שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה יז
שלום וברכה לתלמידי רב חביבי המופלג בהפלגת חכמים ונבונים מורג וחרוץ ובקי אוצר בלום מלא וגדיש יראת ה' אוצרו
כש"ת מוה"ר יצחק ווייס נ"י רב דקהל ק"ב יע"א
אחד"ש תורתך כשהית בימי החג אתי במחיצתי שאלת ממני לחוות לך דעתי מה שנהגו החסידים אנשי מעשה במדינת פולין וגם במדינתינו בגליל התחתון שהולכים על ימים טובים ונוסעים ועוזבים את ביתם לקבל פני רבם אי נכון והגון לעשות כן. בראשית דברי אני אומר הא דאמר ר' יצחק בר"ה דף ט"ז חייב אדם לקבל בני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי' לה למיזל לאו דוקא רבו שלמדו תורה דנשים אינן מחוייבין בתלמוד תורה וקרא דילפינן מינה בשונמית כתיב ועיין במג"א סי' ש"א סק"ז שכתב האשה שווי לאיש בזה כדילפינן משונמית וצ"ל שכל גדול בדורו ואיש קדוש מיקרי רבו, ועיין בפנ"י בר"ה שם וכבר תמהו הראשונים על הא דר"י דהול"ל חייב אדם לקבל פ"ר בחדש ושבת כדיליף מקרא, וראיתי בריטב"א שכ' דבכל יום החיוב לקבל פני רבו אם הוא בתוך העיר וחוץ לעיר בחדש ושבת. וברגל אפילו חוץ לתחום בפסח ובסוכת בחוש"מ ובעצרת דאזל מעיו"ט או מיו"ט ע"י עירב ולא הוצרך ר"י להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא להתעצל לראותו דשכיח בי' פשיעותא טפי, ולפי דבריו יש שלשה חילוקי דינים בחול בשבת וברגל בענין חיוב והא דלא רצה הריטב"א לומר ולחלק בחדש ובשבת יש מצוה אבל ברגל איכא חיוב כמ"ש במג"א שם וכן העלה בנוב"י מה"ת או"ח סי' צ"ד דזה אתי שפיר לפי הגרסא בר"ה מכלל דבחדש ושבת איבעי' לה למיזל משא"כ בסוכה דף כ"ז הגרסא מכלל דבחדש ושבת מחייב אינש לאקבולי אפי רבי' מוכח דגם בחדש ושבת חיובא איכא ולא מצוה בלבד אלא הריטב"א היה לו הגרסא גם בסוכה דאיבעי למיזל, ובמג"א סימן תקנ"ד ס"ק י"ב כתב גם בחול איכא מצוה וכן משמע בחגיגה דף ה' דר' יעקב בר חנייא הוי רגיל לקבל פ"ר כל יומא, ובס' א"ר הק' א"כ מה שאל בעלה של שונמית מדוע את הולכת אליו היום וכי מה בכך הא בכל יום נמי איכא מצוה ונ"ל דווקא באיש יש מצוה אף בחול אבל באשה יש לבעל לעכב על אשתו שלא תלך וידוע מה שכתב הכל בו מהאי טעמא פטרה תורה הנשים ממצות עשה שהז"ג כיון דמשועבדת לבעלה משא"כ בשבת וחדש שכתבו הפוסקים שאין לנשים לעשות מלאכה בראש חדש כדאיתא בירושלמי ופרקי דר"א הובאה בטאו"ח סימן תי"ז וז"ש מדוע את הולכת אליו את דווקא מאחר שמשועבדת לבעל אין לה רשות ללכת להקביל בחול.
והנה בנוב"י שם הביא קושי' למה השמיטו הטור וש"ע הא דר"י והרמב"ם פ"ה מלכות ת"ת הלכה ז' הביא הא דר"י ותירוץ דחיוב זה לא היה רק בזמן הבית שהיו מקבלים גם פני השכינה בעלותם לרגל אבל לא בזמן הזה שלא יה' כבודו מרובה מכבוד שמים והא דהקשה דר"י על ר"א בסוכה דף כ"ז שאמר לר' אילעי אינך משובתי הרגל היינו משום דגם ר"א בזמן הבית היה ועוד דהרי ר"א קרא דרש ושמחת בחגיך ושפיר מקשה איך אפשר לקבל פ"ר ברגל אפילו בזמן המקדש הא צריך שלא לצאת מביתו ברגל עיי"ש, ודבריו תמוהים לפענ"ד דע"כ הך מעשה דר"א לא הי' בזמן המקדש שהרי ר"א היה בלוד ואי בזמן הבית הוי למה לא עלה לרגל וגם לתלמידו לא הוכיח רק שיצא מביתו ולא שלא עלה לרגל ודוחק לומר שלא היה להם קרקע או שהיו רחוקי' מירושלים ואינם עולים לרגל וגם לפמש"כ אפילו בזמן הבית לא משכחת שיקבל פ"ר ברגל כיון שא"א לצאת מביתו הרי בזמן הבית הי' עולה עם אשתו ברגל משום שלמי שמחה לקיים ושמחת אתה וביתך כדאמרינן בחגיגה דף ו' עד הכי דמחייבי אמה בשמחה אייתיתו וברמב"ם פ"א מהלכות חגיגה כתב והשמחה האמורה ברגלים היא שיקרב שלמים יותר על שלמי חגיגה ונשים חייבות במצוה זו ואף לדברי הראב"ד שם שמשיג א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה ובדידה תליא מילתא אם רוצה לעלות ולשמוח עמו אבל אם אינה רוצת לעלות לרגל אינו עולה מ"מ בעלה וודאי מחוייב לעלות משום קרבן ראי' וחגיגה ושלמי שמחה ומאי מקשה מהא דר"י דהא הוא וודאי מחוייב לעזוב את ביתו וע"כ הך מעשה שלא בזמן המקדש הי' ואעפ"כ מקשה מדר"י אר' אליעזר לכן א"א לומר כתירוץ הנוב"י דר"י אמר דינא על זמן המקדש אלא דגם בזה"ז החיוב לקבל פ"ר ברגל ושפיר מקשה וע"ז מתרץ לא קשיא הא דאזל ואתי ביומי' הא דאזל ולא אתי ביומי' וע"ז אמר ר"א אינך משובתו הרגל ומשבח אני את העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל, א"כ אין היתר כלל לעזוב את ביתו כל ימי הרגל לילך ולהקביל פ"ר אפילו אילו שחוזרים לביתם תוך ימי הרגל נמי אינם משובתו הרגל דהא שמחה נוהגת כל ימי הרגל כדתנן במתני' סוכה ההלל והשמחה שמנה והשמחה נוהגת בכל יום ויום מימי הרגל בפני עצמו משא"כ בראי' וחגיגה שאין נוהגין אלא יום אחד א"כ גם אלו שחוזרים לביתם בתוך הרגל לא שפיר עבדי.
ושבתי וראיתי שיש לקיים מנהגן של ישראל דקדושים הם שסומכין עצמם על הרמב"ם שם שכ' שחייב להקביל פ"ר ברגל ולא חילק בין אם עבר ואתי ביומי' לבין אזל ולא אתי ביומי' והכ"מ שם תי' דרבינו סבר דר"א הוא דסובר כן אבל ר"י פליג עלי' ולא מחלק כלל וזה דוחק מאוד ולא כתב במה פליגו, ואשר אני אחזה ליישב בשנדקדק האיך טעה ר' אילעי שהוא מחויב לקבל פ"ר ברגל אף שמבטל בזה שמחת ביתו זו אשתו איך יעלה על הדעת לבטל מצות עשה דאוריית' המפורשת בקרא בשביל מצוה דברי קבלה לקבל פ"ר ברגל ועל המקשין נמי קשי' איך אסיק אדעתיה דר"י אמר אפילו לא אזל ואתי ביומי' והרי אם לא יקבל פני רבו אינו עובר רק מצוה קלה מדברי קבלה בשב ואל תעשה ואם עובר על ושמחת קעבר בעשה דאורייתא בקום ועשה שהולך מביתו, ע"כ נ"ל דכבר חקר בשגיא סי' ס"ה אי מצות עשה דושמחת בחגך נוהג נמי בזה"ז מה"ת או דילמא אין נוהג מה"ת כיון דאין לנו שלמי שמחה ובתוס' מועד קטן דף י"ד כתבו דשמחת הרגל דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמחה כדאיתא בחגיגה א"כ י"ל דוודאי נדחה מצוה דרבנן של שמחת הרגל מפני מצוה דדברי קבלה וחייב לקבל פני רבו שהוא מצות עשה דדברי קבלה ודוחה מצוה דרבנן של ושמחת וי"ל מהאי טעמא סבר המקשן וגם ר' אילעי אפילו לא אזיל ואתי ביומי' נמי חייב לקבל פ"ר ברגל, וא"ש יותר מש"כ הכסף משנה דרבינו סובר דדווקא ר"א סובר כן משום דסבר דגם בזמן הזה נוהג ושמחת מן התורה אבל המקשן ור"י פליגי עלי' ולא מחלקו כלל משום דסברו בזמן הזה שמחת הרגל רק מדרבנן היא אלא שמדברי הרמב"ם פ"ו מהל' יו"ט שכתב וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו שנאמר ושמחת בחגך אעפ"י שהשמחה האמורה כאן הוא קרבן שלמים יש בכלל אותו שמחה לשמח הוא ובניו ואשתו כל אחד כראוי' לו ע"כ, ומזה הוכיח השאג"א שם דרמב"ם סובר דגם בזמן הזה מצות שמחה נוהג מן התורה בכל מיני שמחות אם כן לא א"ש דברינו בישוב הרמב"ם על כן לולי דמסתפינא הייתי אומר הא דושמחת בחגיך אין מן העיקר המצוה שישמח דווקא עם אשתו בביתו רק למצוה מן המובחר לשמוח עם בעלה, ועיין בעל המאור פ"ק דר"ה וא"כ בלא אזל ואתי ביומי נמי יכול לעזוב את ביתו לקבל פני רבו דמצוה מן המובחר נדחה מפני החיוב דדברי קבלה הואיל דאפשר לקיים עיקר השמחה שאין נעקר לגמרי וי"ל דר"י דאמר חייב אדם לקבל פ"ר ברגל מה"ט לא מחלק בין אם אזל ואתי ביומיי' לבין אזל ולא אתי ביומיה אבל ר"א יכול לסבור שאין חיוב לקבל פ"ר ברגל רק מצוה כמו בחדש ושבת דהוי גם כן רק מצוה בעלמא ומה"ט לא כתב הרמב"ם רק דחייב לקבל ברגל ולא הזכיר מחדש ושבת וא"ש יותר תירוץ הכסף משנה דרמב"ם סבר דדווקא ר"א סובר כן אבל ר"י דאמר דחייב לקבל פ"ר ברגל פליג עלי' ולא מחלק כלל. כל זה כתבתי וטרחתי לקיים מנהגן של חסידים ואנשי מעשה שהולכים לקבל פ"ר ברגל שרוצים לקיים דברי הרמב"ם שכתב דחייב לקבל פ"ר ברגל ורוצים לקיים דבריו גם בזה שאין מחלק בין אזל ואתי ביומי' לבין אזל ולא אתי ביומיה והנח להם לישראל וכו'.
ונ"ל ליתן טעם מה דצריך להבין לריטב"א דבחדש ושבת יותר חיוב מימי חול אבל לא חיוב כ"כ כמו ברגל וכן למג"א ושאר מפרשים שכתבו בחדש ושבת אינו חיוב רק מצוה אף דבחול נמי איכא מצוה וכתב במחצ"ה שם שצריך לומר דמצוה רבה ומיעוטא איכא בינייהו וצריך טעם למה דווקא בחדש ושבת יש חיוב או מצוה יותר משאר זמנים, ונ"ל לפי מה שאמר הנביא ישעיה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וכו' והמדרש ילקוט שם ש"ה מתי אבוא ואראה פני אלקים אמרה ישראל רבש"ע אימת אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלינו ורואים את השכינה א"ל הקב"ה בני בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים כשיגיע הקץ אתם עתידין להיות עולים שם בכל חדש וחדש שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וכו' א"כ חזינן דלעתיד יעלו גם בחדש ושבת וי"ל משו"ה יש מצוה וחיוב יותר בחדש ושבת גם בזמן הזה וא"ש מה ששאל להשונמית לא חדש ולא שבת. וע"ד אגדה פירשתי מה שצריך להבין ג"כ כפל הלשון והיה מדי חדש בחדשו ושבת בשבתו ואכ"מ. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.