שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה ו
שלום וברכה לכבוד הרב המופלג מורג חרוץ ברק השנון יפ"ת כש"ת מו"ה אברהם צבי קליין נ"י רב דקהל סילאש באל האש יע"א.
אחדש"ה זה איזה שבועות קבלתי מכתבו עם צרור כסף קדשים ובלתי ספק כבר קבל כתב קבלה על זה, וראיתי שעמד במכתבו על כמה דברים שנאמרו ונשנו בשו"ת כ"ס אשר קשים בעיניו, ולא באתי עד עתה לקיים מילי דאבוהון כי בעל מלאכות הרבה אני כידוע, וראשית דבריו על מה שנאמר באו"ח סי' ע"א די"ל דיוצא ידי אכילת יו"ט ושבת בכזית יותר מכדא"פ דלאו מעונה הוא עוד, והק' מש"ס ברכות מ"ט דמחזירין בבהמ"ז של שבת ויום טוב משום דלא סגי דלא אכל פת ואם כן לפמ"ש מג"א סי' ר"י דגם בבהמ"ז צריך כדא"פ דווקא האיך מחזירין דהא מצד מצות אכילת יו"ט יכול לאכול יותר מכדא"פ ובהמ"ז מחוייב אינו רק כדא"פ לא ראיתי בזה תפיסה על דבריו הקדושים דגם הדין שכתב המג"א לא ברור כ"כ וכבר הביא המג"א דברי הכנה"ג שכתב היפך זה, וגם הפנים מאירות חלק ב' סי' כ"ז משיג על המג"א וכתב בפשיטת דגם יותר מכדא"פ חייב בבהמ"ז דמג"א מדמה אכילה דכתיב גבי בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת לשאר אכילת איסורים שנאמרו בתורה ושם צריך כדא"פ א"כ גם אכילה דבהמ"ז הוא בכדא"פ אבל הפמ"א כתב דע"כ לא דמי דהא בבהמ"ז צריך הנאת מעיו כמו שכתב הרא"ש בפ"ב דברכות גבי מטעמת וכן בסימן ר"י ובשאר אכילת איסורים הוא בהנאת גרונו כר"י בס"פ גיד הנשה וע"כ דלא דמי וכמו אם אכל ושבע דלא צריך כדי א"פ מצד דין התורה דחייב בבהמ"ז כיון דאכל כדי שביעה ממש כן אסמכוה רבנן על קרא דחייבו בכזית שחייב אף שלא כדא"פ דאין משמעות לשון אכילה דבהמ"ז דומה לשאר לשון אכילה שבתורה, והפרמ"ג סי' ר"י כתב גם כן בשביעה ממש מסתבר דל"צ כדא"פ אבל אי אכל רק כזית צריך כדא"פ דווקא כמו שאר שיעורי תורה, ולכאורה הכרעתו נכונה, וא"כ גם בדברי אבא ז"ל י"ל דוודאי אם אוכל כדי שביעה ביו"ט מסתבר דקיים המצוה דהא לאו מעונה הוא ועונג הוא לו דאכל כדי שביעה אבל אם אכל רק כזית כעיקר המצוה אז צריך כדא"פ דווקא וממילא ממ"כ צריך להחזיר ביו"ט בבהמ"ז דאי אכל כדי שביעה גם לענין בהמ"ז ל"צ כדא"פ ואי רק כזית גם לענין יו"ט כן ומע"כ כתב דבזה מיושב גם כן קושי' הר"ן בסוכה למאי צריך קרא בערב תאכלו מצות וכן גז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות דחייב בסוכה לילה ראשונה דהא מחויב לאכול פת משום יום טוב ולדברי כ"ס א"ש דיכול לאכול משום יו"ט יותר מכדא"פ אבל משום מצות מצה וסוכה צריך כדא"פ יפה כתב, אבל משום דלא ברירא לכ"ס כן כנראה מדבריו ע"כ לא מיישב בזה קושי' הר"ן והבאתי ראי' דלא כפ"מ ופרמ"ג דאף אם אכל כדי שביעה לא מחייב בבהמ"ז מה"ת מש"ס יומא דף ע"ט דאמר ר"י דכותבות הוא פחות מכביצה מהא דמחייב ר"מ עד כביצה בבהמ"ז דהשתא שבועי שבעי יתובי לא מיתבא דעתא וע"כ דכותבות פחות מכביצה והא ביו"כ אם אכל כמה ביצים יותר מכא"פ פטור ואפילו אכל כל היום ואי בבהמ"ז חייב אף שלא כדא"פ מאי ראי' מייתי מבהמ"ז דהא ע"כ שאני בבהמ"ז דחייב אף יותר מכדא"פ וביו"כ דווקא בכדא"פ חזינן דלא מייתבא דעתא אף ששבע באמת וע"כ דגם בבהמ"ז החיוב דווקא בכדי א"פ וזה ראי' מבוררת וכבר רמז במג"א שם סק"א על סוגי' זו וממילא מוכח דגם לענין יו"ט אינו יוצא ביותר מכדא"פ אף אם אכל כדי שביעה גמורה דהא אם לא מיתב דעתא לענין יו"כ כ"ש דלא הוי עונג וגם מסוגיא דברכות מוכח כן ממילא דחיוב בהמ"ז ואכילת יו"ט שוין אלא דעדיין צ"ע בתוס' סוכה כ"ז בד"ה אי בעי אכל שכתבו מכח קושיתם דהא דאמרינן דצריך לחזור בבהמ"ז ביום טוב היינו דווקא בלילה ראשונה של פסח ושל סוכות אבל בשאר ימים לא צריך לאכול פת דווקא משום דאמרי רבנן דאי בעי לא אכל דהא כבר כתבנו דלענין חיוב בהמ"ז צריך דווקא הנאת מעיו לכ"ע דאין שביעה בלא הנאת מעיו ולענין מצוה כבר כתבו אחרונים וכן בח"ס או"ח ועיין אריכות בזה בכ"ס סי' צ"ו דסגי בהנאת גרונו כמו באיסורים ואם כן קשה לתוס' דהא דצריך לאכול פת בלילה ראשונה הוא רק משום מצות עשה דמצה וסוכה והא מה"ט סגי בהנאת גרונו אבל בבהמ"ז אינו חייב רק בהנאת מעיו וסגי דאכל כזית פת בהנאת גרונו ואפ"ה אינו מחוייב בבהמ"ז, ועכצ"ל חדא מתרתי או דתוס' סברי דגם לענין מ"ע צריך הנאת מעיו דדומה לבהמ"ז כמו שכ' מחצית השקל סי' תע"ה או דגם לענין בהמ"ז סגי בהנאת גרונו אבל הרא"ש בברכות דמדחה דברי תוס' דברכת המזון דומיא דר"ח בתפלה דמחזירין והיה יכול לדחות דברי תוס' בלאו הכי לשיטתו דסבר בברכה הנאת מעיו בעינן ויהי' מוכח קצת דסבר הרא"ש דגם במצוה צריך הנאת מעיו דווקא ויש להאריך, ובכ"ס יצא עוד לתרץ קושי' הר"ן לפמ"ש ת"ח חולין במצוה יוצא שלא כדה"נ אבל משום עונג ושיו"ט בוודאי כדה"נ בעינן והאריך יותר בדבר זה בתשובה צ"ו והראיות שהביא שם מירושלמי בתוס' בסוגי' דחדש וכן מהא דירושלמי בשבועות בשבועה שלא אוכל מצה כבר הובאו בס' שעה"מ בהל' יסודי תורה והוסיף עוד ראי' מש"ס זבחים דמקשה על הא דיקדש שאם פסולה תפסול דליתי עשה ולידחי ל"ת יע"ש, וראיתי בכתבי קודש של קדושת זקני ח"ס שמדחה כל הראיות די"ל כיון באכילה זו יוצא ידי חובת מצוה דמצה וקדשים רחמנא אחשבי' לאכילה וחייב עליהם גם משום לאו דחדש או דשבועה ואכילת פסולים אע"ג בעלמא הוי שלכד"א השתא דאית ביה מצות עשה רחמנא אחשבי' ושעה"מ בעצמו כתב סברא זו בהלכות מ"א במה שפסק הרמב"ם באוכל ג"ה של טומאה לוקה ב' אע"ג דאין בגידין בנו"ט משום דאחשבי' רחמנא ללקות עליו משום גיד גם משום טמאה חייב, ועיין בפסחים מ"ו ע"א בפסח איסורו חושבו ובבכורות יו"ד ע"א פלוגתא כזה ועיין בשבועות כ"ד ע"ב חשובי' אחשבי' והביא ראי' לדברי ת"ח מהא דמתני' מנחות דף צ"ט והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי אע"ג דהוי שלא כד"א וראוי' יותר שתעיבר צורתו ויוצא לשריפה לקיים מ"ע והנותר ממנו באש ישרופו ממה שיהני מן ההקדש שלא במקום מצוה, ועיין בכ"ס שהביא ראיי' מנזיר כ"ח דמקשה אר"ל האיך קאכיל כהן מליקה דאי יוצא שלא כדה"נ יכולין לאכול כך ואיסורא לא עבדי ומפלפל בדברי הפרמ"ג אי מצד עשה שאינו זבוח חייב גם כן בשלכ"ה ומאז כתבתי על הגליון שם דפרמ"ג בספרו גינת וורדים כלל נ"ח בעצמו מחלק בין כ"ש ובין שלכדה"נ דאף אי בכ"ש חייב בעשה וזבחת מ"מ שלכדה"נ פטור והביא ראי' מתוס' פסחי' כ"ה ע"ב דפטור בחולין שנשחטה בעזרה שלכה"נ כאשר הובא ראי' זו בכ"ס שם ומ"מ יש לדחות ראיות הכ"ס לפ"מ שכבר הבאתי בתשו' אחת דברי הח"ס די"ל לר"ל דסבר הנאת מעיו בעינן גם שלא כה"נ חייב דהכל תלי' במילוי כרס וגם שלא כה"כ מילוי כרס הוי וא"כ לר"ל שפיר פריך דלסברא זו בוודאי יוצא לר"ל בשלא כדה"נ וגם לענין איסור חייב בשלכדה"נ.
ובזה יש ליישב קושי' הנוב"י קמא יו"ד ל"ה דמקשה על הת"ח דדייק ידי מצוה יוצא שלכה"נ מהא דבלע מצה מהא דחולין ס"ט ג"ה דאמר דמשכחת לר"ל בגרומתא זעירתא דבלע כאחת והא באיסורן שלכה"נ פטור ואפ"ה בלע כאחת חייב וע"כ דבלע כדה"נ הוי ואי אמרינן לר"ל דסבר הנאה מעיו גם שלכדה"נ חייב לא קשה כמובן אלא דתו"ח מדוויל ידיה משתלם דהא בסוגיא דחולין קאזיל לר"ל דקאמר נפש לרבות את השותה וקאמר הת"ח דמש"ה צריך רבוי משום דהוי שלכדה"נ משא"כ במצה צריך מיעוט דלחם עוני מוכח דסבר הת"ח דגם לר"ל שלכדה"נ פטור וא"כ שפיר קשה מהא דגרומתא זעירתא ובתשובה אחרת ישבתי באופן אחר קושי' הנוב"י על הת"ח ואכ"מ להאריך יותר ואי אמרינן כאשר מסתביר לר"ל דגם שלכדה"נ חייב א"ש קושי' הש"א סימן ע"ו בסופו לאחר שהעלה לדינא דביו"כ גם שלכד"ה חייב אם כן מאי קאמר ר"ל ביומא פ"א מפני מה לא נאמר אזהרה בעינוי משום דלא אפשר נכתב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ולמה לא קאמר משום הכי לא נאמר לא יאכל משום דאז הי' פטור שלבדה"נ משא"כ דכתיב לא תעונה גם שלכדה"נ חייב דאינו מעונה עוד ונדחק, ולפי דברינו א"ש דלא יכול לומר לר"ל כן לשיטתו דגם אי נאמר אכילה שלכדה"נ חייב כמו בכל איסורים ועיין.
והנה בח"ס או"ח סי' מ"ט העלה מכח קושי' בנזיר כ"ח דקאמר דר"ל סבר אין שחיטא לעוף מה"ת דמשמע אי יש שחיטה לעוף מה"ת אסור לחנכו דהא מתוס' ישנים יומא פ"ד משמע דבמ"ע דאכילת קדשים סגי במגיע לכל א' כפול וא"כ לר"ל בלא"ה הי' כל כהן יכול לאכול ח"ש ונתקיים מ"ע דואכלו אותם אשר כופר בהם וכתב דבוודאי עכ"פ כהן אחד הי' צריך לאכול כזית רק שאר הקרבן הי' נחלק לכהנים לכל אחד כפול, ועיין בסי' ק"ע דלא משמע כן שם מדבריו ולענין בהמ"ז כתב בח"ס שם דאף אם בשאר מצות לא סגי אם שבע אף בפחות מכשיעור מ"מ לענין שיעור בהמ"ז קרוב לוודאי דאי שבע בפחות מכזית סגי דהתורה תלי לי' בשביעה יע"ש, ובגיליון שם כתבתי דיש לפרש בזה ולהביא ראי' מש"ס עירוכין דף ע"א הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא ל"צ דקאכלי קדשים סד"א דואכלו אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו ואין להם מובן וכי משום דמצוה לאכול קדשים לא יחייבו בזימון ובהמ"ז וכי ס"ד משום דחייב לאכול מצה בפסח לא יחייבו בזימון אלא הכוונה לפי מה שאמרו בש"ס יומא דלא הגיע לכל כהן אלא כפול משום דהמצוה הוא שיהי' המנחות והקדשים נאכלים ע"י הכהנים כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם והו"א אף דהיו נשבעים בשעה שהיה הברכה מצוי' לא יברכו בזימון משום דלא אכלו עד כזית קמ"ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא וכיון דהכל תלוי בשביעה לענין בהמ"ז והא איתנייהו שפיר מחייבו וא"ש נכון.
ועכשיו אבוא על מה שהתפלא על דברי קדוש אבא בכ"ס יו"ד סי' כ"א אות ד' שעמד על דברי תוס' חולין ל"ב ע"א דמשמע מדבריהם דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי טריפה מחיים ולאחר מיתה חל איסור נבילה הא שניהם שקולים ואין איסור חל על איסור דהא לפי דבריו בעשה שאינו זבוח גם שלכדה"נ אסור וא"כ הוי איסור מוסיף איסור נבילה דחייב גם שלכד"ה מלבד שאדרבה להיפך הוכיח בכ"ס מתוס' פסחים דע"כ שלכדה"נ מותר וכן כתב ביו"ד סי' י"ח וכמ"ש בגינת וורדים אלא דכאן אין אני צריכים ואשתבש בזה דהא מצד איסור לא תאכל כל נבילה ח"ש וגם שלכדה"נ מותר רק דנבילה אסור בח"ש משום דיש ג"כ עליו איסור עשה דוזבחת ואכלת א"כ איסור לאו ליכא ושפיר הקשה על התוס' דהא איסור נבילה לא חל על טריפה ואין לוקין משום נבילה, ושגה בתמיהתו ואדרבה יש להקשות האיך חל איסור נבילה על עשה דאינו זבוח דחמיר אלא דזה לא קשה דתורה אמרה דיחול כמו בחלב נבילה וחלב טריפה וכמ"ש תוס' ר"פ בד"ה אלמא וכו' דא"א לאיסור גיד לחול בענין אחר אלא דצ"ע בתוס' שבועות כ"ד דהוכיח הריצב"א דע"כ דוזבחת לא אתי לאיסור עשה דא"כ היכי חייל אבמה"ח על עשה דשאינו זבוח דהוי במעי האם ולא משכחת אסור אבר מן החי ועיין במהרש"א שם דאיסור חלב וטריפה משכחת בזביחה דפקע עשה עשה דשאינו זבוח בשחיטתו אבל אאבמה"ח לא משכחת ועדיין קשה אמאי לא הוכיח הריצב"א דלא משכחת לאו דנבילה כלל דלא חייל על עשה שאינו זבוח ואי משום דגזירת הכתוב א"כ גם באבמה"ח י"ל כן דהתורה גזרה שיחול כמו שכתבו תוס' לענין גיד וע"כ דהריצב"א לא נחית לזה ואם כן גם מלאו דנבילה קשה וע"כ מוכח דהריצב"א סבר דנבילה חל בלא"ה וטעמא בעי למה, ובמק"א כתבתי עוד ראיות דנבילה חל על טריפה.
ויען כי רואה אני כי שוקד על ספרי דאבא ז"ל אציע לפניו עוד במה שהרבה לתמוה בכ"ס באותו תשובה שמפלפל אי אין לו אלא ח"ש מצה אם צריך לאכול דקצת מצוה מיהא הוי או דלא הוי מצוה כלל והביא כמה אחרונים שדברו ובד"ה וכאשר וכו' הביא דברי השבו"י ח"ב דהביא ראי' דאין מצוה כלל מהא דנשבע שלא לאכול מצה דאסור לאכול משום כולל כמבואר בירושלמי והא יכול לאכול פחות מכזית בפסח ובשבועה שלא אוכל כזית במשמע ומתמה בכ"ס דהא גם בשבועה ח"ש אסור וכיון דלא יכול לאכול כזית כן ג"כ ח"ש אסור מאי אולמא האי קצת מצוה מאיסור קל דח"ש יע"ש, וגם אנכי תמהתי כן וכבר עמד בתמיה זו בספר קהילת יעקב ורי"ט אלגזי ולא מצאו מענה, וכדי שלא לעשות השבו"י טועה בדבר פשוט אמרתי לתרץ לפי מה שכבר הקשה הרא"ה בס' החנוך במצוה למ"ד על הא דנדר חל בקונם שלא לאכול מצה דליתי עשה ולידחי ל"ת, ותירץ משום דנדר הוי עול"ת וכן כתב הרשב"א בנדרים ט"ז ובהגהת מל"מ הקשה דהא מבואר ביבמות במצורע דדוחה עשה בתגלחת עול"ת דתגלחת כהן ונזיר משום דכהן הוי לאו שאינו שוה בכל ונזיר דישנו בשאלה ובשעה"מ הל' נדרים פ"ג ד"ה ואולי וכו' תירץ דשאני נדר דכתיב לה' והתורה גזרה דיחול על דבר מצוה ולא נדחה מפני עשה ע"כ, וכ"כ בנוב"י תנינא יו"ד סי' נ"ג בפשיטות ועדיין לא יצאו ידי חובתם דהא הרי"ף והרמב"ם וכן בש"ע פסקו הא דירושלמי בנשבע ע"י כולל דחייל ע"ד מצוה ואסור לאכול מצה בפסח והא לא חל ע"ד מצוה וא"כ קשה גם ע"י כולל נימא עשה דוחה לל"ת ועשה דלא יחל דברו ומוצא שפתיך תשמור וראיתי דבר נכון בשאגת ארי' סי' ס"א שמתרץ דהא לה' גם בשבועה כתיב אלא דהגמ' קאמר דיותר מסתבר דקאי על נדר משום דהוי איסור חפצא וזה דווקא על תחילת חלות הנדר אבל אם כבר חל השבועה ע"י כולל תו לא אתי מצוה ודחי לה כמו בנדרים דהא לד' אשבועה נמי קאי יעיי"ש ודבריו קלורין לעינים, ואקדים עוד דאבני מלואים בתשובותיו הקשה אי אמרינן דח"ש בשבועה נמי אסור אם כן אמאי אמר רבא דווקא אם נשתייר כזית נשאלין עליו והא בשייר ח"ש נמי יכול לשאול עליו דאסור מה"ת ותי' הא דאסור בח"ש לאו משום שבועתו הוא דאפילו אם דעתו רק על כזית נמי אסור ח"ש מה"ת דממילא רמי רחמנא עלי' איסור ח"ש משום דחזי לאצטרופי ומשו"ה אינו יכול לשאול על ח"ש שהרי אין כאן איסור מחמת נדרו להתירו אלא האיסור בא ממילא על ח"ש וליתי' בשאלה ודבריו נכונים, וא"כ א"ש דברי שבו"י דהא דלא אמרי' דליתי המצוה וידחה האיסור היינו משום דהוי עשה ול"ת כמ"ש הרא"ה והרשב"א או משום דכתב לה' בשבועה ג"כ וזה דווקא בכזית שלם דאסור מצד שבועתו אבל בח"ש דלית כאן עוד איסור שבועה כלל אלא דאיסור בעלמא הוא כשאר איסור תורה אמרינן דמצות אכילת ח"ש ידחה לאיסור דח"ש, ומזה דייק השבו"י דע"כ ליכא מצוה כלל באכילת ח"ש ודו"ק. ואין הפנאי מסכים יותר להאריך וישים עיונו על כל דברינו הכ"ד דורש שלומו וטובו יום א' לסדר ויקהל תרמ"ט לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.