שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה טז
פה פ"ב בחדש סיון תרמ"ד לפ"ק.
שלום לכבוד אהובי אחי הרב הגדול המופלג בהפלגת חכמים ונבונים חריף ובקי בע"פ קולע על השערה הקצין.
כש"ת מו"ה יצחק ליב סופר נ"י
אחדשה"ט לשמחת לבבי קבלתי שורותיך בנעימים בהודעת כ"ט מצדך ובשולי מכתב שלחת לן מעט צרי מעניני דיומא על הא דתקנו אנשי כנה"ג בנוסח התפלה בחג השבועות זמן מתן תורתינו ולא יום הבכורים דכתיב בקרא מפורש, ונתת טעם לשבח שבכיוון תקנו כן נגד הצדוקין שאומרין שמתחילין לספור חמשים יום משבת שבתוך ימי הפסח כי ממחרת שבת לפי טעותם הוא שבת בראשית וא"כ חג השבועות לאו מתן תורה הוא כי לא שווה בכל פעם רק תליא אימת הי' שבת בימי פסח אלו דבריך. ולדין צריכין תבלין דהא גם לדידן לא נופל תמיד יום מתן תורה בשבועות, ועיין מג"א סי' תצ"ד שנדחק שם על הא דאמרינן יום מתן תורתינו לר"י דבז' בסיון נתנה התורה, ואף לרבנן דוי"ו בסיון נתנה תורה מ"מ הי' ביום נ"א ושבועות ביום חמשים וצ"ל משום דמ"מ לרבנן וי"ו לחודש היה ועכשיו אנו עושין תמיד ביום וי"ו לחודש אמרינן על יום לחודש זמן מתן או משום יו"ט שני, אבל בזמן שהי' מקדשין ע"פ ראי' א"כ פעמים חג העצרת ביום ה' ששה או שבעה ובזמן כנה"ג הי' מקדשין ע"פ הראי' אפ"ה תקנו תמיד לומר זמן מתן תורתינו, ע"כ הי' נ"ל לומר כי באמת עיקר קבלת התורה ביום שאמרו נעשה ונשמע ולא נגמר עד שנתנה התורה, ואם כן נעשה ונשמע אמרו ביום ה' לחודש, ובתוס' ע"ז דף ג' כתבו על הא דדריש ר"ל יום הששי שתנאי התנה הקב"ה אם יקבל את התורה מוטב ואה לאו אני מחזיר את התורה לתהו ובהו דקשי' למ"ד שבעה בסיון ותירצו משום דיום אחד הוסיף מ"ה מדעתו ובדעת הקב"ה הי' ביום וי"ו, וא"כ שה א יומא הוי זמן קבלת התורה, חמשה משום נעשה ונשמע וששי משום דהי' במחשבה ליתן, ויום ז' הוי קבלת התורה, שוב ראיתי בצל"ח פסחים דף ס"ח שכן העלה לישב וזה לדידן אבל לצדוקים א"א דהא לטעמם פעמים ה' וששה ימים בין עצרת לזמן מ"ת ועולים יפה דבריך מני ומינך ועיין.
והנה בהא שכתבתי דהקבלה הי' בששה שאמרו נעשה ונשמע ונגמר בשעת מתן תורה ניחא לי נמי הא דתמוה לכאורה האיך נתקיים התנאי שהתנה הקב"ה בבריאת העולם שיתקיים אם יקבל ישראל את התורה דהא דרשו ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אם יקבל מוטב ואם לאו שם תהי' קבורתכם וכיון דקבלו בע"כ ולא ברצונם לא קבלו את התורה מעצמם רק היו מוכרחים לזה ומאי זה דדרשו ג"כ ארץ יראה ושקטה דמתחילה יראה אם לא יקבלו ולבסוף ושקטה ומה זה המורא דהא הקב"ה הכריחם לקבל ע"כ נ"ל דבאמת מתחילה קבלו ברצון התורה כשאמר נעשה ונשמע ובשבת דף פ"ח הקשו בתוס' על הא דכפה עליהם הר כגיגית דהא הקדימו נעשה ונשמע ותירצו משום דמחמת קולות וברקים והאש הגדולה הי' חוזרין וא"כ לא הי' צריכים כפיי' רק להסיר מהם הפחד והחרדה ושפיר נתקיים התנאי.
ועוד י"ל לפי מה דמבואר במדרש תנחומא פ' נח כי על התורה שבכתב אמרו נו"נ וכפיית ההר הי' על תורה שבע"פ ומפני שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות ולא הי' רוצים לקבלה וא"כ י"ל התנאי על הבריאה היה רק עה"ת שבכתב וזו קבלו ברצון טוב ועיין פנ"י שבת שם, ועוד י"ל לפ"מ שהביא בח"א מהרש"א בע"ז בשם פענח רזי לתרץ על הא דהוכרח לכפות עליהם ההר דהא היה התנאי אם לא יקבלו יחזור לתהו ובהו משום דבלא"ה היו משה ואהרן ובניו מקבלין את התורה והי' לעולם קיום והוצרך ע"י כפיית ההר להכריח כל ישראל יע"ש, א"כ לדבריו שפיר נתקיים התנאי דהא משה ובניו היו מקבלים ברצון טוב התורה ויראה הארץ מתחילה ושקטה לבסוף, ועדיין יש להבין אמאי ושקטה לבסוף לפי מה שמשמע מתוס' ע"ז דף ג' ד"ה נוגעין בעדותן דקיום שמים וארץ תלי' לא לבד בקבלת התורה רק גם בקיומה וא"כ דלמא לא מקיימוה אח"כ וכמו שהיתה יראה מתחילה דלמא לא יקבלו יש ג"כ לירא דלמא אפילו לאחר קבלתה לא יקיימו אותה ואמאי נחה ושקטה דעתה לגמרי, ולפי תירוץ שני בתוס' שם דקיום שמים וארץ תליא רק בקבלת התורה לבד והא דאפ"ה הוי נוגעין בעדותן עיין במהרש"א ח"א הי' א"ש אבל לתי' ראשון קשה וכן משמע לי מסוגיא דפסחים דף ס"ח כתירוץ הראשון דמקשה על רב ששת דאמר לך קראי לך תנאי מהא דר"א דאלמלא תורה לא נתקיים שמים וארץ ופירש"י וכי אין הנאה בת"ת אלא ללומדיה לבדם דהא בוודאי עכשיו שכבר קבלוהו התורה ולא תלוי' גם בקיומה אין הנאה רק ללומדי' דשמים וארץ בלא זה קיימים על קבלתה מעיקרא.
ואמרתי ע"ד דרוש בשנדקדק עוד על הקרא דאמר משמים השמעת דין ולא אמר השמעת תורה ומה הוא הלשון דין וכי דין אחד לבד השמיע ה' לנו מן השמים, ואמרתי דהנה ילפינן מכמה פסוקים דינו תנאים והאחד מהם דבעי' תנאי קודם למעשה אבל במעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים, ולשיטת הרמב"ם צריך להיות דווקא מעשה בפועל ממש ולא בדיבור לבד קודם לתנאי שיהי' התנאי בטל כמבואר בהלכות אישות וא"כ כיון שהתנה הקב"ה עם הבריאה שיתקיים לאחר שהי' ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ונגמרה וכלתה הבריאה בפועל ובמעשה ממש והתנה על יום הששי שיקבלו ישראל התורה וע"מ ובתנאי זה יהי' קיום הבריאה הוי המעשה קודם לתנאי ממש והתנאי בטל והמעשה קיים ע"כ מתחלה יראה הארץ אבל אח"כ כשנתנה התורה ונתחדש הלכה דבעי' דינו תנאי, ובמעשה קודם התנאי המעשה קיים והתנאי בטל שקטה דעתה ונחה דאע"פ שלא יקיימוהו לבסוף מ"מ מעיקרא התנאי בטל וזה שדבר קרא משמים השמעת דין היינו דין שצריך תנאי קודם למעשה דווקא עי"כ יראה הארץ מתחילה ושקטה לבסוף וזה דרוש נאה.
