אור ברסלב

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

הרמב"ם פרק רביעי מהלכות שחיטה דין ט"ז אילו וכו' ואם שחטו בפנינו ה"ז מותרת. והנה קשה הא יש לפסוק כרבא דיוצא ונכנס ג"כ שרי, ויותר קשה דהא בדיעבד לרבא מותרת אפילו בלא יוצא ונכנס כלל וכקו' התוס' בחולין דף ג' ע"א בד"ה אבל עיי"ש:

והנה י"ל בדעת רבינו דס"ל כת"ק דרשב"ג דהוחזקו ולא כתיבא לא מהני ודלא כהש"ך, (א) וא"כ קשה מכח שמא שהה [באין רואין אותן אסורה והא דמותר] ביוצא ונכנס, אפ"ל דהפי' דהוי דרך עקלתון דישראל יהא רואה את הכותי והכותי לא יהא רואה את הישראל. וכדאיתא ביו"ד סימן קכ"ט סעיף א' בדין יין נסך יע"ש היטב:

או ד"ל דבאמת יש הוכחה דהוי [הלכה דלא] כרבא, דהנה באמת התוס' שם ע"ב בד"ה מאי טעמיה לא אמר כשמעתי', הקשה תימא דהא קתני במתניתין תרי הכל שוחטין וכו' עיי"ש, וי"ל דהנה באמת לכאורה קשה על הך דתירצו הפוסקים על הא דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ותירצו דלא הוי רוב מצוין, רק כולן מומחין, והנה לפ"ז קשה עכ"פ, אמאי הוי הדין גבי וושט באווזות הלעטה אם לא בדק כשרה דהוי כמו ריאה וכו' (ב) ואמאי לא יהא ע"פ הדין פסולין דהא כיון דאיכא ספק אם ניקב הוושט ולא הוי שחיטה והוי חזקת איסור ויהא מצרפין החזקה להמיעוט. אך דבאמת לפי סברת מהר"ם מלובלין וכן (ג) איתא להדיא בתשובות עבודת הגרשוני הוי הפי' דבאמת לא שייך חזקה בשחיטה רק אם הוי ספק אם שחט כלל או דרס או הגרמה ועיקור. ומשא"כ אם בודאי שחט רק דהוי ספק אם מועיל השחיטה הוי כמו דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי דהא גבי עצם דכיון דאמרינן דעצם ודאי פוגם. [אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי] ומכ"ש בכאן דכיון דהוי מעיקרא קיימא בחזקת היתר אם ישחוט כמו דשחט השתא והא מותר וכמ"ש התוס' ביבמות דף ל' ע"ב וכמ"ש מהר"ם מלובלין דהוי כמו שם אם ימות וכו' יע"ש היטב וכן פשוט גבי עצם סי' י"ח סעיף ט"ו אמרינן דהרי שחוט לפניך רק דהיכא דהוי ריעותא וכן בתשובת עבודת הגרשוני בסימן קכ"ב דהשואל שם הוי סבור דלא הוי ספק בשחיטה רק [דהוא אוסר משום] היכא דשכיח יותר [הא ל"ה] גם בתשובת עה"ג מודה, וא"כ לא קשיא (ד):

אך לפ"ז בכאן במומר דהא הוי הטעם דמותר משום דלא שבק היתרא ואכל איסורא, וא"כ נצריך שפיר מקודם לבדוק אם הוושט לא ניקב [וא"ל דאזלינן בתר רוב דז"א], דהוי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וא"ל דהא הוי בודאי שחוט השתא כנ"ל, דז"א דאם הוי ניקב וזה המומר ראה דניקב לאחר שנשחט העור וא"כ בין כך ובין כך עריפה, וא"כ לא שייך לא שביק היתרא ואכיל איסורא דכיון דבין כך ובין כך יהא אסורה, וא"כ יש לחוש אולי נפסק בידו הגרגרת או חלדה ולא שחט כלל, וא"כ שפיר הוי ספק בשחיטה. וא"כ יהא צריך דוקא לבדוק ע"י העור דלא יהא עכ"פ נראה הנקב דאולי המומר יראה הנקב וצריך לבדוק כל הצואר כל השני סימנים, ואפילו אם בדק רק נגד מה ששחט לא מהני עד שיבדוק כולה, ואך זה דוקא לר"מ (ה) ולא לרבנן (ו), וא"ל דהוי מעיקרא לא הוחזק [בהיתר אם ישחוט] דדלמא לא נולד כשר. י"ל לפמ"ש הט"ז בסימן מ"ג ס"ק א' דאם נולד כך חסר הוי ולא ניקב והוי כשר וכו' עיי"ש (ז).

וא"כ ה"פ (ח) דכיון דהשתא ג"כ דאוקי בכותי הוי שלא אליבא דהלכתא דהלכה כת"ק דרשב"ג דהוחזקו ולא כתיבא לא מהני (ט) ויהא מוקי [בישראל מומר] וכר"מ דחייש למיעוטא וא"כ שפיר צריך לבדוק הצואר מקודם (י) ואם לא בדקו וראו אחרים ששחט שפיר, וא"כ שפיר לא חיישינן לנקיבת הוושט וכמו בשאר כשרים, וא"כ בזה אמר וכולן ששחטו ואחרים רואין היכא דלא בדקו בצואר, ובעינן אחרים רואין, ולא קשה כלל וכולן, וזה הוי קושית הש"ס, וע"ז אמר לדבריו דאביי קאמר:

וא"כ מתורץ ג"כ שפיר קו' התו' לעיל (כ) דרבא דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו כו' דמכולן ששחטו לא שמעינן מידי דאמרינן דנקט אגב מומר וכר"מ והוי קו' הש"ס יותר חזקה, דבאמת אם מוקי בכותי, וא"כ וכולן כו' לא קאי רק אחש"ו, וצריך לומר [דהא דנקט שמא יקלקלו] משום דינא דר"ת (ל) דאין מוסרין להם לשחוט אפילו להשליך לכלבים ומנלן דין זה דילמא אתיא מתניתין כר"מ (מ) ולר"א דמוקי במומר [צ"ל] ע"ז [דמוקי וכולן אחש"ו] משום דהוי רוצה לאוקמיה אליבא דהלכתא. אך מנלן למידק דין חדש. ובזה א"ש רבינו הרמב"ם שלא כתב דין דר"ת משום דלמסקנא לא מוכח כלל דין דר"ת רק כפירש"י, וכולן קאי לרבא במומר. (נ) וא"כ לפ"ז אפ"ל דמ"ה פסק רבינו דלא כרבא, משום דקשה קו' דלעיל אמאי לא אמר [ר"א לא אמר] כרבא דמשום דהוי הל' כת"ק ע"כ צ"ל דקו' הש"ס קאי מכח הא דלעיל, וע"ז צ"ל דר"א ס"ל דגירי אריות, ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן גירי אמת ע"כ ר"א ס"ל כמו אביי וכת"ק דרשב"ג ודלא כרבא וא"ש פסק רבינו דלעיל:

והנה לפי תירוץ התוס' (ס) הא דלפי ס' הגאונים דהיכא דבדיעבד מותר לא חיישינן דילמא מישתלי ואמאי לא יתן לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ כיון דבדיעבד מותר, ולפמ"ש לעיל א"ש, דכיון דהוי הטעם בישראל מומר רק מכח [חזקה או בכותי מכח] הוחזקו וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן בהוחזקו ולא כתיבא דאוקמא על החזקה. וא"כ לכתחלה אין סומכין על החזקה, וא"כ [חיישינן דילמא] לא יראה ולא מהני אכילה [בכותי] וא"כ מתורץ שפיר קו' הא דלעיל, וא"כ לפ"ז יהא מוכח דהיכא דאין חושש לזביחה לא פסול דאל"כ עדיין [אפילו באחרים רואין] אמאי יהא כותי מותר לכתחלה לשחוט הא הוי הטעם רק מכח חזקה:

והנה על הא דיצרף מיעוט לחזקה כנ"ל (ע) אפ"ל משום דלא אפשר אך דעכ"פ שאר הצואר והוושט יבדקו לאחר שחיטה דזה אפשר, אך כדלעיל כדאיתא בתשובות עבודת הגרשוני דאין ספק מוציא מידי ודאי, רק דהיכא דהוי ריעותא ואי אפשר למיתלי, וא"כ כ"ז דלא ראינו לא חיישינן והשאר הכל כדלעיל:

והנה עי"ל קושית התוס' בד"ה רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה אם נימא דהלכה כת"ק דרשב"ג ומקשה הכי דיהא נימא כשמעתיה וא"כ מצי לאוקמי כהלכתא ובסיפא (פ) הוי הפי' דבאמת באחרים רואין אותן, ואך אם הלכה כרשב"ג ל"ק, אך דהתירוץ דלעיל הוי אפילו אם הלכה כרשב"ג, אך דקשה מה"ת דיהא דין חדש דילמא ס"ל למתניתין כר"מ ולא מוכח דין חדש (צ):

והנה אם נימא כסברת הר"י דאפי' אם אינו חושש לזביחה לא הוי בכלל וזבחת, וא"כ מתורץ קו' הרשב"א דהקשה מאי אמר סייעתא בדף ד' ע"ב מברייתא דהכל שוחטין ערל ומומר דילמא איירי בעומד על גביו, דהא עיקר דהא כיון דדש ביה כהיתרא דמי והוי כמו אין חושש לזבוח ולא הוי בכלל וזבחת אך אם הוי לתיאבון א"ש ול"ק קו' הרשב"א:

והנה אם נימא כס' התוס' בטעם דא"י פסול משום וזבחת וא"כ אם אין חושש לזבוח הוי פסול מן התורה, וא"כ לפ"ז כותי לא מהני עומד ע"ג אם ס"ל דהוחזקו בלא כתיבא לא מהני וא"כ לפ"ז ל"ק קו' דלעיל וא"כ תקשי קו' התו' הנ"ל בד"ה מאי טעמא כו' והא קתני תרי הכל שוחטין, וא"ל דניפוך בכדי דיהא כהלכתא, דהא ע"כ בל"ה בסיפא דלא כת"ק דאל"כ לא מהני כלל עומד על גביו, ושפיר מקשה הש"ך (ק) דאמאי לא אמר ר"א לא אמר כתרוייהו דרוצה לאוקמיה כת"ק א"ו דהלכתא כן, אך לפ"ז שפיר קשה דא"כ האיך מוקי אביי הסיפא דא"ל דמוקי במומר הא לאביי לפי שיטת התוס' דכיון דדש ביה כהיתרא דמיא וא"כ עומד על גביו לא מהני, ואפ"ל במומר לדבר אחר זה בודאי [מהני עומד ע"ג]:

והנה לפמ"ש לעיל ליישב קו' הרשב"א דלא מוקי הך ברייתא דמומר בעומד על גביו, משום דהוי אסור לפי שיטת התוס' כנ"ל. וא"כ מתורץ מה דהוי קשה לאביי לשיטת רבינו וא"כ כיון דמוקי בכותי ולא במומר בשאר עבירות. א"ו דלאביי גם בשאר עבירות לא מהני בדיקת סכין, וא"כ לפ"ז קשה מברייתא דערל דהוי מומר לשאר עבירות, ולפי הא דלעיל א"ש דאפ"ל דאיירי בעומד על גביו בהך ברייתא דערל ועומד על גביו בודאי מהני בשאר עבירות ולפמ"ש בהלכות שחיטה לעיל אפ"ל דגם רבינו ס"ל כס' התוס' דמי שאינו חושש לזבוח לא הוי בכלל וזבחת ולפ"ז מוכח שפיר דרבינו ס"ל כרשב"ג דמהני הוחזקו מדמהני אם שחט בפנינו:

סימן ב

ביו"ד סימן י"ח סעיף י"ג כתב, שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר כך כו' שחיטתו כשרה הואיל ויצא הדבר בהיתר עיי"ש והקשה בספר הפלתי וז"ל בס"ק ד' מהא דאמרינן בחולין אינקבא ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן. וקאמר הגמרא מסתברא דתלינן דהא תלינן בזאב ופירש"י דאמרינן בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובין אין אומרין במקום נקב ניקב וקשה מאי ראיה בשלמא שם דכבר נטלו זאב והרי הן אבודין וכבר יצא הדבר להיתר כו' אבל בלפנינו אין תולין ביד הטבח עיי"ש:

וי"ל משום דהנה באמת הא גם הלשון קשה נשחטה הותרה היכא דמשמש ידא ולמה נקט לשון נשחטה הותרה דהא לסברת הפוסקים אפילו נולד רעותא מחיים היכא שיש לתלות תלינן (א) וי"ל משום דהנה באמת רעותא דהרי נקובה לפניך לא מצי לגרוע הרובא דהוי מקודם [דרוב בהמות כשרות הן] דהא רובא וחזקה רובא עדיף והנה הא כתב הפלתי דאפילו נגד החזקה לחוד לא מהני ריעותא דהרי נקובה לפניך לגרוע החזקה דהוי מקודם וכן כתב בסימן פ"א וס"נ. ואך (ב) דהנה התוספות בכתובות בדף ע"ו בד"ה וחדא במקום תרתי לאו כלום היא הקשו וז"ל. וא"ת והא גבי בעל איכא נמי תרי חזקה והא כל חזקה בפ"ע עדיף מחזקת האשה ואמאי כי הוי תרתי הך חזקה דאשה עדיפא. ותירץ התוספות משום דלענין לסייע לבעל צריך שיהא שניהם החזקות אמת ומשא"כ לענין חזקה לאשה דאפילו לא הוי רק בטענה אחת אמת מהני ומסייע לה ומש"ה הוי חדא במקום תרתי עיי"ש.

והנה רב אשי אמר (ג) ילפינן משחיטה עצמה דאמר רחמנא אכול בישרא ודלמא במקום נקב קא שחיט א"ו דאזלינן בתר רובא. והנה איתא בפוסקים דשני חזקות לא עדיף רובא מהם, וא"כ ספיקא שלו (ד) [הוא] כך דהא וושט אין לו בדיקה מבחוץ וא"כ ניחוש דלמא במקום נקב קא שחיט והוי טריפה וא"ל כתירוץ הש"ס דאזלינן בחר רובא. וא"כ עדיין קשה הא הוי טרפה דחזינן נקוב לפניך והוי חדא חזקה לאיסורא דכאן נמצא וכאן היה, ורק רובא עדיף. וא"כ הוי חדא במקום תרתי דכיון דלענין הכשר בעינן שיהא שני הדברים אמת הן דלא ניקב הושט הן דלא ניקב הבני מעים וא"כ הוי רק חד רוב להכשר ולענין הטרפות הוי שני חזקות. חדא אוקמי בחזקת איסור דלא נשחט וחדא דהרי ניקב לפניך דבחדא נמי הוי טריפה ולענין נקב לא שייך חזקת איסור וכמ"ש התוספות ביבמות בדף ל"ג ע"א יעש"ה, וזה שפיר [אם] הוי מסופק בדין. אך אם אמרינן דבאמת כיון דיצא הדבר להיתר הוי שפיר מותר וא"כ כיון (ה) דזה גופא [שמא ניקב הושט הוי] בספק. מקרי חזקה. וא"כ הא באמת כיון דנשחטה הותרה לענין דלא מטמא כנבילה ועוד דלא אסור משום אמ"ה. ונ"מ דלא מצרף בהדי איסור אמ"ה לענין דאיסורין מבטלין זא"ז ויבטלו אמ"ה האיסור דטרפה או שאר נ"מ. וא"כ כיון דיצא השתא הדבר בהיתר ואי אפשר לבדוק הושט ואמרינן דהותרה וא"כ כיון דיצא הדבר להיתר לא מקרי הספק לאיסור, דכיון דהוי הוראה להיתר. וא"כ לא נשאר כלל לצירוף רק הך ספק דניקבו בני מעים ורובא עדיף מחזקה דהרי נקובה לפניך ומש"ה יש להכשיר, וע"ז שפיר מייתי ראיה מבא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובין, וא"כ ממ"נ אם אתה מכשיר שם כיון דתלינן בזאב וא"כ בכאן ג"כ כשר. אלא דאמרינן (ו) דכיון דהוי הטעם דכיון דהוי בחזקת היתר דנאבדה, וא"כ גם שם [באינקוב היכא דמשמש ידא דטבחא] שרי דהא הוי רובא עדיף (ז) כיון דאי אפשר השתא [למיבדק הושט ויצא להיתר] דכבר הוי מותר מנבילה ואמ"ה וא"כ אין מצרפין להך דהוי ספק דניקבו בני מעים וא"כ ממ"נ שרי ומייתי שפיר ראיה ומתורץ קושית הפלתי הנ"ל.

או י"ל. דבאמת קשה לר"מ [דס"ל סמוך מיעוטא] נימא מצרף למיעוטא הך חזקת איסור אמ"ה דלא נשחטה והוי פלגא ופלגא. אך [די"ל] באמת לפי סברת הט"ז (ח) וא"כ בוודאי לא נולד בנקיבת הושט וכן בניקבו המעים, דאם נולד כן כשר [לדברי הט"ז] וא"כ (ט) שפיר [הוי כנגדה] בחזקת דנולדה שלימה וא"כ הוי חזקה נגד חזקה ונשאר ברובא. וא"כ לפ"ז באמת בניקבו הבני מעים קשה הא הוי חזקה דשלמה דעדיף מריעותא דהרי נקובה לפניך (י) אך דהוי תרתי נגד חדא דהוי חזקת איסור אמ"ה וחזקה הרי נקובה לפניך דהא בעינן דלהכשר יהיו שניהם אמת וכמ"ש התוספות והמאור בכתובות הנ"ל. ואך אם אמרינן דכיון דכבר יצא הדבר להיתר. וא"כ לא מצרף לה הך ספק דנקיבת הושט וכמ"ש לעיל ושפיר הוי ממ"נ שרי וכמש"ל. וא"ש הכל ונתקיים פסק של הש"ע הנ"ל ומתורץ ג"כ האגודה ומביאו הרמ"א סעיף א' יע"ש לעיל היטב:

ובמה שכתבתי מיושב הא דפסק הראב"ן כעולא דאין חוששין [לשמא הבריא] אם נמצא תחוב בושט (כ) ובאמת הא הש"ס בחולין דף מ"ג אמר ולעולא מ"ש מספק דרוסה ומסיק דעולא ס"ל דאין חוששין לספק דרוסה. וכיון דנפסק לקמן דחוששין לספק דרוסה בדף צ"ג ע"ב אמאי פסק כעולא. וי"ל משום דהנה באמת אם אמרינן כשיטת התוספות (ל) דנקובת הושט יש לו בדיקה מבחוץ. אך לדרוסה אינו מועיל עיי"ש. וא"כ אם אמרינן דמ"ה בדרוסה [לא אמרינן נשחטה הותרה] דהוי הטעם משום דהא אם נדרס הושט ואין מועיל השחיטה והוי נבילה והוי שפיר ספק. ומשא"כ לענין ניקב הושט דעיקר החשש שמא הבריא (מ) והנה הא דקרום שעלה מחמת מכה לא הוי קרום עכ"פ הא כתבו יש פוסקים (נ) הטעם דאין מועיל קרום כיון דכבר נפסל ונטרף אי אפשר להיות כשר. והנה באמת הא נקובת הושט לא הוי נבילה מחיים רק דאין שחיטה מועיל (ס) וא"כ ע"ז עכ"פ מועיל הקרום דתו לא הוי נבילה ומועיל השחיטה ול"ש דאינה חוזרת להכשרה דכיון דעדיין לא הוי נבילה וא"כ ליכא ספק דמוקמינן ליה אחזקת היתר:

אך באמת לעניין דרוסה נמי קשה הא הוי קאי מקודם בחזקת היתר דיהא מועיל שחיטה אם ישחט. וכמו דכתבו רש"י ותוס' ביבמות בדף ל"א דהוי קאי בהיתר אם ימות אח"כ יעש"ה, וא"כ מקודם הך ריעותא הוי קאי בהיתר, אך באמת הא לא קאי בהיתר דהא לשמא ימות חיישינן אפילו קודם שנולד הריעותא וא"כ דילמא קודם גמר השחיטה יטרף (ע):

והנה י"ל בזה הקושיא שהקשה בספר תבואת שור וכן הפלתי על רבינו יונה דמכשיר הגבינות ואעפ"כ סתם דאם הוי ספק [אם נשמט הגף] קודם שחיטה או לאחר שחיטה דטרפה (פ) וי"ל משום דהנה הקשה הגאון מו"ה דוב בער אבד"ק גלוגא על מה דאמרינן בחולין דף מ' על הא דמקשינן מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז נימא מכי שחט פורתא אסרה כו' ומתרצינן בחצי קנה פגום, והקשה דהנה התוס' כתבו בחולין דף כ"ח ע"ב על מחצה הא אי אפשר לצמצם, ותי' התוס' בשם ר"ש דהוי כמו ס"ס דהיינו ממ"נ אם הוי רק חצי כשר ואם פחות מחצי ג"כ כשר מאי אמרת דילמא הוי רובא וע"ז שפיר הוי ס"ס יעש"ה. וא"כ בכאן שפיר קשה הא אי אפשר לצמצם, וא"ל דהוי כמו ס"ס. דהא בכאן ממ"נ אם הוי רובא מקודם נפגם א"כ אי אפשר להקריב בפנים ופטור אש"ח. ואם הוי פחות מרובא, א"כ מיד שנשחט עד דהוי מחצה נמי אסור מכח דשחט לע"ז וא"כ הוי אי אפשר להתקבל בפנים וא"כ הוי כמו ס"ס לפטור דברובא נפטר ובפחות מחציו נמי פטור רק אי הוי שוה בשוה ואי אפשר לצמצם:

אך י"ל דבאמת אם אמרינן דמועיל חזקה אפילו אם הוי ס"ס יע"ש בסימן קי"א [ועיין לקמן בהתחלה בד"ה והנה לכאורה] וא"כ בכאן אמאי לא אוקמי אחזקת היתר, וכאן לא שייך דהוי ספק בשחיטה דהא הוי הטעם או דהוי אפשר דלא שייך החזקה דמי יימר דנשחט וכאן אם באמת הוי שחוט לפנינו. וא"כ הוי שפיר כמו סברת התוס' ביבמות דאוקמי על חזקת היתר דהוי היתר מקודם אם ישחט, ול"ד לשמוטה ושחיטה דאם הוי ספק [אם נשמט קודם] דטריפה מכח ריעותא לפניך ואמרינן כמו דהוי עכשיו כן הוי מקודם, יעש"ה בספר תבואת שור דמקשה באמת בספק שמוטה אמאי הוי אסורה מספק לפי סברת התוס' ביבמות בדף ל"א ע"ב ע"ש היטב ותירץ התבואת שור דהוי רק מדרבנן אסור ובכאן לא שייך דמשמע דמן התורה הוא דאמר דהכי אגמריה רחמנא למשה מסיני וכו':

אך י"ל דבאמת הא חזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה, והנה הדין אם אמר סמוך למיתה הוי שעה אחת [מגורשת] אסורה בתרומה מיד, וכאן ליכא רק חזקה להיתרא דחזקה דחזקת שלם ליכא דהא נקב באמת השתא או חצי או מעט פחות עכ"פ או יותר וא"כ יצא מחזקת שלם עכ"פ ורק חזקה להיתרא איכא, והנה אם נימא כר"מ [דחייש לשמא ימות] אזי הא הוי [ועיין לקמן בד"ה והנה באמת התוס'] כמו חזקה שלא נתבררה בשעתה שמעולם הוי מסופקין דילמא קודם שיוגמר השחיטה יטרף באמת אח"כ וא"כ מעולם לא חל דלא הוי בידו ולא מיקרי חזקה [כמ"ש לקמן דלא הוי חזקה] אע"ג דהשתא עדיין לא ניקב, משא"כ אם נימא דלא חיישינן שמא ימות אזי א"ש דהוי שפיר חזקה דנתברר דהא מחזקינן השתא דעדיין לא ניקב [והוי] בחזקת שלימה ולא יהא נקב אח"כ ג"כ, וא"כ היוצא לנו מזה דלמאן דלא חייש שמא ימות וא"כ שפיר הוי אפילו דאיכא ס"ס יש להכשיר. והנה הדין דאם לאחר ששחט רובא לא חשיב מעשה שחיטה בכל דהוא לאוסרה, דכיון דלא חשיב שחיטה דרק בשחיטה יכול לאוסרה במעשה כל דהוא וכמ"ש כן במגיני זהב וא"כ אם אמרינן דבעינן שחיטה מפורעת (צ) וא"כ אם ישחט כנגדו במה שפגם מכבר וא"כ אין מצרפין רק דהוי רובא בב"א, וא"כ אם כבר נפגם חצי קנה והוא ישחט כנגדו אזי אין יכול לאוסרה בהך חצי דממ"נ כ"ז דלא ישחוט להך רובא דהיינו המעט שהוי לאחר החצי לא מצרפו. והאם שישחוט הך מעט עד שיהא כסדר בלא"ה יהא מצרף דלמאי שנשחט דהיינו דנפגם מקודם. וא"כ אין זה מועט הראשון ששחט מצד השני צריך לשחיטה כלל והוי כמו לאחר רובא דלא מהני מעשה דיהא נאסרה. רק במאי דנגמר והוי רובא. וא"כ הוי הפי' דהוסיף עליו כל שהוא דפי' דפגע בנקב דנמי כשר. וא"כ מאי אמרינן דילמא הו"ל פחות מחצי וא"כ קודם דיגיע דיהא רובא רק שיהא חצי נאסרה. ואזי אמרינן ע"ז שפיר דבאמת אוקמה אחזקה דחזקת היתר דאוקמינן על חזקה דהיתרא דלא ס"ל דחייש שמא ימות ובודאי הוי [נפגם] חצי ולא אסרה רק עד שיגיע למקום הפגימה ומ"ה חייב דוק ותשכח. וא"כ שפיר מתורץ הקושיא הנ"ל דמאן דס"ל דאי אפשר לצמצם ס"ל באמת דבעינן שחיטה מפורעת ומתורץ הכל:

ולפ"ז מתורץ ג"כ רבינו יונה הנ"ל. דבאמת הכי הפי' בתוס' דיבמות דף ל"א ע"ב. דלכאורה קשה נוקמה בחזקת שלמה ולא ניקב. אך צ"ל דהוי בחזקת איסור דמחיים. ואזי שפיר מקשה התוס' דהא בכאן (צ) משמע דלא (ק) לא חשיבא חזקה לאיסורא. וא"כ נוקי אחזקה דהוי מקודם בחזקת שלם. אך דצ"ל דהוי חזקה להיפוך דחזקת איסור, וע"ז מקשי התוס' שפיר ואך לפי התירוץ [של התוס' עיי"ש] אפילו אם נימא דלא חשיב חזקה לאיסורא. אך עכ"פ לא הוי חזקה ד היתרא ג"כ דהא הוי כמו שמא ימות דחיישינן לר"מ יע"ש היטב בגיטין. וא"כ מיושב מ"ש לעיל ליישב קושית הגאון מו"ה דוב הנ"ל (ר) וא"כ בכאן (ש) דהוי הפי' דהיכא דהוי ספק אם מקודם שחיטה או לאחר שחיטה. וא"כ לא שייך חזקת היתר דהוי שמא ימות והוי כמו דלא איתחזק איסורא והיתרא וא"כ מש"ה יש לאסור. משא"כ הגבינה הוי עכ"פ כמו שכתבו הט"ז והש"ך גבי סכין שנאבד דקודם שנולד הריעותא הוי בחזקת היתר דאין צריך שחיטה עכ"פ. והוי שרי מיד כמו שם בסכין בסימן י"ח שכתבו הט"ז והש"ך משא"כ גבי בהמה לא הוי בחזקת היתר דילמא יטרוף עדיין ולא הוי מעולם חזקה דנתבררה בשעתה ודלמא באמת נטרפה סמוך לשחיטה וא"כ שפיר מייתי ר"י ראיה משחיטה היכא דהוי ספק בשחיטה דעכ"פ צריך לומר זה הסברא דהוי כמו שמא ימות ולא הו"ל היתר מחיים:

סימן ג

אם בדק הסכין קודם השחיטה בחודה ומן הצדדים לא בדק ונאבד הסכין מהו

חולין דף ח' ע"א אמר ר"ז ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה והאיכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח. הרי"ף לא כתב הא דר"ז וכן לפי גירסת הרא"ש בהרמב"ם גם הרמב"ם פסק דפסולה. והנה י"ל דבאמת בכאן אם מסופק אם נגע בצדדים וכמ"ש הראב"ד (א) לכאורה דזה הוי רק אם נימא דנקיבת הושט הוי רק טרפה וא"כ בכאן [בליבן ושחט] לא הוי [ניקב גם אם נגע בצדדים] רק נגד מה ששחט (ב) וא"כ [בדיעבד כשרה דהא] בקנה לא איכפת ליה וכמ"ש הפר"ח (ג) וכן בוושט עכ"פ לא הוי רק טרפה דרוב נשחט מקודם והוי רק נקיבת הוושט וכשר מספק [אמרינן נשחטה הותרה] אך לפי שיטת הרמב"ם (ד) לא הוי שחיטה והוי שפיר פסול מספק [דהוי ספק בשחיטה] אך לר"ז דהוא ס"ל דטעמא דר"ל [בשחט הקנה וניקבה הריאה. כשרה משום] דאין טרפות לחצי חיות (ה) ואך [לפ"ז] עכ"פ לא הדר ר"ל מחילוק שבין אחר ששחט במקום חתך או לא (ו) וא"כ לפ"ז הוי נקיבת הוושט כי שחט שלא במקום חתך רק טרפה (ז) ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן כרבא שם דר"ל גופא הדר מהך סברא. ועוד דר"י לא ס"ל כהך תירוץ דר"ל וכמ"ש הרמב"ן, והוי שפיר נבילה ומספק אסורה (ח) והא דהשמיט הרי"ף, וא"ל הא עכ"פ נ"מ לקנה (ט) ואפילו אם נימא כס' התבואת שור דשורף למטה (י) קשה הא נ"מ אם הוי שחט קנה בשני צדדים (כ) או דהוי חצי קנה פגום והוא שחט אח"כ בצד השני וא"כ לא הוי נפסל. אך [די"ל] דא"כ פסול מכח אי אפשר לצמצם, ולא שייך [בכאן] תירוץ הר"ר שמעון (ל) משום דהוי תרי ספיקי להתיר עיי"ש דאדרבה בכאן הוי תרי ספיקי לאיסור דילמא הוי יותר מרוב פגום ודילמא הוי פחות ושורף (מ):

אך לשיטת הרמב"ם (נ) י"ל [אפילו] כמ"ש הראב"ד לחלק בין לכתחלה בין דיעבד [דהוי ספק אם נוגע בצדדים כנ"ל] ואו דאפילו הוי הספק בשחיטה (ס) י"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי דודאי נשחט, וכמו שהבאתי (ע) ע"פ תשובת עבודת הגרשוני ליישב קו' התוס' בדף ג' ע"ב בד"ה רבא אמאי לא אמר כשמעתתי':

ובזה א"ש דפריך על רב חסדא (פ) פשיטא דכיון דכי נקב טריפה בעי בדיקה. ולכאורה קשה דהוי ליה למיפרך דכיון דבעי שחיטה וזה הוי עיקר [הפסול] בסכין פגומה לשיטת רש"י ולשיטת בה"ג עכ"פ בסכין פגומה לא הוי שחיטה כלל (צ) ולפמ"ש א"ש דה"פ במאי דפריך הש"ס, דאולי ס"ל לר"ח דבעי בדיקה בג' רוחות וא"כ קמ"ל דבזה נמי בעי בדיקה (ק) וע"ז פריך הש"ס ואפילו אם ס"ל כר"ל דעכ"פ כיון דס"ל דאם ימצא בצדדין פגומה טרפה ג"כ, מדאמר דבעי בדיקה וא"כ פשיטא כיון כי נקב טרפה בודאי בעי בדיקה (ר) דהא זה לא מוכח דהוי טריפה מן הצדדין דלא אמרינן מרווח רווח לא מן הקרא ולא מן רב חסדא דרק הוא אמר כלל דמאי דצריך לענין שחיטה דלא יטרוף בעי בדיקה, רק דזה דלא אמרינן מרווח רווח ע"כ צ"ל דהוי בל"ה הוי סבור ר"ח רק דאשמעינן דבעי בדיקה. וע"ז פריך הש"ס שפיר דבודאי כיון דס"ל כן בל"ה, דמקרא לא מוכח דילמא לא בעי רק בהחוד לבדוק. א"ו [משום] דזאת ידע בל"ה דטרפה בפגום בחודה וא"כ פשיטא דבעי בדיקה ולא בעינן קרא (ש) או כפי ס' הרמב"ם דהוי [נקיבת הוושט] נבילה ג"כ [וא"כ בספק אסור כנ"ל] או כפי סברת הרמ"א בסימן נ' דכיון דהוי ריעותא מחיים [אסור בספק טרפה] וכאן הוי כמו ריעותא מחיים דמיד נולד הספק ולא הוי לו מעולם בחזקת נשחטה הותרה. או דעכ"פ לכתחלה אין רשאי לעשות ספק (ת) והנה הא דאמר רק טריפה [ולא קאמר נבילה] דאולי סבור כר"ל דאם לא שחט במקום חתך הוי רק טריפה דטעמא דהרמב"ם (א) הוי [נמי משום הא] דכיון דהוי טריפה נפסק החיות בזה האבר שלא ע"י שחיטה תו לא מהני שחיטה (ב) והנה מכאן הוי יצא הדין דאם לא בדק מן הצדדין ובחודה שפיר בדק ונאבד הסכין אם הוי אסור מספק או לא (ג):

סימן ד

שאלה

מעשה שנמצא מסמר תחוב בלב בהמה לאחר השחיטה.

תשובה

הנה דעת הצ"צ (א) להקל (ב) אך בספר תבואת שור [סימן מ"א] מתמה עליו דהא כתב רש"י דף מ"ח ע"ב דרוב דרך הוושט נכנסין ואין דרך הקנה לבלוע, וב' צדדי הספק אינם שוין, ורוב הפוסקים הסכימו לשיטה זו וכן פסק הטור וש"ע דאין דרך הקנה לבלוע וכו', וא"כ בנ"ד כתבתי להקל שבמסמר הזה הוי ראש אחד חד וראש אחד עב, והנה מוזכר בש"ע (ג) דאם עב כמו קנה לא חיישינן [אם נמצא בחלל הגוף] דבקיאינן בבדיקה. וכן הוא הלשון ברא"ש [סימן מ"ב] דאם עב בקיאינן בבדיקה. דאין בקיאינן אלא אם הוא דק. וא"כ אם נכנס דרך הוושט וניקב, וא"כ גם צד העב נכנס דרך הנקב, וע"ז בקיאין בבדיקה. וע"כ צ"ל דחיישינן שמא הבריא, וא"כ כיון דע"כ צ"ל דהבריא, וא"כ דילמא באמת בא דרך דפנות והבריא שם, ומה לי [דנאמר] דהבריא כאן [בוושט], או דהבריא שם [דרך דפנות], וא"כ לא שייך דרוב נכנסין דרך וושט:

וא"ל דהוי ספק ספיקא לאיסורא דילמא דרך וושט והבריא ואת"ל דרך דפנות דילמא ניקב הוושט והבריא. דזה אינו דנימא תרי הבריא, דפנות הבריא וושט ג"כ הבריא זה לא אמרינן:

אך בהספק השני [דשמא לאחר שחיטה] כתב ג"כ התבואת שור [דלא דמי כלל להאי דמהר"ם כו'] אבל בנתחב כולו לכבד, רחוק מאד לומר שע"י משמוש נעשה כן עיי"ש. ומכש"כ כאן דלא הוי מחט שבצעיפי נשים, רק מסמר, וא"כ [בודאי] הוי ספק רחוק:

אך דעת הפ"י בסוגיא דפתח פתוח דאפילו אם ספק אחד רחוק, וספק אחד הוי ספק השקול הוי שפיר ס"ס מעליא, דכתב בתוס' ד"ה ואב"א וז"ל מיהו עדיין יש לי מקום עיון בתוס' דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור, תו לא הוי ספק ספיקא, ולא ידעתי למה כו', וא"כ היכא דספק אחד הוא שקול הוי ליה פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ספק ספיקא, דאע"ג דאונס הוי מיעוטא, אפ"ה מצרף מיעוטא לפלגא, וה"ל רובא להיתרא עיי"ש וא"כ בנ"ד יש להתיר:

אך באמת דפת התוס' דשם אינו כן. וכן הוא דעת הפוסקים (ד) במילוואן אינו כן, דהשיג שם בנקה"כ על הט"ז (ה) דילמא נתהווה אח"כ בזמן מועט ודילמא נשרפו והשיג בנקה"כ וכן אסרו הפוסקים, הואיל דהספק הזה דילמא אח"כ נתהווה, הוי לא שכיח, ואפילו הספק האחד הוי ספק השקול:

אך בנ"ד הואיל דלא ראינו שום חלודה ושום רושם דנעשה מחיים. ורחוק מאד לדעת כל האדם דניהוי מחיים ומ"ה יש להקל, אך דוקא לאחר בדיקה שיבדוק בכל האברים, שאין בהם נקב, הא אם ליתא לקמן לבדוק יש להטריף כפי התבואת שור, והכי הוי הדין הזה:

סימן ה

שאלה

מעשה שהרגיש השוחט בבדיקת פנים בסירכא, ואח"כ בבדיקת חוץ מצאו סירכא, אבל השוחט לא ידע אם הוי אותו הסירכא שהרגיש:

תשובה

אפ"ל לדמותו [להא דאיתא בש"ע או"ת סימן תל"ט סעיף ב' עכבר נכנס וככר בפיו ובדק הבית ומצא ככר אין צריך לחזור ולבדוק] משום דתלינן דהוי הך ככר [וכתב המ"א שם ס"ק ה' דמיירי שביטל ואינו אלא ספיקא דרבנן יע"ש] ובדאורייתא לא תלינן [א"כ בנ"ד נחוש] דילמא הסירכא הזאת שמצא [בפנים] ניתק בהוצאת יד. אך י"ל משום דהוי ס"ס וכשרה:

סימן ו

בדין ניטל הכבד

הרמב"ם כתב בהלכות שחיטה פרק ח' הלכה כ"א, כבד כו' ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו, ומקום המרה, ואע"פ שהשאר קיים כמו שהיא טרפה, ומינה למד התבואת שור, דפי' ניטל הכבד בלא הגידין, דאל"כ הא הוי ניטל המרה:

ולפ"ז י"ל קושית רש"י ותוספות חולין דף מ"ג ע"א ד"ה האמר ר' יוחנן. על הא דפסק ר' יוחנן כזית בכבד, ופריך [הש"ס] והא מתניתין [קתני] לא שייר כלום, והוקשה הא מסתם מתניתין אח"כ משמע בלא נשתייר כזית טרפה:

וי"ל דה"פ, דבאמת לכאורה ל"ק סתם מתניתין אהדדי דהוי י"ל הא דבעינן כזית, היינו במקום שהיא חיותא, ובמקום מרה אין צריך. והנה במקום מרה הוי טרפה מכח סוף המרה ליטול, והנה רש"י פי' (א) דאם הוי כזית הדר בריא, ומשא"כ בלא כזית לא הוי הדר בריא. אך לא הוי ג"כ ניטל הכבד, וא"כ לפי שיטת הרמב"ם, דהוי הפי' [משום] דנשאר המרה רק בגידי הכבד וא"כ סופו ליטול המרה וא"כ הוי טרפה מכח מרה, ומשא"כ אם הוי כזית, סופו להיות הדר בריא, ולא יהא סופו ליטול המרה, ומשא"כ באותן שאין להם מרה. כשר אפי' לא נשאר רק משהו, וא"כ מש"ה ברישא אמר, דלא נשתייר כלום הוי טרפה. בכל מקום אפי' אותן דאין להם מרה, ומשא"כ בסיפא הוי, אותן דאית להם מרה, ועל ר' יוחנן מקשה הש"ס שפיר, דאמר כללא ולא מפרש רק באותן שיש להן מרה:

ועוד דהפי', דבאמת אמאי לא מתרץ הש"ס כן, דא"כ יהיה נפשט דכזית במקום חיותא, ולא במקום מרה, דאם במקום מרה. הוי סגי במשהו במקום מרה וכאן מקשה לר' יוחנן דיהא נפשוט מכאן דאין במקום חיותא, דאם הוי במקום חיותא לא הוי קשה. וא"כ אמאי אר"י כללא, דבעי כזית, ואמאי לא מפרש דדוקא בהנך דיש להן מרה ואמר סתם, ובשלמא מתני' דקשה רישא לסיפא, וע"כ צ"ל לחלק. בין אותן שיש להן מרה, ומשא"כ אמורא, ומכש"כ דבלא"ה אמורא צריך לפרש דבריו:

והנה אפ"ל דהרמב"ם ס"ל, דהא דאמר [רב פפא] הילכך. הוי הפי' דבודאי בעינן שנים. ומתורץ מאי דלא תירץ הש"ס כן. משום דלפסק הלכה. בעינן שני כזית. ומש"ה לא בעי לתרץ כן. ואם הוי ספיקא הוי קשה. מאי פריך. די"ל [דר"י ס"ל] כהך אמורא. דכיון דלא הוי ודאי להיפוך. וכן אמאי לא תירצו בש"ס על רומיא:

וזה הפירוש הא דכתב הרמב"ם שם [הל' כ"ב] ויראה לי שהיא אסורה. והוי כוונתו דלא אמרינן דהוי ספק ספיקא, ספק אחד הפלוגתא אם בעינן כזית במקום. והפלוגתא באיזו מקום אם במקום מרה או כזית במקום חיותא. וספיקא דבעל איבעיא. וכזית הוי רק לאחד מהן מרודד, ואמר [ויראה לי דאסורה] דהוי מטעם ודאי. ולא הוי ספק ספיקא כדלעיל. וא"כ מה דכתב הרמב"ם, ניטל מקום מרה ומקום חיותא תרוויהו דוקא, כן נראה לי ודלא כתבואת שור, והנה בל"ה אם הוי ספק כמאן הלכה. וניטל אחד מהן הוי ספק דפלוגתא, והוי ספק ספיקא, ועיין במ"י בדיני ס"ס שלו:

סימן ז

לכאורה קשה על מה דאיתא בש"ע יו"ד דאם ניקב טרפש הכבד (א) וסירכא סותמו מהני וכשרה. וכתב התה"ד הטעם דכיון דאין הטרפות מצד עצמו רק מכח דסופו ליטול הכבד מהני סתימת קרום שעלה מחמת מכה (ב) וכן כתב בספר בל"י דמהני שחין אם סותמו. ולפ"ז קשה דהא הדין (ג) דאם חליף עור אחד מהוושט או החיצון או הפנימי דטרפה (ד) וא"כ הא ע"כ הוי הפי' דהא דטרפה בעור אחד ניטל. ע"כ הוי הטעם משום דסופו ליטול העור השני. דאל"כ קשה אמאי לא קתני במתניתין ניטל עור אחד מן הוושט דטרפה. אלא ע"כ דהוי הטעם דהטרפות מכח דסופו לינקב עור השני של הוושט וא"כ הוי בכלל נקיבת [דמתניתין]. וא"כ לפ"ז קשה מי גרע [הך עור אדום או לבן] משחין או מעור מחמת מכה דמהני. אלא ע"כ דלא מהני עור מחמת מכה [אפילו היכא דאין הטרפות מחמת עצמו]:

וי"ל כך [דהא] דאם ניטל העור הפנימי [דטרפה. הוא] מחמת כיון דלקה כולה בעי בדיקה, וכמו דהדין בריאה (ה) אם נגלד עור החיצון בעי בדיקה שמא ניקב העור הפנימי [וא"כ ה"נ בעי בדיקה אם ניקב עור החיצון] וושט אין לו בדיקה מבחוץ והוי הדין [דטרפה. ורק גבי ניקב עור הפנימי ע"י] חולי (ו) אין צריך בדיקה מן הדין ומש"ה כשרה, ומשא"כ בהוגלד כולו דבעי בדיקה בדין וכמ"ש הש"ך (ז) גבי ריאה (ח) דלא מהני בדיקה לדידן [היכא] דבעי בדיקה עיי"ש. והנה אם הוי עור החיצון נהפוך [כגון שניהם לבנים אמאי טרפה]. וצ"ל דהוי כמו דמסמס קועיה דמיה (ט) דלא מהני בדיקה לפי הדין לדידן. עיי"ש:

ואו י"ל דמש"ה טרפה דהוי הפי' דחיישינן דלמא הבריא דכיון דבעי בדיקה בדין (י) ואפילו למאן דלא תייש להבריא [בניקב עור אחד] בוושט (כ) מ"מ בניטל עור אחד כולה חיישינן להבריא:

סימן ח

שאלה

באווזות הלעטה שמצא קורט דם על עור הפנימי של וושט מצד חוץ ואינו תחוב בו שום דבר כלל:

תשובה

מצאו קורט דם בושט ולא תחוב בו כלל יש להטריף. משום דהנה איתא לקמן (א) דתולין בדבר המצוי (ב) ולא חשיב ס"ס אם מצוי לאיסור וכן איתא שם גבי ספק קניא ספק דרוסה דתלינן [באיסורא דדרוסה] אם לא שכיח ההיתר [דקניא] ותלינן לאיסורא אע"ג דהוי שם ס"ס דהא [אפילו הוי] דרוסה [הוי רק ספק] דמהני בדיקה [לדרוסה] אם הוי מצי ליבדק (ג) וכן כתב הש"ך להדיא בדיני ס"ס. והנה הש"ך [אע"ג] דהביא בשם תשובת מהר"מ מלובלין דבדיעבד כשר. מ"מ כתב דיותר שכיח בהלעטה מבדיקת [סירכות] הריאה (ד) [והטעם י"ל משום] דהנה הט"ז (ה) הקשה ואמאי בדבר אם ספק אם הוי מחיתוך לחיתוך [או מגב לגב] דתלינן בכשרות אע"ג דשכיח. ותירץ הט"ז דשכיחי סירכות אבל לא סירכות המטרפות עיי"ש (ו) [אבל] הנה בכאן צ"ל דשכיחי עכ"פ דיהא תחוב בושט מדמצרכינן בדיקה דאם הוי [שכיח] רק דיהא [נמצא] ולא תחוב הוי מקילין [ולא הוי צריכה בדיקה] דכל הני חיוי ברייתא אכלו קוצים. א"ו דשכיח דיהא תחוב. וא"כ תלינן הך קורט דם מדבר המצוי דבשביל הלעטה (ז) וא"כ [הוי כמו] אם הוי תחוב והוי קורט דם בצד השני טריפה וא"כ בכאן [נמי] דהוי קורט דם בין עור לעור בושט וא"כ הוי כאילו ניקב העור הפנימי עכ"פ מכח קוץ דטריפה לפסק הלכה (ח) דטריפה [ואפי' להרמ"א דהביא] הא דיש מכשירין אם תחוב [מ"מ כאן טריפה דקשה להך דיעה] הא ושט אין לו בדיקה [מבחוץ ודלמא ניקב גם החיצון] וכמ"ש הש"ך [בס"ק כ"א אלא די"ל] או דנ"מ דאם עור הפנימי לא ניקב לגמרי (ט) או כמ"ש הש"ך דעליהם סמכו [המלעיטין] אבל לא כן דעת הרמ"א. או דכמש"כ הש"ך שם דאם החוב קוץ הוי עדיף טפי (י) וא"כ בכאן [דל"ש כל זה] טריפה. ומכש"כ פשיטא לדעת הט"ז דמהני קורט דם בפנים [אפי'] אם מונח [ולא תחוב דטרפה] יעש"ה בסימן ל"ג:

סימן ט

שאלה

בריאה שנמצא נקב ומורנא מתה לא נמצא באותו צד שהיה הנקב כי אם בצד הבריאה השניה:

תשובה

וי"ל דהוי טרפה. והוא משום דהא מן הלשון שמביא הש"ך בסימן ל"ו ס"ק ט"ז מוהר"ם מלובלין כתב וז"ל ואין צריך לדקדק שיהיו התולעים נמצאים דוקא על הנקב או בסמוך לו ממש כי מי יוכל לצמצם בזה עי"ש ובצד השני הא אפשר לצמצם ועוד באמת הא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן וכיון דנמצא השתא מתה. אמרינן דהוי ג"כ מקודם זמן מרובה מתה. וא"כ אמרינן מסתמא היא מתה מקודם שחיטה וא"כ כיון דהוי מקודם שחיטה מתה. עכ"פ הוי בחיים הנקב בריאה או דהך תולע ניקב או דהוי התולע ממקום אחר והוי בלא"ה נקב. ועוד דכמה דעות דמחמירין דרש"ל ס"ל דדוקא דהוי בתוך הנקב ממש ולכן יש להטריף:

(מהמ"ל ס' איגרא רמה נדפס הא דלקמן מלא שיבושים ואנכי ת"ל תכנתי עמודיה מכי"ק של רבינו ז"ל כאשר יראה המעיין):

סימן י

שאלה

כבד מיד שהניח על האש לצלות נשפך עליו מים רותחין מי הוי ככבד שנתבשלה או לא:

תשובה

הנה באמת הדין דאין כבד נאסרת בבישול לדעה ראשונה בסימן ע"ג סעיף א' וכמתניתין דפרק יו"ד דתרומות [ואפי'] אם אמרינן וכפסק ומ"א דנאסרת משום דאין אנו בקיאין בין שליקה לבישול (א) מ"מ [בכאן שרי] דהא הדין הוא גבי חתיכה שלא נמלחה [ונתבשלה] דאיתא בש"ע עצמו במחבר (ב) דהוי מותר אפילו אותה חתיכה אם יש ס'. וא"כ ע"כ צ"ל [הטעם] דאפילו בבישול יוצאת לחוץ ונתבטל (ג) ואפילו לרמ"א שם דאוסר [אפי' ביש ס'] כתב הט"ז (ד) דהטעם משום איסור דבוק ודלמא פעם אחת נשאר בלא רוטב כו' יעש"ה (ה) ואפילו למ"ש הש"ך (ו) הוי הטעם רק מחמת דהוי בקדירה אמרינן דנתבלבל בחתיכה דהוי כמו כלי שאינו מנוקב. הא זה מוכח דעכ"פ בישול לחוד לא אמרינן דגורם דלא פירש. רה שיוצא לחוץ. וא"כ מפני מה יש לאסור בכאן [דלא הוי בקדירה נהי דהוי בישול] מ"מ מה דיוצא אזי נורא משאיב שאיב (ז) [ז"א דהא] אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם. וא"כ לא מצי המים לאסור דכיון דדם לא מצי לאסור משום דנורא משאיב שאיב ודם משריק שריק:

אך [עדיין] יש לאסור [מטעם זה] דהא כתב הש"ך בסימן ע"ז ס"ק ב' [גבי מולייתא] דאינו אסיר אא"כ נמלח החיצון ולא שהה והפנימי לא נמלח כלל דאזי אסור שאזי בולע הפנימי קודם הצליה דהיינו ע"י מליחה ע"ש. וא"כ בכאן יש לאסור דלמא קודם הצלויה (ח) [וא"כ] נבלע [הדם. שעליו ע"י המליחה] ע"י עירוי. ומה שנאסר מקודם אינו יוצא ע"י צליה [ואך מ"מ שרי] דא"כ ממ"נ לא נאסר רק כדי קליפה דממ"נ אם כבר נתחמם אזי לא בלע כלל [כנ"ל דיוצא ע"י בישול] ואלא דעדיין לא נתחממה והוי תתאה צונן [ולא נאסר אלא כדי קליפה] ועכ"פ לא גרע משני נוגעין זה בזה דלא הוי תתאה לא לכאן ולא לכאן דלא נאסר אלא כדי קליפה (ט) וא"ל דתתאה היינו [מן] התנור נתחמם לעליון [ז"א] דא"כ הוי כמו צליה [ולא נאסר כלל כנ"ל] וא"כ מ"מ סגי בקליפה לחוד:

ואך עדיין יש לאסור לפי הך דיעה (י) דאם [נתן הבשר] בכלי שני והוי מלח עדיין [עליו דלא הודח] נאסר אפילו בכלי שני (כ) וא"כ עדיין קשה דלמא נאסר קודם שנצלה מכח (ל) כמו מליחה וכ"ש. אך הא האחרונים מחולקין בזה (מ) וכאן בכבד הא רש"ל מחולק (נ) וא"כ בכאן בודאי מותר ובשאר בשר צריך לעיין ומסתברא דמותר להנ"ל:

סימן יא

פסחים דף מ"ד ע"א. א"ר אבוהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר כו', א"ל אביי לרב דימי כו' והא תנן מקפה של תרומה כו' הואיל וזר לוקה עליהן בכזית, לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור, לא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כו' ע"ש, והקשו התוס' בנזיר (א) וא"א כזית כו' ולדידיה מי ניחא הא ס"ל היתר מצטרף לאיסור ע"ש. וי"ל משום דהנה התוס' כאן ד"ה דאיכא כזית כו' מקשין דבפ' השוחט אמרינן הנח לנזיד הדמע דלית ביה כזית בכא"פ, משמע דבסתמא לא הוה כזית בכא"פ:

וי"ל דהנה התוס' כתבו בנזיר שם על אביי דמקשה וכזית בכא"פ דאורייתא, אע"ג דמתניתן היא בכריתות, כל האוכלין מצטרפין בכא"פ, וי"ל משום דהנה איתא בחולין (ב) פלוגתא (ג) אם חייב על הנאת מעיו או על הנאת גרונו, ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר, אם אמרינן הנאת מעיו פטור, ופירש"י דהנאת מעיו אינה אלא במילוי כרס, ובשעת מעשה דאכיל חצי זית אחר ליתא לחצי זית ראשון, והנה גם בר' יוחנן יש גרסא אחרת בהג"ה בכ"מ ברמב"ם הלכות מ"א (ד) והנה שם בחולין פי' רש"י, דר' אסי אמר רבי יוחנן פליג על רב דימי דאמר חלקו מבחוץ פטור:

והנה ביומא דף פ"א ע"א א"ר יוחנן זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וחזר אחר ואכלן הראשון משלם קרן וחומש, והשני אינו משלם אלא דמי עצים. וכ' התוס' במנחות דף ס"ט ד"ה דבלע כו' על הא דבליעה לא חשיב עיכול ומקשי מהא דזר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וכו' והשני אינו משלם אלא דמי עצים. אלמא לענין איסור חשיב עיכול, ותירץ הר"ר חיים דהתם לאו משום דהוה עיכול, אלא לפי דכבר נתחללה התרומה, דהא כהן שסך שמן תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש. ומפורש התם טעמא משום דמחוללת כבר, ולא הוה תרומה ע"ש. וא"כ מש"ה לא משכחת בתרומה כזית בכא"פ דהא מיד שאכל חצי זית לאחר שאכלה נתחללה. וא"כ בשעת מעשה דאכל החצי זית האחר תו לא הוה הראשון תרומה דהוה כאילו הקיאו משו"ה לא הוה כזית בכדי אכילת פרס:

אך דהנה המל"מ כתב (ה) דהיכא אמרינן נתחללה היינו דוקא אם כהן סך [דנתחללה בהיתר] משא"כ אם זר סך דהוה באיסור ולא נתחללה. ולכאורה לא משמע כן ביומא שם לפי פי' התוס'. דהא קתני זר שבלע. וצ"ל דיש פי' אחר דשהה כדי עיכול וע"ש בתוס' (ו) ובר"ש (ז):

ונמצא דמש"ה אמר שפיר דחייב על כזית בכא"פ. דבשעת מעשה דאכליה לחצי זית הראשון אכיל באיסור דחצי שיעור עכ"פ אסור, ומש"ה לא נתחלל. וא"ל הא הטעם דחצי שיעור אסור הוה משום דחזי לאצטרופי, ועכ"פ בתרומה לא שייך דחזי לאצטרופי. אם נימא דהפי' חזי לאצטרופי דעדיין יצרף (ח) י"ל דהוי איסור בתערובת מכח טעם כעיקר. ונהפך חצי זית היתר להיות איסור (ט):

והנה עוד יש טעם (י) דאחשביה ליה להאי חצי שיעור וע"ש בספר חכ"צ. וע"י תערובת לא שייך זאת דהא באמת אכיל כשיעור, וא"כ נשאר [אך הטעם] דנהפך ההיתר להיות איסור. והנה שם בחולין (כ) פירשו אע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת. הואיל ופסיל הגוף הוה מדרבנן חצי שיעור מותר וע"ש. וא"כ שפיר נתחללה בהיתר, וא"כ זה הפירוש הנח לנזיד הדמע דלית ביה כזית בכא"פ, ר"ל דלא משכחת בתרומה כזית בכדי אכילת פרס וכמש"ל מכח נתחללה:

והנה רש"י ז"ל הקשה לקמן (ל) הא טעם כעיקר הוה דאורייתא ואמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי. והנה לפמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ז ע"א ד"ה אמר ובחולין דף צ"ט ד"ה רבא. הוה רק עשה וע"ש [ור"א אמר בלאו]:

אך דהנה קשה. הא באמת לפי שיטת ר"ת שם. אם נימא טעם כעיקר אזי לוקין על כל כזית וכזית. דהא נעשה נבילה מדאורייתא והנה ר"י ס"ל בירושלמי דאיסורין אין מבטלין זא"ז. והנה בספר פר"ח כ' דהא דילפינן טעם כעיקר היינו דהא ה"א דבטל ברוב גם כן טעם, והנה כיון דגליא התורה דמגיעולי כותים נלמד דהוה עכ"פ אסור בעשה. וא"כ גם ההיתר הוה איסור דהא חנ"נ וא"כ תו אין מבטלין איסורין זא"ז. וא"כ הוה ממילא כיון דאינו בטל לוקין, דהא חנ"נ ולוקין על כל כזית וכזית. וא"כ [אפילו] למ"ד דהוה רק עשה בעלמא עכ"פ אם אכיל לכל כזית האיסור בכדי אכילת פרס שים בו בתערובת בכא"פ איסור לוקה:

אך דנראה לי הטעם להא דאין איסורין מבטלין זא"ז. לפי סברת הר"ן בנדרים (מ) דהא דלא ילפי רבנן דמין במינו לא בטיל מדם הפר ומדם השעיר היינו משום דאזלו בתר האי דזה היה היתר וזה הוה איסור והוה מין בשאינו מינו. וא"כ היכא דשניהם היתר או שניהם איסור לא בטל אפילו מין בשא"מ, וראיית הפר"ח מכלאים י"ל דשם באמת בטיל אח"כ (נ) וא"כ מש"ה איסורין אין מבטלין זא"ז, דהוה שניהם שוין. שניהם שמם איסור:

וא"כ בכאן בכותח הבבלי בפסח הא הוה איסור הנאה ולענין הנאה לא שייך טעם כעיקר [כדלקמן] וא"כ שפיר הוה אין שמם שוה ושפיר הוה בטיל אפי' לענין אכילה:

אך דהא הפוסקים (ס) המה מסופקים אם לענין הנאה שייך טעם כעיקר. דאם נימא דעיקר הטעם הואיל דהחיך אוכל יטעם. וא"כ בהנאה לא שייך זה. דעיקר האיסור מכח דהחיך נהנה. או דגם לענין איסור הנאה נמי כן:

וא"כ כיון דמשני דכזית בכא"פ דאורייתא. וקשה קושית הש"ס מנזיד הדמע, וצ"ל דליכא כזית בכא"פ ועכ"פ צריך לשנויי כמ"ש לעיל דבתרומה לא שייך כזית בכדי אכילת פרס, דכבר נתחללה. ובכאן במקפה הוה מכח באיסור נתחללה, משום דטעם כעיקר, וכיון דמוכח דס"ל דאזלינן בתר מעיו ולא בתר הנאת גרונו (ע) וא"כ לא שייך דהטעם מכח דהחיך נהנה, דהא לא אזלינן בתר הנאת גרונו, אך דאזלינן בתר מעיו בלבד, וכמ"ש רש"י בחולין (פ) וא"כ גם לענין הנאה נמי טעם כעיקר, וא"כ שפיר קשה הא יש ללקות על כל כזית וכזית מכח טעם כעיקר ונעשה נבילה. ומכח איסורין אין מבטלין זא"ז. ובשלמא בתרומה דצריך כזית בכדי אכילת פרס ולא לקי על כל כזית וכזית מכח טעם כעיקר א"ש. דשם אי לאו דגלי קרא דטעם כעיקר ליכא איסור כלל, דחצי שיעור אין אסור בתרומה כלל דאינו ראוי לאצטרופי כיון דנתחלל, משא"כ בשאר איסורין:

או די"ל דלהכי בתרומה לא לקי על כל כזית משום טעם כעיקר משום דהוה רק טעמא בעלמא בתרומה ולא ממשו דהא באמת לפי שיטת ר"ת בפסחים דף מ"ד פ"א תוס' ד"ה מקום דמתניתין דתרומה דניכר האיסור השום והשמן, ותערובת הוא רק טעם בעלמא. ניכר האיסור הוה רק טעמא בעלמא, ואפילו זאת עצמה דטעם בעלמא דליהוי גוף האיסור, צריכא למילף מגיעולי עכו"ם דטעמא בעלמא ולא ממשו ליהוי איסור, וא"כ משו"ה איו לוקין, משא"כ בחמץ בפסח, פלוגתא דר"א ורבנן הוה אפילו ממשו ושפיר לוקין, אך לענין ב"י וב"י אין שייך טעם כעיקר דהא אין צורת החמץ עומד, ובעינן לענין ב"י וב"י דליהוי צורת החמץ עומד (צ) אך באמת לענין ב"י וב"י אינו בטל דהוה כמו טומאת משא (ק) אך דאין עובר רק אם יש כזית בכא"פ, דאל"כ הוה חצי שיעור ואינם מצטרפין להדדי, אך דוקא אם יש בו כזית בכא"פ כשיטת המ"מ עיין מג"א סימן תמ"ב סעיף קטן א'. וע"ז משני הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכא"פ וא"כ אינו עובר בב"י וב"י וא"כ שפיר אין שמותיהן שוין לענין ב"י וב"י ושפיר בטיל ומתורץ קושית התוס':

ולפ"ז י"ל ג"כ קושית רש"י ותוס' (ר) דשם אמרינן. בשלמא לדידי דנפיש חולין, שהקשו אמאי אמרי' גבי מקפה דמצטרף אע"ג דנפיש חולין, וי"ל משום דהנה באמת טעמא דאביי כמש"ל דבתרומה לא שייך כזית בכא"פ, והנה שיטת הר"ר חיים כהן אם יש כזית בכדי אכילת פרס אז מיקרי טעמו וממשו, ואזי לוקין על כל כזית וכזית, משא"כ היכא דליכא כזית בכא"פ, וא"כ לכאורה גרי תרומה לא שייך כזית בכא"פ משום דנתחללה, וא"ל דהוה עכ"פ חצי שיעור והוה נתחללה באיסור, י"ל כמ"ש התוס' נזיר (ש) דחצי שיעור מותר ע"י תערובת ולא הוה באיסור, וע"ז שפיר נתחללה:

והנה הפי' המשניות לרמב"ם כ' ומביאו הפר"ת ביו"ד סי' ק"ב דשום ושמן מיקרי תבלין, והוה מין במינו למ"ד דלא בטל, וכמו דאיתא במס' ביצה (ת) דשאני תבלין דהוה מין במינו, ע"ש (א) וא"כ סובר המתניתין דמקפה. דמין במינו לא בטיל, ולשיטת רש"י (ב) גם אביי ס"ל כן לפסק הלכה יע"ש, ואינו בטיל, אך דאין לוקין על כל כזית וכזית, דליהוי חנ"נ אם לא דהוה טעמו וממשו וע"ש בס' פלתי (ג) דיליף מבשר וחלב, דדבר שנתערב במשהו לא אמרינן חנ"נ, וע"ז אמר שפיר אביי ולאו משום דהיתר מצטרף לאיסור, ר"ל דהנה המל"מ כ' בה' שבועות (ד) דחצי שיעור אסור, אע"ג דלא אסר על עצמו רק שיעור שלם או ככר שלם, מ"מ כך הוה גזירת הכתוב. דהיכא דראוי לאצטרופי אע"ג דהוה היתר אסור מכח הך סברא דראוי לאצטרופי:

והנה התוס' כ' דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור רק היכא דנתערב ההיתר והאיסור יחד, בפסחים דף מ"ג ע"ב בד"ה כמאן כר"א, וא"כ לא שייך לומר (ה) ע"י תערובת מותר, דהא באמת גם ההיתר גופא אסור כמו חצי שיעור האיסור דהא גם ההיתר ראוי לצרפו, דהא אם ירבה שלא יהא נפישא חולין. ויהיה היתר מצטרף לאיסור, והנה לפי שיטת רש"י בנזיר (ו) דהיכא דנפיש לא אמרינן היתר מצטרף ופירש"י דלא אמרינן היתר מצטרף ורק היכא דנפישא איסורא וקא משלים ליה היתרא דוקא א"כ אפילו מה דהוה אח"כ ע"י רבוייא יותר איסור. עדיין לא הוה בתערובות ומ"מ כיון דאיכא עכ"פ [השתא] דנתערב איסור והיתר יחדיו והוה [והוסיף איסור] ג"כ רק להשלים [ע"י היתר] וכסברת רש"י מצטרף להשלים. או י"ל דהטעם דבעינן דלא ליהוי רוב ההיתר משום דבאמת סברת אביי דיליף היתר מצטרף לאיסור מנזיר בק"ו וכמ"ש הפ"י וא"כ קשה הא באמת אין מזהירין מן הדין. וצ"ל כמ"ש הרמב"ם (ז) דכיון דבלא"ה איכא איסור עשה שפיר מזהירין מן הדין וכאן איכא איסור עשה דחצי שיעור וא"כ כיון דע"י תערובת לא הוה חצי שיעור אסור. ממילא אין לוקין משום דאין מזהירין מן הדין. וא"כ כיון דאיכא רובא דאיסורא אפילו בלא תערובת שפיר לוקין. וא"כ מתורץ דאי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור לא שייך [כזית בכא"פ] דחצי שיעור ע"י תערובת לא אסור. [וא"כ נתחללה בהיתר רק] משום דגם ההיתר ראוי לצרפו לאיסור. וא"כ תו לא נתחללה דהוה באיסור. וא"כ שפיר הוה כזית בכא"פ ולוקין על כל כזית וכזית. ומתורץ שפיר קושית רש"י ותוס':

והנה הא דמקשה אביי א"ה מאי פליגי רבנן וכו' דוקא לר"י, ולדידיה מי ניחא משום דלשיטת אביי ל"ק דהוה אמרינן דהטעם [דרבנן אמרו בלא כלום]. משום דבאמת הוה רק איסור עשה בגיעולי עכו"ם. אך דהטעם [דלוקין] דאיסורין אין מבטלין זא"ז כדלעיל. אך דזה א"ש רק גבי תרומה משא"כ לענין חמץ בפסח. דנ"מ גם לענין הנאה ולענין ב"י וב"י. דבהו לא שייך טעם כעיקר. וא"כ שפיר הוה איסור והיתר ובטיל. אך לר"י מקשה שפיר. דהא הוא אמר דלוקה דק אם אכיל כל כזית האיסור עם אכילת פרס. וקשה אם נימא דטעם כעיקר. אמאי אין לוקין על כל כזית וכזית. וצ"ל דלא ס"ל חנ"נ רק דלוקין על כזית איסור באכילת פרס כולה. משום דהדרא לאיסורא קמא. ואין הטעם משום דאיסורין אין מבטלין זא"ז. וא"כ פריך שפיר א"ה לענין חמץ בפסח נמי ללקי עכ"פ באוכל כל הפרס. וביה יש בו כזית איסור. ובוודאי הא דמשני ר"ד כגון דאיכא כזית בכא"פ. ר"ל דאכיל הפרס כולו. דאל"כ במה מחולק עם אביי:

או י"ל. דהנה קשה מנזיד הדמע. וע"כ צ"ל דמוכח דבתרומה לא משכחת כלל כזית בכא"פ משום דנתחללה, אך דהוי הטעם. דבכאן [במקפה] הוה באיסור. דלא אמרינן [דהוה בהיתר] מכח תערובת [חצי שיעור היתר] דטעם כעיקר אסור ולא הוה בטיל. ועיין באות ט' בסוף הסוגיא אלמא דאמרינן טעם כעיקר ואינו בטל אפילו בלא כזית בכא"פ. דאל"כ אין אתה יכול למצוא כלל איסור. דלא שייך כזית בכא"פ. דהא הוה ע"י תערובת. וכיון דס"ל טכ"ע אמאי לא ס"ל היתר מצטרף לאיסור וילקה על כל כזית וכזית כו'. אלא ודאי דלא ס"ל חנ"נ ומקשי שפיר דכיון דלא ס"ל היתר מצטרף לאיסור. צ"ל דס"ל טכ"ע בלא כזית בכא"פ (ח):

ולפ"ז י"ל קושית התוס' ביבמות דף פ"ב (ט) דמקשי שם לר' יוחנן. דס"ל דלא בעינן ביטול ברוב ואי ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא. אמאי תלינן והקשו הא בלא"ה אפילו אי הוה ס"ל דבעינן רובא. מ"מ הא ס"ל כזית בכא"פ דאורייתא. וי"ל משום דהנה התוס' (י) הקשו לאביי נהי דלית ליה כזית בכא"פ דאורייתא. מ"מ טכ"ע הוה דאורייתא. וי"ל משום דהנה התו' (כ) כתבו אהא דפריך הש"ס אמאי נימא ברירה. אטו אם נתערב איסור בהיתר ישליך אחד מהן. ונימא דהך הוה דאיסורא. ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה. דהיכא דהוה איסור מקודם לא שייך לומר ברירה. אך היכא דלא ניכר האיסור מקודם ע"ש. והנה שם (ל) אפילו גבי חטאת שמתו בעליה דנתערבו דמי חטאתן. אע"ג דמקודם הוה כל הדמים בפני עצמן. מ"מ כיון דהתערובת קודם שמתו בעליה. ולא הוכר האיסור אמרינן שפיר ברירה:

והנה הר"ן כתב בסוגיא דטיפת חלב דזה הוא הפירוש חנ"נ. כיון דאמרינן אפילו אם יסחוט האיסור וירבה ההיתר. יהא אסור אותה חתיכה. אלמא דגוף החתיכה אסורה מחמת עצמה. והנה או"ה כ' (מ) דהיכא שלא נודע ל"א חנ"נ והנה לענין חנ"נ דיהא כל החתיכה אסור מחמת עצמה. עכ"פ לא שייך נאסור. דהא ע"ז דניהוי איסור מחדש שפיר אמרינן ברירה. ולא נאסרה החתיכה של ההיתר דניהוי נעשה נבילה ויהא גם ההיתר אסור. דעל זה אמרינן ברירה ונפל באיסור. בקדירה אחרת. וא"כ אפי' אם אמת דנפיל בכאן [בקדירה של היתר] מותר. כיון דהשתא אנחנו תלינן. והוה כלא נודע וא"כ לא הוה איסור. וחצי שיעור באמת ע"י תערובת שרי וא"כ אין כאן איסור:

משא"כ אם יש בו כזית בכא"פ. וא"כ האיסור הוה האיסור [הישן] מה דנאסר מקודם התערובת דהא יש איסור ישן כזית. וראוי לצרפו דהוה בכא"פ. וא"כ לא אמרינן בכה"ג ברירה ומקשי אביי שפיר. ומתורץ קושית התוס'. ומיושב קושית התוס' בחיר. ולקמן באות ימצא המעיין יישוב לקושית התוס' ביבמות הנ"ל דמכח טעם כעיקר לא קשה:

סימן יב

והנה י"ל קושית התוס' בפסחים דף מ"ד ע"ב בד"ה ורבא מבשר וחלב לא גמרינן כו' דהקשו תימה תינח לרבא אלא לאביי דאית ליה בפ' כל הבשר בשר בחלב לאו חידוש אמאי אצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר. וי"ל משום דהנה לקמן אמרינן ורבנן גיעולי עכו"ם נמי חידוש הוא. דהא כל נותן טעם לפגם מותר. והכא אסור. והקשו התוס' בע"ז (א) דהא משמע דמאן דס"ל דגיעולי עכו"ם גם נט"ל הוה אסור. ס"ל דגם בכל התורה כולה ילפינן דנט"ל יהא אסור. ולא שייך דהוה חידוש:

וי"ל דהנה הפ"י הקשה. דהאיך יליף טכ"ע מגיעולי עכו"ם, דילמא מטעם בשר בחלב אסרה התורה לגיעולי עכו"ם, וי"ל דממ"נ אם החשש דלמא בשלו הם בשר לחוד או חלב לחוד, ועתה יהא רוצה לבשל לאיפוך חלב או בשר, א"כ בכה"ג משמע בע"ז (ב) דהיכא דהיתירא בלע א"צ ליבון וכמו שפי' רש"י שם (ג) דכיון דלא הוה בעין לא חל עליו איסור, ואפילו לפי תירוץ הש"ס שם שכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, המציא הרשב"א (ד) דעכ"פ היכא דבשעת הגעלה הוי היתר, לא הל עליו איסור ולא בעינן ליבון, וליבון הא ילפינן מכל דבר אשר יבוא באש דכתיב גבי בישולי כותים ואמאי בעינן ליבון. וא"ל דלמא כבר בישלו בשר בחלב, דז"א דלפי סברת הש"ך (ה) הוה כמו שאר איסורין, דכיון דכבר נאסר ונעשה נבילה, ולפ"ז לאחר כך יכול לאסור אפילו בכבוש, וא"כ שפיר לא הוה אסיר בשביל זה:

אך אם נימא כמו סברת הפר"ח, דהא דיליף מגיעולי עכו"ם כי היכי דלא נאמר דבטיל ברובא, א"כ שפיר תקשי דלמא מהחשש דכבר בישלו בה בשר וחלב, וא"כ נהי דהוה כמו שאר איסורין דהוה כמו נבלה וטריפה, מ"מ בשעת מעשה דבלע [מבישולי הכותים הבשר וחלב] הוה איסורא קודם שבטל ברוב, והנה הפר"ח כ' דעכ"פ אם כבר בישל בשר וחלב וגם עכשיו הוא מבשל בשר וחלב, מצרף שפיר בשר וחלב שהיה מכבר לשל עכשיו דניהוי כי היכי דלא בישל כלל בעבר רק בשר או חלב, וסברת הש"ך היא אמת, אם רוצה לבשל שאר דברים כגון ירקות, א"כ עכשיו שפיר לא יהא בטיל ברוב, דהא הוה השתא איסור בשר בחלב, ושפיר בעי ליבון עכשיו אם יבשל בשר או חלב:

אך א"כ ממ"נ לפי שיטת הפר"ח, בלא"ה ל"ק קושיא הנ"ל דלמא משום בשר בחלב, דהא איסורין אין מבטלין זא"ז. והנה העולם תירצו דאין איסור בשר בחלב חל כלל על איסור נבילה דשחיטת כותי נבילה, אך דהעולם מקשין דהא כיון דטכ"ע בשאר איסורין מותר שפיר חל בשר בחלב, דאין שייך אין איסור חל על איסור דטעמא לא אסור משום נבילה. אך אם נימא משום ביטול ברוב א"כ נמי נימא כן דבשר נבלה בטיל בחלב דהוה רובא, וא"כ משו"ה שוב אסורה משום בשר בחלב, קשה הא איסורין אין מבטלין זא"ז, וא"כ ממ"נ אם נימא דבטיל איסור נבלה ברוב חלב, והוה ההיתר ג"כ איסור דהא יהא בכר בחלב ואיסורין אין מבטלין זא"ז:

ואין לומר דנתבטל מקודם, האיסור נבלה בשאר דברים, שפיר חל האיסור בשר בחלב דא כ אפילו בשר בחלב מותר כיון דכבר נתבטל, דהא הוה רק גזירת הכתיב דרק בבשר בחלב לא בטיל ברובא, וא"כ כיון דכבר נתבטל שרי, וא"כ כיון דאינו חל במה שבישל מכבר איסור דבשר בחלב, תו עכשיו שפיר קשה למה בעי ליבון, דהא השתא תו אי אפשר לחול כלל איסור מחדש, דהיינו איסור חדש דבב"ח, דמקודם לא הוה בב"ח רק נבלה, ועכשיו אתה רוצה שיהא איסור חדש דבב"ח ולא תל כלל ולא בעי ליבון:

וע"ז שפיר משני הש"ס, ורבנן גיעולי כותים חידוש הוא דכל נט"ל שרי, ובגיעולי כותים אסור [וה"פ] וא"ל דילפינן משם מגיעולי כותים דז"א דלמא משום בכ"ח, ובב"ח חידוש הוא (ו) דהא איסורין אין מבטלין זא"ז, [דז"א] דזו הבליעה מבשר הוה מקודם, והוה נט"ל, ושפיר ע"י תערובת מותר נט"ל. [וההיתר דנט"ל] אינו מכח ביטול ברוב. אך מטעם דלא חשוב נהנה, וכמ"ש הר"ן (ז) דאפילו באיסורין דהוו במשהו, מ"מ נט"ל שרי יעו"ש בר"ן, וא"כ כיון דאין הטעם מכח בטול, וא"כ אפילו [בשתיהן] אסורין שפיר שייך כן דלא חשיב נהנה:

וא"כ מתורץ קושית התוס' דבאמת א"ל דהוה הטעם דרבנן דלא ילפו לענין נט"ל דאסור מגיעולי כותים וכמ"ש התוס' בע"ז (ח) ותירצו שם מכמה טעמים יעו"ש. אך באמת הפי' לאביי דיליף מגיעולי כותים טכ"ע, וא"ל דהא חידוש הוא. דכל נט"ל שרי, די"ל דיליף זה גופא דבכל התורה אסור נט"ל, וא"ל משום בב"ח אסרה תורה, ובב"ח חידוש הוא, [דלאביי לאו חידוש הוא] וכמו שהקשה אביי בחולין (ט) וא"כ אפילו ליכא נותן טעם נמי, אך דבאמת מבב"ח לחוד אי אפשר למילף טעם כעיקר, דא"ל דהוה הטעם (י) משום דבאמת בטיל ברוב וכסברת הפר"ח, אך שם בב"ח משו"ה לא בטיל דהוה כל חד וחד בפני עצמו שרי והוה היתר בהיתר, ולא שייך להקשות לפ"ז א"כ אפילו ליכא נותן טעם נמי, דכיון דהטעם משום דאינו בטל [ובליכא נ"ט לא שייך זה] וכמ"ש הפ"י (כ) גבי דבר שיש לו מתירין דהוה הטעם דמין במינו לא בטיל לר"י ולרבנן באינו מינו לא בטיל, אך במינו בטיל, דהיכא דליכא טעמא הוה כמו נאבד ע"ש. ובאמת ליכא חידוש כלל, דלא הוה הא דלא ילפינן מבב"ח משום חידוש (ל) ולא שייך להקשות אפילו ליכא נ"ט נמי:

אך א"כ לפ"ז שפיר מצי למילף עכ"ע מגיעולי כותים (מ) וא"ל דטעם נבלה הוה נט"ל, וא"כ שפיר חל עליו איסור בב"ח, דקשה א"כ לפ"ז השתא נמי דיבשל בשר או חלב [אמאי לא בטיל] כיון דבשאר איסורין באמת נ"ט מותר משום דהוה בטיל אמאי לא בטיל השתא, וא"ל כסברת הפר"ח, דעכשיו מצרף בשר לבהדי חלב דמכבר, ולא גרע בשביל דבישלו כבר בשר ג"כ, קשה הא לענין ביטול שפיר יש למיבטל, דכיון דלא הוה שנים שוין, דכבר נקרא להבשר איסור ושפיר בטיל אפילו לענין חלב דהשתא וא"כ ממ"נ מוכח מגיעולי כו ים ומבב"ח, ומתורץ קושית התוס':

והנה בזה מיושב ג"כ קושית התוס' (נ) ביבמות דף פ"ב ע"א ד"ה אנא לר' יוחנן כו', דמקשה שם הש"ס לר' יוחנן דס"ל דלא בעינן ביטול ברוב, ואי ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא אמאי תלינן, והקשו הא בלא"ה, אפילו אם הוה ס"ל דבעינן רובא מ"מ הא ס"ל כזית בכא"פ דאורייתא:

וי"ל דלכאורה קשה מה מקשה הש"ס לר' יוחנן משתי קופות, דלמא באמת לר' יוחנן הוה בתרומה לא משכחת כלל כזית בכא"פ, דהא נתחללה מכבר, ובתר הנאת מעיו אזלינן, אך דבאמת לא נתחללה, לפי דהוה באיסור דהא חצי שיעור עכ"פ אסור, כסברת המל"מ שהובא לעיל, משא"כ בכאן [בשתי קופות] דחצי שיעור מותר דהוה ע"י תערובת, א"כ לא משכחת כזית בכא"פ דהוה נתחללה בהיתר, וא"ל דהא חנ"נ מכח טעם כעיקר והוה באיסור, דז"א דבשלמא שם [במקפה] שפיר שייך זאת דהוה באיסור ולא נתחללה דלא שייך דהוה בהיתר משום דהוה חצי שיעור ע"י תערובת, דהא טעם כעיקר, משא"כ בכאן [בשתי קופות] דלא נודע וא"כ אין חנ"נ, דהוה איסור מחדש ולא אמרינן ברירה, וכסברת התוס' בתמורה דף ל', וא"כ לא הוה נבלה דהוה כמו לא נודע, וא"כ כיון דלא נעשה נבלה, שפיר חצי שיעור לא אסור ולא הוה נתחללה באיסור, וחצי שיעור בטעמא לא גרע מדהוה בעין ואינו בטל ואעפ"כ ע"י תערובת שרי, וא"כ לא קשה [על ר' יוחנן משתי קופות, ומה מקשה הש"ס]:

וי"ל משום דאביי מוכח ליה. דע"כ ר' יוחנן לא ס"ל כן. דהנה קשה אמאי אמרינן לר' יוחנן דלוקה דוקא אם אכל כל אכילת פרס. ואינו חייב על כל כזית וכזית. דהא דכיון דטעם כעיקר חנ"נ נמי וא"כ ילקה על כל כזית וכזית. ואין צריך לאכול כל הפרס. ואין לומר דלא הוה רק עבה כמו גבי גיעולי כותים ומש"ה אין לוקין. קשה הא איסורין אין מבטלין זא"ז (ס) ואין לומר דס"ל איסורין מבטלי זא"ז. קשה לפי סברת אביי דלא ס"ל בב"ח חידוש, ואם נימא איסורין מבטלין זא"ז. א"כ גם ההיתרין מבטלין זא"ז. וא"כ קשה אמאי לא יליף טכ"ע מבב"ח. וא"צ כלל לגיעולי כותים. דהא אביי ס"ל דלאו חידוש הוא וכקושית התוס'. אך ע"כ דהא דצריך למילף מגיעולי עכו"ם. הוא מכח דלא מצי למילף מבב"ח. משום דהוה היתר בהיתר ולא בטיל. אך דכיון דאמרינן דאיסורין מבטלין וא"כ גם היתר בהיתר בטל ג"כ. וא"כ שפיר הוה מצי למילף מבב"ח. ואין צריך לגיעולי עכו"ם. וא"כ (ע) שפיר לוקין. וא"כ על כל כזית וכזית יהא לוקה. ואמאי אינו חייב אלא על אכילת כל הפרס. אלא ודאי דלא ס"ל לר"י חנ"נ. או דלא ס"ל טכ"ע (פ) ואלא ודאי דלא ס"ל הנאת מעיו ולא נתחללה כלל אפילו בהיתר, וא"כ פריך אביי שפיר. אמאי אמרינן שאני אומר וכו' דכיון דאין הטעם מכח חנ"נ. וא"כ אביי דוקא לשיטתיה מקשי שפיר אך הסוגיא דיבמות אזלא דלא כשיטת אביי. אך לשיטת רבא. דלא מצי למילף מבב"ח דהוה חידוש. וא"כ שפיר ל"ק מכח כזית בכא"פ [דהוה דאורייתא כקושית התוס'. די"ל] דהוה הטעם דתולין מכח דנתחללה. דהא לא הוה איסור. דנגד איסור דחצי שיעור לא אמרינן חנ"נ דהוה ע"י תערובת. דלענין איסור חדש דנעשה נבלה אמרינן ברירה. ולא אמרינן חנ"נ כדלעיל ומתורץ קושית התוס' ביבמות:

סימן יג

ובזה מיושב הרמב"ם. דכ' בפ"א מה' חו"מ דין וי"ו אין חייב כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ. אבל עירב חמץ כגון כותח הבבלי כו' לוקה ואין בו כרת. שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א שאכל כזית בכא"פ. והנה כל הפוסקים הקשו דלר"א אפילו ע"י תערובת דאכיל רק כזית בהצטרפות יחד איסור והיתר נמי חייב. ולרבנן הא לא דרשו כלל כל. ועוד כזית בכא"פ הוה חייב כרת בכל התורה.

ולפמ"ש לעיל א"ש. דהנה התוס' (א) הקשו לר' יוחנן דלא דריש כל לענין היתר מצטרף לאיסור הא ר' יוחנן דריש כל לענין חצי שיעור. ותירצו דלא דריש כל רק לענין איסורא ולא לענין מלקות וא"כ ה"פ ברמב"ם. דכיון דכתיב כל. דעכ"פ לענין איסורא בעלמא הוה היתר מצטרף לאיסור דחצי שיעור ע"י תערובת מותר. אך דהוה ההיתר מצטרף לאיסור והוה שיעור שלם. וחנ"נ דהא בהא תליא דאם אמרינן היתר מצטרף ממילא חנ"נ וכמו דאיתא בס' כרתי ופלתי (ב) וא"כ תו איסורין אין מבטלין זא"ז. וממילא לוקין על כזית בכא"פ. אך דבאמת שם אמרינן ממ"נ. אם אכל כזית בכא"פ בבת אחת. בטלה דעתיה אצל כל אדם. וא"כ הוה שלא כדרך אכילתן. וא"כ לפי מה דכתב הפ"י דבאמת לוקין אפי' שלא כדרך אכילתן. דכיון דאסור בהנאה. ממילא לוקה על שלא כדרך אכילתן. וכמ"ש המל"מ (ג) דהנאה נמי הוה שלא כדרך אכילתן. או כמ"ש הפ"י דהנאה מביא לידי אכילה דקונה בדמים דבר מאכל. וזה אפילו שלא כדרך אכילתן. וא"כ שפיר שייך בכא"פ לענין מלקות. אך לענין כרת. הא אין חייב כרת על הנאה. וא"כ גם על שלא כדרך אכילתו אינו חייב כרת. אך הא דמשני הש"ס הנח לכותח הבבלי כו'. הוה למאן דס"ל. לא יאכל ולא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. וא"כ אין לוקין שלא כדרך אכילתן ועיין בפ"י בפסחים דף כ"ד ע"ב משא"כ להרמב"ם. דפסק כחזקיה ומלא יאכל בציר"י שמעינן אפילו שלא כדרך אכילתן:

או י"ל דבאמת הש"ס משני הכי. אי בעיניה כו' בטלה דעתיה הפי' הכי דמשום זה לא עבר בב"י וב"י. דאתקש דווקא ב"י וב"י על מה שחייבין כרת. ומש"ה בנוקשה ובתערובת אינו עובר בב"י וב"י. וכמ"ש הפ"י בפ' אלו עוברין לשיטת התוס' יעו"ש. וא"כ כיון דאין חייב כרת אינו עובר בב"י וב"י. וא"כ שפיר בטיל לענין ב"י וב"י. ולא הוו שמותיהן שוין. (ד) משא"כ הרמב"ם דפסק דעובר בב"י וב"י. אע"ג דאין חייב כרת ומוכרח [כוותיה] מדלא קאמרינן (ה) איכא בינייהו בין חזקיה ור' אבהו חמץ ע"י תערובת וכקושית התוס' (ו) אלא ודאי דיליף דאסור בהנאה בתערובת מערלה דלא נעבדה בה עבירה. וכאן נעבדה בו עבירה דעובר על ב"י וב"י אע"ג דאינו חייב כרת. וא"כ משו"ה לוקין דאע"ג דאינו חייב כרת עובר על ב"י. דלא כסוגית הש"ס דהכא. ומתורץ שפיר הרמב"ם ממה שהקשו עליו הפוסקים:

והנה בזה מיושב דעת הטור. דכ' ושמעינן ליה לר"א תערובת וכ"ש נוקשה. ובאמת אמרינן תניא כוותיה דר' יוחנן כו'. ואילו נוקשה בעינא לא קתני. והנה הפי' הכי [דצריך להבין] במה פליגי ר"נ ור"י דמר אמר נוקשה וכ"ש חמץ ע"י תערובת. ומר אמר להיפוך. י"ל דבאמת משקין היוצאין ממנו אינן כמותו. וכ' הפ"י דלר"י הוה רק בהנך דכתיבי בפירוש [הוא דאסור משקין היוצאין] הא באלו דלא כתובין בפירוש לא. דאמרינן הא בערלה ג"כ אינו אסור. וע"ש היטב (ז). והנה התוס' הקשו, וכן בתשובות חכ"צ. דאמאי משקין אינן כמותן הא טעם כעיקר מן התירה. והנה לפי הך סברא [של הפ"י] ל"ק. דבאמת דהא [דטעם כעיקר הוא מגיעולי עכו"ם. והא] הגעלה לא הוה רק מזה [דכתיבי בפירוש דאסור המשקין] דהיינו חלב ונבלה. ובחדש וערלה דאמרינן בהו משקין אינן כמותן ל"ש להקשות מכח טעם כעיקר כקו' התוספות. דהא בלא"ה אינו נוהג בשל נכרי ובשבילם לא צוה להגעיל:

והנה התוס' הקשו בפסחים דף כ"ג ע"ב. דתערובת מנא ליה [לחזקיה] לאסור בהנאה מדלא חייב כרת אלמא דזה לא הוה כחמץ דגן גמור ע"ש. (וא"כ) באמת הקשה רש"י (ח) הא טכ"ע מן התורה. אך באמת הא גבי כזית בכא"פ הוה גזרת הכתוב בחמץ בפסח דאינו חייב כרת. מכי כל אוכל. וכמ"ש הרב הכ"מ ע"ש היטב. וא"כ ליכא למילף משקין היוצאין מחמץ גמור. דחמץ גמור הוה כרת. וא"כ לא הוה טכ"ע. דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן. דהא אפילו אי הוה התערובת ע"י כזית בכא"פ מ"מ לא הוה ע"י תערובת כרת. מכח המיעוט דכי כל אוכל. וכמ"ש הכ"מ. וא"כ לא הוו משקין היוצאין מהן כמותן. וכמ"ש התוס' הנ"ל דמנא ליה דחמץ ע"י תערובת אסור בהנאה. אלמא דנחלק מחמץ דגן גמור. ולא מצי למילף מיניה ומשו"ה אין לוקין על תערובת לרבנן. ומיושב קו' רש"י הנ"ל. ואם הוה אמרינן דמשקין היוצאין מהן כמותן מטעם כעיקר אסור מה"ת. י"ל [דלוקין על תערובות דכיון] דלא בטלה ברובא מכח איסור עשה דגיעולי כותים. וא"כ אפילו הוה רק איסור עשה. מ"מ איסורין אין מבטלין ולוקה בכזית בכא"פ על טעם. אם משקין כמותן למלקות. וא"כ כיון דרבינהו נוקשה (ט). והנה הש"ס בפסחים דף כ"ד מדמה שלא כדרך אכילתן למשקין היוצאין מהן. וא"כ ממילא משקין היוצאין מהן כמותן וטעם כעיקר אסור. וא"כ כיון דטכ"ע אסור עכ"פ בעשה. ממילא לוקין דאיסורין אין מבטלין זא"ז וזה הוא הפי' למ"ד נוקשה בעיניה בלאו וכ"ש ע"י תערובת:

ולמ"ד דתערובת לא ילפינן מנוקשה. הוה הפירוש דס"ל באמת דאם אכל כל הכזית בכא"פ בטלה דעתו אצל כל אדם. וא"א לא משכחת דיהא חייב אם אכל כל כזית בכא"פ. אך לר"א דס"ל תערובת בלאו הכי יליף [דכ"ש נוקשה]. דהא באמת לר"א ילפינן בחולין דף ק"כ משקין כמותן. ולא מזהירין מן הדין. ובמה צד [יליף משקין ע"ש] ואין מזהירין מן הדין [ומשו"ה אין לוקין]. אך בכאן הא כל לרבות. וא"כ כיון דאמרינן כאן דמשקין כמותן הא בוודאי מכח טכ"ע, וא"כ מוכח נמי נוקשה. וכמו דמדמי הש"ס שלא כדרך אכילתן למשקין היוצאין ממנו:

וכיון דהנה מ"ט לא אמר דמנוקשה מוכח התערובת דזה יותר מסתברא [הוא רק] משום דקשיא ליה בכזית בכא"פ באמת אם אכיל כל הכזית בטלה דעתיה אצל כל אדם. וא"כ ע"ז שפיר מייתי התניא כוותיה כו' דקתני יכול יהא חייב כרת כו'. וקשה מנא ליה כיון דלא כתיב רק לאו. וע"כ צ"ל דהוה הטעם מכח איסורין אין מבטלין זא"ז. ואכיל כל כזית בכא"פ. אלמא דלא אמרינן בטלה דעתיה אצל כל אדם. דאל"כ מהיכי תיתי דחייב כרת. אך טעמא הוה משום דאמרינן איסורין אין מבטלין זא"ז. וא"כ תקשי עכ"פ לרבנן [נהי דלא דרשי כל למלקות] עכ"פ אתי כל לאיסור (י) וממ"נ הוה קשה אם אמרינן [דקרא אתי לאיסור] לנוקשה, וא"כ ממילא הוה אסור תערובות. דהא איסורין אין מבטלין זא"ז וא"כ קשה בכותח הבבלי דיש בו כזית בכא"פ מחמץ דגן גמור [אמאי אין לוקין] והטעם [הועיל] לזה [דגם בהיתר יש טעם איסור] דעכ"פ נהפך היתר להיות איסור מכח גיעולי כותים, (כ) ואם מוקי קרא על תערובת לאיסור, פשיטא דלוקין על תערובת דכיון דאיסורין אין מבטלין זא"ז, [והנה מה דמשמע בע"ז דגבי יין שנפל לחומץ דהוה מקודם אינו מינו בטיל אע"ג דאח"כ הוה מינו, וא"כ הרי דאזלינן בתר מעיקרא, והכא מעיקרא לא הוו איסורין אלא איסור בהיתר. ל"ד לכאן דהא איסור מעורר איסור והיתר מעורר איסור, ועוד משום דשם דהוה מינו דהוה באמת נעשה הכל היתר כמו מבטל] וע"כ צ"ל כחזקיה דלא תאכל לא משמע הנאה. וא"כ שפיר נ"מ לענין הנאה, ונקרא היתר ומבטל האיסור, אך א"כ אמאי צריך שריפה, דהא כיון דאינו עובר על ב"י וב"י וכ התוס' ריש פסחים דהיכא דאינו עובר בב"י הטעם דצריך ביעור משום כו'. משום דהא אסורין בהנאה ולא בדיל מיני' ע"ש, דאל"כ תקשי מתרומה טמאה דהדין דמצי להשהותו וע"ש (ל) גבי ותקלה עצמה תנאי היא, וא"כ צ"ל כמ"ש התוס' לעיל בפסחים דף כ"ב, דגבי גיד הנשה מיקרי אכילה הנאה כיון דלא שייך גביה אכילה, הכי נמי גבי נוקשה ומשו"ה אסור בהנאה, ומשא"כ דמוקי ע"י תערובות וא"כ תיקשי דהא בחלב ובשאר איסורין ג"כ אסור המשקה ואעפ"כ מותר בהנאה, אלא ע"כ דגרע שלא כדרך אכילתן ממשקין היוצאין, ושפיר אמר תניא כוותיה כו' ומשא"כ לפי מה דפי' לאביי לעיל (בד"ה והנה לפמ"ש לעיל מפורש רבינו זה באר היטב ע"ש) דהוה באמת על כזית בכא"פ נאסר ונעשה נבלה כל ההיתר, וא"כ קודם שאכל לא נאסר מכח טע"כ, ושפיר הוה היתר ומוקי רבנן הקרא על נוקשה לאיסור, ושפיר מתורץ הטור:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה