שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
יורה דעה · סימן כז
(מקוה שבה ארבעים סאה שלג ונתרסק)
והנה לפי סברת הש"ך (א) דהרמב"ם סבירא לי' דאין טובלין בשלג כמות שהוא רק לאחר שנתרסק. וא"כ י"ל דפסלו שאובין [אפילו נתרסקו]. וכן הוא דעת הרב ב"י שכתב אליבא דהראב"ד שם. דלדעתו אין עושין מקוה מן שלג אי מדדו בכלי דהוה שאובין ע"ש. וממ"נ היכי איירי אם קודם שנתרסק אין הטעם מכח שאובין אפילו בלא כלי אין מועיל טבילה בלי ריסוק לשיטת הב"י אליבא דהראב"ד. ואלא לאחר שנתרסק וא"כ לדעת ב"י (ב) הוה הפי' בהקושיא דמייתי הב"י בשם הראב"ד שהקשה אמאי כל הני מצטרפין ולא פוסלין כיון דחשיבו מים להצטרף יפסלו נמי בג' לוגין שאובין. ותירץ משום דאין עושין מהם מקוה מתחלה. והקשה עוד לאנשי מידבא בשם ר' ישמעאל הרי עושין המקוה לכתחלה משלג ואפ"ה כי נתנו בידים כשר. התם לכשיתפשר קאמר. וכשנתפשר מלתא אחריתא היא, ומקוה ממילא נתהוה דאין הקושיא של הראב"ד מכח דהוו שאובין בכלי משום דא"ל דלא ע"י כלי הוטל למקוה רק או בכלי שניקב כשפופרת הנוד. או בנסר שאין כלי או בידים. רק דעיקר הקושיא דלא הוה הוייתו ע"י טהרה. וע"ז שפיר משני הראב"ד דכיון דהוה בשעת מעשה שלג וא"כ הוה כמו ממילא. ר"ל דהוה כמו נפלו ממילא. דהא בשעת מעשה לא הוה מקוה והשתא ממילא נתהוה המקוה. והוה הדין כמו קודם שנפל למקוה לא הוה ע"י אדם רק רחוק מן המקוה לא פסול מכח הויית ע"י אדם, והשתא נמי לא (ג) ומים הוו ממילא ומשא"כ לענין שאובין ואפילו הוה רק מעיקרא שאובין ואח"כ נפלו למקוה שלא ע"י כלי פסול. ולא שייך דהשתא הוה ממילא דכיון דהוה מעיקרא שאובין:
רק דלהנך פוסקים דס"ל דשלג כשר לטבול אפילו קודם שנתרסק. וא"כ כיון דהוה מעיקרא מקוה כשרה קודם שנעשה מים. תו לא פסול. רק להראב"ד כיון דכל המקוה אין עושין בשלג א"כ אם כל המקוה היה שאובין פסול. וא"כ הך דתוספתא דשאובין שהוגלד הוה כשר להקוות אפילו אם הוו מעיקרא שאובין. לדעת הראב"ד הוה הפי' להקוות כמ"ש הסמ"ג לחד פירושא (ד) ר"ל דירבה עוד כ"א סאין מים כשרים. וא"כ אם הוה מועט והוה מעיקרא ג"כ כשרה לזה להרבות רוב מים והוה כמו דהוה מעיקרא קודם שנעשה מים, ולפ"ז א"ש מה דכתב הסמ"ג וז"ל:
והנה לדעת בה"ג [צ"ל השאלתות] דשאובין שהומשכו אם מרבה עליהן ארבעים סאה כשרין. וא"כ הוה הפי' להקוות עד ארבעים סאה מי גשמים (ה) ולכאורה האיך תליא זה בזה ולפמ"ש לעיל א"ש וא"כ הוה בזה כמו ממילא דהוה כאילו לא נפל ע"י כלי בשעת מעשה למקוה דהוה כשרה. כאילו הומשכו וא"ש לדברי הסמ"ג. אך באמת כל הפוסקים לא פירשו כן בתוספתא וכמ"ש הרמ"א בד"מ:
אך לפ"ז [ניחא דינא דתוספתא רק] אם נימא דכשר שלג לבד לטבילה והוה כשרין מקודם ותו לא נפסל ע"י דהוה אח"כ נתרסק ונעשה מים. ובשלמא אם לא טובלין בשלג ונמצא ממ"נ ע"י מה אתה רוצה להכשיר רק ע"י דנתהוה מים ואם הוי מים הוה השתא פסול מכח שאובין, והראייה לזה מהא דאיתא בש"ס ומייתי הרמב"ם והפוסקים והטור דג' לוגין בעינן מראה מים ואם היו ג' לוגין ונפל קורט יין ונשתנה מראה מים ונפל למקוה לא פסלוהו וירבה מי גשמים, והנה קשה דהא הוה הדין דאיתא בתוספתא. דאם שהוגלד ואח"כ נמחו כשרין דכיון דהוה מעיקרא לאו דין מים וא"כ הא בודאי מכי באו למקוה לא הוה מראה מי פרי דאל"כ בלא"ה פסול בלא שאובין. וא"כ מיד שבאו למקוה להוי מצרף הנך מי שאובין ג"כ ותהא מיד כשר. א"ו דלא אמרין כן בתוספתא, רק כיון דהוה מעיקרא שם כשרות בשעה דהוה גליד. וא"כ אפילו נתהוה מים לא איכפת לן כיון דהוה מעיקרא כשרים ומשא"כ כאן מעיקרא הוה פסול מכח מי פרי. וע"י מה אתה רוצה להכשיר רק ע"י דנתהוה מים והוה מים שאובין וממ"נ פסול. וא"כ לפ"ז לפי דברי הש"ך דאין טובלין בשלג רק לאחר שנתרסק לא הוה מדין דתוספתא כשר לטבול רק אם ירבה מים כשרים. ודוקא לשיטת הראב"ד [י"ל דס"ל] דכשר לטבול עכ"פ אם איכא רוב וא"כ קשה על השיך אמאי לא פליג על הך דינא [שפירשו הפוסקים בתוספתא] וא"כ עכ"פ אם הוה ס"ל להראב"ד כן דמהני רוב מים כשרים א"ש אך להרמב"ם דאין חילוק בין רוב למיעוט וא"כ אם כהש"ך דאין טובלין כלל כשהוא שלג. וא"כ תקשי מתוספתא דהא כבה"ג (ו) לא ס"ל להרמב"ם. וא"כ ע"כ אין הפירוש ברמב"ם כמ"ש הש"ך:
ושוב נ"ל דאדרבה מהרמב"ם מוכח כש"ך. דהנה קשה אמאי השמיט הרמב"ם הך תוספתא דהביא הרא"ש דמקוה שהוה שאובין ואח"כ הוגלד דנעשה כשר. אע"ג דבעודן מים הוו שאובין. אך באמת לשיטת הרמב"ם הוה לדידי' הפי' דלהקוות מים ארבעים סאה מי גשמים ולא פסולין משום שאובין (ז) דכיון בעודן שלג לא פסול השתא דנתהוה מים ג"כ לא פסול. וזה מוכח ממילא ממים דהוו שאובין ונפלו כמלוא דינר מי פירות ואח"כ נפלו למקוה לא פסלוה משום דבעודן מים ומי פירות לא פסלוה גם השתא לא פסלו. ממילא מוכח דגם מים דהוו גליד ג"כ כשרין. וא"כ הא לא צריך לאשמעינן ומש"ה השמיטו. אך דמ"ש הש"ך (ח) דאפשר דגם הרא"ש ס"ל כן בודאי הרא"ש לא ס"ל כן. כיון דהוא פירש התוספתא כפשוטה דכשרין אפילו בלא מי גשמים אחרים. אם שאובין הוגלדו:
והנה יכול להיות דאם נתהוה רק בעודן שלג ע"י כלי שאובין דאפשר דכשרה אח"כ דנתהוה מים. דכיון דמעולם לא הוו מי שאובין. אך כיון דע"כ צ"ל דזה החילוק בין כיון דבעוד דהוה שלג לא פסול או לא אפ"ל דזה הוה עיקר הדין מוכח מתוספתא. ובתוספתא לא מוכח רק דלאחר שנימוח נשאר הדין על דהוה מעיקרא בעודן שלג וכדלעיל (ט):