שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה יט
שלום וברכה לתלמידי המופלג חרוץ ברק השנון בע"פ כש"ת מו"ה יצחק קערפעל נ"י יושב עה"ת בק"ק פאקש יע"א.
אחדש"ה ראיתי דבריך בדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות חו"מ הל' ה' שכתב דמצה שלשה בשאר מי פירות חוץ מיין שמן ודבש וחלב יצא ידי חובתו בפסח דלא מצינו רק הני וכבר הקשו דא"כ ר"ל דנקט נמי עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת נימא נמי דווקא הני הוי מי פירות ולא שאר משקין והרמב"ם בפ"ה כ' דכל משקין מקרי מי פירות ואין מחמיצין בלא מים, נ"ל דרמב"ם הוכיח דכל מי פירות לא מחמיצין מסוגיא דמנחות דפליגו אי מחמיצין בתפוחים ומסיק דעכ"פ נוקשה הוי וחזינן דאף מי תפוחים בכלל מי פירות ועיין במג"א סי' תר"ב שהביא בשם ש"ג דכתב דמי תפוחים ורמונים שהם חמוצים משקה היוצא מהן מחמיץ וכתב עליו דלא משמע כן מסוגיא דמנחות דף מ"ד וכן מדברי הרמב"ם דנקט תפוחים ורמונים וכיון דתפוחים דחמוצים ואפ"ה מי פירות הוי ואין מחמיצין כ"ש שאר מי פירות ומשו"ה סבר הרמב"ם דכל מי פירות אין מחמיצין והא דנקט ר"ל דווקא יין שמן ודבש צ"ל כמ"ש הה"מ דדרך ללוש בהן משא"כ לענין מצה עשירה דלא מצינו רק יין שמן דבש וחלב, ויש ליתן טעם למה דווקא הני משום דאנן קיי"ל דכל מי פירות זיעא בעלמא נינהו לענין תרומה וערלה וביכורים עיין בחולין ק"כ ובפסחי' דף כ"ד משא"כ יין ושמן משקין היוצא מהן כמותן וכן לענין דבש לא מיבעיא דבש דבורים אלא אף דבש תמרים כדמשמע לכאורה מדנקט סתמא דבש דאף דבש תמרים בכלל ובדבש תמרים ר"י פוטר מקרן וחומש וכן אמר רב אשי ברכות דף ל"ח ע"א דובשי דתמרי מברכין עליו שהכל מ"מ כבר כתבו שם הרא"ש והרשב"א לפרש דברי בה"ג בדבש הזב מאליו מתמרים מברכים בפה"ע דהוי כפירי ממש ולא כמשקין היוצאין משום דבקרא כתיב דבש ולא תמרים משמע דהדבש מז' המינין הוא ומברך בפה"ע ואף דכתב הב"י בסימן ר"ב דמדכתב הרמב"ם דסתם בדבש תמרים מברך שהכל משמע דאף בזב מאליו מברך שהכל דלא כבה"ג מלבד דאין הוכחה כ"כ מ"מ אף דלענין ברכה מברך שהכל כיון דלא אוכל גוף הפרי ואינן עומדין למשקין כמו זתים וענבים מ"מ כיון דלענין שבעה מינין מצינו לשון דבש ולא תמרים לא הוי זיעא בעלמא כמו שאר מי פירות ומש"ה דווקא ביין שמן ודבש וכן חלב הוי מצה עשירה דהוי ממשות הפרי ולא בשאר מי פירות דהוי רק זיעא בעלמא ולא נתעשר המצה עי"כ.
ורציתי לומר דראי' הרמב"ם דבשאר מי פירות לא הוי מצה עשירה מהא דתוספתא הובא בהראב"ד בהשגות שם דיוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה ובין שתבלה בעיסה, והראב"ד כ' דהא דתוספתא שתבלח משנאפת וזה דוחק כמ"ש הה"מ ומזה הוכיח הרמב"ם דווקא ביין שמן ודבש וחלב אבל בכל שאר דברים לא הוי מצה עשירה ומובן שפיר הא דהביא הראב"ד הא דתוספתא כאן דמאי שייכות לדברי הרמב"ם אלא משום דהוכחת הרמב"ם מהא תוספתא ומשו"ה כתב הראב"ד דאין ראי' דההיא שתבלה משנאפת אבל בלישה גם בשאר מי פירות הוי מצה עשירה.
והנה במג"א סי' תנ"ה כתב דמדברי הרמב"ם והה"מ משמע דאין יוצאין במצה מתובלת בשומשמין וקצח ובמחצית השקל מפרש משמעות המג"א מדכתב הרמב"ם בפ"ה מותר ליתן התבלין והקצח לתוך הבצק וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב וביום ראשון אסור ללוש רק במים בלבד משמע דגם על תבלין וקצח קאי משום דהוי מצה עשירה וכן מדכתב הה"מ דהתוספתא אינה סוברת לחם עוני כר"ע רק למעט מעשר שני כדברי ר' יוסי הגלילי ואינה אוסרת מצה עשירה ואין הלכה כמותו אלא כר"ע משמע דלדידן אוסר הה"מ, ובאמת אין שום משמעות כ"כ ויותר נראה לי לומר מדהביא הרמב"ם בפ"ה דמותר ליתן התבלין לתוך הבצק ובפרק וי"ו לא כתב דיוצאין במצה מתובלת רק לשין בשאר מי פירות והי' לו להביא הא דתוספתא דשמעינן תרווייהו דאינו מחמץ וגם דיוצאין בו וע"כ דרמב"ם סבר באמת דאין יוצאין רק דמותר ללוש בהן אבל מ"מ מצה עשירה הוי והתוספתא דלא כהלכתא כמ"ש הה"מ אלא דעדיין קשה מה בין שאר מי פירות לתבלין, ולפי מה שכתבתי א"ש דבשאר מי פירות טעמא משום זיעא בעלמא הוא ולא הוי מצה עשירה דאין ממש בתוכו משא"כ בתבלין בעין וכדומה דהוי ממש גם הרמב"ם מודה דהוי מצה עשירה וא"ש נכון.
ודברי הרמב"ם רפ"ה צריכין ביאור שכתב דאין ללוש ביום ראשון אלא במים בלבד לא משום חמץ אלא משום לחם עוני ותמוה האיך יעלה על הדעת משום חמץ דהא כתב באותו הלכה דמותר ללוש במים ושמן ודבש אפילו לכתחילה דפסק כר"ע דאינו ממהר להחמיץ ועיין בשו"ת כתב סופר סי' צ"ב שעמד בזה ויש לפרש דבריו לפי מה שכבר הביא הה"מ בשם יש מפרשים הא דמתיר הרמב"ם שאר מי פירות ביום ראשון היינו דוקא עם מים משום דראוי לבוא לידי חימוץ אבל בלא מים אין יוצאין ושאר מפרשים סברו דאף בלא מים יוצאין משום דלא צריך רק ראוי לבוא לידי חימוץ בשום צד ואופן שבעולם וכיון דאם לש במים בא לידי חימוץ גם במי פירות כשר עיין בלחם משנה שם ופר"ח הוכיח מדברי הרמב"ם דיוצאין בשאר מי פירות דסבר דמים עם מי פירות הוי חמוץ גמור דאל"ה לא הי' יוצא מהיקש דלא תאכל עליו חמץ אבל לפי דברי הלח"מ אינו מוכח וא"כ יש לומר דזה כונת הרמב"ם דכתב דאין לשון ביום ראשון אלא במים בלבד משמע דגם מים עם יין ושמן ודבש נמי אסור ומפרש לא משום חמץ היינו משום דלא בא לידי חמוץ גמור ואינו יוצא בלא"ה אף בלא טעמא דלחם עוני אלא דטעמא משום דלחם עוני דבאמת מים עם מי פירות הוי חמוץ גמור כמו שסבר הה"מ להרמב"ם שחייב כרת במים עם מ"פ או דלא צריך רק מין שראוי לבוא לידי חימוץ והנפקותא דאי לית ליה רק מצה שנילוש במי פירות יאכל עכ"פ לצאת לידי מצה אע"ג דלא מקיים העשה דלחם עוני כמו שסבר הב"ח וגבורות השם דשני מצות הם כמו שפירש האלי' רבה דברי גבורות השם וא"ש והרמב"ן במלחמות דחי שיטה זו דלא סגי במין שראוי לבוא לידי חימוץ מהא דאמר רב פפא דטעמא דר"ל משום דאינו ראוי לצאת בו ידי מצה משו"ה גם משום חמץ לא חייב אע"ג דהוי מין שראוי לצאת בו ואע"ג דלא אמרינן היקש זה מהא דהקשה מברייתא דהמחהו וגמעו מ"מ מוכח דאינו יוצא ידי מצה במה שאינו ראוי עתה לבוא לידי חימוץ יע"ש ובאמת לא קשה די"ל דהיינו טעמא דאלו פוסקים דסברו דדי במין שראוי בשום צד ואופן ומביא לידי חימוץ מברייתא דהמחהו דחייב משום חמץ אע"ג דיש להקיש נמי איפכא חיוב חמץ ומצה כס"ד דרב פפא וע"כ דמהני במין לצד משא"כ אורז ודוחן דמ"מ בשום צד להיות חמץ רק סרחון אלא דקשה לי מברייתא ל"ה ע"ב דקאמר דטעמא דלא יצא במצה של טבל משום מי שאיסרו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל וקומי רב ששת ברייתא כר"ש דלית ליה איסור חל על איסור ורבינא אמר אפילו תימא רבנן דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ לבד דהא מהאי היקשא ממעטינן נמי מה שאינו ראוי לבוא חימוץ ואי אמרינן דההיקש הוא דצריך רק מין שראוי לבוא בשום אופן לחימוץ אע"ג דעכשיו שנילוש במי פירות א"א מ"מ כיון דבמים אפשר איסורו משום בל תאכלו חמץ קרינן א"כ גם בטבל למה לא יצא דהא המין ראוי שחייב עליו משום בל תאכל חמץ אם יפריש ויתקן טבלו ודוחק לומר משום דצריך מעשה הפרשה משא"כ במי פירות דהי' יכול ליתן מים תחת מי פירות דהא בידו להפריש ובלא"ה לא נראה לחלק כן ומוכח מזה דלא די במין לבד רק שצריך עכשיו להיות ראוי בשעת לישה לבוא לידי איסור חמץ וצ"ע, והנני רבך חפץ בטובך פ"ב יומי דניסן זמר"ת לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.