ובבאר היטב סי' תצ"ד יצא לפרש הא דאמר רב יוסף בפסחים שם ביומא דעצרתא עבדא לי' עגלא תלתא אמר לי' אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא ונדחק בפשט הא דקאמר האי יומא, ולפי דעתי נראה דהנה בש"ס הוריות פ"ג פליגי אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף ושלחו מתם סיני עדיף דהכל צריכין למרי דחטאי ור"י סיני ורבה עוקר הרים ובש"ס נדרים אמרו דפלפול התורה נתן הקב"ה למשה לבד אלא שהוא נהג טובת עין ונתנו לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך עיין בדף ל"ח שם ובוודאי אלו לא היה פלפול התורה לכל אחד ואחד הי' בידו חבילות חבילות מתני' וברייתות ורק ע"י פלפול ועיון התורה לתרץ ולהקשות ולפרוק הרים זה גורם שאין הברייתות סדורות בידו כ"כ ולא גמר כולי האי על ידי פלפול וכמאמר רב פפא עירובין מ"ח אי לא דייקינן כולי האי לא הוי תנינן וכדאמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה, ויש לומר טעם לשבח הא דמוסיף משה יום אחד מדעתו מה שלא ציוה לו ה' כי לא הי' בדעת ה' ליתן רק התורה לבד בלא פלפולא והי' די להם בפרישות וטהרה שני ימים אבל משה ידע בנפשו שינהג בהם טובת עין ויתן להם במתנה גם פלפול התורה ע"כ הוסיף עוד יום אחד לטהרתן, וע"ז אמר ר"י אי לאו האי יומא דקא גרים שנתן משה עי"ז ג"כ הפלפול לישראל לא הי' עוקר הרים בפלפול רק כולם היו עוסקים בלימוד לבד לסדר ברייתות ומתניתות בידם ולא הי' לו עדיפותא שהי' סיני משאר אמוראים וכמה יוסף איכא בשוקא והאי יומא דעצרתא הוא דגרים דהוא היום היה מוסיף משה מדעתו דאלא"ה יה' נתנה תורה ביום חמשים ומשום האי יומא ניתנה ביום נ"א וא"ש.
ועוד י"ל ע"ד דרוש למש"כ השל"ה הקדוש במסכת שבועות במעלות הסירסור הא דמשה הוסיף יום אחד מדעתו משום דאבעי' בשבת דף פ"ו ישראל דדאיגו במצות חביל גופייהו ומסריח הזרע בב' ימים עכו"ם דלא דאיגו במצות לא ומחמת דדאיגי במצות מחמת יראה היה חביל גופייהו כי מצערין על המצות שיקיימו אותם ומש"ה אמר ה' היום ומחר והי' מסריח בב' ימים משא"כ משה ראה שמעכב הדאגה השמחה לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב ומעורב בדאגה ג"כ שמחה שמערב הדאגה ע"כ הי' מוסיף יום אחד מפני שלא חביל כ"כ יע"ש וכיון שצריך לעבוד את ה' בשמחה זה מסיר הדאגה והצער מעשה המצות ומשו"ה בעצרת כ"ע מודה דבעי' לכם כדי להראות ששמחים בקבלת התורה ונח ומקובל לו יום זה כפירש רש"י בפסחים שם.
והנה רי' אומר בקידושין ל"א מריש ה"א מאן דאמרי לי הלכה כר"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקדינא והא עבידנא השתא דשטעינא דאמר ר' חנינא גדול המצוה ועושה ממי שאין מצווה ועושה וכו' והטעם דמצווה ועושה דרואה ומצער יותר פן יעבור משא"כ באינו מצווה אבל כיון דבאמת צריך לקיים בשמחה וזאת מסיר הצער והדאגה, וכיון דר"י הי' סגי נהור ולא דאג ומצער במצות בלא"ה כיון שאינו מצווה אם הלכה כר' יהודא ע"כ אמר אי לאו האי יומא דמוכח דלא שייך דאיגי ומצער במצות ומשו"ה הוסיף יום אחד כמה יוסף איכא בשוקא דהא הי' גרע ממי שמצווה ועושה, או דהוכיח דגם בשאינו מצווה שייך דאיגי במצות דהא עדיין לא היו מצווים ועכצ"ל דקיימו כמה מצות עד שלא נתנו וכן מצינו במדרש שלא היו אוכלים מאכלות אסורות והיו מקיימים התורה עד שלא נתנה ואי לא שייך דאיגי בשאינו מצווה אם כן לא נסרח השכבת זרע מחמת חביל גופייהו וע"כ גם בשאינו מצווה שייך דאיגי במצות וזה מוכח ממה שאמר ה' היום ומחר ב' ימים ומשה הוסיף יום אחד משום דלא דאיגי כ"כ משום השמחה דמעורב בהדאגה אבל מ"מ מוכח דגם בשאינו מצווה שייך דאיגי במצות דאלא"ה למה די בב' ימים כיון דלא דאיגי בשאינו מצווה וע"כ גם בשאינו מצווה ועושה דואג ומצטער לקיים המצות ושפיר אמר ר"י דאי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא דמהא דמוסיף יום א' מוכח שהטעם משום דאיגי מצות וכו' והיה לי נחת לשעשע עמך בד"ת ותשמחני בתשובתך בקרוב אחיך או"נ בלב ונפש חפיצה חותם בברכה מרובה לך ולכל ביתך יה"ו הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.