שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים
סימן א
סדין בציצית
מנחות דף מ' ע"א. ת"ר סדין בציצית בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין וכו' עד ר' זירא אמר גזירה משום כסות לילה ע"ש. והרמב"ם (א) כתב כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד. דבמינו חייב בציצית. והנם הרב הכ"מ כתב דכן דעת רש"י בתשובה. אך באמת ר"ת כתב (ב) דפטור אפילו במינו משום הגזירה. והנה באמת כן משמעות הש"ס כמו שהקשה ר"ת דלשון פוטרין משמע דאפילו במינו פטורין. דאל"כ אוסרין הוי להו למימר:
אך באמת לפמ"ש הרשב"א בשם ר"ת. הפירוש הכי דב"ש ס"ל כרבי דתכלת מעכב הלבן. וא"כ לדידן דאינו מעכב חייב במינו. ובאמת לפ"ז לא הוה מקשה ר"ת על שיטת רש"י הקושיא דהאיך שייך פוטרין וכן שאר קושיות ממלאכא כו' והוה הכל מתורץ כמו שתירצו התוס' בזה שיטת רש"י ונתיישב הרבה מן הקושיות על שיטת רש"י ז"ל. אך דבאמת התוס' [שם] הקשו על זה ומיהו תימה דהשתא כיון דלא אפשר ידחה העשה לל"ת. ולכאורה למה לא מקשי הקושיא עד השתא:
וי"ל דה"פ דהנה באמת מעיקרא לפי פי' רש"י ז"ל (ג) וא"כ עכ"פ אם ס"ל דחייב הטלית בציצית אמאי באמת לא יטיל תכלת בהטלית ולא יהי' לובש:
והנה י"ל דה"פ דכיון דכתיב אשר תכסה. וא"כ (ד) אם יכסה לא חייב. וא"כ ודאי לא קאי על זה תכלת דקרא (ה) רק בעלית צמר קאי תכנת דקרא. וא"כ טלית פשתן פטור לגמרי [ויהא] בלא תכלת (ו):
והנה באמת אפילו [לפי"ז עדיין קשה] לפי סברא (ז) דנימא דכיון דליכא איסור בלבישה היכא דהוה אי אפשר בציצית דהיינו בשבת או דאי אפשר לו לעשות א"כ משו"ה גם בסדין יהא רשאי גם ללבוש בלבן לבד. וא"כ לכאורה קשה דלא שייך אפשר לקיים שניהן (ח) דהא כל טלית הוה מצוה בפני עצמו לעשות בו תכלת. וא"כ אח"כ כשהוא לובש חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ומה הוה דאפשר לו לעשות במין אחר בטלית של צמר וזה הוה מצוה אחרת דעל כל טלית וטלית הוה מצוה בפ"ע. ואיך שייך לומר אם יש מילה בשבת בשמיני לא יהא דוחה משום דמצי למול ילד אחר בחול בשמיני הכי נמי בכאן דכיון דהשתא הוא לובש הטלית וחייב במצוה זו. ולא שייך אפשר לקיים שניהן (ט) דהא ממה נפשך אם נימא דאין רשאי להטיל תכלת [משום כלאים] והוה הכל כמו שבת ושרי ללבוש בלא ציצית [מתכלת] ולא דמי לזקן העשוי לכבודו דפטור בדף מ"א ע"א. וא"כ אח"כ שפיר יהא דוחה. והנה בכאן כו"ע מודו דהוה כמו בזמן הזה דליכא תכלת וא"כ לובש בלבן בלבד בלא תכלת (י) אך באמת הא השתא ס"ל דאפי' לא לבוש חייב משום דחובת מנא. וא"כ חייב בתכלת קידם הלבישה אם נימא דקאי על זה תכלת דקרא גם על טלית של פשתן. וא"כ חייב מקודם גם בלא לבישה בתכלת. ואיך רשאי ללבוש בכדי שידחה אח"כ מצות התכלת הל"ת דכלאים ואם כן שפיר כתבו התוס' דאפשר לקיים שניהן:
והנה אך אח"כ דתירצו התוס' אליבא דרש"י דפירש דס"ל לב"ש כרבי דפשתן מעכב תכלת דכתיב וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה. שם דף ל"ח ע"א. ועדיין יהא קשה כיון דס"ל דרק לבש חייב בציצית והא אסור ללבוש כלל א"כ שפיר יהא קתני דאסור ללבוש [סדין] בציצית. בשלמא מעיקרא [דס"ל דחובת מנא] הוה כמו בזמן הזה דליכא תכלת ושרי בלא תכלת אך השתא [דס"ל חובת גברא] קשה (כ) ועל כורחיך צ"ל דס"ל לרש"י כסברת המרדכי גבי שבת והא שרי ללבוש דהוה כיון דאי אפשר ועיקר המצוה הוה אח"כ כשהוא לבוש וא"כ כיון דאי אפשר יהא שרי ללבוש ולכסות לגמרי בלא ציצית. וא"כ הוה שפיר אי אפשר לקיים שתיהן. ומקשו [התוס'] שפיר [השתא] דהוה אי אפשר אמאי לא דחי. זאת הוה הקושיא לשיטת רש"י שפיר. משא"כ לשיטת ר"ת הוה מכח דרבנן פטור ושפיר מצי לתרץ דס"ל לב"ש כרבי:
אך עדיין בשיטת ר"ת הקשה הרשב"א דלשון הש"ס (ל) ואינהו סברו גזירה משום כסות לילה. לא א"ש דהא זה הוה טעמא דב"ש (מ) והוה רק לומר דהם ס"ל כב"ש:
וי"ל לפי שיטת הרמב"ם [דלעיל] יבול להיות כתירוצו של ר"ת. דבאמת רש"י ז"ל כ' דב"ש לית להו סמוכין ורק דילפו מראשו (נ) והקשו התוס' דהא לא מצי למילף מראשו (ס) ואך י"ל קושית התוס' דב"ש לטעמייהו (ע) דס"ל אין שאלה בחירות. וא"כ לא מצי למיסרך שכן ישנו בשאלה. וילפו מנזיר ומצורע. רק א"כ תקשי דיהא ילפו דעשה דוחה ל"ת ועשה. אך דמכאן הוציא הרמב"ם דינו (פ) דבנזיר שנטמא כיון דלא עולה למנין ובטל העשה מאליו לא נשאר אלא ל"ת וליכא עשה:
וא"כ זה נ"מ. דאם אמרינן משום דחוי' (צ) דעשה דוחה [מש"ה] מותר כלאים בציצית. ואין דוחה רק משום דבעת שמכסה עושה המצוה. משא"כ אם אינו עושה מצוה בעת שמכסה לא דוחה. ולהרמב"ם שכ' שם משום שמא יתכסה בה בלילה כו' בעת שאין שם מצות עשה. וס"ל דאפילו כסות יום שלבשה בלילה לא דוחה לב"ש. והוה הפירוש משום כסות לילה. דילבש לשל יום בלילה. ולא מה דלא עשוי רק בשביל לילה. דהא הרמב"ם כתב שמא יתכסה בה דאפילו בכסות יום פטור בלילה. ולר"ת במנחות שם ע"ב ד"ה תכלת כו' שכתב דהותרה לגמרי רשאי ללבוש כלאים בציצית בלילה. ועוד (ק) לא שייך מיגו דתכלת פוטרת לבן נמי פוטר כמו דאיתא (ר) וא"כ אם ליכא תכלת לא דוחה. וא"כ אין צריך לומר לב"ש גזירה משום כסות לילה. רק גזירה דלמא יכסה (ש) בלילה. דלהרמב"ם אפילו כסות יום פטור בלילה. או משום שמא יציע תחתיו ולא ילבש. דאז אינו חייב בציצית והוה כלאים. ורק אינהו (ת) ס"ל כמאן דס"ל דנזירות ישנו בשאלה. וא"כ על כורחיך הא דעשה דוחה לל"ת הוה מגדילים [דדרכו סמוכין] וא"כ הוה כמו סברת ר"ת (א) דכיון דבאמת דהא דלכתחלה התורה התירה הוה (ב) מכח דיחוי [דבכ"מ עשה דוחה ל"ת] אך לבתר הכי הותרה לגמרי כדמשמע מהקרא. ואינהו גזרו משום כסות לילה. ולב"ש אין צריך לומר כן. ורק דגזרינן דלמא לפעמים בלא לבישה יהא עובר על כלאים. וא"כ אפשר לומר בזה דשיטת הרמב"ם כפי' ר"ת לפסק הלכה:
והנה באמת הובא דהפוסקים מסופקים (ג) דאם הוה כלאים בטלית שהוא לובש ועשי בו ציצית ואח"כ הסיר הכלאים. אם נפסל משום העשה ולא מן העשוי. משום דרק משום איסור הוה אינו רשאי ללבוש הטלית. ובזה אפשר לומר דכאן כ"ע מודים דעכ"פ בפעם אחד [יכול לעשות הציצית בעת] דלובש והוא עשוי ללבוש וחייב במצות ציצית לכ"ע:
והנה עוד י"ל (ד) כמו דאיתא במס' כתובות דף ע' ע"א. דכיון דאלו אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל. וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מה' נערה בתולה (ה) ולמה לא יבוא עשה וידחה וכו' שהרי אפשר שלא תרצה וכו' והנה לפי מה דפירשו דהוה עשה דקיל. ומש"ה לא דחי הל"ת משום דהעשה קיל דאפשר לבטלו. א"כ בכאן נמי אפשר לבטלו דלא ילבש טלית בד' כנפות. או דיעשה אחת עגולה. אך לפי מה שפירשו המפרשים שם בכתובות. ומש"ה מלמדין אותה. וכאן כיון דהדין דאפילו יהא דוחה. מ"מ יכול ללבוש טלית בלא תכלת לא שייך לומר כן. אי לפי דפירשו דא"כ גבי דידה ליכא עשה. והאשה מצווה כמו האיש. וזה הכל לא שייך בכאן רק הכל כדלעיל:
סימן ב
דין תעשה ולא מן העשוי
הרמב"ם בפ"א מה' ציצית ה' י"א כ'. תלה החוטין בין בני כנפים זו לזו וקשר כנף זה כהלכתו וכנף זה כהלכתו ואח"כ חתכן כו' פסול. שהוא בעז שקשרן היו פסולין וכו'. ובשעה שפסקן נעשו שתי ציצית. נמצא עושה מן העשוי. והנה הרב בכ"מ הקשה וז"ל. ויש לדקדק דמשמע לכאורה שהוא מפורש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן כו'. אבל בחוטין שאינם תלוין אלא בכנף אחת. אע"פ שכרוך וקשור ואח"כ פסק ראשי החוטין כשרים וכו' אבל קשה דמשום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחד נמי יש לפסול וע"ש בכ"מ. ובאמת הא משמע בש"ס סוכה דף י"א ע"א דאין חילוק. דהא מזה שמעינן דלרב פסיקתן זהו עשייתן. ומדר' עמרם חסידא ושם הוה רק דתלאן בכנף אחד ולא פסק. וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דלא אמרינן קציצתן היינו עשייתן אפילו בכנף אחד פסול:
