפי האמת פליגו בדקשריף ואכיל ובכה"ג לר"א לקי ולרבנן עכ"פ איסורא איכא ולא אמרינן בטלי' דעתו ומה"ט חייב ג"כ בחרכו קודם זמנו אף על גב דבטלי' דעתו אצל כל האדם מ"מ כיון דהוא אחשבי' ואכיל איסורא איכא כמו בכותח הבבלי וזה כפירש הרמב"ם אלא שיש לפקפק על הדמיון לכותח הבבלי די"ל דשאני כותח הבבלי דהמאכל בעצמותו ראוי לאכול וחזי לבני אדם אלא שאין דרכו בעיני' רק לטבול בו בכה"ג עכ"פ לרבנן איסורא איכא אבל בחרכו קודם זמנו דנפסל מאכילת כלב והוי כעפרא בעלמא דמה"ט התירו הי"א אפילו באכילה י"ל דאפילו איסורא מדרבנן ליכא אלא שיש להסביר ראיות הברצלוני לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ח מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח.

ובהראב"ד בהשגות שם כתב דמשמע מדברי הרמב"ם אע"ג דאינו נאכל בעיני' מחמת מלחו כיון דנאכל בטיבול בליפתן מקרי נאכל מחמת מלחו אבל הוא כ' אע"ג דנאכל עם לפתן כיון דאינו נאכל בעיני' הוי אינו נאכל מחמת מלחו והביא מהאי דפסחים דאמרינן באכל בעיני' בטלי' דעתו אצל כל אדם יע"ש ולפ"ז כותח אינו נאכל מחמת מלחו בעיני' ולא ראוי' לאכילה כלל בעיני' ודומה לחרכו קודם זמנו שנפסל מאכילה, ועיין בלחם משנה דכותח גם בעיני' נאכל מחמת מלחו והא דאמרינן שבטליה דעתו אם אוכלו בעיני' היינו משום דאין דרך בני אדם לאכלו רק בטיבול אבל מ"מ האדם יכול לאכלו ואין המלח מונעו לאוכלו, ולפי דבריו ליכא ראי' מכותח ועיין בכ"מ שם שתירץ אע"ג דנאכל מחמת מלחו גם בעינו מ"מ בטלי' דעתו מפני עיפוש הפת שבו וא"כ דומה ממש לחרכו קודם זמנו ולדברי הכ"מ א"ש יותר דלפי דברי הראב"ד דאינו נאכל מחמת מלחו בעינו משום המלח שבו עדיין אינו דומה לחרכו קודם זמנו ולפת שעיפשה דנפסל האוכל לגמרי ובטל ליה מתורת אוכל ועיין בפר"ח סי' תמ"ב וגם ביו"ד סי' ק"ג שמצדד לומר דבנבילה שנסרחה עד שאינו ראוי לגר אפילו איסור דרבנן ליכא ואע"ג דבכל שאר שלא כדה"נ כמו בעירוב בו דבר מר וכדומה מודה דעכ"פ אסור מדרבנן ולכמה שיטות רק דאינו לוקין על שלא כדה"נ אבל איסור דאורייתא איכא מ"מ בנבילה שנסרחה כיון דבטל לגמרי מאוכל ופקע שם איסור מיני' י"ל אף איסור דרבנן ליכא, ועיין בחות דעת סי' ק"ג שחולק בדברים הקלורים לעינים בין נבילה שנסרחה ובין שלכדה"נ דנבילה שנסרחה אינו חוזר לאיסור ואפילו ממתיק ליה ע"י תבלין אינו חוזר לאיסור ואף ע"ג דפגם ולבסוף השביח אסור היינו דווקא בטעם שאינו פוגם בעצמותו רק דלא ניחא לי' בטעם זה כמ"ש הר"ן מש"ה לא בטל מתורת אוכל משא"כ בפוגם בעין דאינו חוזר לאיסור עוד דפקע שם האיסור וחולק על הפלתי דרצה לחדש דבבשר בחלב אסור נטלפ"ג כיון שלוקין אפילו שלא כדרך הנאתן והארכתי בתשובה בדברים נכונים ואם כן עדיין אינו דומה לכותח דהוי רק כמו עירוב דבר מר שחוזר לאיסורו אם ממתיקו מש"ה עכ"פ מדרבנן אסור אי אכלכי' בעינו כיון דהוא אחשבי' לאכול כך משא"כ בחרכו קודם זמנו ופת שעיפשה י"ל דאפי' איסורא דרבנן ליכא מהחילוק שכתבתי והפר"ח לא יהיב טעמא מפני מה בנבילה מוסרחת לא יהי' אסור מדרבנן אלא דכתב דמשמע דמותר לגמרי אבל אי אמרינן דפקע האיסור לגמרי אם נפסד מאוכל אדם ולא מהני אם ממתיק אותו אחר כך שראוי לאכילה משום דכבר פקע האיסור א"כ מה"ט גם איסור דרבנן ליכא והיינו טעמא דיש שרוצים לומר שהביא הרא"ש דלאו דווקא הנאה אלא אף באכילה מותר משום דהוי כאכילה עפרא בעלמא והרא"ש כתב דלא מסתבר דאע"ג דבטלי דעתו אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל אסור ולפי סברתינו החילוק בוודאי מסתבר דדווקא בדבר האסור בעצמותו אלא שאכל שלא כדרך בני אדם יש לומר דמ"מ אסור מדרבנן כיון דאיהו קאכיל לי' ואחשבי' ומה"ט גם שלא כדרך הנאתן אסור אבל בפת שעיפשה דנתבטל מתורת אוכל לגמרי ופקע שם האיסור והוי כהיתר גמור א"א לומר דע"י שהוא אוכלו ואחשבי' אסור וכי אפשר לחשוב על היתר שהוא אסור והחילוק נכון וברור.

וי"ל בכוונת הרא"ש לפי מה שכתב המנחת כהן וחולק על הפר"ח דגם בפוגם בעין אסור מדרבנן כמו שאסרו בקדירה שאינה בן יומא אטו ב"י אצ"ל לזה דאיסורא עדיין בעין דאיכא למגזר אטו קודם שנפגם אלא שי"ל דאינו דומה כיון דנטלפ"ג בכלי הוי רק פגם כל דהוא בתבשיל יש לגזור שפיר אטו ב"י אבל לא בפגם בעין שאינו ראוי לאכול בעין כלל אבל ע"ז כתב הרא"ש כיון דעכ"פ הוא אכיל לי' אסור דחיך אוכל יטעם לו משו"ה אסור משום גזירה דיאכל קודם שיפגום כמו דגזרינן אינו בן יומא אטו ב"י אבל לא שהאיסור משום דאחשבי' לחוד כפשטות דברי הרא"ש אבל מ"מ היש שרוצים להתיר אפילו לאכילה סוברים דגם איסור דרבנן ליכא בפגם בעין ולא דמי לשאר איסור דרבנן דאסרו משום דאחשביה לאוכל כמ"ש אבל לדברי הכ"מ דאינו ראוי לאכול מחמת פת שעיפשה א"ש ראיות הברצלוני ויש להאריך ועיין.

וכעת נפל בדעתי שיש ליישב דברי הרי"ף דפסק כרבנן מקושי' הר"ן אע"ג דסתם מתני' בנוקשה כרבנן כיון דתניא כוותי' דר"י דתערובות חמור מנ"ל דגם בתערובות הלכתא כרבנן נגד סתם מתני' דאלו עוברין לפי מה שכתב הריב"א הובא בתוס' דף כ"ח ע"ב ד"ה מחמת דבר אחר וכו' דנתחמץ מחמת דבר אחר היינו דלאו מינו דע"י שאור מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח במנחות נ"ב אלא כגון שנתחמץ ע"י שמרי יין יע"ש וראיתי בפנ"י בסוגיא כאן שהק' א"כ מנ"ל לרבוי מחמת דבר אחר דלאו מינו דלמא מחמצת אצטרך לנתחמץ מאליו דלא תימא דווקא נתחמץ ע"י שאור מיהא לר"מ דר"פ כל המנחות לא קשי' דהא לא שנו ליה כלל בין ע"י שאור או מאליו אבל לר"י דאמר דע"י עצמו אינו מן המובחר לענין מנחות ודווקא ע"י שאור וא"כ ס"ד דעל חמץ גמור ע"י שאור קפיד רחמנא ולא נתחמץ מאליו משו"ה אצטרך מחמצת וע"י דבר אחר דלאו מינו מנ"ל ויש לדחות קושיתו דלר"י ל"ק דהא בדף כ"ח מוכח דר"י יליף מחמצת ד"א מלשון מחמצת ולא מריבוי דקרא ורק ר"ש יליף מיתור הקרא נתחמץ מחמת ד"א ועיין במהרש"א כאן ואם כן לר"י שפיר מוכח דיש כרת גם מחמת דבר אחר דלאו מינו דלכתוב רק כי כל אוכל חמץ דהוי מחמת עצמו וכ"ש ע"י שאור וע"כ דקרא דכי כל אוכל מחמצת למחמת ד"א דלאו מינו אתי אלא וודאי דכל מחמצת אתי לרבות גם ד"א דלאו מינו משא"כ לר"ש דלא דריש לשון מחמצת וליכא חילוק בין מחמצת לחמץ וא"כ שפיר קשה מנ"ל לרבות מריבוי דקרא מחמת דבר אחר דלאו מינו דמחדא לא הוי ידעינן רק מחמת שאור וצריך קרא אחרינא לרבות מחמת עצמו ודלאו מינו מנ"ל אלא שיש להקשות גם לר"י דהא יליף מתלתא קראי תוך זמנו ולפני זמנו ואחר זמנו כמבואר בדף כ"ח וקשה דהא עכ"פ צריך תרי קראי דאי מלשון מחמצת לא הוי ידעינן רק מחמת ד"א דהיינו ע"י שאור וצריך לכתוב לא תאכל חמץ דהוי ממילא ועל כרחך מחמצת למחמת דבר אחר דלאו מינו ולא מיותר רק חדא קרא.

והנה הפנ"י כתב שם לתרץ קושי' תוס' דתרי כי כל כתיבי דאצטרך לנתחמץ מחמת דבר אחר דלאו מינו ולר"מ דלא אצטרך להכי איכא למימר דמרבי ר"מ שאור דר"י דהיינו כקרני חגבים לכרת יע"ש, והנה מ"ש לר"מ מרבי מכל לרבות קרני חגבים זה דוחק דהא רבא מפרש טעמא דר"מ בדף כ"ח דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה ובסידוק גם ר"י מודה ולר"מ קרני חגבים היינו סידוק ממש ולא צריך ריבוי כלל, ועוד קשה לדבריו קושי' הש"ס א"ה דלאו כי להכי הוא דאתי דהא לא ענש אא"כ הזהיר א"כ אזהרה גבי נתחמץ מחמת דבר אחר ואינו מינו היכא כתיבא ואצטרך כל דגבי אזהרה נמי לנתחמץ באינו מינו ותערובות ונוקשה מנ"ל דלא מרבינן מכל רק מה דמסתבר טפי ומוקמינן מחמת דבר אחר דלאו מינו והיכא דיש סברא גם רבנן דרשי כל כמ"ש לקמן בתוס' ולפי דתניא כוותיה דר"י דמרבי ר"א רק תערובות ולא נוקשה משום דתערובות חמור ולא מרבינן הכל מכל בוודאי אי צריך כל לנתחחץ באינו מינו אין לרבות נמי תערובות חמץ אלא מרבינן רק מה דמסתבר יותר אלא אי אמרינן אי מרבינן מכל מרבינן הכל כמו שכתב במשנה למלך לתרץ דברי טור נמי י"ל זה דווקא בתערובות ונוקשה כיון דתרווייהו לאו חמץ ממש נינהו ואין סברא שיהי' תערובות אסור משום היתר מצטרף לאיסור וגם נוקשה דלא הוי חמץ ואינו ראוי לאכול א"כ י"ל כיון דמרבינן חדא אע"ג דלא מסתבר מרבינן נמי הכל וי"ל שפיר אף דנוקשה אסור ועדיף מתערובות מ"מ כיון דגם נוקשה לאו מסברא הוא מרבינן ג"כ מה דגרע מנוקשה לפי הבנת משנה למלך אבל אי אמרינן דצריך כל לנתחמץ מחמת דבר אחר דמצד הסברא יש לרבות לא אמרינן כיון דמרבה נתחמץ מחמת דבר אחר מרבינן הכל ובזה נדחה קושי' הצל"ח שהבאתי על המשנה למלך דוודאי אי לא הי' לנו דרשה מיוחדת לנתחמץ מחמת ד"א בוודאי לא הי' מרבינן מכל תערובות ונוקשה ונתחמץ מחמת דבר אחר ולא הוי מרבינן רק נתחמץ מחמת ד"א אבל לאחר דמחמצת אתי למחמת דבר אחר אז מרבינן מכל תרווייהו נוקשה ותערובות אע"ג דנוקשה חמור וא"ש.

היוצא לנו מכל זה דלדברי ריב"א צריכין אנו ריבוי דכל לנתחמץ באינו מינו ואין לנו לרבות נוקשה ותערובוי ג"כ ושפיר קאמר ר"י דיש תלתא קראי ללמוד ללפני ולאחר זמנו דסבר דמכל מחמצת ילפינן ג"כ מחמת אינו מינו וכן לר"ש אי אמרינן כר"י דע"י שאור הוי מין המובחר מרבינן מכל גם מחמת אינו מינו ור"מ דדרש כל לתערובות ונוקשה לשיטתו דליכא חילוק בין ע"י עצמו וע"י שאור ואשתייר כל לרבות נוקשה ותערובות וכן ר"א י"ל דסבר כר"מ אבל להלכתא דפסקינן כר"י דע"י שאור מצוה מן המובחר וצריך כל לנתחמץ באינו מינו ממילא ליכא ריבוי כלל לנוקשה ותערובות ומיושב פסק הרי"ף מ"ד פלפול ועיין.

ואסיים במה דפתחתי שכתב הב"י דתערובות אסור מה"ת מדקתני ועל עירובו בלא כלום ולא קאמר מותר ומכח זה הקשה על הטור ונ"ל להוכיח כמו שכתבתי דלעיל דבדף כ"ח אמר ר"ש חמץ לפני זמנו ואחר זמנו אינו עובר בלא כלום ולאחר זמנו לר"ש לכל היותר הוא אסור רק מדרבנן משום קנסא ואפ"ה לא קתני מותר אלא לשיטת תוס' והרא"ש דקודם זמנו עכ"פ עשה דתשביתו הוא דמשמע שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה ועובר בעשה באכילתו קודם זמנו י"ל דמשו"ה נקט אינו עובר משום לפני זמנו דאינו עובר בלאו אבל עכ"פ עשה איכא באכילה אבל לשיטת בעל העיטור דגם לפני זמנו מדרבנן אסור ולבעל המאור דלפני זמנו רק לכתחילה צריך לשרפו קשה למה נקט אינו עובר עליו לפי הבנת הב"י דמזה משמע דאיסור מה"ת יש ומוכח ע"כ דאינו עובר עליו משמע דליכא איסור מה"ת כלל ולא יכול לומר מותר משום דעכ"פ מדרבנן אסור ומה"ט כתב רש"י נמי בד"ה דישראל משרי קא שרי בהנאה לאחר זמנו משמע דגם בהו"א ע"כ דסבר דאיסור מדרבנן יש באכילה דבאכילה בוודאי קנסי ורבא מחדש דאפילו בהנאה קנסו לר"ש דאל"כ דסבר בהו"א דמותר לגמרי לאחר זמנו לתני מותר ומדקאמר אינו עובר עליו משמע דעכ"פ אסור מדרבנן באכילה מצד קנס ומזה מוכח לכאורה דרש"י סבר כשיטת בעל המאור דלפני זמנו דליכא קנס מותר באכילה דאל"כ דלמא משום לפני זמנו לא קאמר מותר ויש להאריך ואסתיים בזה צלח ורכב על דבר אמת וירים ה' קרנך ורישך כחפץ רבך חפץ בהצלחתךףך פה פ"ב יומא דניסן תרנ"א לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה