שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה יד
שלום וכ"ט ושפעת שמחות לכבוד ידידי בן עירי הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ ובקי בעל פיפיות ז"ר יפ"ת המאוה"ג כש"ת מו"ה שמואל.
ליטש ראזענבוים סג"ל רב בק"ק יערגען יע"א
אחדש"ה את מכתבו הטהור קבלתי קודם הכנסת כלה עם צרור כסף הקדשים אשר קיבץ לטובת עניי א"י ובקרוב יקוים השילוח לתמן וראיתי מגלה עפה מלאה ד"ת נאמרים כשורה, ואף שמעלתו ידע את רוב טרדותי בימים אלו בכל זאת מפני כבודו פניתי מעט זמן לעיין בדבריו ובגמר דבריו אדם נתפס להתפלא על דברי מ"א סימן ר"פ שהעלה שם הא דראשונים אכלו חולין בטהרה זה דווקא בימי טהרתן להרגיל את עצמן בקודש משא"כ בטומאתן אכלו חולין גרידא ולא קשה קו' הג' מו"ה יאסקי ז"ל הובא בסוף ספר בה"ז וע"ז תמה קרא מש"ס ב"מ דף פ"ז ע"א על הא דאמר אפרים ממקשאה תלמידו של ר"א הא דלחם לא אייתי מקמייהו משום דשרה פרסה באותו יום ואברהם אוכל חולין בטהרה דהא זה יום ג' למילתו היה ואמרינן במתני' פסחים צ"ב כל הפורש מן הערלה כאלו פורש מן הקבר וצריך הזאה ג' וז' אם כן הי' אברהם יכול לאכול הפת כיון שהי' בימי טומאתו והניח בצ"ע.
ואני אומר דלא קשה כלום ואדמקשה ממתני' היה יכול גם כן לתרץ מדברי הש"ס שם דאמרינן דווקא בערל נכרי אבל בערל ישראל טובל ואוכל פסחו מיד וכתב רש"י משום דישראל אף שהוא ערל מ"מ מקבל טומאה ומוזהר כל ימיו מטומאה ולא שייך לגזור אצלו שיאמר אשתקד וכו' משא"כ בערל נכרי דלא מקבל טומאה ועכשיו ישראל ומקבל טומאה וא"כ כיון שאברהם אף קודם שמל את עצמו הי' נזהר מטומאה והי' אוכל חולין בטהרה דוודאי הי' מחזיק את עצמו כישראל לענין טומאה א"כ לא שייך גזירה דאשתקד ויכול לאכול אף קרבן פסח מכ"ש חולין שנעשה על טהרת הקדש ושפיר קאמר אפרים מקשאה משום שפירסה נדה ונטמאת העיסה ולא קשה על המג"א כמובן.
אלא שיש מקום לומר לפי מה שהעלה הצל"ח שם לפרש ולישב קו' תוס' בפסחים שם דנקט אבל ערל ישראל טובל ואוכל את פסחו לערב דהא לא מצינו טבילה בערל ישראל והעלה שם בטוב טעם דלא משום דערל ישראל הוי גזירה לגזירה ולא גזרינן אלא משום דלא אפשר דלא העמידו דבריהם במקום עשה דכרת אבל טומאת ערב שפיר גזרו אף בערל ישראל אטו נכרי יע"ש, א"כ י"ל דווקא בק"פ לא גזרו בערל ישראל אבל שאר קדשים גם ישראל לא יכול לאכול והוי כפורש מן הקבר אטו נכרי אלא שמלבד שאין להקשות מזה על דברי המג"א דפשטות הש"ס משמע דלא גזרו כלל אלא בלא"ה נמי יש לומר דהא חולין שנעשה על טה"ק לא הוי רק מדרבנן וא"כ י"ל דאף' בערל נכרי לא החמירו עליו שלא לאכול חולין שנעשו על עה"ק כ"ש בערל ישראל, ועיין ר"פ דחולין דלא חיישינן בחולין שנעשה על טהרת קודש דשמא יגע ובקדשים חיישינן וכיון שהי' יכול לאכול חולין שנעשו על טה"ק לא אכל חולין שנטמאו.
ועוד אני אומר לפמ"ש תוס' ר"פ דחולין דאסור לטמאות גופו באוכלין טמאין ועיין ברש"י ותוס' חולין ל"ד ע"ב וא"כ כיון שבאמת הפורש מן הערלה לא הוי טמא ממש רק משום גזירה דאשתקד ואף דרבנן החמירו עליו שלא לאכול קודש מ"מ לא להקל עליו החמירו שיכול ג"כ לטמאות גופו באוכלין, וזה כתבתי רק לדחות אבל הראשון עיקר ולו יהיבנא ליה כל הקדמות שאברהם הי' מקיים ג"כ הכל גם גזירה זו דאשתקד יאמרו מ"מ לא קשה כמ"ש ועיין.
ואיידי דאיירי הנה בבה"ז כתב לשיטת הרמב"ם בפי"א מהל' שאה"ט דפסק דלאו כקודש דמי א"ש וגם להראב"ד י"ל דטבול יום הוי טומאה קלושא ומודה הראב"ד דאין שני עושה שלישי כמו בחולין והבאתי ראי' לשיטת הראב"ד דחולין שנעשה על טה"ק כקודש דמי מרש"י רפ"ק דחולין שהביא בד"ה הכל שוחטין כתב האוקמתא דטמא בחולין וכותי ומותר והשמיט הא דרבינא לחוד אלא משום דרש"י סבר דפסקינן כל הני אוקמתא והלכתא נינהו אבל הא דרבינא לא הביא משום דלא פסקינן כרבינא ושוב מצאתי כן בראש יוסף ושוב רציתי להביא ראי' מקושית הריטב"א דמקשה על הא דאמר הש"ס טמא בחולין מאי למימרא וקאמר בחולין שנעשה על טה"ק וכקודש דמי ולא קאמר דהיא גופא קמ"ל דמשו"ה שוחט לכתחילה משום דלאו כקודש דמי אלא וודאי משום דהלכתא כקודש דמי, אלא שבתי וראיתי שזה ליתא דהא בדף ג' ע"ב קאמר הש"ס כולהו כרבה בר עולה לא אמרו להך לישנא דהתם עיקר והכא איירי דתנא טמא בחולין תנא נמי במוקדשין טמא בחולין גופא לא אצטרוכי חולין שנעשה על טה"ק לאו כקודש דמי ודילמא הוא גופא אתא מתני' לאשמועי' דלאו כקודש דמי וע"כ צריכין אנו לתירוץ הריטב"א משום דדבר זה לאשמועינן דלאו כקודש דמי אינו נוגע לענין שחיטה ומתני' רבותא דשחיטה קמ"ל דלא חיישינן לשמא יגע בשעת שחיטה, ובזה ישבתי קו' תוס' ג' ע"ב בד"ה וחולין וכו' שכ' האי טעמא הוי מצי למימר נמי ללשנא קמא יע"ש, דהנה על גוף אוקמתא דרבה בר עולא כבר תמהו אחרונים דמ"מ חשש דשמא יגע לא שייך לעיקר דיני שחיטה ורק חשש אחרת הוא שמא יטמא מוקדשין אבל מ"מ צריכין לדחוק כיון דשייך הך חששא בשעת שחיטה נקט בדיני שחיטה, וי"ל לפ"ז אי אמרי' דהכא עיקר הא דטמא במוקדשין והתם איידי דתנא שאר פסולין ואם כן כיון שעיקר דינא דמתניתן כאן הוא בטמא במוקדשין וטמא בחולין אגב גררא שפיר י"ל דמתניתן קמ"ל דטמא בחולין יכול לשחוט משום דלאו כקודש דמי אף ע"ג דזה לא הוי רבותא כ"כ לענין שחיטה מ"מ הא עיקר המתני' משום טמא במוקדשין וטמא בחולין רק אגב גררא משא"כ אי אמרינן דהתם עיקר ובמתני' דחולין העיקר משום טמא בחולין וטמא במוקדשין אגב גררא לא יכול לומר דלאו כקודש דמי קמ"ל בחולין דהא זה לא הוי רבותא רק לענין הקדש ולא לענין שחיטה ומש"ה ללשנא קמא לא יכול לומר משום דסברו לאו כקודש דמי דעדיין קשה דילמא זה גופא קמ"ל מתניתן דלאו כקודש דמי ואפילו בסכין קצר יכול לשחוט אבל ללשנא בתרא דהכא עיקר טמא בחולין קאמר שפיר דלאו כקודש דמי ומיושב קו' תוס' על נכון.
ובחדושי אגדה שלי אמרתי הא דלא הביא לחם גם כן ועל דברי אפרים מקשאה כבר תמהו דהא צחקה שרה אח"כ ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה וצחוק מה זו עושה דהא כבר פירסה נדה, ואמרתי דאברהם אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו וכבר דקדקו המפרשים לאיזה צורך אמר אחר תעבורו וגם יאמר אחר כן תעבורו אלא כי כן דרך בעל מכנסי אורחים לא לבד שמזמין וקורא אותו על שלחנו לאכול ולסעוד עמו רק כי הוא ג"כ טוב עין ונותן לו לאחר הסעודה צידה לדרך שלא יחסור לו ג"כ על הדרך הלחם אשר לבב אנוש יסעד ובקל יכולין ליקח לחם על הדרך וגם מתחילה לא היה בדעת אברהם רק שיאכלו אצלו בביתו חמאה וחלב וכן בקר מטעמים אשר עשה והביא לפניהם אבל הפת יאכלו אחר שילכו מביתו ע"כ אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אבל לא כל זמן שיהי' בביתו רק אחר תעבורו וילכו מאתו ומדויק הכל על נכון. ועל שאר ד"ת א"א כעת להשיב ויש לי כמה דברים מיושבים בענין זה אבל אין הזמן מספיק להשיב בארוכה, והנני ידידו הדורש שלום תורתו כותב וחותם בחפזון פ"ב יום ב' לס' שמיני תרל"א לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.