וי"ל דה"פ דבאמת הרמב"ם פסק שם (ו) דלא בעינן תלייה וקשירה לשמה. והנה הרב הכ"מ אמר שם טעמו. מדקאמר ר' יהודא אמר רב במנחות דף מ"ב. מנין לציצית בנכרי שהיא פסולה כו' ע"ש. וי"ל דהטעם של הרמב"ם דפירש כמ"ש התוס' שם. דא"צ לשמה דסתמא הוה לשמה בציצית. ואם הוה בפירוש שלא לשמה הוה באמת פסול. והנה אם נימא באמת שהרמב"ם ג"כ סובר כמ"ש התוספ'. וא"כ להרמב"ם הוה הפירוש דבעינן קשירה לשמה רק סתמא לשמה הקשירה. ותלייה כמו דלא פסלה מן העשוי כן לשמה לא פסלה. זהו הטעם של הרמב"ם וקשירה ממילא לשמה. וא"כ מש"ה בעי [בשו"ע] במן הסיסין הטעם משום בזוי מצוה. וא"כ הא דאמרינן דבעינן טוויה לשעה. משום דכתיב גדילים תעשה לך. אלמא דלשמואל דס"ל עשאן מן הסיסין פסולין, משום דבעינן טוויה לשמה מיקרי תעשה. אע"ג דעדיין מחוסר מעשה דשזירה וקשירה (ז) וא"כ כיון דזה מקרי תעשה בציצית שפיר [אע"ג דמחוסר מעשה דפסיקה] לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי. דגם זה מיקרי העשוי בציצית משא"כ לרב דהוא אמר דוקא על הקשירה קאי תעשה וא"כ שפיר לא מיקרי תעשה מה דמחוסר מעשה. ודוקא לרב פסול משום תולמ"ה ומשא"כ הרמב"ם דפסק כשמואל דבעינן טוויה לשמה ולא פסל זה (ח) רק משום דהוה כנף אחד ולא הוה כלל ארבע כנפות. והתורה אמרה על ארבע כנפות. או דהטיל למוטלת (ט) דהוי עבירה דבל תוסיף:
ובזה י"ל מה דהקשו התוס' בסוכה דף ט"ו ע"ב בד"ה והכא במילף סוכה מלולב קמיפלגו. ולא איפלגו בלקטן מערב יו"ט ע"ש. והנה י"ל דבאמת הטעם דאמרינן דהוה ולא מן העשוי צ"ל דהוה ולא מן העשוי משום דבמאי בשעת מעש' הוה מחוסר מעש' [דלקיטה] מיקרי ולא מן העשוי (י) וי"ל דהנה אמרינן בסוכה דף ל"ג ע"ב. דכל זמן דלא מטי יו"ט לא מיקרי לולב פסול להיות חל עליו שם דיחוי. דכיון דעדיין לא הוה יו"ט. וא"כ אם אמרינן דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי היה ג"כ הפירוש דלא חל מעולם. וא"כ מש"ה מיקרי ולא מן העשוי. דהא צריך לומר דלא הוה כלל שם לולב או שם סוכה, דאל"כ הוה דיחוי רק דממ"נ דאמרינן דלא מיקרי עליהו כלל מצווה ה ממ"נ פסול (כ):
אך לפ"ז קשה דהיכא דלית ליה לולב אחר והוה מצוה. ובמצוה לא הוה שם דיחוי דראוי לעשות כן ומצוה לעשות [ללקט] (ל) וא"כ היכא דלית ליה לולב אחר והוא מצווה ללקט שיהא לולב כשר. ולא הוה תעשה ולא מן העשוי. ובשלמא בסוכה בהדלה עליה את הגפן וקצצן הוה שפיר תולמ"ה דממ"נ אם הוה בלא"ה צילתה מרובה מחמתה [מסכך] כשר בלאו הכי. וא"כ לא הוה מצוה לעשות כן (מ) ואפילו אם בלא זה דנקצץ ליתא בהך [הכשר] צילתה לבד מרובה מחמתה. מ"מ בשעת הגמר [הקציצה] זה לא הוה מצוה דוקא ליקצץ הך. דיגמור לסכך כל הסוכה בסכך פסול דלמא יקצץ מזה מעט רק דיצרף עם הסכך כשר. כדי דיהיו ביחד צילתה מרובה ומש"ה פסול ממ"נ כנ"ל:
אך הנה בספ"מ כתב באו"ח סי' י"ח. דכשר לעשות ציצית אפילו בלילה אע"ג דכסות לילה פטור וע"ש. ובאמת זה פשוט [דמותר] דהא עושין סוכה מקודם לחג אע"ג דכמה ימים קודם לחג. וכדאיתא בסוכה דף ט' איזהו סוכה ישנה כל שעשאה שלשים יום קודם לחג. ולאו דוקא משום דלילה אינה מחוסר זמן. רק דמה דהוה ממילא [יבוא] כשר. רק לפ"ז ממ"נ פסול בלולב בלקטן דהא קודם יו"ט לא הוה מצות לולב (נ) ואין לומר בזה דממילא קאתי דהא מכח ממילא [הפירוש דהוה כמו] נתגדל אח"כ (ס) ונתגדל ביו"ט וביו"ט אין רשאי לקצץ (ע) והוה פסול ממ"נ. ומש"ה פסול דלא הוה מן העשוי:
או י"ל דאם עניבה לא הוה קשירה י"ל דאיירי דנתגדל ביו"ט. וביו"ט אינו רשאי ללקט וליכא מצוה ללקוט והוא קשר ביו"ט ע"י עניבה:
ובזה י"ל קושית המהרש"א. הא דלא הקשו התוספ' למה לא נקט מיעטן מערב יו"ט על ההוה אמינא דפליגו ביש דיחוי דא"ל כמ"ש התירוץ דלעיל (פ) רק דבאמת [עדיין] קשה [קושית התוס'] למאן דס"ל דלא אמרינן דיחוי כלל במצות. או לרבא דס"ל במה דהוה מצוה אין חילוק בין דיחוי. רק לפי ההוה אמינא באמת דלא כרבא ומש"ה הקשו בתוס' רק למסקנא. ומתורץ קושית המהרש"א ז"ל:
והנה במה שכתבתי דהפירוש בכאן דעל התלייה אין חוששין בעשייה רק על הקשירה. [והוי הפי'] דבאמת בתלייה לכ"ע אמרינן דפסיקתן זהו עשייתן. רק [הא] דהרמב"ם כ' גבי סוכה (צ) אם באמת הך הפסיקה היינו עשייה. אך דבעינן עשייה לשם צל הסוכה. וכאן הא סוכה זו העשייה לא הוה [לשם צל סוכה] דהא הצל הוה בלא"ה ולא נעשה השתא הך עשייה לצל. וזה כתב הרמב"ם בפירוש בפ"א מה"צ הי"ד לענין תלה החוטין כו' יקשר כו' שהרי בעת שקשרן כו' ובשעה שפסקן נעשו שתי ציצית כו' והפי' דזו הפסיקה הוא עשייה אך בלא קשירה דהא מקודם נקשר. ובעינן דוקא הקשירה. וזה הוא הפירוש ברמב"ם (ק) דעל כורחיך בעינן לשם צל:
ובזה י"ל הרמב"ם דהא דאין מחלק באילן בין צילתה מרובה מחמתה או לא וכמו שהקשה הלח"מ דבסוכה דף יו"ד ע"ב רבא מחלק בין אילן שצילתו מרובה ע"ש. וי"ל הפי' דבאמת איכא למימר לרבא. דפי' בחבטן כגון שקצצן. וכמ"ש הרב הכ"מ הפירוש. וא"כ א"ל דהפירוש אליביה או שקצצן. ר"ל דהא קתני הדלה עליהן את הגפן וסיכך עליהן. והוה הא דקתני או שקצצן. הפי' באמת דקצצן קודם שהניח הסכך. [או] לאחר שהניח אך קודם שסיכך. וא"כ הוה הפירוש דאמת דהוה עיקר עשייתן [ע"י] הך דהניח סכך כשר. וע"י הסכך כשר הוה סוכה כשירה ולא איכפת לן. דזה הוה עשייה נצל סוכה. דהא לרבא איירי דהוה חמתה מרובה מצלתה. וא"כ אפילו אם לא הוה רובא סכך כשר וא"כ לא הוה גם כן ע"י הא [צילתה מרובה] דע"י הסכך כשר ג"כ חמתה מרובה מצילתה. אך [מ"מ כיון] דבסכך פסול גם כן לא הוי צילתה מרובה. וח"כ אם קיצץ קודם הסכך כשר. הוה עיקר הצל ע"י סכך כשר. ומש"ה כשר כן הפירוש לרבא (ר). אך באמת הם הרמב"ם והרי"ף לא פירשו כן הפי' או שקצצן רק בנענוע. ומשום דס"ל דמתניתין איירי דהוה הצל מרובה מן הסכך פסול ג"כ. וא"כ לא מצי לומר כן (ש) ומש"ה פסק כן הרמב"ם ומתורץ הרמב"ם שפיר:
והנה המג"א כתב (ת) דאם סילק הגג אח"כ כשר גם לדעת מהרי"ל. אבל מ"מ אם הניח הסכך על התקרה ואח"כ הסיר התקרה לא מהני. וא"כ לכאורה הא דמהני להרמב"ם דקצץ האילן ונענוע אחר כך ואם כן נגד הסכך עליון הוה הפסול בסכך הכשר משום תולמ"ה. ובכה"ג לא מהני מה דמסיר ובשלמא אם הוה רוב בסכך הכשר לא קשה. וא"ל (א) דהא הסכך עליון הוה פסול. וא"כ כיון דלא הוה בהך סכך הכשר הפסיל רק משום עליון ושפיר מהני כמו תחת הגג אך צ"ל דכיון דהוה [הפסיל בהכשר] מכח תעשה ולא מן העשוי לא מיקרי כל כך סכך פסול. והפסיל לא הוה מצד עצמו רק מכח ד"א דפסול מצד דעליון פסיל וכיון דהוה הפסיל מצד אחר נכשר מצד אחר [ג"כ]. ומוכח מכאן כפסק מהרי"ל. או כסברת המג"א דכיון דהפסיל גופא נכשר:
או י"ל דהפי' ממ"נ אם [במה שנקצץ] הוה רוב [שוב] הסכך כשר לא צריך. רק דאיירי דלא הוה רוב. וא אפשר לצמצם וא"כ ממ"נ [אם] הוה השתא רובא מדהשתא [שקצץ עכשיו] כשר או דהוה מכבר הרוב נמי כשר. וא"כ ממ"נ כשר. או דהוה מקודם רוב או דהשתא רוב:
והנה י"ל דדעת הרמב"ם הוה הפירוש כסברת ריב"א (ב) דבאילן כתב חמתה מרובה מצילתה ובסכך כשר יהא דוקא צילתה מרובה מחמתה ואזי כשר. בכדי שלא יצטרך כלל [להאילן] וא"כ שם (ג) אי אפשר לומר כן. דעכ"פ בנענוע אפילו הוה רוב האילן מכח א"א לצמצם. מ"מ הא עכ"פ בהאילן דהוה השתא עיקר הסכך כשר. לא הוה צילתה מרובה מחמתה. אלא ודאי דלא ס"ל בהך סוגיא דרב ושמואל בדף י"א כרבא. ומש"ה פסק כן הרמב"ם וגם הרי"ף. דרק רוב לחוד מהני כשקצץ.
והנה לפי הסוגיא דלעיל מתורץ מה שהק' הרמב"ן וכמה פוסקים מהא דמשמע דאם הזמנה מלתא בעינן דוקא לשמואל לשמה. וקשה לב"ה דלא בעי בסוכה לשמה וי"ל דבאמת הפי' דבציצית טוויה לשמה הוה כמו אריגה. (ד) אך הפי' דכיון דבקשירה לא צריך קרא לשמה. ונ"מ היכא דאמר בפירוש שלא לשמה. ומשום דהזמנה מלתא וא"כ על זה לא בעי קרא ומש"ה מוקי על הטוויה. משא"כ לרב בעינן קרא על הקשירה ולא בעינן טוויה לשמה. הנה הא דלא מוקי על השזירה משים דלא בעינן שזירה כלל. ומש"ה מוכח פסק הרמב"ם דלא בעינן שזירה. אך בסוכה ממילא לפי מה דאיתא דקודם יו"ט לא הוה דיחוי דלא מיקרי לולב כלל. הכי נמי (ה) רק שייך לשמה לאחר החיוב. וכתיב שבעת ימים תעשה סוכות. ובעינן סוכה הראויה לשבעה. וממילא מוכח דלא בעינן לשמה. דכיון דזה שלא בזמנה מיקרי רק הזמנה. דעכ"פ לאו מלתא וכמו דאיתא בסוכה. ובלולב לרבנן לא בעינן איגוד כלל. ולר' יהודא אסור איגוד ביו"ט וע"כ וקודם יו"ט. (ומה דבתפילין הוה לילה זמן תפלין אך מציצית קשה. אך להרמב"ם א"ש דהא בשעת קשירה לפי דעת הרב הכ"מ לא בעינן לשמה לפי הרמב"ם. ומעיקרא הלא לא הוה גמר מעשה ובודאי א"צ לשמה. או י"ל דשם קאי אם ציצית נמי ליתנייהו בלילה:
ובזה אפשר ליישב הא דמקשה הריטב"א בסוכה דף ס' ע"א. דבעינן דוקא סוכה הראויה לשבעה ואין עושין סוכה בחוה"מ. ומתורץ דזה תליא בזה אם עושין סוכה בחוה"מ):
סימן ג
ש"ץ שהפסיק וירד אחר תחתיו באמצע תפלה
הנה הש"צ שנסתלק מהתיבה. במוסף יוה"כ קודם שגמר הברכה האמצעיות לאחר שגמר הקרבנות של מוסף. וירד הש"צ השני ולא אמר קרבן מוסף. נ"ל דשפיר עבד אע"ג דהדין אם טעה באמצע הברכה. דצריך לחזור לראש הברכה זו מתחלה. ואמאי לא אמרינן בזה דהוי עכ"פ לא גרע משלש ברכות ראשונות או אחרונות. דעכ"פ צריך לחזור לראש הברכה ראשונה דכולה כחדא חשיבא ומכ"ש בכאן. דבאמת הוא חדא ומחוייב לחזור לראש:
אך דהא כתב המג"א בסי' רס"ח סעיף ו' על הא דכתב המחבר. דאם החליף בשבת של זו בזו אינו חוזר ומשא"כ במוסף די"א שאם החליף של מוסף באחרות או אחרת בשל מוסף חוזר. וכתב המג"א ס"ק ט' דאין דומה לסעיף ד'. דשם אמרינן דאפילו אם התפלל של חול במוסף יצא. דאמת דגם שם הוי הדין דצריך להזכיר דוקא קרבן מוסף יע"ש. אך דבאמת גם שם אם הזכיר הקרבן מוסף. באיזה ברכה שיהי' או ברפאינו או בשומע תפלה או בשאר ברכות או בין ברכה לברכה. אך דהזכיר קרבן מוסף מהני. וא"כ אם הש"צ הראשון הזכיר קרבן מוסף בין אתה גבור בברכה ראשונה או בין ברכה לברכה נמי מהני. וא"כ בנ"ד הוי כמו דהזכיר הראשון קרבן היום בשאר ברכה או ביני ברכה דמהני וא"כ הוי השאר מה שהתפלל הש"צ השני רק ברכה לחוד ומהני:
סימן ד
שיעור הפסק בדבר שצריך תכיפה
הנה הרמב"ם פסק (ה) דמחוסר כפורים שנכנס לעזרה אין חייב כרת. והקשה הראב"ד דהא בש"ס משמע. מדאמרינן עשה שיש בו כרת. הואיל ואישתרי כו'. אלמא דהוי בכרת. וכה"ג מקשה הראב"ד (ו) לענין מחוסר כפורים אם שימש עי"ש. ועוד הקשו התוס' (ז) דאמאי אמרינן (ח) הא הוי ניתק לעשה. והאיך אישתרי ע"ש:
וי"ל משום דהנה הש"ס (ט) רצה לילף מפסח [דדוחה] שבת דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ודחי (י) אך עכ"פ בפסח גופא עשה דוחה ל"ת דשבת שיש בו כרת (כ) אך דהתירוץ [על זה. דהש"ס פריך] דקשה על לישנא דאמר אתי עשה שיש בו כרת ודחי שאין בו כרת. אלמא [עכ"פ] דלא הוי כרת במה דמכניס ידו. וקשה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה. אך י"ל דהנה באמת הא הש"א כתב. דעיקר הוי. דמה דהוי קום ועשה אתי ודחי לשב ואל תעשה. וא"כ מש"ה דחי מה דהוי קום ועשה (ל) ומשא"כ בזה (מ) [דהמצוה היא] דצריך לצאת [מעזרה] הוי ג"כ קום ועשה. ומש"ה לא דחי. אך באמת דבעינן (נ) שהה דוקא. וא"כ בעינן שיעור להשתחות. וא"כ תלה באויר העזרה הוי ספקא בש"ס (ס) וא"כ ביאה במקצת עכ"פ לא הוי ראוי להשתחות: וא"כ ליכא קום ועשה (ע) אך דבאמת י"ל הכי. דאמרינן בש"ס שם מי גמר שהה למלקות כו'. ומשמע מהלשון דלמלקות גמיר שהה. אך לאיסור עשה אין צריך שהה. וא"כ הוי קום ועשה (פ) וע"ז שפיר מתרץ הש"ס שיבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. והפי' לעולם דפסח אתי ודחי. כנ"ל וא"ל אמאי נקט לישנא לעשה שאין בו כרת [הוא]. בשביל [העשה דהוי] קום ועשה כנ"ל וזה לא מצי למילף מפסח [דדחי שבת] דהוי קום ועשה נגד שב ואל תעשה. ומשא"כ בזה דהוי שניהם קום ועשה. וע"ז אמר דאתי ודחי העשה [שאין בו כרת] ולאו וכרת בלא"ה ליכא דכיון דאין ראוי להשתחות (צ):
אך דלפי"ז קשה. אימת הוי מכניס ידיו לבהונות. אם מקודם [שהקריב הפסח.] א"כ לא הוי בעידנא. וא"כ כיון [דעיקר דדחי היא משום] דרצה למילף מפסח דכיון דאלו ואנו הוי כרת (ק) וא"כ ל"ד לפסח. דלא הוי בעידנא. ואלא דמעיקרא יהא מקריב הפסח (ר) וכמ"ש התוס' בפסחים נ"ט ע"א. וא"כ הוי שני עשה. דקום ועשה דישלחו כו'. ועשה דהשלמה (ש) רק היכא דאיתא שני ל"ת אין חילוק [דאפ"ה דחי עשה. הוא משום דבלא"ה הוי ל"ת חמור. וא"כ אין חילוק בין חד ל"ת לתרי ל"ת. ומשא"כ בזה דהוי שני עשה. ואין חד עשה דוחה תרי עשה. ועוד י"ל דהא עשה שיש בו כרת דוחה לא תעשה שאין בו כרת אפילו בקום ועשה. אך בהצטרפות הך עשה דהשלמה וגם איכא עוד עשה דקום ועשה [דישלחו כו'] אי אפשר למידחי משום דתו לא מצי למילף מפסח דדחי שבת. ורק דלא הוי קום ועשה משא"כ אם איכא עוד עשה דקום ועשה תו לא מצי למילף. ולא מצי למידחי בהצטרפות שניהם (ת) וע"ז שפיר אמר הואיל ואישתרי לעשה [דשילוח] (א) ומתורץ שפיר (ב):
והנה הא דהקשו התוס' בפסחים דף צ"ג ע"ב ד"ה וקאמרת כו' וכתבו התוס' דבחנם אמר כן וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו'. דאפילו אם הוי ס"ל אין שוחטין וזורקין על ט"ש. מ"מ על טבול יום שוחטין וזורקין. ותיקשי [מטבול יום ע"ש.] ובאמת יש לומר. בשלמא בדרך רחוקה אע"ג דבאכילה ראוי (ג) מ"מ מחוסר מעשה דהליכה. דאם לא ילך עד הלילה לא יהא ראוי גם בלילה לאכול. ומשא"כ בטבול יום. דשימשא ממילא ערבא (ד) ומש"ה מקשה מטמא שרץ דמחוסר טבילה:
אך לפי"ז תקשי עכ"פ ממחוסר כפורים. דלכ"ע שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים (ה) אע"ג דאין ראוי לאכול (ו) אך ממחוסר כפורים ל"ק. משום דראוי שיביא קרבנות מקודם השחיטה. וא"כ יהא ראוי ממילא בשעת שחיטה. אך אם ס"ל כתירוץ התוס' (ז) הא בעינין בעידנא (ח) וא"כ [גם במחוסר כפורים] אין ראוי קודם השחיטה. והוי תקשי [ממחוסר כפורים כנ"ל] ואך ע"כ צ"ל כס' התוס' (ט) דעשה שיש בו כרת אין צריך בעידנא (י):
והנה אמרינן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ שפיר קשה מן דרך רחוקה [על מחוסר כפורים.] ולא שייך תירוץ הש"ס (כ) משום דלא קאמר קרא רק טמא לנפש. דהא באמת אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ עדיין תקשי אמאי לא אמר קרא רק לטמא לנפש. וא"כ לפי"ז לא שייך לומר דאתי ודחי ל"ת גבי היכא דהוי טבול יום ומחוסר כפורים דהא כיון דהוי טבול יום ואין רשאי לכנוס בשעת שחיטה (ל) דהא בשעת אכילה הוי מחוסר כפורים. וא"כ אין רשאי לשחוט על מחוסר כפורים רק דיביא קרבן מקודם:
אך אם אמרינן דבאמת למ"ד שוחטין וזורקין. וא"כ שפיר מוכח מן קרא דכתיב טמא לנפש. ומ"ד אין שוחטין כו' מחוסר כפורים דאמרינן דזורקין לא משכחת רק היכא דמייתי חטאת העוף (מ) וא"כ בשעת שחיטה מצי להביא הכפרה מקודם. ואפילו למ"ד [שם] דגם בבהמה (נ) לא קשה די"ל דס"ל דבשעת שחיטה הוי חצות (ס) וא"כ עדיין לא נשחט תמיד של בין הערביים. ושפיר מצי להביא הכפרה. וראוי בשעת שחיטה:
אך שם גבי מצורע וראה קרי הוי טבול יום ואין ראוי בשעת שחיטה. ומחוסר כפורים ג"כ הוי שפיר קשה (ע) אך דמצי להביא כפרה מקודם וא"כ אי אמרינן (פ) מכת דיחוי (צ) תו אי אפשר אם אמרינן דבעינן בעידנא. וצריך לשחוט הפסח מקודם. וא"כ אי אפשר לומר דהוי [יכול] להביא כפרה מקודם. בכדי דלא יהא מחוסר מעשה דהא אסור להכניס ידיו דהא דחי הפסח כיון דלא הוי בעידנא. וע"כ צ"ל דשחט הפסח מקודם וא"כ שפיר תקשי (ק) א"ו למ"ד דס"ל אין שוחטין וזורקין כו' ס"ל דבאמת לא דחי' כלל בכה"ג (ר) ומש"ה לא שייך תירוץ דרבינא (ש) דלמלקות איתמר (ת) דעדיין קשה דניהו דהוי רק למלקות. מ"מ הא אין ראוי בשעת שחיטה. וצ"ל דראוי להקריב הקרבן מקודם. וא"כ לא הוי בעידנא. ואיך דחי הל"ת שיש בו מלקות עכ"פ על ביאה במקצת (א) והואיל ואישתרי לא ס"ל לרבא ביבמות (ב) ומש"ה פסק הרמב"ם דלא כעולא. וביאה במקצת לא שמי' ביאה (ג) דבאמת מקשה הש"ס (ד) ממתניתין דזב שראה שתי ראיות לרב דס"ל אין שוחטין. אלמא דבעי [הש"ס לומר] דלרב מתניתין. ס"ל דאין שוחטין (ה) ומה שכתבו התוס' ריש פ' מי שהיה טמא דמתניתין דלשם [דלא כרב ע"ש] לשיטת הרמב"ם לא מוכח כן. והנה אע"ג דזה הוי ברייתא מצורע שחל [כו' וראה] קרי (ו) מ"מ רבא אמר [כהך ברייתא] דפסק הלכה (ז) ולרבא לא שייך התירוץ אפילו למלקות. דקשה כדלעיל לא שייך דיחוי (ח) דכיון דאין שוחטין על טמא שרץ:
ולפי מ"ש לעיל. מתורץ קושיות הש"א דהקשו על התוס' דכתבו דהא דאמרינן (ט) דדחי טומאה היא גבי פסח ולא הותרה. הוי רק מדרבנן (י) וא"כ תקשי הא דאמר רבא [שם] אדרבא טומאה דחוי' מה לי חד דיחוי ומה לי תרי דיחוי. דהנה התוס' כתבו [כן] ביומא (כ) דהא דחילוק בין יחיד הוי רק מדרבנן. דהתוס' הקשו דכוון דכתיב במועדו מה"ת לחלק (ל) וא"כ לא שייך (מ) דנימא קולא משום [הדחוי'. כיון דלא הוי רק מדרבנן]:
ואך י"ל. דבאמת קשה למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ לא מוכח מן טמא לנפש (נ) אך צ"ל מכח דיחוי (ס) וא"כ יכול לעשות בטהרה ולטבול ולא דחי [שהיא קרבן] צבור וא"כ למ"ד טומאה הותרה היא בצבור ע"כ צ"ל דפסח הוי רק דיחוי הואיל דהוי יחיד (ע) וא"כ אין צריך כתירוץ התוס' דהוי רק מדרבנן רק לר' נחמן דס"ל שוחטין וזורקין. וכמו דאמרינן דף צ"ב ע"א. וע"כ רק לר"נ הוי רק מדרבנן. ולרבא הוי מן התורה החילוק וכדלעיל (פ):
והנה י"ל קושיות התוס' (צ) דלא נקט טמא שרץ ונקט קרי עי"ש. והוא משום דהנה הראב"ד כתב (ק) הטעם על הא דאמרין דגבי הזאה העמידו דבריהם במקום כרת. ופי' הוא. דהשבות שיכול לבוא לידי איסור כרת. בו העמידו דבריהם דהאי כרת והאי כרת. דגזרה הוי משום כרת ע"ש. וא"כ קשה מן בהונות. דמשמע ביומא דהוי עכ"פ אסור מדרבנן (ר) וא"כ בכאן אמאי לא אמרינן דהעמידו דבריהם בכרת. דהוי [נמי] גזרה שמא יכנוס כולו והוי כרת. וא"כ קשה לכ"ע (ש) אך דהמקשן לא ידע דהוי מדרבנן אסור. אך (ת) צ"ל דלכ"ע מתוך דאישתרי לצרעתו הותר לקריו והנה זה דוקא אם חייב בכרת על שלא טבל [ואינו עושה הפסח.] אך אם לא חייב כרת שלא טבל (א) וא"כ מיד שנטמא הוי הדין דאסור לטבול בכדי דלא יהא דוחה העשה (ב) וכמו שכתבו הפוסקים לענין שחיטה ביו"ט בשאין לו אפר מוכן דאי אפשר לשחוט לכתחילה ואח"כ לכסות. וא"כ כיון דכבר נאסר והוי כמו דראה קרי קודם [היום] דהוי נאסר מכבר ולא אישתרי (ג) אך דאמת חייב בכרת על שלא טבל [ואינו עושה פסח.] שפיר שייך הואיל ואישתרי אישתרי. ומש"ה נקט וראה קרי בו ביום משום דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ גם בלא"ה [בלא טבילה] יש לעשות הפסח (ד) משום דאם הוי טמא שרץ גם קודם הטבילה מותר. משום הואיל דאישתרי אישתרי. אך גבי קרי [אם הוי] מחוסר כפורים [דמצורע] וא"כ קודם טבילה אסור לכנוס למחנה לוי'. ולא אישתרי מקודם וכדכתב הרמב"ם [טעם על הזאה] דכיון דלא טבל לא חייב עדיין ומש"ה לא דחי' איסור דרבנן. וא"כ עדיין קודם טבילה גם להראב"ד אם לא הוי כרת על שלא טבל. הוי אמרינן. דמוטב שלא יטבול. בכדי שלא יצטרך לעבור על איסור דרבנן. וכמ"ש הרמב"ם בכה"ג לטעמא שלו דהעמידו דבריהם במקום כרת. וכה"ג [הכא] אם לא הוי כרת קודם שיטבול הוי הדין דלא אישתרי. וא"כ אפילו יטבול אח"כ אין רשאי. דלא שייך הואיל ואישתרי אישתרי. דדמי' לראה קרי מבערב דכיון דנאסר פעם אחת. אלא משום דאמת דחייב כרת על שלא טבל. וא"כ שפיר שייך הואיל ואישתרי אישתרי. וזה אשמעינן התנא דנקט קרי:
והנה י"ל קושיות התוס' (ה) ד"ה לענין מלקות איתמר דהקשו. הא עדיין קשה דהוי לאו ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש. וי"ל דה"פ. דהנה התוס' כתבו לעיל דף ל"ב ע"א בד"ה מ"ש שחיטה דבטהורין וכו' [וז"ל.] ומיהו לקמן בשמעתין משמע כפי' הקונטרס דסמיכה לא בעינן לפני ה' רק משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה ובשחיטה כתיב ושחט לפני ה'. דפריך למ"ד תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא. מדתניא וסמך ושחט. מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין. ואי אמרת לאו דאורייתא. בטמאין נמי משכחת לה. דאפשר דסמך מבחוץ. משמע בהדיא דלא ידעינן סמיכה לפני ה' אלא משום דתיכף לסמיכה שחיטה כו' ומיהו י"ל דלקמן אתיא כמ"ד ביאה במקצת לא שמי' ביאה. דאי משום לפני ד' אפשר דמעייל ידי' וכו' ע"ש בתוס'. אך (ו) דילמא ס"ל [להברייתא] דביאה במקצת שמי' ביאה (ז) וי"ל דהנה התוס' הקשו ביבמות (ח) ואם ביאה במקצת שמי' ביאה וא"כ לכנוס כלו ע"ש. אך י"ל דאמת על שהה בפני עצמו עובר (ט) ומש"ה מכניס ידיו דלא אפשר להשתחוות. ולא עבר רק על ביאה. ולא על שיעור שהי' [כיון דלא אפשר] להשתחוות (י):
והנה קשה גבי סמיכה דלא אפשר. אמאי לא סמך [ויכנוס] ע"י גגין ועליות. אך דעכ"פ עובר משום שהה. וכמו שכתב המל"מ (כ) והנה הרמב"ם כתב דעכ"פ מדרבנן אסור ביאה במקצת. וא"כ לפי"ז תקשה [מה פריך הש"ס] ואי אמרת ביאה במקצת לא שמי' ביאה לעייל ידי'. ומה מקשה. הא י"ל דעכ"פ מדרבנן אסור. כמו שגזרו שמא ירבה בפסיעות. ואם הסמיכה לאו דאורייתא. וא"כ מהני בפשיטות גזרה מדרבנן. דכיון דעיקר הסמיכה הוי מדרבנן. והם אמרו כו'. אך י"ל דטעמא דהרמב"ם הוי. דגזרו דלמא יעייל לגמרי. וא"כ שפיר מקשה הש"ס הא יכול לכנוס ע"י גגין דלא עבר. ורק דילמא יעייל בלא גגין ועליות וא"כ במכניס ידו דרך גגין הוי גזירה לגזירה. ואם אמרינן דבגגין ועליות הוי הפירוש דמש"ה אסור. דגזרינן דילמא ישהה ולא משום דילמא יעייל בלא גגין הוי קשה [מה פריך הש"ס] אך דאמת. דהא אין ראוי להשתחוות (ל) וכדלעיל. ופריך שפיר לעייל ידי' והנה אם אמרינן דעיקר הגזרה הוי משום שמא ישהה. וכמ"ש המל"מ דעכ"פ בשהה עובר. אע"ג דנכנס דרך גגין והנה באמת דאמרינן חוץ מזו (מ) וקשה דהא יכול להכניס ידיו דרך גגין אך [דאסור ד"ג משום] דהוי שהה אך דהוי ביאה במקצת. כמו תלה עצמו באויר העזרה. ואמרינן (נ) דתלה באויר העזרה דכיון דלא הוי בר שהה לא חייב ע"ש. וכה"ג במכניס ידיו (ס) וע"כ צ"ל דס"ל דאין צריך לשיעור דראוי' להשתחוות (ע) וא"כ תקשי קושיות התוס' הנ"ל אמאי במצורע שראה כו' דאם ביאה במקצת שמיה ביאה ומ"מ מותר דיכנוס כלו (פ) דאין צריך לשיעור דראוי' להשתחוות:
והנה הך איבעי' דאיבעי' להו בשבועות שם למלקות אי גמירי שהה הוי ג"כ איבעי' לענין כרת. וכמו שכתב הרב הכ"מ דנלמד להרמב"ם מדכתיב דבעינן דוקא שהה לכרת. נילמוד מלקות ג"כ (צ) וא"כ לפי"ז דהוי קשה אם אמרינן דאין צריך שהה גבי מזיד וא"כ הא דפטור הוי רק מקרבן אם נכנס דרך גגין. ואך עכ"פ חייב בשהה. וא"כ לפי"ז ל"ק [אהא] דאמרינן מה סמיכה בטהורין דאמאי לא נכנס דרך גגין [די"ל] מוכח שהה (ק) אך דבאמת י"ל דהוי הפי'. דבאמת ביאה במקצת אע"ג דלא שייך שהה עובר. דהא במזיד אין צריך שהה [כנ"ל] וא"כ הדרא קו' התוס' הנ"ל לדוכתי'. דלעייל להדיא. וע"ז מתרץ רבינא למלקות איתמור [הפירוש] לעולם. מכח ביאה במקצת שמי' ביאה וא"ל [הא יכול לכנוס] דרך גגין. די"ל דס"ל דלא בעינן שהה במזיד. ואין להקשות לפי"ז. לעייל להדיא (ר) דזה הוי רק למלקות (ש) ולעייל להדיא הוי ג"כ כרת. ומש"ה אמר רבינא רק בתר הכי (ת):
והנה באמת מה דפי' רש"י ז"ל (א) דבדד ישב הוי ניתק לעשה. והנה לא מיקרי ניתק לעשה רק היכא דאי אפשר לקיים העשה רק לאחר שעבר הלאו כמו שכתבו התוס' (ב) רק אם נימא דלעשה אין צריך שהה [כנ"ל] רק ללאו. וא"כ שפיר משכחת. אם נכנוס דרך גגין והוי [עבר על] העשה קודם שהה. והוי קודם הלאו (ג) ולא מיקרי ניתק לעשה. וא"כ אמאי לא פשט הש"ס (ד) מהכא. דגם ללאו לא בעי שהה (ה) א"ו דלא ס"ל [להש"ס] כן (ו) ואם נימא דס"ל להרמב"ם דנפשט דבעינן שהה למלקות. והוי ממילא א"ש. דמש"ה לא הוי ניתק לעשה (ז) ור"י דס"ל [דלא הוי ניתק לעשה] לטעמי' דס"ל (ח) דלא אמרינן [דבא הכתוב לנתק. רק] שלח מעיקרא משמע ה"נ לא בא הכתוב לנתק אלא דמעיקרא לא יכנוס (ט):
והנה טעמא דהרמב"ם דגבי מחוסר כפורים אין חייב [כרת י"ל.] משום דכתיב עד מלאת ימי טהר אלמא דלא תליא ביאת מקדש רק בהערב שמש. ולא במחוסר כפרה. אך די"ל (י) דהא ביאה במקדש במקצת מקיש לנגיעה במקצת (כ) וא"כ על ביאה במקצת לא הוי רק על טבול יום ולא במחוסר כפרה. דיליף מתרומה ובתרומה מחוסר כפרה מותר (ל) ומשא"כ למ"ד לא שמי' ביאה (מ) והוה כרמב"ם. כיון [דפוסק לא שמי' ביאה]:
והנה י"ל אם נימא כמ"ש הר"ר חיים כהן (נ) דאיתא במס' כריתות מחוסר כפורים דוב אם כזב דמי אם לא הוא לענין פסח הבא בטומאה. דזה תליא אם טבול יום או מחוסר כפורים הוה כזב א לא. וא"כ (ס) דהפי' דקרא דאפילו אם ירצה להקריב בפסח הבא בטומאה. לא תבוא למקדש עד מלאת ימי טהרה. אך לפמ"ש התוס' בשיטת רש"י ז"ל (ע) ותליא אם אמרינן ט"י דזב כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה ג"כ ואי לא לא ע"ש. וא"כ כיון דפסק ר' יוחנן כמ"ד דלא כזב דמי [ע"ש] וא"כ גם בט"י שרי ליכנס. וא"כ לא מצינו בזה לאוקמי קרא רק כפשוטו דמחוסר כפרה אינו חייב כלל על ביאת מקדש (פ):
ובזה א"ש מה דמביא הש"ס בזבחים דף ל"ב ע"ב. כי מקשה על הא דעולא דביאה במקצת ממצורע שראה קרי ומייתי ראי' [מר"י וב"ו] וקשה אמאי הביא הש"ס הא דר"י דאמר דבר תורה אפילו עשה אין בו (צ) ולפי הא דלעיל א"ש משום דהוה אמרינן (ק) תליא בפלוגתא דתנאי דמ"ד דטבול יום דזב כזב דמי. וא"כ קרא דעד מלאת ימי טהרה שפיר נ"מ לפסח הבא בטומאה כנ"ל. וא"כ אצ"ל דאיירי בביאה במקצת (ר) ומשא"כ למ"ד לאו כזב דמי. וא"כ ליכא למימר דקרא אתי לפסח הבא בטומאה כדלעיל. דא"כ גם ט"י מותר וע"כ הוי הפירוש מכח ביאה במקצת (ש) וע"ז מייתי להא דר"י דמפורש למתניתין דבר תורה אפילו עשה אין בו כו' משום דקשה לי' דאי אמרינן דהוה עשה אף שאין בו כרת אי אפשר למידחי. או כסברת התוס' הנ"ל מכח דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. או לפמ"ש לעיל דלא הוה בעידנא ומעיקרא אין רשאי דהוה כמו דרך רחוקה. דכיון דמחוסר כפרה והערב שמש. או דרצה לאוקמי אליבא דהלכתא דס"ל לאו כזב דמי ואפ"ה ס"ל לברייתא דביאה במקצת לא שמה ביאה ומקשה שפיר:
ועל התירוץ של הכ"מ (ת) לכאורה י"ל דהנה ממ"נ אם כזב דמי מחוסר כפורים [הוה כזב] לכל הלכותיו וא"כ צריך גם להיות אסור במחנה לויה. וא"כ תקשי נימא הואיל ואשתרי על מחנה לויה. ולמה לי הטעם דאתי ודחי עשה שיש בו כרת כמו שהקשו התוס' (א) ולתירוץ דלעיל א"ש ומתורץ הכל:
והנה לפמ"ש לעיל י"ל קושית המג"א דהקשה על הא דפסקינן באו"ח סי' קס"ו בהג"ה. אם שהה כדי הילוך כ"ב אמה מיקרי הפסק ע"כ. והתוס' בסוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל הוכיחו כן מדאמרינן גבי מצורע לא הי' תיכף לסמיכה שחיטה שלא הי' רשאי ליכנס לעזרה והי' סומך על הקרבן לפני שער נקנור ואח"כ היו מוליכין הקרבן למזבח ומן השער למזבח הי' כ"ב אמות. ש"מ דזה מיקרי הפסק. והקשה המג"א מהא דזבחים דף ל"ג ע"א פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיו ולסמוך ולשחוט שם אצל הפתח ס"ד דקיי"ל כרבי דס"ל כל העזרה כשרה לשחיטה. ומשני דקיי"ל כר"י בר' יהודא דאמר מרחק צפון וכו'. א"ד אר"י לעולם כרבי רק כל כחו בעינן. דבאמת משמע שם לפי ה"א דס"ד דאינו מרחק צפון דהוה סמיכה בחוץ א"כ קשה אפילו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה לסמוך לפני הפתח וליעיילי' ולשחוט אצל הפתח בפנים. אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק והוה הפסק במיעוטו מכ"ב אמה וכן לתירוץ ר' יוסף בחד לישנא דלעולם כרבי וסמיכה בכל כחו בעינן תקשי כנ"ל:
וי"ל דבאמת אפ"ל דנכנס ע"י גגין ועליות דלא נתקדשו כדאיתא במס' שבועות דף י"ז ע"ב דלמא שנכנס דרך גגין פטור דלא הוה ביאה. ומוכח כסברת המל"מ מה' ביאת מקדש פ"ג הי"ט ד"ה ודע. שזה שכתבנו לעיל כו'. דאע"ג דנכנס דרך גגין אם שהה ודאי חייב דאל"כ אמאי לא הוה תיכף לסמיכה שחיטה במצורע למ"ד שמא ירבה בפסיעות. ולפי תירוץ השני של הש"ס דסמיכת אשם לאו דאורייתא. מ"מ קשה דרך גגין הוה רק דרבנן. הם אמרו והם אמרו דבעי סמיכה ויש להתיר. אך ע"כ כסברת המל"מ דבשהה חייב:
אך א"כ קשה אמאי לא פשיט מכאן הא דבעי רבא בשבועות דף י"ז ע"א. תלה עצמו באויר העזרה כו' ולפשוט מכאן דבאויר נמי גמירי שהייה. דאל"כ אמאי לא נכנס דרך גגין ועמד על עץ או אבן בעזרה דהוה כמו אויר. אך י"ל דלמא במזיד לא גמירי שהיי' שהיא ג"כ אבעיא דלא איפשטא וזיל הכא קא מדחי וזיל הכא קמדחי. וא"כ מתורץ (ב) דבאמת בעינן לפני ד'. רק דדרך גגין. והוי הפסק גובה חומת עזרה. ומשו"ה לא הוה תיכוף. ופריך שפיר למ"ד לא שמה ביאה ויכניס ידו בשער נקנור והוה לפני ד' והוה תיכוף לסמיכה. ומתרץ בעינן בכל כחו (ג) ועלה דרך גגין ולא שהה כלל רק דמקודם הכניס ידו ואח"כ הכניס ראשו ואזי מקיים מצות סמיכה בכל כחו:
ול"ק מהא דהדין (ד) באתרי' לנזיר אל תטמא ואל תזיר דלוקין בלא שהה. וא"כ איך משכחת דיכנוס דרך גגין אם לא בשוגג (ה) די"ל כמ"ש המל"מ דלכך בדרך גגין ושהה חייב דכבר נפסקה הביאה ראשונה שלא היתה כדרך ביאה. וחשיב כביאה חדשה ע"ש:
והנה מה שפסק הרמב"ם (ו) כמ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה. והשיג עליו הראב"ד. והוא [באמת א"ש] משום דפוסק כרבא ביבמות דף ח' ע"א דאמר ערוה לא צריך קרא. וע"ש בתוס' ד"ה רבא דע"כ ל"ל דעולא דהואיל ואשתרי אשתרי:
והנה י"ל באמת מה דהקשה המג"א על שיטת התוס' מכח כ"ב אמות. דהא לפי ה"א דלא אמרינן מרחק צפון ע"כ א"צ כ"ב אמות כנ"ל. וי"ל דבאמת לפי ה"א יש לחלק בין היכא דהוה אונס והוה הפסק כיון דאינו רשאי בכאן לסמוך. אך לפי המסקנא ז"א (ז) משום דהנה התוס' הקשו. אמאי לא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. ויהא מעכב הסמיכה ותירצו בזבחים דף ע"ה ע"א. מדאצטריך ובאת שמה והבאתם שמה למעוטי טמא דפטור מראיי'. הא לאו הכי הוה מביא. אע"ג דאינו ראוי לסמיכה. ולמ"ד לא מרחק צפון (ח) י"ל ביאה במקצת שמי' ביאה. ובאמת ביאה במקצת הוה פלוגתא דאמוראי. ובמרחק צפון הוה פלוגתא דתנאי (ט) והנה התוס' בחולין דף פ"ג ע"ב תירצו. דמשו"ה לא אמרינן בסמיכה כל שאינו ראוי לבילה וכו'. הוא משום דהוה ראוי לכשיטהר. אך ע"ז קשה דאמרינן בב"ב דף פ"א ע"ב מה דהוה ספק מיקרי אינו ראוי לבילה גבי בכורים ע"ש וא"כ קשה גבי ספק מצורע מוחלט וספק נזיר טמא וטהור דמביאין עולה שפיר תקשי הא אינו ראוי ואין לומר לכשיטהר. דממ"נ אם לא מביא עולה מקודם אינו ראוי לגלת ולא ראוי לטהר. אך אם ס"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה ולא מרחק צפון ל"ק (י) אך למ"ד שמה ביאה קשה. ולא שייך לומר דיליף מן ובאת שמה והבאתם שמה. דשם גבי טמא הוי ראוי לכשיטהר אך אם אמרינן (כ) דשם קשה ממ"נ אם ס"ל תש ומין דראשון ולפמ"ש התוס' בחגיגה (ל) אם הוה ביום ראשון ראוי וביום טוב שני אין ראוי אפשר לומר דלמ"ד כולן תשלומין דראשון דמביא ע"ש. וא"כ הא דאימעוט קרא היכא דאין ראוי בראשון וא"כ גם שם בטמא לעניין ראיי' לא ראוי לכשיטהר. דכולן תשלומין דראשון. וא"כ שפיר יליף (מ):
אך למ"ד תשלומין בפ"ע זה לזה ולא לראשון. וא"כ לא מצי למילף דהא התם חזי לכשיטהר וכן לכאורה קשה האיך מצי למילף מן ובאתם שמה והבאתם שמה (נ) דהא שפיר משכחת דטמא יהא מצי לסמוך כגון דהוה מצורע דאמרינן הואיל ואשתרי (ס) וא"כ מצי בשביל בהונות וה"א דבין כך יסמוך (ע) אך ז"א דממ"נ אימת נטמא. אם נטמא בשרץ קודם הראשון א"כ מעולם לא הותר אלא דאח"כ נטמא. א"כ בלא"ה מביא אם הוה נטמא לאחר שכבר חייב מקודם (פ) ואלא [דנטמא בשרץ] קודם יום ראשון. או דהוה רק שמיני שלו ביום ראשון. א"כ בלא"ה לא הי' ראוי לסמוך דהא אינו רשאי להביא קרבן מצורע ביו"ט. ולתירוץ התוס' בחולין (צ) דאם עבר והקריב מקרי ראוי ע"ש גם בתירוץ הזה אינו מיושב רק לתירוץ השני. וא"כ א"א להביא ביום ראשון בשביל סמיכה וא"כ אינו ראוי. ועוד אם נטמא קודם הראשון אם כן בלילה אינו ראוי להכניס ידיו לבהונות ולא אמרינן [על] קודם דאשתרי. וא"כ לפ"ז די"ל דאם תשלומין דראשון לא הוה חזי לכשיטהר. ושפיר הוה בספק מצורע מוחלט ונזיר דלעיל דמביא בלא סמיכה אע"ג דאינו ראוי לכשיטהר (ק):
והנה בספר טורי אבן כתב (ר) דמשמע מש"ס מדלא מתרץ בריש חגיגה דהכל אתי לרבות היכא דהוה טהור בראשון ובשני נטמא. א"ו דגם בכה"ג פטור ע"ש וא"כ לפ"ז לא מצי למילף דאפילו לכשיטהר הוה אין ראוי כמו בספק מוחלט ונזיר דיהא מביא (ש) דא"ל דהוה טהור בראשון ובשני נטמא בשרץ (ת) ושפיר יהא ראוי להביא (א) א"ו דצ"ל דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה כנ"ל דלא מרחק צפון (ב) ומיקרי תיכף לסמיכה שחיטה. ושפיר מתורץ דלמסקנא אין חילוק אע"ג דהוה אונס. ומביא התוס' שפיר ראיה דרק כ"ב אמות הוה הפסק. ושפיר מתורץ קושית המג"א:
והנה לפמ"ש לעיל יש ליתן טעם על הא דפסק הרמב"ם דתשלומין דראשון. והוא בשביל זה. משום דאם אמרינן סמיכת אשם מצורע דאורייתא. והנה תקשי קושית התוס' מנלן דהיכא דאין ראוי לסמוך דיכול להביא קרבן ותירצו התוס' ובאת שמה והבאתם שמה (ג) והאיך מוכח הא דלמא [הקרא] הוה במצורע. דהא מן התורה יכול לכנוס רק שמא ישהה וכמו דהקשה הש"ס (ד) דרחמנא אמר ליעול כו' למ"ד סמיכת אשם מצורע דאורייתא ע"ש וא"כ בכה"ג מצי דרך זו לסמוך ואח"כ לא ישהה שיעור שהייה (ה) א"ו כדלעיל. דבמצורע לא משכחת משום דעכ"פ ביום הראשון ממ"נ הוה כטמא שרץ. דהא ביום הראשון לא יוכל להביא קרבן מצורע משום דהוה יו"ט ובלא"ה הוה תשלומין דראשון. (ו) וכן למאן דסבר ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון. דאל"כ הא כי מכניס ידיו לבהונות יכול לסמוך. (ז) א"ו משום דביו"ט הראשון א"א להביא קרבן מצורע מכח יו"ט. או משום דא"כ ע"כ בלילה נטמא. דאל"כ הא חייב מכבר מקודם הראשון וחייב כמ"ש התוס' ומסופקין בחגיגה (ח) היכא דהוה יו"ט ראשון חזיא ואח"כ לא אתחזי דאפשר דאפ"ה חייב ע"ש וכמ"ש לעיל. וא"כ למ"ד דביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון והיה רבים נגד ר' אושעיא (ט):
והנה לפמ"ש לעיל דעכ"פ אם בעינן למלקות גם כן שיעור שהייה. מ"מ איכא איסור ל"ק ממצורע (י) דלר"א אפילו מרחק צפון מ"מ צריך לילך ולסמוך דעכ"פ הוה [איסור במכניס בהונות ג"כ כמו] שהה. אך באמת לפי פסק הרמב"ם דסמיכה בכל כחו בעינן. א"כ תיקשי ממצורע מוחלט כדלעיל דאין ראיה מן ובאת שמה דהא יכול לעשות בטהרה (כ) אלא ע"כ צ"ל דילפינן אע"ג דאין יכול לעשות ומשום דס"ל תשלומין דראשון וא"כ גם בשאר טמאים א"א לעשות בטהרה. ושפיר פסק הרמב"ם דהוי תשלומין דראשון. וכן למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון. דלא תיקשי (ל) דהא מכניס ידיו לבהונות אם נימא דסמיכה לאו בכל כחו בעינן וכדלעיל. וא"כ לפי פסק הלכה דסמיכה בכל כחו בעינן בודאי תשלומין דראשון:
ועוי"ל קושית המג"א הנ"ל. משום דהנה בברכות דף כ"ג ע"א אמרינן הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו כו' לימא בשהה כדי לגמור את כולה קמיפלגי וכו'. ומסיק שם בלא שהה קמיפלגי. מ"ט גברא הוא דלא חזי כו'. ופי' שם הרשב"א משום דמעיקר' לא חזיא. ומביא בשם התוספ' דהפי' דהשתא דחיא בשעה ששותת. ומ"ס גברא חזי דלא אסרה תורה רק כנגד העמוד. ובזה מיושב מה דהקשה בספר א"ר על הט"ז בסי' ק"ד (מ) שכתב דדברי התוס' מיירי בלא שהה ודלא כהב"ח. דבאמת לחד דיעה היכא דלא חזי אפילו לא שהה (נ) רק דהשתא לא חזי. כי כן פי' הרשב"א בשם התוס' בחידושיו לברכות יעו"ש היטב. ובאמת לפמ"ש התוס' (ס) אין חילוק בין הוא לא חזי או מקום לא חזי וכדאיתא בפוסקים:
ולכאורה לפ"ז לא מייתי (ע) ראיה מזבחים (פ) דשם הא באותו מקום לא חזי לשחוט. וא"כ בודאי מיקרי הפסק כמו דשם (צ) ומכח כ"ש היא. דמה שם לא הוי הפסק הילוך שיעור כ"ב אמה. והוה הפסק היכא דהמקום לא חזי. וכ"ש בכאן דהילוך מפסיק פשיטא דהמקום מפסיק. אך התוס' הקשו (ק) למאן דס"ל דאע"ג דלא חזי המקום או גברא. מ"מ בלא שהה אינו חוזר לראש. וכן פסק הרמב"ם והפוסקים וכן מוכח מר"י דאמר במבואות המטונפות לדידן חוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה דוקא (ר) וצ"ל דמוקי כמ"ד מרחק צפון. ומוכח דהוה דוקא כ"ב אמה. ועכ"פ בכ"ב אמות לא הוה תיכף כו'. משא"כ לפי ה"א (ש) או לפי תירוץ א"ד א"ר יוסף כו' (ת) הוה כמ"ד דכיון דגברא או מקום לא חזי הוה הפסק. וס"ל כמ"ד דכן חוזר לראש אע"ג דלא שהה. ומתורץ שפיר התוס' (א):
סימן ה
דין הדלקת נרות שבת
הנה הנימוקי יוסף (ב) הקשה על הא דאמרינן אש משום חציו כאלו בידיו הבעירו א"כ האיך שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתם הולכת ונגמרת בשבת כו' ולפ"ז הרי הוא כאילו הבעירו הוא בעצמו בשבת:
וי"ל דהנה איתא בשבת דף צ"ב ע"ב שנים שעשאו מלאכה פטורים משום דכתוב בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה ופי' הרשב"א שם דבודאי ממיעוט לא [שמעינן] דנא כתיב ולא שנים. רק [ממשמעות] דבעשותה דבעינן דיעשה כולה יע"ש היטב. והנה התוס' בדף צ"ג ע"א ד"ה אמר מר כו' נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפילו בעל כח הרבה אלא שהוא נושא בעניין זה. שאלמלא אחר לא הי' יכול לנושאה כגון באצבע כו' דמה לנו נכחו כיון דהשתא מיהו אינו יכול לנושאה עיי"ש. והנה בזה יכול וזה יכול פטור לר' יהודה ג"כ. וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב לר' יהודה. וכתב רש"י דכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול הוי אורחי' עיי"ש. וא"כ אם בעל כח הרבה דכיון דהוי יכול באמת אם הוי רצה וא"כ בודאי לאו אורחי' ופטור. וא"כ לפ"ז דכיון דהתחלת [ההדלקה] הוי בחול נהי דהוי כאילו הדליק בשבת ג"כ עכ"פ אם לא היי התחלת [הדלקה] בחול לא הוי הדליקה בשבת וא"כ לא הוי בעשותה כולה באיסורא בשבת. דהא אי לאו ההתחלה בחול לא הוי נדלקת בשבת והוי כמו עשה מקצתה דליכא בשבת איסורא. וא"ל דהוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דהא באמת הוי יכול להדליק בשבת לחוד. ול"ש דאורחיה כן וא"כ מ"ה רשאי להדליק (ג) דהא השתא מאי איכפת לי' דבכחו הוי מצי לעשות ולהדליק בשבת דכיון דבאמת השתא לא הדליק בשבת רק בחול. ולא הוי כמי שעושה לבדו. ואורחי' ל"ש דהא עכ"פ אם רצה הוי מצי לעשות בשבת וא"כ מ"ה פטור ומתורץ קושית הנמו"י:
והנה הנמו"י תירץ דהפי' דחייב משום חציו כזורק החץ שבשעת שיצא החץ מידו. באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן למעשה דמכאן ולהבא ומ"ה מותר להדליק עם חשיכה דכי אתחיל בע"ש אתחיל. וכמאן דאגמרי' בידים בחול:
ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם (ד) דפסק טמון באש פטור והקשה המ"מ (ה) מש"ס דב"ק דף כ"ג אמר רבא קשיא לי' לאביי למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפנה דליקה לאותה חצר. ונפלה גדר שלא מחמת דליקה כו' דכלו לי' חציו א"ה לעניין גלו נמי כו' אלא מאן דאית לי' משום חציו אית לי נמי משים ממונא כו' עיי"ש (ו) [איך] לא חילק בטמון כמו הסוגיא דשם דלא משבחת לר"י טמון פטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והי' לו לגדור כו' ע"ש ועוד קשה אם הרמב"ם לא ס"ל לאוקימת דאביי (ז) מנ"ל דר"י דס"ל אשו משום חציו ס"ל משום ממונא נמי. ודילמא לא ס"ל משום ממונא [אך] כמו דאמר מעיקרא דממונא אית בי' ממשא שלהבת לית בי' ממשא ואמאי פסק הרמב"ם (ח) היכא דנפל גדר שלא מכח הדליקה (ט):
וי"ל משום דהנה לעיל בב"ק דף י"ז ע"ב איתא בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופי' הוא. או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו. ותיפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור כו' וכתבו התוס' בד"ה זרק כלי מראש הגג. נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקידם ושברו דפשיטא דחייב ול"ש מנא תבירא תבר. דאי אזלינן בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק. וסברא פשוטה הוא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו. והנה לקמן בדף י"ט. ע"א איתא התיזה בר"ה והזיקה ברה"י מהו אם הוי אזלינן בחר עקירה וא"כ הוי בר"ה ופטור. ואם אזלינן בתר תבר מנא הוי ברה"י וחייב. ומעיקרא הוי פשיט דפטור ולבסוף מסיק דחייב. והרא"ש כתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא [ברגל] ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק. וזו קצת דלא כפי' התוס' אך י"ל דיש חלוק בין פטור לחיוב:
והנה איתא בדף נ"ו ע"א על הא דכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רב אשי אמר טמון איתמר משום דשויה טמון באש. ונמצא דאם הוי אזלינן בתר מעיקרא. וא"כ הוי כמו לעניין חצר הניזק דהוי חילוק בשעת לקיחה אם אזלינן בתר מעיקרא (י) ה"נ הכא דכיון דבשעת שריפה לא הי' עדיין טמון ויש לחייבו (כ) דהא ע"כ איירי שם שכיסה. לאחר דהוי השריפה ומ"ה חייב בדיני שמים. אך הוי ג"כ גלי קרא דהא כתיב ונאכל גדיש או הקמה דמשם ממעט טמון והיינו בשעת אכילה דהיינו שריפה אע"ג דמעיקרא לא הוי טמון. והנה לפי תירוץ הנמו"י הנ"ל דאשו משום חציו דחשבינן כאילו הדליק בשעת התחלת הדליקה:
וא"כ ה"פ (ל) טמון באש דפטרי' רחמנא ר"ל טמון כזה דאיתא בברייתא (מ) דשוי' טמון לאחר הדליקה האיך משכחת. דהא אם נימא דאשו משום חציו. וא"כ תיקשי קושית הנמו"י דהאיך רשאין להדליק סמוך לחשיכה ועכצ"ל דחשבינן כאילו כבר הדליק בהתחלת הדליקה. וא"כ הוי גלי קרא דבתר מעיקרא אזלינן. וא"כ אמאי פטר רחמנא טמון דבשעת התחלה לא הוי טמון. דהא הוי כמו אם הוי אזלינן בתר מעיקרא והוי תליא אם הלקיחה הוי בחצר הניזק או בר"ה וכן כתב בשילטי הגיבורים. ובאמת הוי סברת התוס' (נ) דבשן יש חלוק בין בתר מעיקרא וגם יש חילוק בין [היכא דזורק] הכלי או דזרק אבן (ס) כך הוי קושית הש"ס [דמקשה אביי] ואינו קשה על כל טמון (ע):
אך באמת לפמ"ש לעיל לתרץ קושית הנמו"י דלכך רשאין להדליק סמוך לחשיכה. משום דלא הוי בעשותה את כולה והוי כזה יכול וזה יכול. וא"כ באמת אמרינן דלא אזלינן בתר מעיקרא. ול"ק מטמון:
אך באמת לר"מ דס"ל (פ) דשנים שעשאו מלאכה חייבים אפילו בזה יכול וזה יכול ולא דרשינן בעשותה כולה ולא מקצתה. ולדידי' קשה על הקרא דפוטר טמון בכה"ג דהוי מעיקרא גלוי ואח"כ נעשה טמון ומ"ה צ"ל [כתירוץ הש"ס] כגון דנפלה גדר שלא מכח דליקה. ומשא"כ הרמב"ם דפסק כר"י דשנים שעשאו מלאכה בזה וזה יכול פטורים ול"ק מטמון [כדלעיל] ומ"ה פסק סתם טמון באש פטור אפילו הוי מעיקרא גלוי ואח"כ לאחר שהדליק הוי טמון:
וא"כ ע"כ לר"מ צ"ל דס"ל משום חציו וגם משום ממונא חייב ולא ס"ל לחלק בין ממונא שיש בו ממש לשלהבת דלא הוי ממשא ובודאי לא מצי לחדש פלוגתא בין תנאים ומ"ה פסק הרמב"ם דחייב גם משום ממונא.
ולפמ"ש לעיל לתרץ על קו' הנ"י א"ש הא דהוי הדין בירושלמי דגבי שריפת קדשים אע"ג שהדליק מבעוד יום. מ"מ כיון שדולקת והולכת בשבת אין רשאי לעשות כן. א"ש משום דבזה לא שייך בעשותה כולה דכיון דרק בשבת הוי כן גזירת הכתוב ולא בשאר איסורין ובשריפת קדשים לא הוי הטעם בירושלמי משום מלאכה וכמ"ש בס' פ"י בשבת דף כ"ג ע"ב וא"כ א"ש דאין רשאי להדליק ואפי' מבעוד יום ויהא דולקת והולכת בשבת:
ולפי"ז דאמרינן דאפילו בע"ש ועיו"ט אין שורפין דהוי כמו דישרוף בשבת ויו"ט וא"כ מתורץ קו' התוס' דהקשו בפסחים בדף נ"ט ע"ב דלכ"ע ל"ל קרא דעולת שבת ביו"ט ת"ל מכת הך קו' דלא ילין תלב תגי עד בוקר הא כל הלילה ילין. אך י"ל דבאמת דאפ"ל דאין הפי' כמ"ש רש"י [לעניין] דאם ירד מעל המערכה להעלותן עכשיו בשבת ויו"ט רק דהפי' דלא ירד ואך דאפילו היכא דהדין אם עלו לא ירד כתב המל"מ דאפשר דבשבת לא יקטיר. ואך דהוי מונח ע"ג מזבח וה"פ דצריך ליטלן דכיון דשריפת קדשים נלמד מעולת חול אין קרב ביו"ט וא"כ אסור גם בע"ש ועי"ט לשרוף בשבת ויו"ט וא"כ מ"ה לא ילין. אך באמת בכה"ג משום הך טעמא גם בלילה אסור (צ) אך ע"ז שפיר משני דהוי י"ד חל בשבת והוי עולת שבת ביו"ט ועולת שבת ביו"ט לא הוי גזירת הכתוב. אך דהיכא דאיכא איסור משום מלאכה כגון להעלותם בלילה לא שמעית דשרי ולכך איצריך קרא לכ"ע דשרי לעשות שריפה לכתחלה ביו"ט משום שבת ומתורץ שפיר קו' התוס'. וא"ל לפי"ז א"כ איכא איסור בל"ה לבער בעיו"ט או בע"ש כסברת הירושלמי (ק) י"ל דהקו' הוא דלר"ל דס"ל אשו משום ממון. או משום דהא סתם מתניתין ר"מ ולר"מ ע"כ הוי כס' הנ"י דבהתחלה הוי כמאן שנדלקה (ר) וא"כ ליכא איסור בע"ש ועי"ט אע"ג שנדלקת בשבת. ובזה י"ל קו' התוס' בשבת ל"ל מושבותיכם דאברים ופדרים או משום אברים של שבת הא אפילו דשבת בי"ה שרי ויו"ט שרי ומכ"ש בשבת, אך י"ל דה"א דרק בי"ה שרי משום דהוי מלאכה דאי אפשר להשהות דנפסול בלינה ואך למ"ד דמעלה ומלינה בראשו של מזבח [מ"מ] ל"ק דהוי הפי' בהא דאמרינן דאפשר [לעשות ביום אחר] דהפי' דממילא [חזיא אבל בכאן צריכין להעלות על המזבח ולא מוכח מיני' שבת בשבת דשם חזיא ממילא]:
והנה י"ל קושית הרב המפורסם מוה' צבי באלחויר דהקשה מאי פריך בשבת דף כ"ג ע"ב דפריך אביי אלא מעתה ביו"ט תשתרי דלא שייך שמא יטה והקשה הרב הנ"ל דילמא הוי הפי' שמא יטה והוי איסור משום הבערת קדשים ביו"ט וי"ל דהנה התוס' כתבו לקמן אמאי לא הותרה שריפת קדשים ביו"ט לצורך. והנה תירצו התוס' במס' ביצה בדף כ"ז ע"ב בד"ה ועל החלה כו' דבטל צורך הדיוט אצל צורך גבו' וא"כ ל"ק דל"ש דיגזור שמא יחתה ויטה ביו"ט. דהא באמת לפי סברת התוס' דמס' פסחים (ש) משמע דהיכא דאין דוחה עשה את ל"ת ועשה ליכא מ"ע כלל. ומכ"ש לשאר טעמים דגזירת הכתוב דעולת שבת בשבת ולא עולת כו' או בוקר יע"ש שאר דרשות (ת) וא"כ ממ"נ אם יצרך ויהנה בהטי' וא"כ ל"ש דהוי בטל צורך הדיוט אצל צורך גבו' דהא ממ"נ ביו"ט ליכא מ"ע כלל רק בחול ובל"ה הא לא עושה רק דמקרב הבערה ובל"ה הוי נשרף קודם כלות השבת. ואלא דלא יהנה וא"כ למ"ד מלאכה דמקלקלין פטורין אפילו בהבערה והנה המהר"ם שיף כתב בשבת דאפי' לא מקלקל מ"מ דכיון דלא מתקן מידי לא מחייב למ"ד מקלקלין פטורין וראי' שלו מאיסורי הנאה דבאמת לא מקלקל. אך דכיון דלא מתקן מידי. וא"כ בכאן דכיון דלפי האמת [ליכא בכאן] מצוה במה שמקרב הבערה דהא בשבת ליכא מצוה לבער וקודם כלות השבת שפיר בודאי בל"ה נבערה וקיים מ"ע ואך עדיין י"ל דהא אפילו הוי מתקן לאחרים מיקרי תיקון וכמו דאיתא בפסחים תיקן להוציא מידי אמ"ה לבני נח. אך באמת לרבה (א) אם הוי תיקון לאחרים הוי שרי לרבה מכח הואיל דאי מקלעי אורחים וא"כ ליכא איסור הבערה ומצוה ליכא. אך באמת דכיון דעכ"פ אסורה לחתות דגזרי רבנן אטו שבת ובשבת איכא איסור מן התורה לחתות. וא"כ כיון דאסור ביו"ט עכ"פ לחתות ואם עבר וחתה הוי אסורה מדרבנן וכמו במצטמק ויפה דהדין דאסורה וכן בהטמנה דאסורה דאלמא גם באיסור דרבנן איכא איסורא אם עבר ושהה וא"כ עכ"פ לאורחים אסורה וא"כ לא שייך הואיל דהוי ידעינן דאורחים לא יהנה וכן איתא גבי הואיל ואי בעי מתשיל דכיון דעכ"פ מדרבנן אי אפשר להשאל לח שייך הואיל ויע"ש (ב) וא"כ זה הפי' בש"ס גזירה יו"ט אטו שבת לגזור ולחתות וא"כ לא שייך הואיל דכיון דעכ"פ אסור לאורחין מדרבנן וגזירה שמא יחתה ביו"ט והוי אסור דיחתה בחנם דכיון דלא שייך לאורחין:
ובזה מיושב קו' התוס' דגזרינן יו"ט אטו שבת ושבת גופא דרבנן הוי עיי"ש ולפמ"ש ל"ק וכן מתורץ דאמר אביי לקמן דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא ושייך לגזור שמא יחתה ביו"ט ומתורץ קו' התוס':
או י"ל הכי קו' הרב הנ"ל דבאמת לפי הך דעה דס"ל דשריפת תרומה ביו"ט הוי רק מדרבנן (ג) דהוי גזירה רק אטו דרבנן ולא גזרינן ולפי הך דעה דס"ל דהוי מן התורה הוי תירוץ הראשוו הנ"ל:
סימן ו
בדין כתב על גבי כתב לענין שבת וגיטין
גיטין דף ד' אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן. דתניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם. ונתכוין לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו. דברי ר' יהודא. וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב דלמא לא היא ע"כ לא קאמרו רבנן התם דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל הכא לא ע"ש:
והרמב"ם פרק ג' מגירושין הל' ד' פסק דגט שנכתב שלא לשמה. ואח"כ העביר עלי' קולמוס לשמה בטל. והקשה הרשב"א (ד) דעכ"פ הוי ספק דהא רב אחא ס"ל דרק גבי שם פסול מפני דהוי כמנומר הא בגט גם לרבנן כשר. וא"כ עכ"פ הוי ספק.
וי"ל דהנה התוספות שם דף י"ט ע"א ד"ה דיו על גבי דיו הקשו תימא דהכא משמע דדיו על גבי דיו לאו כלום הוא לענין שבת וה"ה לענין גט. ומשמע דליכא מאן דפליג ולקמן אמרינן כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה. באנו למחלוקת ר"י ורבנן. ועוד דרב אתא מסיק לקמן דאפילו רבנן מודו גבי גט דכשר [והתוס' שבת ק"ד ע"ב ד"ה אמר] א"כ מתניתין דפרק הבונה דכתב על גבי כתב פטור. אמר רב חסדא מתניתין דלא כר"י ולרב אחא בר יעקב מתניתין כמאן אוקמי' יע"ש ותירצו דלקמן שהכתב הראשון שלא לשמה והשני עושהו לשמה חשיב כתב לר"י ולר"א אפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט אבל הכא שכתב השני אינו מתקן כלום אפי' ר"י מודה דלא חשיב כתב והא דקאמר ר"ח בהבונה מתניתין דלא כר"י כו'. דמתניתין משמע לי' דבכל ענין פטור אפילו כתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר בשבת קולמוס לשמה:
וי"ל דהנה לכאורה אפי' לפי תירוץ התוס' קשה מאי פריך הש"ס בשבת שם מתניתין דלא כר"י דהוי הפי' של התוס' דנ"מ לענין מעביר הקולמוס. וכתב הראשון הוי שלא לשמה. והשני לשמה דחשיב מתקן בכתב השני. והנה לענין השם של ס"ת לא משכחת כלל קושית הש"ס דלר"י יהא מחייב מחמת מתקן דממנ"פ לענין שוגג דלמא אתיא כמ"ד (ה) חישב לעשות מצוה ועשה מצוה פטור מקרבן. ואלא במזיד ג"כ מצי אתיא כר"י דהנה התוס' כתבו בחולין (ו) דבאותו שחיטה דנעשה בה מומר לא נאסרה. אבל היכי דקיבל התראה גם באותו שחיטה נאסרה. עיין יו"ד סי' ד' סע' ד' ובס' י"א ס' ב' השוחט בשבת כו' אע"פ שאם הי' מזיד הי' מתחייב כו' שחיטתו כשרה. וכמו דמשמע שם בט"ז ס"ק ב' ובש"ך ס"ק ג' שכתבו דאפילו במזיד שחיטתו כשרה. ולפ"ז מה שכתב המחבר אע"פ שאם הי' מזיד. משמע דהשתא אינו חייב מחמת שלא קיבל התראה ומש"ה כשירה הא קיבל עליו התראה לא יע"ש היטב. וכן איתא בפוסקים. והנה המהרי"ק כתב להדיא דאיכא דעת אחד דס"ל דהא דבשבת בצינעה לא הוי מומר. הוי דווקא בפעם אחד אבל לא בכמה פעמים. וא"כ היכי דהתרו בו וקיבל עליו התראה הוי כמו כמה פעמים. ועוד דהא כתב בספר תבואות שור ס' ב' דהיכי דיתפרסם אח"כ אפי' הוי בשעת מעשה בצנעה. מ"מ לכשיתוודע אח"כ והוא יודע שיתוודע אח"כ חשיב פרהסיא וא"כ ה"נ אם התרו בו והוא יודע שיתוודע אח"כ לב"ד הוי בפרהסיא. וא"כ אפילו בצנעה שפיר הוי מומר:
וא"כ הא ממנ"פ הס"ת פסולה. דאם אמרינן דבהעברת קולמוס נתקדש השם הוי מתקן והוי מומר. ופסול הס"ת כדין ס"ת שכתבו מומר. דהא מומר לשבת הוי לכל התורה. ואם נעשה מומר פסול כדאיתא בגיטין דף מ"ה ע"ב. וא"כ ממנ"פ פסול הס"ת. וא"כ מס"ת לא קשה לר"י. ורק דנשאר לתירוץ התוס' הנ"מ לענין גט אך אפי' לעניין גט במאי איכא הנ"מ בהעברת קולמוס לשמה אם העדים חתמו מעיקרא שלא לשמה והדר בשבת העבירו חתימתן בקולמוס לשמה קשה הא התוס' כתבו בעירובין דף י"ג ע"א ד"ה אבל דסתמא הוי רק פסול מדרבנן. ואין פסול מדאורייתא רק אם כתבו לשם אחרת לרב אחא בר יאשי' יעש"ה וא"כ ממ"נ במאי איירי בסתמא אין לחייב מדאורייתא דלא הוי תיקון ואי איירי דחתמו [מקודם] לשם יוסף בן שמעון אתר. וא"כ לחד דיעה למ"ד עידי חתימה כרתי. בלא"ה פסול משום דאינו מוכח מתוכו דכיון דיש עוד יוסף בן שמעון וכדאיתא בגיטין דף כ"ד ע"ב אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים וכו' א"ל אביי כו' אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה ור"א ה"נ בעידי מסירה. ובאמת איכא פלוגתא אם מוציאין שט"ח על אחרים בב"ב דף קע"ב ע"א ואלא בכתובה. וא"כ שפיר משכחת לי' דכתב מעיקרא משום יוסף אחר קודם שכתב ב"ש. וב"ש ליכא אחר. ובשבת העביר קולמוס על יוסף. עדיין קשה מאי מקשה הש"ס דלמא ס"ל כמ"ד עידי חתימה עיקר. וא"כ וכתב הוי חתימה וא"צ כתיבה לשמה. אך באמת מש"ה אמר הש"ס ממנ"פ דלא כר' יהודא דהא ר' יהודא ס"ל בגיטין דף ד' ע"א דכתיבה וחתימה בעי לשמה:
והנה המהרש"א ד"ה דיו הקשה דא"כ אמאי בעדים שאינן יודעים לחתום אמרינן קרעינן להו נייר חלק. ולרב אחא יהא מהני כתב על גבי כתב אפי' לרבנן דהא מעיקרא לא הוי מהני דעדים עצמן לא חתמו רק אחרים חתמו שמם. והם העדים חותמים כתב על גבי כתב והוי מתקן בכתב אחרון:
וי"ל דהנה הפ"י הקשה דהא בגיטין לא הוי עדות שאתה יכול להזימה. וא"כ אמאי מהני עידי חתימה. כי יש כת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. ותירץ משום דעדים במקום שליחות הבעל הוי כמו כתב בכתב ידו דאין צריך עדים וזו ג"כ איתא בבעל המאור. וא"ל דלמא הוי שקר שלא צווה להם הבעל לחתום. וע"ז שפיר יש כח ביד חכמים כמו שעשו חכמים בעגונא במיתת הבעל. דכיון דיש סברא דאמרו העדים אמת. או מכח מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי. ואם מכח דדייקא ומינסבא. א"כ גם בכאן אמרו רבנן אומדנא דהוה אמת:
אך באמת הא כ' התוס' בגיטין דף כ"ד בד"ה בעדי מסירה כו'. דבעינן למ"ד עדי חתימה כרתי מוכח מתוך השטר דוקא. וא"כ בגיטין אע"ג דמן התורה לא חל העדות דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה. אעפ"כ הוה מוכח מתוכו. נהי דאפשר שהם משקרים מ"מ בהך שטר מעידין ורואין אנחנו דחתמו ע"ז האיש שגירש את אשתו. אך בחיתום כתב על גבי כתב אם הם משקרים דלא צוה להם הבעל א"כ לא עשו שום פעולה. דהוה שקר והוה כאילו לא חתמו כלל. משום דמעיקרא הוה כתב והם לא ידעו. א"כ לא הוה מוכח מתוכו דהוה כאילו לא חתמו כלל. דכיון דאליבא דאמת לא עשו שום דבר פעולה בחתימה שלהם במה שהעבירו בקולמוס. אם הוה שקר וא"כ הוה כאילו לא חתמו כלל העדים הללו כיון דמעיקרא הוה ג"כ כתב. וא"כ לא מוכח מתוכו מתוך הגט שהם חתמו. וא"כ כיון דמן התורה לא מוכח כלום ולא הוה גיטא האיך מצו חכמים להכשיר גט מה דמה"ת לא מהני. וא"כ מיושב קושית המהרש"א הנ"ל. ומזה מוכח דלפסק הלכה דפסקינן כר' אליעזר דעדי חתימה כרתי א"כ תקשי קושית המהרש"א הנ"ל. א"ו דלא כר' אחא בר יעקב ואתיא כרבנן ומיושב קושית הרשב"א הנ"ל על הרמב"ם. ומזה גופא ס"ל להרמב"ם דא"צ מוכח מתוכו דס"ל עדי מסירה כרתי. ומה דמהני עדי חתימה הוה ג"כ בשביל זה דעדי חתימה הוו עידי מסירה כסברת הר"ן בגיטין ע"ש. והנה בשבת אפשר לומר דלמא נ"מ לענין עידי חתימה דמעיקרא חתמו אחרים והם העבירו בקולמוס משום דבאמת איתא בשו"ת נודע ביהודא סי' ע"ו. דהקשה חותני הרב הגאון מהאמבורג זצ"ל אמאי מהני גט שנכתב בשבת. הא הסופר הוא שליח הבעל ואין שליח לדבר עבירה. ותירץ הנו"ב ע"פ שיטת המל"מ דהוא לא צוה בשבת רק סתם. וקשה דבאמת אם תזנה היום או לענין פירות (ז) אלמא דהוה התחלת הגט מיום השבת. וזה לא אפשר בלתי איסורא והוה שליחות לדבר עבירה. מקודם שבת כבר עברה:
אך י"ל דמשכחת דהוה גט מאוחר דכ' בו זמן מאוחר אחר שבת. וא"כ אין מתחיל הגט רק לאחר שבת. ושפיר הוי מצי לעשות השליחות דגט בהיתירא. לפמ"ש הראב"ד ז"ל דבמאוחר מתחיל הגט מזמן כתיבה (ח) וא"כ תקשי כמ"ש לעיל דהא לא הוה הגט מה"ת כיון דהוה עדות שא"א יכול להזימה ולא הוה מוכח מתוכו. וצ"ל דשפיר משכחת דכתב בו בזמנו כתבנו ולא אחרינהו. ואזי הוה הגט מה"ת כשר דהיה עדות שאתה יכול להזימה. וא"כ בשבת לא הוה גיטא מכח אין שליח לדבר עבירה. וא"ל דהוה מצי לעשות בהיתירא דהא מהיום בשבת דמתחיל הגירושין אם זינתה או דלענין מזוני ופירי לא אפשר לעשות השליחות שלא באיסורא כיון דכתב בו בזמנו כתבנוהו. ומש"ה ליכא נ"מ רק ולר' יהודא דס"ל דבעי כתיבה וחתימה לשמה ומשא"כ לרבנן. ול"ק קושית התוס' הנ"ל מר' אחא ומתורץ שפיר:
אך אם נימא דטעמא דר"י משום דגזר כתיבה אטו חתימה. וכמו דאמרינן בש"ס לעיל דף ג' ע"ב. וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי וא"כ שם (ט) הוה הטעם דפטור. דלא הוה מתקן כיון דהוה רק פסול מדרבין מש"ה לא חייב מה"ת.