אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא חושן משפט › סימן יט

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

חושן משפט · סימן יט

סימן יח

(א) בכורות דף מ"ח ע"ב, הנה מה שהקשה בס' התומים (א) האיך מצו דייני ישראל לפסוק דגובה מן היורשין כיון דפסקינן דאחין שחלקו כלקוחות, וי"ל דהנה הרמב"ם כ' דגבי מתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה אם אכלן או מכרן פטור. ואע"ג דמשתרשי ליה ולכאורה הוא דלא כסוגית הש"ס דאמרינן (ב) הרי שאנס המלך את גרנו אם בחובו מחייב לשלם ומשני דקא משתרשי ליה. אך דמוכח כן מסוגיא זו [דבכאן] דהנה לפי מה דאיתא בחו"מ סי' ק"ז ס"ד. יורש שמכר כל נכסיו ואין בע"ח יכול לטרוף מן הלקוחות יש אומרים שגובה מן הדמים שביד היתומים. וע"ש בש"ך שכ' דהיכא דקא משתרש לכו"ע גובה. וא"כ קשה כאן בבכורות אמאי לא יגבה מטעם מזיק נהי דהוי כלקוחות וגם קא משתרש. א"ו דשם במתנות כהונה פטור מזיק אפילו אם משתרש. וא"כ מתורץ קושית התומים הנ"ל. דבאמת שאר ב"ח נוטל מיורשים מטעם מזיק כיון דמשתרש ליה אך עדיין קשה אם אחד נוטל כספים ואחד קרקעות אמאי יהא גובה דזה לא שייך מטעם מזיק דהא הוא מכר רק כספים. ומטלטלין לא משתעבדין לבע"ח קודם תקנת הגאונים. אך א"ש אפילו קודם תקנת הגאונים. משום דבאמת לכאורה אמאי לא אמרינן דגם לוקח חשיב כמזיק ע"ש בקידושין (ג) דהיכא דאיתא לאיסורא קנסינן. אך דבאמת אם נימא דמכח קא משתרש ליה ל"ק בלוקח דלא קא משתרש. ובמקבל מתנה נמי לק"מ וא"ש. דהא עיקר הטעם דמקבל מתנה הוי משום דאי לאו דאית להנותן הנאה מיני' לא היה נותן לו. וא"כ הדר לא קא משתרש ליה. אך אפילו אם נימא דהוי מזיק חייב בלא קא משתרש ליה א"ש. דהוא לא הוי מזיק דעיקר עשיי' עשה המוכר והנותן דאם ירצה לקנות לו בשטר [לא יעשה הלוקח כלום] משא"כ בכאן שפיר הוי קא משתרש ליה. ואם כן מש"ה חייב. והנה אם לא הוי מחלק עמו שיתן לו בעדו חלק מה שיש לו בכספים לא הוי מצי מקנה ליה:

ועוד אפילו למאן דפליג שם והוא הרא"ש. מ"מ בכאן חייב לכו"ע דהא הוי הטעם משום דלא הוי היזק בגוף הקרקע וכאן ממ"נ בשלמא שם דמכר לאחר ולא הוי היזק בגוף הקרקע. משא"כ בכאן ממ"נ אם אמרינן דלא ניכר היזקו עדיין לא חלקו (ד) וא"כ בודאי צריך לשלם. וא"כ ממ"נ חייב לכו"ע:

(ב) והנה הא דפסק הרמב"ם בנשתרש דפטור. י"ל דעכ"פ עדיף משינוי דאמר לא הפריש מן הקמה לא יפריש היכא דקני' בשינוי (ה) והנה אם נימא דאין כוונתו להזיק וכדאיתא בחו"מ סי' ס"ו (ו) אך מ"מ בנשתרש חייב. וכן לא שייך לומר דבשוגג פטור דאמאי הוי כיון דשוגג לא קנסינן. וכן אם אין כוונתו להזיק אך מ"מ הא משתרשי ליה ולא קנסינן דיפסיד בכאן רק דלא ישתרש וכסברא הנ"ל איתא גבי חמץ בפסח דמצי א"ל הרי שלך לפניך וכי נאבד אח"כ חייב מכח ממ"נ וכנ"ל וע"ש בס' ח"י ובס' פ"י בב"ק דף ק"ו:

והנה באמת י"ל דזה גופא טעם של הרא"ש דאמר כיון דלא תפס בגוף הקרקעות וא"כ הוי היזק שאינו ניכר ועוד דכיון דהוי קנס ואין למדין קנסא מקנסא וכמו דהוי שיטת הרמב"ן. או דהפי' דאין כוונתו להזיק. והנה באמת אם הקנה לו בשטר וזרק תוך הרשות שלו או לתוך חיקו וידו וא"כ לא עביד מעשה רק דנתרצה ובשביל זה לא יכול לחייב למקבל מתנה משא"כ ביורשין:

והנה לשיטת הרשב"ם (ז) דהוי חלק בפשיטות לא יכול למכרו קודם חלוקה. וא"כ שפיר הוי ניכר ואפילו לשיטת התוס' (ח) דחולק על שיטת הרשב"ם. מ"מ לפמ"ש דהוי מקבל גופא מזיק. ואם כן שפיר הוי ממ"נ היזק ניכר ומש"ה מחייב:

והנה באמת הסוגיא דב"ק (ט) קאי גם למ"ד שותפין נינהו. וכ' התוס' שם (י) דהוי גזל ואעפ"י כן הוי התביעה דהוי נתפשר עמו. וא"כ מש"ה לא מצי תופס ע"י שליח אפילו בנכסי צאן ברזל דהוי של אשה ואיו יכול לסלקה בזוזי: (ג):

והנה מה שפסק הש"ך (כ) והאריך לתמוה על רמ"א דאם שותפין וא' תפס ויש לו מיגו דכ' רמ"א דיכול לתפוס. והש"ך פסק דאינו יכול לתפוס כיון דאפסיד לחבירו כיון דשותף כופר. והנה קשה הא ממס' בכורות דף מ"ט לא משמע כן דאמרינן דממ"נ יגבה מזה או מזה וקשה הא השותף השני ממ"נ יפסיד. אלמא דשפיר מצי גבה. ורבא לא פריך רק מכח ניכסי דאיניש אינון ערבין ליה. והנה מסי' נ"ח ל"ק כנ"ל דהוי הטעם משום דאיתא בב"ק (ל) ולימא הוי מעריקנא לאגמא. ומשני משום דאמר ליה כ"מ. וכן הלשון בשו"ע סי' קכ"ה ס"ג. דאמר ליה אם היה עדיין בידי היו מוציאין מדר"נ והיכא דיש לו נכסים יע"ש. וא"כ ה"פ דבאמת כיון דכפר הגם שאמת כדברי התופס השתא מ"מ לא היה יכול להוציא דהא כפר. וא"כ עדיף מהא דאיתא בש"ס הוי מעריקנא לאגמא. וא"כ מן הדין צריך לשלם להמשלח כדין. וא"כ ה"פ דהא קיי"ל דהיכא דמשלם אזי נקנה למפרע המעות. וא"כ הוי המעות של השליח. זה הוי הטעם שלהשליח אינו מועיל תפיסה ובהשותף מועיל:

והנה מכאן ראיה דלא מצי לתפוס ע"י שליח ולומר קים לי (מ) דהא עדיף יותר ממעריקנא לאגמא דכ' התוס' שם דהוי מפסיד ליה. והנה יש ליתן טעם דהא קיי"ל הפורע חובו של חבירו פטור דאמר הוינא מפייס ליה. וא"כ מש"ה חייב השליח. (נ) משא"כ בשותפין. והנה לדינא זה החילוק (ס) בין היכא דהוו נכסים עוד ללוה אזי הוי הדין אמת דאין יכול לתפוס משום דמזיק להלוה וא"כ הוי למפרע שלו משא"כ היכא דלית ליה נכסים דמשועבד מטעם שעבודא דר"נ כתירוץ הש"ס שם בב"ק כנ"ל:

או בדרך הפשוט י"ל דעכ"פ כיון דהדין דלא שייך שעבוד נכסים ביש לו נכסים. וא"כ אין צריך ליתן להמלוה וא"כ שפיר שייך דאי אפשר לך למיתפס דכיון דהתורה לא צוה ליתן לך רק למשלח. וא"כ האיך מצי תפס. ואם כן א"ש:

והנה בזה שכתבתי לעיל י"ל מה שהקשה הכ"מ (ע) דבלשון ראשון אמאי לא מקשי לר"י (פ) וי"ל דרוצה באמת להוכיח דלא כסברת הש"ך גבי שותפין וכמ"ש לעיל ע"ש היטב. משא"כ בלקוחות לא מוכח זאת דהטעם לאחר שחלקו מטעם [דאישתעבד] לי מקודם עיי"ש בבכורות דף מ"ח ע"ב:

והנה לכאורה מסוגיא [דבכורות] שם מוכח דלא שייך לומר הנחתי לך מקום לגבות מב"ח. דהא האיך מצי לטרוף (צ) דיכול לומר כל אחד לחבירו באמת אין אני חייב לך אלא חבירי ויש לך ב"ח לגבות. אלא ע"כ צריך לומר דה"ה דהיכא דיש ב"ח במקום רחוק במקום פסידא [גובה מהמשועבדים] ומכ"ש בכה"ג לא תקנו רבנן דאם נימא כן לא יהא מצי לגבות. אך לפ"ז תקשי (ק) משני שטרות שכתוב באחד ניסן ובאחד כ"ח בניסן דשני לא מצי טריף דאמר ליה הנחתי לך מקום. וקשה הא לא מצי טריף. וצ"ל דהוי הפי' משום דחיישינן לקנוניא דבאמת יש לו עדים דיכול לברר דהוי מוקדם. משא"כ בכאן:

וא"כ היוצא לנו מכאן דין חדש, דבכה"ג שפיר דהיכא דהוי ספק דאין יכול לברר שפיר טורף ממשעבדי למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא. ואך י"ל דהוי הפי' [בה"א של הש"ס ג"כ] דנשאר רק חמש שקלים וא"כ בכה"ג לא שייר חמש שקלים דבאמת הא חייב לשלם המותר כשיהיה לו. והוי שפיר חייב לשלם חמש (קודם שחלקו) רק [לאחר שחלקו מקרי] חצי חמש ועכשיו חמש שקלים שלמים. ואפשר דזה כה"ג הוי ליה שם לפרש ולא לסתום ועוד לפמ"ש לקמן לא הוי הדין כן כס' הצ"צ:

(ד) והנה על מה שפסק בס' צ"צ דשנים שהחליפו זה בזה דהוי שלא באחריות דהדין דגובה שניהם י"ל מרש"י דב"מ (ר) דכ' רש"י ז"ל גבי שבח דמתנה דלמה יפסיד ליה בחנם במה דלא אפסיד לך. וא"כ שלא באחריות קשה הא לא אפסיד ליה ולא מידי והוא לא מצי טריף דהא הוי שלא באחריות. ויש לעיין בו בזה. והנה מבכורות דמשמע שם א"ש [דאיירי] דהוי מצי לטרוף ודיש לכל אחד נכסים כשיעור וכן אם ליכא כשיעור נמי ל"ש לומר כן. דממ"נ אם כל אחד ואחד יטעון כן דלמא יפסיד. וא"כ בודאי לא יהא מצי כלל ליטול. והוי שפיר בודאי הפסד, אך לפ"ז לא מצי לתרוצי וכמ"ש לעיל לתרץ קושית הכ"מ בלשון הראשון אמאי לא אמר כן לר"י דל"ק מכח דהוי הפי' מלקוחות [ולא מוכח דלא כס' הש"ך עדיין] קשה נימא מה יפסיד בהחלוק' כיון דקודם החלוקה לא יהא מצי טריף דמפסיד אחד מהם וכסברת הש"ך הנ"ל. והנה אפשר לומר (ש) דהא בכה"ג שפיר קשה ליה למקשן אמאי לא אמרינן אהדרה שטרא למריה שיאמר דיחלוקו וא"כ לאחר החלוקה לא יהא מצי טריף דכל חד וחד מצי מדחי ליה:

והנה י"ל לפ"ז קושיא על הרמב"ם דכ' (ת) במת בתוך למ"ד ואפילו מכבר חלקו מ"מ מצי טריף. והנה סותר לכאורה הסוגיא. אך די"ל דבאמת פסק כלישנא בתרא וללשון זה באמת לכאורה אפ"ל דל"ש לומר נכסי דאינש כו', כיון דבאמת חייב רק מכח דאין ידוע לנו לא מצי טריף. ומש"ה ל"ש נכסי דאינש אינון ערבין ליה רק לכאורה קשה כמ"ש הא מצי לומר הנחתי לך מקום לגבות מבני חורין. אך דהחיוב הוא מפני דלקח אצלו וע"י זה לא מצי טריף מחבירו. וא"כ הוי הוא מזיק וחייב מטעם מזיק. אך דבאמת הא הוי היזק שאינו ניכר אך דהוי ממ"נ אם חלקו הוי היזק ניכר. ואם לא חלקו אזי גובה ממ"נ. וא"כ ממ"נ הוי היזק ניכר וכמ"ש לעיל. וא"כ פריך הא ניכסי דאינש ערבין ליה וא"כ היאך חייב מטעם מזיק דכיון דלדידיה לא מצי תבע דהוי אינו ניכר. אך דא"כ שפיר מצי למיטרף (א) אך מגופו לא מצי תבע דהוא יתן לו דע"ז שפיר אינו ניכר רק דהוא עצמו מצי ליטול מן הנכסים, וע"ז פריך שפיר הא נכסי דאינש ערבין ליה, אך הרמב"ם הא פסק כמ"ד שיעבודא דאורייתא, ולמ"ד שיעבודא דאורייתא שפיר הוי כמו בדרך רחוק, וא"כ א"צ לסברא דמזיק רק מכח לקוחות וא"ש הרמב"ם דדייק בלישנא ב' דלא ס"ל דאמרינן ניכסי כו' רק בכה"ג דלא חל חיוב בחומש על המזיק, ומתורץ שפיר הרמב"ם ז"ל הנ"ל:

או י"ל דבאמת י"ל דלא הוי רק חמש סלעים וא"כ נוטל שניהם מזה וזה, ול"ש הנחתי לך מקום לגבות, אך ע"ז קשה דא"כ דלא הוי רק חמש סלעים וא"כ מקודם שמכר הוי מצי ליטול רק חצי חמש וא"כ לא הוי שעבוד הגוף רק על חצי חמש וכמ"ש התוס' בפ' אע"פ (ב) דלית ליה נכסים ולא שייך שעבוד נכסים רק כשהיה לו ומכר וא"כ לא מצי לטרוף רק אחר שמכר, וא"כ הוה לוה ולוה ואח"כ קנה דהוי תפס ומהני:

אך הרמב"ם דפסק שעבודא דאורייתא ואם כן במקום פסידא שפיר מצי למיטרף. וא"כ באמת איירי דיש יותר מחמש שקלים ודי מה שנטל מחלק אחד וא"כ שפיר מצי לטרוף כמו שהיה יכול ליטול מקודם. ומתורץ עוד הרמב"ם הנ"ל:

והנה התירוץ שכתבתי באופן הראשון הוי הפי' ע"כ דמקבל המתנה ג"כ מיקרי מזיק וכמ"ש לעיל וע"ש היטב:

והנה עוד מתורץ קושית הכ"מ בלשון הראשון אמאי לא פריך באמת לר"י דא"ל אפילו חלקו וי"ל דרוצה להוכיח דלא אמרינן אהדרה שטרא דהיינו דיחלוקו כדי דנימא מצי למדחי בדרך (ג) דאמרינן אהדרא שטרא למרא. ולאו דוקא למרא אלא אפילו היכא דמצי למכרה נמי אמרינן אמכור וכמ"ש התומים ע"ש היטב. ובזו הסברא דאהדרא א"ל דזה הטעם של הרמב"ם דפסק אפילו דמשתריש דמכר מתנות כהונה פטור. משום דהא הוי הדין דבאמת הא הוי גזל וא"כ הדין דהוי המעות שנתן לידו וכמו דאיתא (ד) מי הודיעו לבעל החטין וא"כ לא נתן רק להנותן לו המתנות וא"כ אם יאמר דאין שלו רק צריך ליתן להכהן וא"כ הוי רק של המקבל המתנות ולא הוי שלו ויאמר לו אני אחזיר לו והשני נקנה לו דהכהן לא מצי לתבעו. משא"כ באנס המלך גרנו תו שפיר נמחל לו החוב:

והא דכתבתי באופן הראשון ואתיא כר"א דס"ל בחולין (ה) דמזיק מתנות כהונה חייב לשלם וע"ש היטב:

והנה י"ל דבאמת הא הוי פלוגתא אם אמרינן הדרא למרא. ואם כן הא דמוקי (ו) כמ"ד דלא אמרינן אהדרא למרא. והרמב"ם פסק כמ"ד אמרינן אהדרא, ומש"ה פסק אפילו משתריש פטור מלשלם אם מכר מתנות כהונה וכמ"ש לעיל:

והנה הא דהקשו התוספות בכתובות (ז). ואלא בחד דאתי מכח חד נימא דאמכור. ותירצו התוס' דלא אמרינן כן רק מחמת דאתי מכחו וא"כ לא שייך מה שכתבתי לעיל די"ל דז"א דהוי התירוץ [על קו' התוס'] כמ"ש בס' א"ז. דה"פ דשום אחד לא ירצה לקנות בהך דמים משא"כ בכאן:

עוד י"ל על קושית התוס'. דהא הוי הדין דמי שגזל שדה ונטלו מחמת המסיק דחייב לשלם. ומכ"ש בכאן דחייב מטעם גזלן:

(ה) והנה מסוגיא זו קשה על דעת הרשב"ם (ח) דסבר גבי פשוט דאינו יכול למכור קודם חלוקה. וא"כ האיך יכול הבע"ח ליטול קודם החלוקה דעדיין לא הוי שלו. אך י"ל דהוא הוי במקום זה היורש והוא חולק מכת שעבוד הגוף. אך באמת לא משמע כן בכתובות ובב"ק (ט) דשטרא לא משעבדי דהוי מילי. אך דהש"ס מקשה דהוי מילי דמזדבנו בדינרי, וא"כ בכאן ל"ש זאת. וכן בהרשב"א גבי שטרות דלאו לגוביינא:

והנה י"ל מה שהקשיתי לעיל על הש"ך דכ' דבשותפין לא מצי לגבות משום דיפסיד חלק השותפות. ומהש"ס דכאן משמע בר"י דמצי לגבות. י"ל דה"פ דלכל אחד שיתבענו יאמר דלמא לא לך אני מזיק. דלמא באמת אתה חייב. והוי כמו דאיתא בב"ב (י) גבי גזלן דרבים לא שמי' גזלן. דא"צ להחזיר משום דלכל אחד יאמר דלמא לא לך גזלתי, והגם לפי' התוס' דלא קאי על גזל אחד מחמשה:

והנה מסוגיא זו דבכורות בודאי מוכח דלא כרשב"ם דכיון דאינו משועבד כ"ז דלא חלקו הנכסים וא"כ א"א למכור ואי אפשר לשעבדו וא"כ באיזה כח יכול לכופו לחלק השותפות דכיון דעדיין אין שעבודו עליו. ועוד דבודאי לא מצי לכופו לחלק דכיון דע"י זה יפסיד לחבירו והלכך אינו רוצה השותף השני שאינו חייב לחלק. דהא מספק יפסיד והאיך יכול לכופו לחלק. וע"ש בפוסקים בסימן קע"א סעיף ג' דאם לשותף אחד יהא כדי חלוקה ולחבירו לית ביה כדי חלוקה א"א לכופו, א"ו דלא כהרשב"ם:

והנה באמת לפמ"ש לתרץ מה דקשה על הש"ך מכאן ע"פ דסבר כנהרדעי בב"ב דגזלן דרבים לא שמי' גזלן דכיון דהוי ספק, וא"כ א"א לכופו שלא יפסיד דכל חד וחד מצי למדחי' אתה שחייב לי אע"ג דבודאי אחד יפסיד ואפילו לר"א דפליג שם דכיון דהוי גזל צריך להחזיר לכל אחד ואחד, הא היכא דלא גזלו רק שיפסיד בודאי כל חד וחד מצי למדחי' ופטור מספק אך דקשה הא הוי כמו ברי ושמא. דהוי ליה לכל חד וחד חזקת הגוף [דהוא פטור מפדיון] כל זמן דלא הוי למ"ד יום, או לחד דיעה כל זמן דלא הוי גדול אינו חייב בפדיון. אך י"ל עכ"פ מהנך נכסים ל"ש חזקת פטור, דעכ"פ בהנך נכסים הוי ליה חיוב רק דלא מצי ליטול משום דיפסיד. אך עכ"פ הוי בחזקת חיוב ממ"נ או בשביל זה הוי נכסים שלו או בשביל זה, ואם אתי אליהו ויאמר דזה הוא התינוק הבכור הוו הנכסים ממ"נ שלו וא"כ על הנכסים שפיר (כ) דאת חייב לך. אך באמת הפ"י כתב בקידושין ובכתובות (ל) דחזקת פנוי' לא שייך. כמו וכן גבי חזקת טומאה גבי מקוה משום דכיון דחזקת הקידושין הוי בשביל אם הוו מומין או לא וכיון דאמרינן דהוי חזקת הגוף ולא הוו מומין ממילא הוו קידושין. וא"כ משו"ה פריך שפיר, והא ניכסי דאינש אינון ערבין. וא"כ הוי העיקר בשביל חזקת שעבוד הגוף וחיוב הגוף פטור כנ"ל וכמ"ש הש"ך גבי קבלן דכיון דהקבלן לא ידע אם הלוה פרע והלוה טעין דפרע דפטור. דכיון דהוי רק ערב והלוה טען דפרע. וא"כ ל"ש (מ) דעכ"פ הוי כמו דהלוה כופר אך דערב ידע בעצמו דאינו פטור א"כ מתורץ הקושיא על הרמב"ם הנ"ל. וא"כ עיקר בלישנא קמא הוי הפי' ע"פ סברת הש"ך. ובלישנא בתרא הוי הפי' כמ"ש לעיל ע"פ היזק שאינו ניכר וע"ש לעיל היטב:

והנה י"ל תירוץ הכ"מ (נ) רק דלכאורה היא גופא קשה כמ"ש התומים. וי"ל דה"פ דהנה הכנה"ג הקשה אמאי הוי הדין דמספק יוכל לטעון קים לי, הא הוי ספק גזל, ותירץ בשם הרב וכו' משום דא"כ הוי להיפוך גזל אצל התובע, וא"כ בכאן שפיר קשה כקושיא הנ"ל, ואין לומר דהוי גזל אצל הכהן, דז"א דהא ממ"נ הוי חייב לו אחד מהם, וא"כ שפיר הוו נכסים שלו או בשביל זה או בשביל זה, ולא גזל אצל שום אחד מהם, ול"ש קושית הש"ס נכסי דאינש אינון ערבין ליה, דהא בודאי אע"ג דלא הוו ערבין, ובהנך דאין מורידין לנכסים דהיינו אם נשבע או בשביל שבועות היסת (ס) או דהדין דלא הוי קנין רק אסמכתא. או רק בשביל שחייב שבועה א"כ לא הוו ערבין ואם תפס א"צ להחזיר וא"כ לא הוי אצל הכהן גזל. וא"כ שפיר צריך לשלם מספק. ול"ק קושית הש"ס למאן דאית ליה [דאע"ג דשומרים משעת אונסין מתחייב מ"מ חל החזקת חיוב] למפרע דלכאורה היה אפ"ל דבכאן הוי הפי' דהוי חזקת חיוב הגוף דאין חייב. ובחזקת החיוב דאינו חייב הוי כמו ודאי ומש"ה באיני יודע אם נתחייבתי לך פטור אע"ג דתובע טוען ברי [וקשה מכח ספק איסור] ול"ש תירוץ הרב הנ"ל באיני יודע אם נתחייבתי דלגבי חבירו הוי ספק גזל דתובע אינו יכול לטעון דכיון דהוא טוען ברי, אך ע"כ הוי הכל הטעם מכח דה"ל חזקת חיוב הגוף [שאינו חייב וא"כ א"ש נמי בכאן] וא"כ לפי סברת התוס' דמיקרי חזקת חיוב הגוף. אע"ג דהחיוב באונסין גבי שואל אינו מתחיל רק לאח"כ. מ"מ מיקרי חזקת חיוב הגוף למפרע לפמ"ש הכ"מ ובלישנא ב' לאחר החלוקה נמי שייך כן התירוץ הנ"ל. רק הא דפריך הוי [ע"כ כנ"ל] כמ"ש בלישנא ב' דהוי היזק שאינו ניכר. וכן ס"ל בלישנא ב' כקושיא הנ"ל וכתירוץ דהתובע אינו יכול ליטול מספק משא"כ בכאן ומש"ה לא מצי להוכיח רק מלאחר החלוקה ומכח הקושיא דהנחתי לך מקום לגבות וכמ"ש לעיל וע"ש היטב:

והנה י"ל דבאמת מוכח כסברא הנ"ל. דהא קשה אם חלקו אמאי פטורין. נהי דלא מצי טריף מלקוחות יהא חייב מכח מזיק. וא"ל דהוי מתנות כהונה ופטור. מ"מ הא הר"ן כתב דחייב לצאת ידי שמים. וא"כ אם תפס לא מפקינן מיניה וא"כ כיון דהוא לא גזלן הכהן וא"כ חייב מכח ספק וכקושיא הנ"ל. וא"כ לר"מ אמאי לאחר שחלקו פטורין מוכח דלא כסברא הנ"ל ומש"ה מקשה רבא שפיר. ובלישנא ב' הוי הפי' דלא ס"ל להך סברא וא"ש התירוץ כמ"ש הכ"מ דהוי רק הטעם דלר"י א"ש מכח מ"ש דהוי חייב לשלם מטעם ספק. אך לר"מ מוכח דלא כסברא הנ"ל. וא"כ קשה לאחר שחלקו נמי דהא חייב לצאת י"ש:

והנה מ"ש לתרץ הרמב"ם באופן הראשון (ע) א"ש דבאמת א"ל דשם בכתובות דף צ"ה ע"א בתד"ה התם הקשה שם על שיטת רש"י דהתם הוא דאפסיד אנפשיה רבא אמר. אמאי לא אמר אלא. אך מ"מ י"ל דלדינא הוי כשיטת רש"י. והתם הוא דהש"ס משני דבאמת לא מוכח כן מברייתא זו לא מזו הברייתא ולא מזו הברייתא. דהא אפסיד אנפשי' שייך ג"כ באשה. וא"כ רבא ס"ל באשתדוף בני חרי לא טורפין ממשעבדי וא"כ מקשה שפיר משא"כ לדינא וא"כ ל"ק הא אשתדוף בנ"ח. דא"א למיטרף מב"ח ושם בניסן הוי הפי' כמ"ש לעיל או דאפשר לקנוניא או דהוי כמו בערב באלם דאפסיד דיביא אח"כ עדים:

והנה אם אמרינן דהוי כמ"ש התוס' בכתובות (פ) דלא אמרינן אהדרא רק אם אתא מכח דלא מצי למגבי. וא"כ שפיר שייך גבי מתנות כהונה (צ) דהא השני שנמכר לו פטור מלשלם אם לא הוי משלם לו והנה מכח דבכאן נימא אהדרא דהיינו יחלוקו דהא מפסיד אחד מהן שלא כדין. י"ל ע"פ הקושיא הנ"ל דהא הוי ספק גזל. וא"ל דלכהן נמי ספק גזל כתי' הכנה"ג דז"א הא אם יתן לכהן קודם הלוקה תו לא שייך דהא אהדרא, דהא הוי כמו שחלקו דהא כיון שיתן לכהן תו לא אפשר דהוי חולקין ותו דלהוציא לא אמרינן דהוי כמו שחלקו וא"כ לא הוי גזל ביד כהן וא"כ חייב מספק. וכמו שהקשה בס' כנה"ג:

והנה היוצא לנו מזה לפמ"ש לעיל הוי הדין דאם יש לו נכסים אחרים אזי שפיר קשה (ק) הא צריך להחזיר למקום שנטל משם, וכדאיתא (ר) היכא דיש לו נכסים אחרים דצריך להחזיר להמפקיד ותו ליכא מיגו דהוי להוציא. ועוד דהוי מאדם לאדם דעכ"פ נגד המפקיד ליכא מיגו:

(ו) והנה י"ל הא דהקשה מהרי"ט על הרא"ש דכתב בתשובה דאין יכול לתפסו דכיון דהשליח חייב וגבי בקרא פסק בפסקים בכתובות פרק הכותב סימן ג' דלדידן דמשעבדין מטלטלין דיתמי אזי אם תפס לאחר מיתה מהני והבקרא מחויב לשלם ליתומים. אך י"ל דבשלמא שם הוי הפי' דהא כיון דהנפקד צריך לשלם וא"כ נקנה לו למפרע וכדאיתא בפ' המפקיד דגמר ומקני ליה, וא"כ שפיר תקשי האיך מצי ליטול משא"כ גבי בקרא דהא הוי ש"ש והשתא הא ראינו אצל מי שתפס וא"כ הוי כמו דאיכא עדים ואזי לא גמר ומקני דכיון דראינו ואיכא עדים דחייב לשלם ואזי לא גמר ומקני. וכדאיתא לקמן בסימן ר"צ. דהא כיון דראינו השתא הבהמה וא"כ מה אמרת דפטור מלשלם לו אם הוי אכלה הזאב או טרפה הארי דהא לא הוי כן דראינו השתא הבהמה אצל מי שתפס, אלא ע"כ דנגנבה הא חייב בגניבה ואבידה. ואלא בלסטם מזויין קשה הא אם איתא דהוי לסטם מזויין קשה בכה"ג צריך להביא ראיה דהוי כמו היכא דאיכא עדים צריך דוקא לברר ולא מהימן בשבועה היכא דאיכא רואים וע"ש היטב:

(ז) והנה כללא דמלתא דוקא גבי יורשין דבאמת מסופקין וא"כ שפיר נקנה. משא"כ בלוה גופא וכמו דא תא בפרק המפקיד דף ל"ה ע"א גבי שומא גבי דמעיקרא בטעות הוי ושם הוי (ש) ביורשין. ובאשר"י מוכרח דהוי הפי' כמ"ש. דלפי הפי' בתשובת מהרי"ט א"כ תקשי דהרא"ש כ' מקודם. והא דלא נשבע נגד עד אחד משום דהוי צריך לשלם וא"כ הוי בע"ד. והנה לפי סברת מהרי"ט הוי כמ"ש הפ"י דבאמת מש"ה לא אפסיד לבקרא דאם הוי אמר אמת דתפס מחיים וא"כ הוי פטור קשה א"כ אמאי הוי נוגע דהא אם הוי אמר כמו דאמר המלוה הוי פטור. וא"כ יצטרך לפרש דהרא"ש ס"ל דנוגע הוי מטעם בע"ד דפסול אפילו לחובה והנה לפמ"ש הש"ך (ת) וא"כ בע"כ בש"ס לא הוי הפי' כן, דהא אמר הש"ס דב"ח טען דתפס מחיים ואם הוי היתומים אמרו דיתפוס (א) דהיינו דהבקרא אמר לו כך למה לי תפיסה מחיים וע"כ צ"ל דהפי' כמ"ש המהרי"ט דהוי לו שטר למלוה וא"כ לא הוי נוגע דאם יאמר דתפס מחיים יפטור כנ"ל:

וא"ל דהפי' בהרא"ש לתרץ דלא הוי כמו נסכא דרבי אבא, וא"כ ממ"נ לאחר שתיקנו היסת ואם הוא אומר דלא קיבל מיד הרועה רק דלקח מיד הבעלים, וממ"נ אם אמת כן היה יכול הרועה לטעון כן ולישבע, דכיון דהוי אמת כן, והעיקר כמ"ש רש"י ז"ל דאין רוצה לישבע לשקר, ולפמ"ש לעיל א"ש, דבאמת איירי במקום רואין וכמ"ש לעיל וכסברת המל"מ במקום דשכיח רבים לא דעשה בצינעא משום דאין רשאי לילך ולהוליכה למקום אחר, אך דהוי כיון דרואין אותה בהמה אצל אדם אחר ואפשר דהוי לא שמר כראוי ולא היה אצל התפיסה וא"כ לא הוי לסטים מזוין, וא"כ חייב וא"ש הכל:

והנה בזה י"ל דברי המרדכי שהקשה הש"ך בסי' נ"ח ס"ק ז' דכתב תי' רשב"ם ור"י מקודם דטעין דהוא השליח בעצמו מסרו לו בשביל חוב האחר ואח"כ כתב דמצי תפס (ועיין לקמן) משום דהתוס' (ב) הקשה בנסכא דר"א ותירצו לאחר שתיקנו שבועת היסת, והנה במרדכי (ג) לחד תירוץ מצי לסלק אותו מן הנגיעה ואחר כך הוי עד וא"כ דמה חשיב מיגו דלמא יפטור אותו מן השבועה והוי כמו נסכא דר"א, או דבאמת איירי ג"כ קודם דתיקנו שבועת היסת, אך באמת ל"ש בנשבע ונוטל דין דר"א וכמו דאיתא בשו"ע (חו"מ סימן ע"ה דלא אמרינן אלא בש"ד) אך דלמא ישלם ויטעון אח"כ והוי שפיר שבועה דאורייתא וכמ"ש הש"ך, אך אם יעשה כן אזי שפיר הוי תפיסה ויהא בלתי מיגו ג"כ נאמן וכמ"ש אך באמת השתא שפיר תקשי האיך מצי לתפוס דיפסיד כיון דמודה דנטל דכיון דלא אמרינן מיגו ולמה יפסיד לשליח דכיון דליכא מיגו, אך ע"ז תירץ דמה איכפת לי'. אך דהתירוץ זה אינו מספיק משום דתקשי דיהא המלוה נאמן במיגו דהוי טעין איני יודע אזי הוי הדין כמו ביורשין דנקנה להשליח למפרע כיון דחייב לכלם, ועפ"י הודאתו דמיגו דהוי אמר נאנסה ומש"ה צריך לתרץ דאמר דהוא צוה לו השליח עצמו אמר על חוב זה, וע"ז באמת א"צ מיגו רק דכיון דהוא מוחזק נגד השליח אומר דאת בעצמך נתת לי, וא"כ באמת הא מיגו להוציא לא אמרינן רק דהא המלוה בא מכח מיגו, ע"ז שפיר מהני מיגו אע"ג דהוי להוציא דאיכא מיגו נגד מיגו, ומיגו מדחי מיגו. וא"כ שפיר לא הוי נוטל. אך בזה דיהא משלם והוי תובע לאחר הפרעון אזי א"צ למיגו אזי שפיר מהני מה דטעין דהא לא אמרינן תו מיגו ועי"ל לפי הך דעה דס"ל דהוי כמו לוה ויכול להחליף המטבעות היכא דרשאי להוציא. וא"כ שפיר הוי הדין בכי האי גוונא דאין יכול לגבות מהשליח אם הוי יכול להוציאה דהוי שלו:

(ח) כללא דמלתא. ביש לו נכסים אין יכול לגבות אם תפס המלוה. אך לשיטת הש"ך דגם ביש לו נכסים שייך שעבודא דר"נ אזי שפיר מצי לגבות התופס אך דהוי הדין דהא יהא נקנה לו למפרע אם ישלם והוי מיד כמאן דעשה זאת ושלם כיון דבאמת הוא מחויב לשלם. ולחד דעה אפילו אם רק אמר לשלם. וכן פסק בש"ך שם. וא"כ מש"ה אין יכול לגבות דהוי דגובה משל השליח. רק דזה הוי כדין רק ביורשים דהם אינם יודעים אך לא בלוה גופיה דהא כיון דחייב הוי שילם בטעות. אך עדיין אם תפס לא מהני דכיון דדמים הוו שלו אם נימא כפי הך דעה דיכול להחליף ויעו"ש בש"ך ובתומים ובהגהות של הח"ץ בט"ז ובבאר היטב מה שמביא בשם הגאון מהר"ר עוזר:

והא דכתבתי בבכורות לתרץ באופן הראשון הרמב"ם הנ"ל הוי הפי' כמו דהדין גבי קנס דתפס בלא עדים דכיון דאינו יכול לגבות מיניה רק מהך חפץ הוי מנה אין כאן משכון אין כאן:

והנה בתומים כ' ג"כ דהסוגיא אזלא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. וכי הוחזק אחד מהם נקנה החלק השני גם כן לאידך:

והנה עוד י"ל המרדכי הנ"ל דבאמת לפמ"ש לעיל דהוי הטעם אי לאו שעבודא דר"נ צריך להחזיר ליד השליח וכדאיתא בשו"ע (ד) דעיקר הסברא הוי משום דאם החזיר נמי צריך לשלם בשעבודא דר"נ. והנה לפי סברת רש"י (ה) דמש"ה מתנה לא טריף ממשעבדי דאמר ליה מה אפסיד לי במה דלא אפסידך. והנה הא הש"ך כתב (ו) דלא עדיף מקרקעות. וא"כ מש"ה אם מסר הנפקד ליד אחר והוא טען שמגיע לו וא"כ שפיר הוי אמר ליה מה אפסיד ליה במה דלא אפסידך. משא"כ אם תפס דהוי מצי לומר. א"כ אני אתפוס מבע"ה בעצמו וא"כ שפיר מתורץ הרא"ש דשם בתשובת הרא"ש מסר השליח עצמו ושפיר מצי א"ל מה אפסיד לי במה דלא אפסידך. משא"כ בדינא דפסק הרא"ש דאיירי דתפס בעצמו מצי א"ל אני גם מן הבע"ה דהיינו היתומים נמי אתפוס לו ול"ש סברא זאת. ובזה שפיר מיושב המרדכי דבאמת על הך תירוץ לחוד דא"ל דהשליח בעצמו מסר וא"כ תקשי הא הוי השליח כעד אחד (עיין לקמן בד"ה מ"ש באופן הב') דהא אם לאחר הפרעון הוי לשבע נגד ע"א שבועה דאורייתא. וא"ל דהוי תפיס קשה האיך מצי לתפוס ולהזיק לשליח כיון דע"ז לא מסר לו. וכאן לא שייך דהשליח מסר ע"ז דהא השתא קיימינן דהוי כופר ואומר דלא מסר לו. וכל האומר ל"פ וכו'. וא"כ לא מצי א"ל דהוא נתן לו על זה. אך דבאמת ע"ז שפיר שייך דהא באמת מצי לגבות אע"ג דאפסיד. רק דעיקר הקושיא מה אפסיד לי במה דלא אפסידך. והנה זה הוי רק דרבנן כמו דאמרינן אין טורפין ממשעבדי במקום שיש בני חרי. ואע"ג דשם ג"כ לא יפסיד ואמאי אפסיד במה דלא אפסידך והוי רק דרבנן ובדרבנן ל"ש דינא דנסכא דר"א דכיון דאין מגיע לו שבועה דאורייתא וכמ"ש הש"ך במסור דהוי אינו מגיע ש"ד. וא"כ הוו שני תירוצים והוי הכל תירוץ אחד במרדכי ואתי שפיר הכל:

ואם כן היוצא לנו מזה דביורשין היכא דליכא רואין לא מצי ליטול דהוי שלו למפרע והנה היכא דהשליח בעצמו מסר הוי ספיקא דדינא אם מצי לטעון קיי"ל כסברת רש"י דמה אפסיד לי במה דלא אפסידך. והיכא דתפס שפיר מצי ליטול וכסוגיא דש"ס דבכורות:

והנה מה שכתבתי באופן הראשון לתרץ הרא"ש אתי שפיר. משום דשם על כרחך הוי הבקרא עדיין שומר של אביהם. דהא הוו מחולקין אימת הוו תפיס אם מחיים אם לא. והנה הדין בשילמו לבנים אם מתו הבעלים ונגנבו ושילם. וא"כ הוי ספיקא דדינא אם קונה או לא, אם מצי התופס לטעון קיי"ל דלא קנה (ועיין לקמן):

והנה אע"ג דהרא"ש פסק דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא, מ"מ היכא דליכא חזקת מרא קמא בודאי מהני תפיסה:

והנה לכאורה מוכח מכאן מהא דבקרא, דהוי הפירוש דבע"ד אינו נאמן ג"כ לחובו, דאל"כ קשה הא הוי כמו נסכא דר"א, אך י"ל דבאמת ל"ש התי' שכתב התוס' דכך הוי גזירת הכתוב דע"א הוי כמו שנים דכיון דהשתא לא הוי ע"א, אך עוי"ל דאמר שלקח מן הבקרא בעצמו וכמ"ש בס' א"ז, דאי ל"ה הא דצריך שבועה הלא הוי הטעם רק דלא ירצה לשבע לשקר וכמו שכתב רש"י ז"ל:

והנה שם בבכורות מ"ש לתרץ הרמב"ם באופן ראשון לא מצי לתרוצי כמ"ש לעיל דאיירי דליכא רק חמש שקלים, דא"כ במה דקתני ברישא קידם חלוקה לא הוי הפי' רק חצי חמש שקלים, ובסיפא דקתני ר"י נתחייבו הנכסים מכבר הוי כל החמש שקלים, וזה לא א"ש: ועוד דכל כה"ג הוי לפרושי:

והנה לפמ"ש לעיל וא"כ אם תפס משל השליח אם השליח יאמר אני לא ארצה לישבע רק לשלם וא"כ נקנה לו למפרע, אך כ"ז דלא טעין כן הוי הדין דיכול לתפוס, אך אין התופס נאמן לפטור משבועה כדין עד המסייע משום דאינו נאמן לפטור דהא הוי נוגע דאם ירצה לשלם הוי נקנה למפרע, וא"כ מש"ה מעיד כן כי היכי דיהא מצי לתפוס דלא יהא נקנה למפרע:

(ט) והנה י"ל המרדכי דבאמת לפמ"ש הרא"ש דמש"ה אינו נאמן בלא מיגו משום חזקה דלא שביק אינש השטר ופרע, א"כ לכאורה הוי מיגו במקום חזקה. אך די"ל דהוי הפי' דעכ"פ נאמן במיגו דחייב לו יהא דהוא לא נתן ע"ז עכ"פ כיון דחייב לו שפיר נוטל לעצמו, משא"כ גבי שליח קשה על הך תירוץ הראשון של המרדכי דאמר שהוא מסר לו על חוב זה דממ"נ דהוא אמר דנותן ע"ז י"ל דהוי חזקה וא"כ בודאי לא נתן ע"ז וא"כ אינו רשאי להפסיד. וא"ל דהוי הודאת בע"ד כמאה עדים. קשה הא הטעם משום דהא אמרינן דהוי בודאי אמת דהוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, וא"כ מי יימר דאמר כך. הוי רק מטעם מיגו וא"כ אם אמרינן דנגד חזקה לא מהני מיגו לומר מ"ה דהוי אמת שלא מהני מיגו רק חזקה, וא"כ אמרינן דבודאי הוא לא הודה כן דכיון דאתה רוצה לומר דאם הודה הוי אמת כן לא כחזקה, דוק ותשכח. ואחר זה שפיר משני דבאמת אע"ג דמפסיד מ"מ הוא נוטל, וא"כ אמרינן דנאמן דהוא הודה כן. וא"כ כיון דהוא הודה כן ובאמת הוא הודה בשקר וא"כ הוי גזלן דכיון דהוא נתן ע"ז והוא שינה בשליחות ונתן לו על חוב אחר ולא שייך דנקנה לו. דלשולח יד בודאי לא נקנה למפרע. ועוד דממ"נ אם הוי שלו למפרע ונתן לו בעצמו בודאי אינו מחויב להחזיר ומ"ה מהני ומתורץ שפיר דברי המרדכי דלא סתרי אהדדי:

והנה הרא"ש מתורץ כמ"ש דהטעם של הרא"ש דלא נקנה בשלמו לבנים גוף החפץ. דכיון דהוא אבעיא בש"ם ואוקמינן אחזקת מרא קמא. מ"מ במעות הוי הדין דכ' הרא"ש דכו"ע מותר להשתמש בו. וא"כ מקודם שנתן הוי ברשותו שיכול לעשות בו כרצונו ולהחליף וא"כ הוי כאילו יצא מרשותו והוי תפס ברשות והנה הא דבהלוואה לא מהני תפס ברשותו דבין כך ובין כך חייב משא"כ בכאן דהוי רק לענין גוף הדמים שפיר הוי תפס ברשות והוי שלו. וא"ל א"כ הא הוא נתן לשני י"ל דממ"נ אם הוי קנין וא"כ הוי שלו, ואם לא הוי קנין אזי לא הוי של השני דהא אין רשאי למסור לשני, ולוה לא רצה לקבל עליו להיות לוה וא"כ אין השני רשאי להשתמש בו, ועוד דעכ"פ לענין השני הוי הפי' דנתחייב עכ"פ לשלם והוי כמו הלוואה דלא מהני תפיסה:

והנה מ"ש לעיל לתרץ המרדכי א"ש, או כיון דאיתא בסתמא בש"ס וא"כ משמע אפילו דאית ליה נכסים וא"כ שפיר שייך דבין כך ובין כך צריך לשלם וא"כ בדין משלם לחבירו ושפיר נקט נקנה לו למפרע ועוד דלפמ"ש הר"ן דנ"ש שעבודא דר"נ בכתובה וא"כ אם כפר אינו משועבד מדר"נ וכמ"ש התוס' בב"ק דף ע"א גבי מעמד שלשתן דכיון דאינו יכול לכופו בדין, ועוד דהנתבע נאמן במיגו דהוי טעין איני יודע ואזי שפיר איני יכול לתפסו ולפי הך דעה דס"ל דאמרינן מיגו באיני יודע א"ש דברי המרדכי. וא"ל דהא טענינן ליורשין וללקוחות וכן למלוה יטעון, דז"א דכיון דאין נ"מ רק לבע"ח אזי לא טענינן בעדו וכדאיתא בפוסקים, והנה אם אמרינן דקרוב פסול לחובו ג"כ. צריך לעיין אם לא נימא פלגינן דיבורא ויאמר דהאי שתפס מהימנינן ליה אבל לא אצל (מי) דכיון דאין כאן נגיעות לזכות דנחשוד אותו דעשה בשביל הנאת ממון:

והנה הריב"ש ומביאו בתומים, כ' סברא כיון דליכא עדים לאיפוך אמרינן דאני מאמין לדבריך הראשונים יעו"ש היטב וא"כ א"ש מ"ש לעיל:

(י) והנה החילוק שבין ע"א לשני עדים (ז) דבשני עדים אם אמרו דראו דנתן להמלוה אינו נאמן. ובע"א נאמן. וי"ל דה"פ משום דבאמת הא כל עד שצריך שבועה לא הוי עד. וא"כ בכאן אם המלוה יתפוס להשלוחים ויאמר שישלמו לו מעותיו דכיון דבאמת זכו בשבילו דכל האומר הוליך הוי נמי כזכי בחוב וא"כ כל עד שצריך שבועה לא הוי עד, משא"כ בע"א לא משכחת כלל, דממ"נ לאחר שפרע לו מה מצי ליתבע להשליח וקודם שפרע נמי דכיון דלא איכחש ליה ממון רק שנצרך לישבע ויטול. משא"כ בשני עדים שפיר העדים צריכין שבועה וכל עד שצריך שבועה לא הוי עד:

אך עדיין צריך לעיון דאפשר לומר דבאמת אין זו סברא לומר דמפני שיצטרך רק שבועה דרבנן יפסול העדות מה"ת. דכיון דמה"ת מהימן בלא שבועה והוי עכ"פ עדותו עדות מה"ת, רק דרבנן תיקנו ומש"ה לא יפסידו ממון ע"פ תקנת חכמים כמו דלא אמרינן גבי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דכיון דהוי רק מדרבנן, אך דה"פ דעכ"פ לא שייך מיגו משום דלמא באמת יעשה זאת בשביל השבועה וא"כ לא אפשר למיפטר בלא שבועה, משא"כ בלאו האי טעמא דל"ש מיגו אמרינן גבי חשוד היכא דלא אפשר לא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם ה"נ בזה דהא א"א לפסוק שבועה דע"י זה יפסיד חבירו ולא פסקינן שבועה. ובזה א"ש הך לשון דכתבו דדוקא דלא שייך מיגו. הא לא"ה הוי פסקינן באמת דלא ישבע כדי דלא יפסיד לחבירו. ובזה הוי כוונת הב"י כן ומש"ה אמרינן סתם טעם דלא מהני לאפקועי ממון ע"ש במחבר ולא כ' הך טעם שכתבתי. ועיין לעיל:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה