שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
יורה דעה · סימן כו
הנה י"ל קושית התוס' בנדה דף נ"ז ע"ב בד"ה אימור הרגשת שמש הוא. וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים כדלעיל כו' ועי"ש. וי"ל משום דלכאורה קשה הא בקידושין דף ע"ט אמרינן קידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה כו' דלשמואל הוה ספק וחוששין לקידושי שניהם. ולרב הוה ודאי קידושי דידה משום הרי בוגרת לפניך. ולשמואל הוה עכ"פ ספק אלמא אפילו בלא תרי חזקה הוה עכ"פ ספק והנה בנדה ריש מכלתין מדמה הש"ס אשה להא דחביות ומקוה. והנה באמת מעת לעת הוה רק מדרבנן ולא לחולין. (א) וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בדף ב' ע"ב ד"ה השתא הוא דחזאי כו'. משום דביום זה עשויה להשתנות יעו"ש. והנה ר"ת כ' (ב) דאם אמרינן דחייבין קרבן ולא מיקרי אנוס משום דהוה סמוך לווסתה אלמא דווסתות דאורייתא. ע"ש היטב. וא"כ קשה אמאי אם נמצא לאחר זמן הוה רק כמו טומאה מע"ל והוי רק מדרבנן (ג) אמאי לא הוה [גם הבעל] טמא מה"ת מכח הרי טמא לפניך. דהא בהאי יומא עשויה להשתנות. וכמו בקידושין וכן תהא האשה חייבת קרבן דלגבי דידה איכא ריעותא. וכמו במקוה [אמרינן העמד טמא על חזקתו] ולא מהני חזקה דטהרות. כיון דהספק נולד באדם (ד) אך באמת לבתר דמשני ואימור הרגשת שמש ל"ק דהא לא הוי השתא כלל טמא. דהא לא ארגשה השתא שעת השימוש והשתא כשמצאה דם הא לא הוי הרגשה ע"י שמש ולא ארגשה כלל. והנה הפירוש (ה) הוי לחד דעה. וכ"כ הפלתי. אע"ג דלא ארגשה משום דהיא סבורה דהוה שמש או עד מש"ה אמרה דלא ארגשה:
או י"ל דה"פ, דהשימוש היה בסוף העונה ואח"כ כי הוה לאחר זמן הוה לבתר העונה. וא"כ כי אמרינן דאוקמי על החזקה דלא ראתה. וא"כ לבתר העונה שפיר הוה בחזקת טהרה. דהא לא עשויה להשתנות וא"כ כיון דהוה בחזקת שלא ראתה א"כ פשיטא דלא ראתה בשעת תשמיש, אך דקשה דכיון דהוה סוף הווסת בלא"ה טמאה דכיון דוסתות דאורייתא ולא בדקה ומצאה טהורה, ואם כן טמאה גם כן מה"ת:
אך י"ל דכיון דלא ארגשה, דהא החזקה הוה דאורח בזמנו בא, והוה החזקה שיבא ובהרגשה כמו שראתה תמיד בהרגשה וכדין גבי ווסתות דגופא דהוה בה (ו) אך ע"כ גבי ווסת (ז) הוה הפי' אם ארגשה, ודלא כתה"ד דבהרגשה לחוד טמאה, וכמ"ש הש"י, רק בראתה אח"כ אזי אם ארגשה היא טמאה למפרע, וא"כ עכ"פ מוכרח דלא אמרינן הרגשת מי רגלים היא, דאל"כ קשה קושיא הנ"ל, ואם נימא דלא כשמואל דבעי הרגשה, אזי בלא"ה א"צ לחלק [כמ"ש התוס'] בין זמן רב לזמן מועט, וא"כ מתורץ שפיר קושית התוספות הנ"ל:
והנה לפ"ז מתורץ קושית התוס' שם בד"ה הרואה כתם וכו', תימה אמאי לא פריך מכמה משניות בדיני כתמים כו', וי"ל כו' בשמעתין פריך מכתמים דבבשרו כו', מיהו ברייתא דג' ספיקות פריך מחלוקה כו' ע"ש:
וי"ל משום דהנה אם אמרינן ארגשה ולאו אדעתה [לא קשה לשמואל כתירוץ הש"ס שם] אך מה"ת ניחוש כן דמשום הא להוי ספק, אך אם אמרינן מקור מקומו טמא (ח) וא"כ הוה עכ"פ אפי' לא ארגשה טמאה טומאת ערב, וא"כ נוקי אחזקת טומאה, דכיון דהוחזקה לטומאה, ושפיר חיישינן להרגשה, והא ראייה אם רוב ימים טמאין אמרינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה, וכתב התוס' (ט) הטעם דרגלים לדבר הואיל ורוב ימים טמאין, וא"כ מכ"ש היכא דאיכא חזקה דהוה רגלים לדבר, וכמו דאיתא במס' נזיר (י) דכיון דנזקק לטומאה הוה רגלים לדבר, והנה הדברים ק"ו דהא באמת אם לא בדקה ולא מצאה עצמה טמאה [היא טהורה] אע"ג דרוב ימים בטומאה הוו, וגבי זבה בעי לר"ע בדיקה כל שבעה [נדה דף ס"ח ע"ב] דאל"ה מוקמינן על חזקת טומאה, וא"כ פשיטא דאם אמרינן מקור מקומו טמא דאוקמי אחזקת טומאה ואמרינן דארגשה ולאו אדעתה, ושמואל ס"ל כתנא דסובר דל"א מקור מקומו טמא, (כ) וא"כ ליכא חזקה לטומאה ומש"ה לא חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה (ל) אך מהאשה שעשתה כו' מקשי שפיר, דכיון דשם הוה ספק אם הוה מן המקור או מן הצדדין ע"י הטלת מי רגלים, וכמו דאיתא שם כסוגיא, וא"כ לא שייך דהוה אוקמי החזקה כנ"ל כיון דלא הוה חזקת טומאה דהא הוה רק ספק והוה חזקה דלא נתבררה שעתה, וכן קושית הש"ס מדתנן על בשרה, מיירי נמי דלא הוה [רק] מספק, וכדפסק הרמב"ם (מ) ופי' המ"מ דאפילו פחות מכגריס ג"כ טמאה מכח דנכלל בכלל ספק דהוה על בשרה טמאה. וא"כ הוה חזקת טומאה דכיון דהוה רק ספיקא בעלמא, ומקשי הש"ס שפיר [לשמואל] וכן גבי רוב ימי' אע"ג דעברה בשוק של טבחים ומיקרי ספק וא"כ לא שייך אוקמי אחזקה חזקת טומאה כיון דלא הוה ודאי, וכן הא דמקשי ממתניתין הרואה כתם על בשרה נגד בית התורפה טמאה, והוה הפי' אע"ג דלא הוה כגרים, וא"כ הוא ספק ולא שייך אוקמי אחזקה, ומשמע כן דאפי' פחות מכגריס מהא דאמרינן דפחות מכגריס על חלוקה טהור, משום אין לך כל סדינים שמלאים דם, ומשמע הא על גופה אפילו פחות מכגריס טמאה. ומקשי שפיר (נ) והנה מש"ה גם לבעלה טמאה, וכמו דאיתא ביו"ד סימן ק"י, דאם חצי חתיכה ניכר דהוא מכל דפריש א"כ גם הנשאר מותר ע"ש, וא"כ ה"נ דכיון דלענין טומאת שבעה אמרינן דהוה ודאי דהוה הרגשה וא"כ ממילא אסורה לבעלה, וכעין סברא זו איתא בט"ז סימן ק"י, וכן גבי ס"ס בהנאה דכיון באכילה לא שייך ס"ס ממילא אסורה בהנאה ג"כ, ומוזכר סברא זו כמה פעמים, ומש"ה אם אוקמינן אחזקה חזקת טומאה ממילא אסורה לבעלה ג"כ, אך שמואל לא ס"ל מקור מקומו טמא וא"ש, ומהך מתניתין דקתני נמצא על שלו נמי מקשה שפיר, משום דשם מוכח דלא אמרינן כן דארגשה ולאו אדעתה ומוקמינן אחזקת טומאה, דא"כ קשה אפילו לאחר זמן נמי תהא טמאה עכ"פ מה"ת אפילו בחולין, ולא כטומאת מע"ל דהוה רק מדרבנן, ולא בחולין כנ"ל, (ס) א"ו מוכח דלא אתיא מתניתין כמ"ד מקור מקומו טמא, [ומקשה שפיר] וכן גבי בדקה בעד ונמצא עגול נמי הוה רק ספיקא, דהא שם איירי בוודאי אפילו פחות מכגריס דאל"כ בלא"ה הוה טמאה מדין כחם. וא"כ הוה ספק דלמא מהכר אתי על העד וכמו דמידכר סברא זו בפוסקים. (ע) וא"כ לא שייך אוקמי אחזקת טומאה דהוה רק ספיקא, ומתורץ שפיר קושית התוספות:
כללא דמלתא. היוצא לנו מזה, דהיכא דהוה חזקה אמרינן דארגשה ולאו אדעתה. וא"כ עכ"פ בג' ימים ראשונים [מהשבעה נקיים] לא הוה בעינן הרגשה כיון דהוה עדיין בחזקת טומאה ובהכי א"ש דחוששין בכתמים משום זיבה ר"ל כל כמה דלא ספרה ז' נקיים הוה טמאה מכח חזקה ואמרינן דארגשה ולאו אדעתה כנ"ל א"נ י"ל (פ) דזה שכתבתי לעיל דכיון דהוי טמאה טומאת ז' משום חזקה טמאה לבעלה ג"כ הוה רק מדרבנן משא"כ לענין קרבן ומקשי הש"ס שפיר אי דלא ארגשה לא שייך לומר דארגשה ולאו אדעתה. כיון דהוה רק מדרבנן ומה חייבת קרבן:
והנה מ"ש לעיל ליישב קושית התוס' ע"י הרגשת מי רגלים כנ"ל. אך דאפשר לומר עדיין דלמא הרגשת עד י"ל דהא הוה הבדיקה רק קינוח וע"י קינוח אינה מרגשת כלל וכמ"ש בס' הפלתי לה' נדה. וכאן הוי הבדיקה קינוח וכדאמרינן שיעור ווסת משל לשמש כו'. הוי אומר מזה דבדיקה הוי רק קינוח וכו':
והנה י"ל הא דמשני הש"ס בר"פ נדה דף ג' ע"א והלל דילמא הרגשת מי רגלים הוי [ולפי הנ"ל] הוי דלא כרב ודלא כשמואל (צ) די"ל (ק) דע"י הרי דם לפניך משויא ספק. או דהוי סברא זו לא מהני רק מדרבנן ולענין מע"ל עשו סייג וכמו דאמרינן שם ע"ב עשו סייג עכ"פ לדבריך, משא"כ לענין דאורייתא באמת לא הוי חשש כלל דהוי הרגשת מי רגלים יע"ש היטב:
והנה לעיל איתא בדף י"ב ע"ב דאמר שמואל בעסוקה בטהרות מיגו דבעי בדיקה לטהרות בעי נמי בדיקה לבעל. וא"כ [א"ש מ"ש לעיל] כיון דלטהרות בעי שבעה ואמרינן דבודאי ארגשה מכח חזקת טומאה דמקור מקומו טמא וא"כ אסורה לבעלה ג"כ כנ"ל:
והנה היכא דהוי יותר מכגריס וא"כ הוי ודאי וכמ"ש הכ"מ וכן איתא בש"ס דלא חשוב ספק האי דם מהיכן אתיא בשוק של טבחים לא עברה וכו' וא"כ שפיר הוי חזקת טומאה (ר) משא"כ היכא דהוי פחות מכגריס שפיר ס"ס דילמא לא הוי דם. ודילמא לא ארגשה וכמ"ש לעיל יע"ש היטב:
והנה מכח מה שהקשתי לעיל דאם ביום הוסת מצאו טמאה הוי ספיקא דאורייתא. י"ל אם לא אמרינן הרגשת שמש וא"כ באמת אפילו אם נימא דצריך הרגשה מן התורה ואמאי הוי למ"ד וסתות דאורייתא אסורה בודאי בלא טבילה אם בא בעל (מן הדרך) אלא ע"כ דע"ז שייך נמי אורח בזמנו בא דיבא בודאי בהרגשה וא"כ כ"ז דלא הרגיש לא חיישינן דראתה דהוי כעין הוסת המורכב קצת ומתורץ שפיר:
והנה באמת לפמ"ש לעיל דאמרינן דילמא ארגשה ולאו אדעתה הוי מדרבנן משום ס"ס דילמא לא ארגשה ועוד דילמא הוי מן הצדדים. אך דבאמת י"ל דהא נגד זה הספק (ש) איכא חזקת טומאה דעכ"פ מקור מקומו טמא. ונגד זה הספק (ת) איכא רוב דרוב דם בא מן המקור. אך דס"ס (דמועיל) הוי אפילו במקום חזקה רק דמדרבנן אסור היכא דאיכא חזקה וכמ"ש הפ"י ומ"ה הוי רק מדרבנן אסור הכתמים ולפמ"ש לעיל מתורץ קו' הש"י גבי וסתות דכיון דהוי חזקה דאורח בזמנו בא אמרינן דארגשה ולאו אדעתה כנ"ל משום חזקה ובאמת איירי דלא ארגשה (א):
והנה מ"ש לעיל דמ"ה א"ש לשמואל דלא שייך הרי חסר לפניך משום דלא ארגשה כנ"ל ולפי ה"א דאפילו מדרבנן טהורה היכא דלא ארגשה. והא דקתני דמטמאה מע"ל הוי באמת הפי' דרק לתרומה כדין מע"ל וא"כ כיון דהוי זמן רב אמרינן דארגשה ולאו אדעתה (ב) או דהא בל"ה תקשי על כל מעל"ע וצ"ל דמדרבנן לתרומה שפיר חיישינן דילמא ארגשה ולאו אדעתה וא"כ באמת גם להבא לא טמאה רק מדרבנן לתרומה ואתי שפיר:
והנה לכאורה לפי הך לישנא דמשני (ג) דא"א דהוי דם מעיקרא קאתי כו'. וא"כ לכאורה לא הוי קשה קושיא שלי דהקשיתי לעיל מכח הרי טמאה לפניך דא"א דהוי דם מעיקרא קאתי. אבל באמת ז"א חדא דהא להלל לא ס"ל להך סברא ומ"ה כתבו התוס' בדף ג' ע"ב בד"ה, א"ב למירמי חביות אמקוה וכו' בתירוץ השני שם בתוס' עיי"ש דמשמע דלהלל לא ס"ל כלל להך סברא דא"א דהוי דם מעיקרא כו', וצ"ל התוס' דהוי רק מכח תרתי לריעותא וה"נ צ"ל דמ"ה בחולין טהורה משום דליכא תרתי לריעותא מה שאין כן במקוה איכא תרתי לריעותא עיי"ש והנה אם נימא כפי תירוץ ראשון שבתוס' שם דגם הלל ס"ל להך סברא ומ"ה ג"כ בתולין טהורה ומדאורייתא טהורה. נמי קשה דהא בכאן איירי דהוי רק קינות ולא בדיקה וא"כ ל"ל מעיקרא קא אתיא דהא באמת הוי החשש דילמא הוי מעיקרא ג"כ על בשרה מבחוץ דהא אמרינן בשיעור אותיום ע"כ לא הוי רק קינות ולא בדיקה דליכא שיעור וא"כ ה"נ בסיפא (ד):
וא"ל כסברת התוס' (ה) דבבשרה הוי נפל וכדכתבו התוס' בדף נ"ז ע"ב ד"ה הרואה כתם דאין רגילות לשהות דם על בשרה בלא דעתה שלא ייבש ויפול עיי"ש. י"ל לפמ"ש לעיל ליישב קו' התוס' בד"ה הרואה כתם כנ"ל וא"כ אין צריך לס' התוס' להך סברא דאין רגילות כו' יע"ש היטב לעיל. ועוד א"ל דבאמת הך סוגיא דהכא אזלי שלא אליבא דהך תירוץ דא"א דהוי דם מעיקרא אתיא וכ"ע ס"ל דדילמא כותלי בית הרחם העמידוהו וכו' יע"ש היטב:
וא"ל להך תירוץ דאמרינן דהוי באמת על בשרה בחוץ. וא"כ בל"ה קשה מכתם דאמרינן דמטמאה למפרע. וא"כ אם נימא דלא כס' התוס' דאין רגילות להשהות על בשרה. וא"כ יהא מטמאה עכ"פ מדרבנן בחולין כשאר כחם דטמאה אפילו בחולין. י"ל דס"ל כפי הך מ"ד דבכתם אינה טמאה רק משעת מציאה. ובדרבנן אינו מטמאה מכח הרי חסר לפניך. דבמאי דהוי דרבנן לא אזלינן בחר חזקה. וכן איתא בס' הפלתי להלכות נדה דלענין דרבנן בל"ה ל"ק ממקוה דרק בדאורייתא אמרינן דהוי תרתי לריעותא ולא בדרבנן וא"כ אתי שפיר: