אור ברסלב

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

חושן משפט

אבן העזר

סימן א

דין עדות ע"י צירוף

הנה הש"ך בחו"מ סימן ל"ג מחלק (א) ובאמת בזה לא הוה הסברא כן, אך י"ל דה"פ. דמה דאמרינן דתליא בזמן תקנו חכמים דיהא מועיל אפילו אינו יודע בשביל נעילת דלת. דלא שכיח דיזכור הזמן או המקום. הא לענין שאר דברים לענין קרובים דהדיינים לא יהיו קרובים אוקמי אדין תורה דפסול. וכן י"ל דעת הרמב"ם שכתב בפ' י"ז מה' מלוה ולוה ה"ט. המוציא שטר חוב על חבירו כו' מכאן אתה למד שטר שאין בו מקום וה"ה לשטר שאין בו זמן וכו'. דבאמת לענין אינו יודע דכיון דחכמים תקנו. דשכיח דאינם זוכרים. ותקנו בשביל נעילת דלת אם אמרו אינם יודעים. הא שיאמר להיפוך בשקר זה לא שכיח ולא שייך נעילת דלת ואוקמי אד"ת דפסול:

והנה אם אמרינן כן וא"כ תקשי אמה שכתב הבעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו הטור בסי' למ"ד גבי דמביא חמשה עדים דמצטרפין ומשלם ת"ש וכו' ועל ע"א שבועה. וע"ז קשה דהא מיד דבאו ארבעה עדים והוה משלם ע"י צירוף רק ת"ק זה'. תי"ו מצרפין עם העד השי"ן ומשלם שי"ן. ואח"כ מאה שנשאר מהתי"ו עם העד השני של רי"ש ומשלם קו"ף והוה תי"ו. ואח"כ עד שנשאר מרי"ש עם העד המאה ומשלם ת"ק דינרין ועכשיו ע"י עד הת"ק משלם המותר. וא"כ הא מעיקרא הוה בלא"ה משלם ח"ק ולא הפסיד על ידו רק רי"ש דינרין ולא צריך לשלם אם יוזמו אח"כ כל העדים רק החצי דהפסיד ואינו משלם רק המאה דהוא מחצה של רי"ש והנך עדים (ב) א"צ לשלם רק מחצה. דהוה רק ש"נ. רק הת"ק צריכין לשלם דכבר העידו על ת"ק וא"כ אם יוזמו לא ישלמו רק ת"ר בין הכל. היינו עד דמעיד ת"ק משלם ק' ושאר עדים ת"ק. וא"כ אין נאמן רק על עוד מאה ולא ישאר רק ת"ר. והנה כיון דלא הפסיד רק מאה. א"כ אם יוזם א"צ לשלם רק חמשים. וכן פוחת והולך עד שלא יהא חייב לשלם כלום. אם אמרינן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה:

אך דצ"ל דאיירי דהעידו כולן בתכ"ד של חבירו. א"כ הוה כמ"ש התוס' בכתובות דף ל"ג ע"א ובמכות דף ו' ע"א. דאפילו מאה יכולין לחזור בתכ"ד כדבור דמי. כיון דכל אחד התחיל בתכ"ד של חבירו. והנה אם נימא דלא בעינן עדות שיכול להזימה. ל"ק ואיירי אפילו לאחר כ"ד של חבירו. והנה (ג) דהא בעינן דלא יהא יוציא רק חצי מזה וחצי מזה. הא נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא פסול. והנה לכאורה בכאן דהא ניהו דהעיד איזה מהם מקודם. מ"מ דכיון דהוה הדין דהוה כאילו כבר העידו ומצטרפין וצריך לשלם ע"י הך דמצרפין והוה צריך לשלם ת"ק והוה מצרפין הארבעה עדים וא"כ ע"י כל אחד ואחד הוה לחצי מועיל עדותו. והא דמצרף עוד עד הת"ק הוי כמו נכי כו'. וא"כ הוה הדין כמו דהוה אם אמר זה כתב ידי שאינו יכול לצרף על חתימת עד השני. אע"ג דאמת דאמר עוד השני עליו ג"כ מ"מ הא לא צריך לזה העד השני. וא"כ כמו כן בכאן עכ"פ בת"ק הוה [ע"י] כל אחד [יוציא] החצי. ועוד על ר' דינרין מצרפין מחדש. והא דהעיד העד הח"ק לענין החמשה מאות אין צריכין לצירוף דכיון דהוה יותר מתכ"ד. אך דהפירוש דאמרינן מיד דמצרף העד של הת"ק להעד של התי"ו. מי יימר דהוה עוד עד אחד (ד) ואמרינן דבאמת איירי בתכ"ד הכל. וא"כ ל"ק מכח עדות שאתה יכול להזימה ולא מכח נכי ריבעא:

אך באמת עכ"פ צריך להסביר האי דינא. דמהיכא תיתי יכול לחזור העד הראשון בתכ"ד של אחרון. והנה [בשלמא] אם העידו על יום אחד דהוה חדא עדות ניחא משא"כ בכאן דהוי לזמן אחר דהא באמת כל אחד אמר עדות אחרת בזמן אחר. רק דצ"ל דכיון דהדין דמצרפין והוה עדותן אחד כיון דנ"מ לצירוף. וא"כ א"ש מה שהקשה לי אחד. אמאי לא הוה הדין לגבות ת"ש וחצי. דהא נשאר מאה מן הת"ק. ומאה מן השי"ן. ועד אחד של מאה. ויגבה בהך שלשה ק"נ דיהא מצרף בחמשים לע"א וחמשים לכל אחד ואחד מן השני עדים ויהא ק"נ (ה):

ומתורץ לפמ"ש לעיל דעכ"פ על חמשים דינרין של המאה והשי"ן. דהן ע"י העד של המאה ושל השי"ן יוצאין. וא"צ לאחרונים. וע"ז אי אפשר לחזור בתכ"ד של אחרון דכיון דלא נ"מ. ובשלמא בלא צירוף על חמשים ל"ק. משום דיש נ"מ בצירופן דהשתא מצרפין הת"ק עם התי"ו והשי"ן עם הרי"ש. ובלא עד הת"ק הוו מצרפין הקו"ף עם הרי"ש והשי"ן עם התי"ו. ועל עד הראשון של המאה ל"ק. אע"ג דאין מצרף לשום אחד. דהוה רק ע"א ואין מחייבין על ידו רק שבועה. ומשא"כ בזה לענין דיצרפו על חמשים דהוה שני עדים (ו) וא"כ לענין חמשים אין נ"מ. ואין יכול לחזור עכ"פ על חמשים. וא"כ הא אמרו בדיבור אחד מאה. תו אין יכול לחזור כלל. וכמ"ש התוס' בפסחים דף י"ב ד"ה באיזה יום כו' דכיון דאינו יכול לחזור תו אינו נאמן אם מכחיש האיזה יום ע"ש. ה"נ אפילו על חמשים [השניים] אין יכול לחזור. דהא אם הוה שקר מה דאמר מאה ובאמת אינו רק חמשים והוה שקר לגמרי והוה פסול כל העדות ואזי אי אפשר לחזור כלל. וא"כ לא מהני או דהוה עדות שא"א יכול להזימה כנ"ל או דהוה נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא כנ"ל:

אך דעדיין קשה. דהו"ל להפוסקים לאשמועינן זה. דאין מצרפין רק אם מעידין תכ"ד. אך די"ל דס"ל באמת דלא שייך בכאן נכי ריבעא כו' דבשעת צירוף אמרי' מי יימר דה"ל עוד צירוף לע"א מן השנים דמצרפין השתא. והוה כאילו לא העיד העד השי"ן. ושפיר מצרפין העד התי"ו עם העד הת"ק. ואע"ג דשם גבי על חתימת ידו לא אמרינן דאם כבר העידו על ח"י דיהא מהני אח"כ דלשדייא אחספא בבי דינא ויהא נימא דהוה כאילו לא העיד מקודם דכיון דהוא עצמו מעיד עליו. והנה הא הוא מן העד עצמו לבד נפקא חצי עדות. רק דהיכא דיצטרך עוד להעיד עליו כגון היכא דכותב ח"י על חספא. ומשא"כ אם לא צריך על עצמו דכיון דעל עצמו העיד א"צ כלל לאחר, ומשא"כ בזה בעדות אחרת (ז) אך (ח) במאה ומאה דנאמר דמצרף לחמשים ואמאי לא יהא מצרף על מאה [כאחת] וע"כ צ"ל משום דרצה להצטרף לעוד אחד ומשו"ה הוה שפיר נכי ריבעא ואין ראוי לצירוף. דממ"נ איזה מהם דהעיד מקודם תו אין ראוי לצירוף (ט) ואך עכ"פ צ"ל דס"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה הוה עדות בדיני ממונות. מדלא חילקו בין תכ"ד לאחר כ"ד:

ועוד י"ל בלא האי טעמא דלעיל. ע"פ סברת הכנה"ג. דאם לא מהני עדותן אלא דצריך להעיד בפני הבעל דבר צריך דיהא מעיד מי הוא הבע"ד. וכאן על ת"ק דבלא"ה חייב. הוה כאילו לא העידו בפניו והוה רק על רי"ש. אך ע"כ צ"ל דהוה תכ"ד וכדלעיל הכל:

והנה מה שכתבתי לעיל דאפילו לא בעינן בד"מ עדות שא"א יכול להזימה. רק דהך הזמה אתי מן הזמן. י"ל דהא באמת אין הטעם בעדות שא"א יכול להזימה מכח דירא רק דהוה גזרת הכתוב. והא ראייה דכ' התוס' בריש מכות, דהיכא דלא שייך כלל הזמה לא קאי ע"ז כאשר זמם, וכן אמרינן החילוק בפלוגתא דסומכוס ורבנן גבי עדות שא"א יכול להזימה בב"ק דף ע"ה ע"ב. ה"מ היכא כו' אבל הכא סיוע קמסייע ע"ש. וא"ש מ"ש לעיל (י):

סימן ב

דין חזרת העדים בתכ"ד.

הב"י בה' עדות סי' כ"ח כ' דכי אמרינן תכ"ד יכול לחזור. היינו היכא דבעי לחזור מדיבורא קמא. אבל היכא דבעי לפרש דבריו לא. וכ"כ המ"מ בה' גירושין פי"ב ה"א וע"ש בלחם משנה. ולפ"ז לכאורה קשה מהא דאיתא בב"ק דף ע"ג ע"ב וסבור ר"י תכ"ד כדיבור דמי והתנן ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו'. ר"י אומר אם לכך נתכוון מתחלה דבריו קיימין כו' ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה וא"כ כאן אין חזרה ממה דאמר תמורת עולה רק דרוצה דיחול ג"כ תמורת שלמים וא"כ כיון דאינו חוזר משו"ה לא חל:

אלא דיש לחלק דהתם אינו חוזר כלל. דאומר דגם מקודם היתה כוונתו כך. משא"כ היכא דאיהו בעצמו אומר דלא היה כוונתו כך מקודם. רק השתא נמלך ואומר דהשתא כוונתו כך דניהוי ג"כ תמורת שלמים ובזה מיושב הא דלא הקשה הש"ס קושייתם וסבור ר"י כו' מרישא (א):

אך קשה. הא תינח לר' יצחק בריה דרב יוסף דמפורש שם בתמורה דף כ"ו הטעם. מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים כו' אבל לרבא בזבחים דף למ"ד דמפורש דהפלוגתא תליא בתפוס לשון ראשון (ב) נמצא דדעתו שיחול שניהם ולא הדר כלל מדיבור הראשון. כולה ליהוי עולה וכולה ליהוי שלמים. רק לר"י בריה דרב יוסף הדר ממה דאמר כולה להוי עולה ולא הוה רק חצי, רק דקושית הש"ס קאי אליבא דאביי. ואביי סבר כר"י בריה דרב יוסף בזבחים שם. אך אנן הא קיי"ל כרבא נגד אביי ושפיר אין אנו צריכין לחלק בין תכ"ד קטן לגדול ובזה מיושב קושית התוס' בב"ק דף ע"ג ע"ב ד"ה כי לית ליה כו' דפסקינן תכ"ד גדול ע"ש היטב:

אך אליבא דר"י בריה דרב יוסף נמי קשה, הגע עצמך אם היה מקדיש רק החצי. הוה אמרינן דפשטה קדושה בכולה. ואפילו אם הוה אמר אח"כ החצי השני להוי שלמים כיון דלא חזר לא מהני, כמ"ש הב"ה בח"מ מה מיגרע מה דאמר מקודם כולה. ובאמת נגד מקצת מהני חזרה רק דפשטה קדושה בכולה. והגע עצמך אם הוה אמרה אשת איש אני ותכ"ד אמרה אין אני גרושה ואח"כ אמרה גרושה אני מי מיהמנא. אע"ג דחזרה מאמירתה אין אני גרושה מ"מ מאמירת אשת איש לא חזרה. וה"נ כיון דלא חזר מהחצי רק [די"ל דהוה] כמו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אע"פ דלא שייך (ג) מ"מ מקרא דכל היוצא מפיו יעשה מיעטה התורה. אע"ג דלא מחליף דיבורו. וזאת הוה כמו התרת חכם. וכדאיתא בנזיר (ד) ומכאן ראיה לבעל הט"ז יו"ד סימן רכ"ט סק"ה, דבעינן דיחליף (ה) רק דצ"ל לפ"ז דבנמלך לא שייך תפוס לשון ראשון, ולא טעם דר"י בריה דרב יוסף (ו) ומכאן מוכח כבעל כ"מ (ז) ודלא כמל"מ:

וזה הוא הפירוש בנזיר דף ט' ע"א. וב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש וב"ה כו' ופי' התוס'. לאו דוקא לאיתשולא כו', פירוש דהא באמת אינו חוזר ממה דאמר הריני נזיר. רק רוצה לפרש ולומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מהני תכ"ד רק מן המחשבה שפיר הוה חזרה. דהא המחשבה רוצה לעקור לגמרי. ושפיר הוה כמו טעות. וכתב התוס' בב"ב (ח) דהוה רק דיבור בלא מחשבה, ושפיר תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה, ואם היינו אומרים דב"ש לא ס"ל כר"מ דאין אדם עושה דבריו לבטלה, ממילא הוה כמו מתכוון לכך ומפרש דבריו, דאמר ר"י אם מתכוון לכך מותר, אך קשה כיון דיכול לחזור תכ"ד אם אמר אין אני נזיר נמצא דלא חל רק לאחר כ"ד, ונמצא דלא חל שעה אחת, ואפי' לב"ש יכול לחזור, אך לפמ"ש ספר פ"י דאעפ"י דיכול לחזור תכ"ד מ"מ כל כמה דלא חזר חל העדות מקודם אתי שפיר.

ומה שהקשה הש"ך בכאן (ט) על הרמב"ם (י) י"ל דהנה ע"כ (כ) הוה מה דיכול לחזור תכ"ד ולא הוי הגדה כלל בתכ"ד כיון דיכול לחזור. רק לאחר כ"ד ובין כך נפסל. ומש"ה כתב רש"י (ל) איפסול אגניבה רק א"כ כיון דלא חל רק אחר כ"ד בודאי לכ"ע יכול לחזור מההקדש כיון דלא חל כלל (מ):

סימן ג

מעשה באחד שעשה שט"ח על חבירו וטען הלוה חייב אתה לי כנגדו. ומחויב המלוה לשבע. הנה נראה לי דחייב אתה לי כנגדו דטען הלוה על מלוה בשטר אעפ"כ בעי שבועה. אע"ג דלא אמרינן מיגו לחיובא שבועה וכמו דהדין באמנה היו דברינו (א) או להש"ך (ב) בתנאי היה דלא מהימן במיגו לחייבו שבועה אך אעפ"כ בכאן בעי שבועה. וכמ"ש הט"ז (ג) אע"ג דבטענת שמא לא מחייבינן שבועה (ד) מ"מ אם לאתר שחלקו השותפים נתחייב לו הלוה בשטר צריך המלוה שבועה (ה) ונלמד מכתובה (ו) ומכ"ש אם טען ברי דנתחייב לו מנה:

סימן ד

[דבר המעשה סתום בדברי רבינו דלקמן. ונלע"ד שהמעשה היה ר' שמעון ור' ברוך היו אחים. ור"ש התחייב עצמו ליתן לבן ר' ברוך לכשיולד. ובנו הנולד הוא ר"י. ור' ברוך מת ובנו ר"י אינו יודע אם אביו הפקיד הכתב לדודו. או ר"ש. ודודו אמר שאמו ר"ב הפקיד]:

על אודות מה שכתוב בשטר. בפנינו עדים הח"מ. התחייב א"ע בקנין מו"ה שמעון במו"ה אברהם ז"ל. ליתן מאה וחמשים רובל כסף מזומן שת"י מעזבון אביו לכשתלד אותו הבן. אז יסולק אותו הסך לאותו בן כו'. והנה ר"י השיב שלא נודע לו מכתב זה שהוציא עד לאחר מיתת אביו. ואביו הפקיד אותו הכתב אצל דודו בק' אוסציא ולא היה יודע מעולם כו'. והנה זה פשוט שמכח כתב זה אין לר' ברוך כלום לר"ש אפילו אם לא זכה הבן דהא אם נמצא כתב ואינו ידוע מי הפקיד. הדין דאינו מחזיר לא לזה ולא לזה דכיון דלא זכה מכח השטר עד דמטי לידיה. דהא אפי' בשובר לא זכה עד דמטי לידיה. אפילו דבאמת מחילה אין צריך קנין. וא"ל הא שם כתוב קנין ובקנין מחזיר למלוה [ז"א] חדא דלענין הודאה לא מהני קנין כמ"ש הסמ"ע בר"ס ל"ט בשם הג"א. ואף דהב"ה משיג שם מ"מ הב"ח מיישב דבריו. וכתב הש"ך שם דצ"ע לדינא:

ועוד דאין הקנין קאי כלל על זה דמודה. רק אמאי דמתחייב [עצמו] ליתן לבנו לעת נשואין קאי. ומה שהתחייב עצמו ליתן להיורש. אפילו אם מעוברת. [נוטל בב"ב דף ק"מ ע"ב] מ"מ נגד אחר כ"ע [ס"ל] דמעוברת לא מהני. וא"כ גם הבן לא זכה. ואפילו שעבוד הגוף לא מהני לדבר שלא בא לעולם. דבשלמא היכא דהחפץ אינו בעולם שייך שעבוד הגוף דהא הגוף הוא בעולם. משא"כ לדשל"ב וכן הוא בב"ב דף קל"א ברשב"ם שם ובגיטין משמע כן וא"ל הא הנפקד אומר דאביו היינו המלוה הפקיד אצלו: ז"א דהא כתב הש"ך בסימן נ"ו ס"ק ה' וז"ל ולמדנו מתשובת הרא"ש דמי שאומר אתה נתת לי כלי זה ליתן לפלוני והמקבל אינו יודע. והנותן מכחיש השליש צריך להחזירו להנותן אפי' יש לו מיגו. וא"כ כיון דר"י אינו יודע אם הפקיד לא מהני מה שאמר השליש:

גדולה מזו אפשר דאפילו אם כבר נולד בשעה שבא השטר ליד דודו בכה"ג לא מהני כלל דהא כיון דאין השליש נאמן מכח סברת הש"ך הנ"ל וא"כ כיון דלא מטי ליד המקבל לא זכה כלל. דהא לא ידע ר"י מי הפקיד אצלו [אצל הנפקד]. וא"ל הא כתב הש"ך בסימן נ"ו דבשטר הקנאה ואינו יודע מי הפקיד אצלו מחזיר להנותן [להמלוה] ז"א דכי דייקית משם ראיה לכאן להיפוך. דהא התם הטעם דאינו יודע מי הפקיד אצלו. אבל אם היה ידוע שהלוה הפקיד אצלו וודאי אין מחזירין דהא ליכא עדים כלל שהקנין היה. בסתם דלא פירש שיתן לידו וכאן הא בוודאי לא בא מאותו בן דהוי קטן. ואצ"ל מי שהיה מקודם הוי הדין כמו שנמצא ביד אחר דאין נאמן. וא"כ אין כלל שום חיוב:

והנה הך דין דשובר. וכתב הש"ך בסימן פ"א ס"ק ע"ד וז"ל א"כ פריך שפיר ניחוש דילמא כתבה שובר להיות בידה שלא יועיל עד שתתנה לו עיי"ש וכן אם הוא ביד שליש, ואין ידוע אין מחזירין מהאי טעמא וא"כ ה"נ מה"ט לא מהני מה שכתוב בשטר בהודאה והנה אפילו דלא טעין ר"ש או בא מכוחו דעדיין לא מטי לידיה, מ"מ כיון דזאת אמר בברי דאין חייב לו הוי טענה מעליותא כמו דאיתא בסימן ס"ט סעיף ב' כיון דטעין בברי שלא חתם לשם חוב יעו"ש מלבד שעל מה שטען נאמן במיגו [דלא מטי' לידיה]:

סימן ה

שאלה

מעשה בקהל שתיקנו על אחד שיהא נאמן כשנים ואח"כ סילקו מנאמונתו ואח"כ נמצא כתבים אצלו וזמנם כתובים קודם שסילקו אותו:

תשובה

והנה נ"ל באמת הא דע"א אין נאמן לא הוי הטעם כמו קרוב דלא חשדינן דמשקר רק דגזירת הכתוב [כמו משה ואהרן] הא הכא [בע"א גם] חיישינן דמשקר וראיה לזה מש"ע תו"מ סי' נ"ו סעיף ג' דאין לו לשלישית ליתן אלא בפני ב"ד ויפרש להם ענין השלישית שאם יפול ביניהם מחלוקת ואם יוציא השלישית מת"י לא יהא נאמן אלא כע"א וקשה אמאי. אם נימא דלא חשדינן לע"א דמשקר. וא"כ הא הוי כמו שידעינן דהוי כן והוי כמו דנכתב קודם ונכתב בהכתב שהוא כתב קודם שנתן השלישית מת"י ובעת ההוא הוי נאמן. א"ו דאין הדין כן רק בע"א חשדינן למשקר [ולא הוי כידעינן שנכתב קודם] וכן איתא בתשובת מבי"ט דע"א הוי הטעם דחשדינן ליה כמשקר יע"ש היטב:

וכן יש עוד ראיה מהא דאיתא (א) גבי שודא דדייני דאם נסתלק הדיין שוב אינו נאמן. ואפילו אם יש פסק דין איתא שם (ב) [דאינו נאמן] כ"ז דאינם מודים שניהם דנכתב מקודם עיי"ש. וא"כ [אם נימא דלא חשדינן למשקר וא"כ הוי כמו] אם נכתב דהפסק נכתב קודם שנסתלקו מלפנינו דהוי נאמן. דהא לא חשדינן למשקר. ונהי דאם לא נכתב כלל [פס"ד] לא שייך מיגו דהוי כתב שטר והוי כתוב דנכתב מקודם דהא מיגו לא אמרינן רק תוכ"ד ובע"פ שייך מיגו ולא דיעשה ויכתב. ומשא"כ אם כבר כתב רק שלא כתוב בהשטר דנכתב מקודם שנסתלקו מלפנינו שפיר יהא נאמן במיגו דהוי כתוב בו בהשטר שמקודם שנסתלקו כתב. א"ו דחשדינן ליה למשקר שלא כתב כלל. ונ"מ באם קהל עשו תקנה דנאמן ע"א כשנים ואח"כ סילקו הקהל מנאמנותו ומצא כתוב שטר וזמנו מקודם שסילקו מנאמנותו דאין נאמן: שאלה

מעשה שהיה אחד אומר חוב שיש לי אצל פלוני יהא הקדש ובפני גבאי אמר כך והלוה כופר אז שאין חייב:

תשובה

הנה י"ל דמשמע מתוס' דב"ק דף ע' ע"א בד"ה אמטלטלי דכפרי עי"ש שהקשו ללישנא קמא דנהרדעי דלא כתבינן הרשאה אמטלטלי קשה מתניתין דבכורות ותירצו שנתן לו במעמד שלשתן עיי"ש ומשמע דבמעמד שלשתן נקנה אפילו דכפר אע"ג דלא מצי להקנות היכא דכפר והוי הטעם משום דשניהן אין יכולים להקדישו מ"מ הא שם גבי בכור דאין יכול לגבות מיני' דלכל חד מצי למידחי אעפ"כ הוי הדין דמצי לקנות במעמד שלשתן. והטעם כיון דהוי בלא"ה רק תקנתא דרבנן וא"כ ה"ה במלוה דכפר:

ואע"ג דהתוס' כתבו שם דיש לדקדק אם מהני מעמד שלשתן (ג) מלבד דהתוס' לשיטתו אזלי דבכתובה לא תיקנו מעמד שלשתן. והש"ך פקפק על זה. ורוצה לומר דבכתובה נמי הוי מהני מעמד שלשתן ואפילו לפי סברת התוס' מ"מ י"ל דכאן מהני די"ל רק שם פקפקו התו' על זה משום דלא היה יכול לגבותו מן הדין דהא מן הדין מדחי לכל חד וחד. ומשא"כ בכאן דהא שפיר יכול לגבות אם הוי מודה ליה. וא"כ כיון דלא שייך עכ"פ הך סברא במעמד שלשתן הואיל דא"י להוציא מיד הבע"ד בדיינים לא מצי להקנות רק דמצי להקנות במעמד שלשתן מכח זה (ד) וא"כ (ה) דמאי אמרינן הואיל דאין יכול לגבותו. דהא באמת הוא יודע דחייב לו וצריך לפרוע לו מיד. רק דכפר וא"כ שפיר עכ"פ הוי דחייב לו לפרוע דהא האמת דחייב לו באמת וצריך לפרוע וא"כ לאחר שמודה לו שפיר קנה הקדש מקודם. ולא יכול לחזור המקדיש מן ההקדש הן לעניים אם הקדיש בפני גבאי עניים או אם הקדיש לבית הכנסת אם הקדיש בפני חבר עיר:

אך יש להסתפק בהקדיש לבה"כ דאין יד להקדש. ובפני שליח לא מהני מעמד שלשתן וכדאיתא בחו"מ סימן קכ"ו אך הש"ך פסק שם דמהני שליח של המקבל. והנה [נמצא לפ"ז] דלפי סברת הש"ך דמהני שליח של המקבל במעמד שלשתן א"ש הדין [הנ"ל אפילו] בהקדיש לבה"כ נמי. ומשא"כ להחולקין שם על הש"ך (ו):

סימן ו

טור סימן ס"ו. כתב הבעה"ת אחריות טעות סופר בשטר שאם נמצא שאינו שלו צריך לשלם כולו כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו', וכתב הב"י דנראה כאילו בא לחלוק ובאמת לא מוכח מידי דחולק. ונראה לתרץ דהנה לכאורה קשה הא כ' הב"י דבעינן מסירת השטר מקודם ואח"כ כתיבת קנה וכל שעבודיה, וא"כ גבי מכירת שטר כשנמצא שאינו שלו קשה קושית הש"ס (א) הא לא ניתן ליכתב [ואמאי גובה כולו] וא"ל כתירוץ הש"ס ניחא ליה דליקום בהימנותא. וכ' התוס' ב"מ דף ט"ז דמהני כאילו אמר לכשאקחנה קנוי' לך. ובשטר לא מהני זאת. אע"ג דסמכה דעתיה דהא הוי כאילו לא מסר השטר מקודם שבא לידי קנייה. דהיינו שטר קנה לך שעבודא קודם שמסר השטר דהכא בשעת מעשה שכתב עדיין לא נקנה. א"כ הוי כמו שכתב קודם שמסר השטר כמבואר בב"י דהטעם להנ"י הוא משום דבעינן בשעת כתיבת קנה לך יהא נקנה השטר. א"כ הוי שטר שלא ניתן ליכתב. וא"כ אמאי גובה כולו. לא מבעיא לשיטת הרשב"א דס"ל בדבר שלב"ל דבעינן דיהא השטר קיים בשעת מעשה שיבוא לעולם. בודאי קשה (ב) אלא אפילו לשיטת התוס' דס"ל דלא בעינן דיהא השטר קיים. מ"מ בודאי עיקר הקנין הוא בשעת מעשה שיבוא לעולם, והא ראייה שיכול לחזור כמ"ש הפ"י. וצריך לומר כיון דאיכא שטר הוי כאומר חייב אני לך מנה בשטר. דיכול להתחייב עצמו דאין משטה. וכ"כ הפ"י הטעם כה"ג גבי עדיו בחתומיו זכין לו ע"ש. אך עיקר זו הסברא דלא ניתן ליכתב הוא רק לענין משועבדים (ג):

אך הא הרא"ש כ' דטרף אם נמצא שאינו שלו ממשועבדים. א"כ ע"כ צ"ל דהפי' הוא בש"ס כך. דבאמת לענין גוף הקרן ל"ק (ד) דהא אמר רב המוכר שדה בעדים גובה ממשועבדים. אלא דקושית הש"ס דנהי דאמרינן לענין שבח ג"כ ט"ס הוא הפי' כמ"ש הנ"י דמן הסתם התנה כך. אבל במה אישתעביד יותר מכדי מעותיו כיון דאין לו דין שטר ואמאי גובה עכ"פ מבני חורין. אבל ממשועבדים ל"ק אשבח. דהא באמת הא דאין גובה מע"פ ממשועבדים הוא מפני תיקון העולם. ושפיר קתני מפני תיקון העולם. א"נ לפי' התוס' אהנך משועבדים לאחר שבאו לעולם ושפיר אית להו קלא כמ"ש הפ"י מהא דאמר רב המוכר שדהו דאית ליה קלא, ואפשר דגם בשעת מעשה אי"ל קלא נמי אשבח הא דהתנה עם המוכר, וא"כ כיון דהקושיא קאי אב"ח א"כ גבי שטר דלא שייך תירוץ הש"ס ע"פ הנ"י אין גובה רק כדי מעותיו שנתן ולא יותר. וא"כ שפיר פליג הרא"ש על בעל התרומות:

ועוד כפי מ"ש הב"ש בסי' ל"ח גבי ע"מ שתחזור לי, דכיון דאי אפשר לקנות בהך שטרא אם לא שתחזיר השטר לגזלן דהא בעי כתיבה ומסירה. ומסירה לאחר הכתיבה לא מהני. וא"כ לא קנה למפרע ולא מהני מעכשיו כלום. ואפילו אם הוא רוצה להיות קונה בעצמו בשביל הגזלן מטעם זכייה מ"מ הוי כאילו החזיר כיון שהוא קונה בשביל הגזלן ואין אדם מקנה דבר שלב"ל. כי אם בשעה שיבוא לידו יכול לקנות המוכר לעצמו כמו דכתבו התוס' בב"ב. ועוד לפי דעת התוס' בב"ב בעינן מסירה מיד ליד בשטרות, והרא"ש כ' כן כדברי התוס'. ובעל התרומות שכתב או שמכר מקודם לאחר. בלא"ה קשה אפילו אם נאמר דיש לו קנין אחר כגון אגב או חליפין שסובר הבעה"ת דמהני וכי נקנה להלוקח שהגזלן הוי שליח. מ"מ איהו לא בעי כתיבה ומסירה והלוקח בעי כתיבה כמ"ש הש"ך דאם מכר הלוקח למוכר א"צ כתיבה. ובאמת להרא"ש אין מועיל שום דבר רק כתיבה ומסירה:

סימן ז

על הנך פוסקים דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. הקשו הפוסקים מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. ומה שתירץ בס' התאומים בכללי מיגו יע"ש הגם שמכבר כוונתי ג"כ כן. מ"מ לא הוי התירוץ יפה. מפני דקשה הא מצי למצוא ביש ע"א על חמשים שהודה. וא"כ ליכא מיגו דאם הוי כופר הכל והוי צריך לישבע עכ"פ על חמשים נגד הע"א והוי נשבע על השאר ג"כ ע"י גלגול:

אך י"ל דבאמת הכי קא קשיא ליה לרבה. דהא באמת מורידין לנכסים בשבועה דאורייתא והנה מוכרת מנסכא דר"א דהוי הטעם להא דמורידין לנכסים בשבועה דאורייתא משום דכל זמן שלא נשבע הלוה. אמרינן דהוי אמת כמו שאמר המלוה. ולא משום קנס. וא"כ מש"ה אמרינן בנסכא דר"א דהוי מחויב שבועה ואיל"מ. דכל היכא דלא נשבע. הוי בוודאי כמו שאמר המלוה [דמשום קנס לא שייך. דהא רוצה לישבע] והנה לפ"ז קשה [גם בשומרים שכתבו הפוסקים דמש"ה לא מהימן במגו דהחזרתי. משום מגו לאפטורי משבועה] אמאי מורידין לנכסים. ולא אמרינן מיגו דהא הוי לענין ממון ולענין זה הוי שפיר מיגו:

והנה למ"ד א"י אם נתחייבתי לך חייב הקשו התוס' בשבועות [דף מ"ז ע"ב ד"ה א"א בשלמא כו'] האיך שייך שבועת ה' בין שניהם ולא בין היורשים. דהא בכה"ג ודאי האב חייב ממון מכח איני יודע. ולא שבועה. אך י"ל דהוי הפי' ולא בין היורשים. כגון דכבר פסקו הב"ד לאביו שבועה שהודה במקצת. וא"כ אם אביו לא הוי רצה לישבע הוי חייב והוי מורידין לנכסים. דאמרינן דהוי בוודאי אמת כ"ז שלא נשבע וא"כ ה"א דיורשין חייבין לשלם. כיון דהם אינם יודעים לישבע. קמ"ל [דבין כיורשים] לא הוי הדין כן. וכמו דפסקינן בש"ע [חו"מ סי' ס"ט סעי' וי"ו וסי' פ"ז סעי' ל"ב] ומתורץ קושית התוס'. אך כיון דהוי הטעם דכל זמן דלא נשבע הוי הדין דודאי חייב. ומש"ה בנסכא דר"א הוי הדין דמח"ש ואיל"מ. דכ"ז שלא נשבע הוי חיוב ודאי רק דביורשין [גליא קרא] הדין דפטורין. וא"כ כיון דהדין כן. תקשי אמאי לא אמרינן מיגו. בשלמא באיני יודע ל"ק מידי. (א) דלא שייך מיגו דהא [הוא חייב משום דהוי ליה למידע והוא] אינו יודע. והנה הרמב"ם פסק דאע"ג דלא ה"ל למידע חייב (ב) ואפשר דס"ל להרמב"ם דאע"ג דידעינן דא"י. מ"מ אמרינן מתוך כו' ודלא כסברת הש"ך [בסי' ע"ב ס"ק נ"א עיי"ש] וא"כ [אם בידעינן דא"י ג"כ חייב אמאי ביורשים פטורין. ע"כ הפי'] דבאביו הוי הדין דהיכא דאינו רוצה לישבע מורידין לנכסים. ובכאן ביורשים לא הוי כן, וא"כ דהפירוש] דבאביו הוי מורידין לנכסים רק [דאין מורידין ביורשים הוא] מטעם דמת (ג) דהא בכל שאר מצות לא מורידין לנכסים. דהיינו היכא דנשבע לחייב עצמו או בנדר אע"ג דהוי מצוה דאורייתא רק דכופין לו עצמו כמו מצות עשה. וביורשים בודאי לא שייך כפי' דהא אינם יודעים. וא"כ תקשה בכל השומרים אמאי חייב הא הוי מיגו וע"כ צ"ל דהוי הפי' דבאמת לא שייך מיגו. דהא הרא"ש כתב ומביאו בהגהת רמ"א בסי' ע"ב ס' י"ת ועיין ש"ך שם ס"ק צ"א (ד) ואפילו אם בשעה שראו עדים אומר שחייב לו עליו כך וכך. כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן, והש"ך הביא טעמו, כיון שעכ"פ הודה בפני עדים כו'. ומה שאמר שחייב לו כך וכך לא שייך [דלהמני' במיגו] דהכל תלוי בב"ד דיפסקו ע"ש וא"כ בכאן דהב"ד פוסקין דצריך שבועה. [דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה] וא"כ באמת מורידין אח"כ לנכסים דכיון דהב"ד לא פוסקין דפטור משבועה מכת מיגו אדרבא הב"ד פוסקין דחייב. והוי כמו עדים דכיון דהב"ד לא פסקו דמיגו הוי מעליא. ודאין צריך שבועה. רק אדרבה דצריך שבועה. והוא אומר דרוצה לישבע [ולא הוי ממון עדיין] כמו דשם [בדינא דרמ"א הנ"ל] באמת אין מורידין לנכסים קודם שנשבע. אע"ג דלא ירצה המלוה לישבע [ושם] הוי שבועה דרבנן. אעפ"כ דכיון דכופין לישבע לא חשוב מיגו [על מה שאמר לפני העדים דיש לו כך וכך עליו] וא"כ גם בכאן [לא חשוב מיגו] [דהפסק ב"ד הוי לענין השבועה] וא"כ הוי שפיר אח"כ מחויב, דכיון דלא חשיב בשעת מעשה מיגו וא"כ לאח"כ צריך שבועה [דווקא] דהא מכבר הודה [בפני ב"ד] וחשוב כאילו הודה בפני עדים. ולא הוי מיגו דהא מכבר הודה. ותו השתא ליכא מיגו דהמיגו [מהני] היכא דתוכ"ד [הראשון הוי] גם הטענה שהוא לזכותו [הוא] נאמן במיגו, אבל הכא הנה באמת דהוי כמו עדים, והוי הדין דלזכות לא חשבינן [דיבורו] רק מה דאמר לחוב, וא"כ הוי עיקר [חיוב] השבועה לאחר כדי דיבור. [ולא הוי מיגו ביורדין לנכסים]:

משא"כ במודה במקצת, פריך רבה שפיר. מפני מה אמרה תורה כו' ומורידין לנכסים [להימני' במיגו] וא"ל דלא חשיב מיגו וא"כ רוצה [ב"ד] מחייבו אח"כ, וא"כ הוי הודאה לאח"כ. וא"כ הוי הודה במנה שאינו יכול לכפור וא"כ בשומרים שפיר הוי הך תירוץ דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. משא"כ במודה במקצת לא שייך זאת ומקשה רבה שפיר ומתורץ מה דהקשו המפורשים על הך דעה דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן:

סימן ח

סוגיא דמעמד שלשתן בשו"ע סימן קכו

(א) גיטין דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה קסבר ר"פ כו'. וא"ת ולר"פ ורב גופא אמאי לא אוקי מתניתין במעמד שלשתן אפילו אינן צבורין וכי תימא משום דלא משמע ליה לישנא דמתניתין במעמד שלשתן א"כ מהאי טעמא הוה ליה למימר דר"פ לא אמר כרב זביד. וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בה' זכיה ומתנה דבמתנה נמי אמרינן תן כזכי ודלא כשיטת התוס' לעיל לחלק בין חוב למתנה. אמאי לא אמרינן דטעמא דרב משום דתן כזכי אפילו במתנה יעו"ש:

וי"ל משום דהנה י"ל הפי' בשיטת הרי"ף דס"ל בתן לא מצי לחזור. ואמאי לאחר מיתה לא יתן. משום דבאמת הא איתא בשו"ע (א) דאין השליח יכול לתפוס בעד חובו על המלוה דהאומר תן הוי כתנאי ע"מ שתתן לידו אפילו דאם הוי כזכי. מ"מ [ע"מ] שיבוא לידו אח"כ. וכל זמן שלא הגיע לידו עדיין הוא ברשות המשלח. אך דאעפ"כ קשה אמאי לא יתנו לאחר מיתה. והנה הפ"י הקשה אמאי הוי זכות בשטר שחרור הא בין כך קודם נתינה אוכל באיסור בתרומה וה"נ בשפחה כנענית באיסור ומכ"ש אם הוי הזכי' רק על התנאי דאסור בתרומה ובשפחה ובבת חורין עד שנתקיים התנאי דהא הוי כן הדין דתנאי שיוכל לקיים באונס אסור בתרווייהו יעו"ש בגיטין (ב) וי"ל משום דהנה איתא לקמן בדף מ"ב ע"ב. אבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור אי אינו מכור כו' א"ר אבא ת"ש ויליד בית מה ת"ל בית אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כ"ש כו' ת"ל קנין כספו ויליד ביתו כו' אף קנין כספו אע"פ שאינו שוה כלום אוכל. ואי ס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא. ומשני שם איכא עבד טרפה. והקשו שם בתוס' בד"ה מי איכא עבדא. וא"ת ונהי דאינו מוכר וכו' מ"מ הא יכול למכרו כולו לגמרי יעו"ש בס' פ"י מה שתירץ שם על קושית תוס' זו. והנה התוס' כתב שם בד"ה מעוכב גט שחרור. דכיון דאוכל בתרומה מותר בשפחה יעו"ש. וא"כ בכאן רשאי לאכול בתרומה ומותר בשפחה דהא משם (ג) מוכח דמאי דיכול למזדבן לקנסא מיקרי שוה כסף לענין תרומה. וא"כ הא לקנס הוי שלו [של האדון] דהא קנס מגיע אם יגחנו שור ואם יגחנו וימות ממילא תו לא יכול לקיים התנאי ליתן לאחר מיתה לעבד. וא"כ ממילא בטל השחרור למפרע. וא"כ הוי שלו לענין קנס ורשאי לאכול בתרומה מכח דהוי קנין כספו, וא"כ רשאי לישא שפחה ג"כ כמ"ש התוס':

וא"כ משו"ה [מיושב נמי הקו' על הרי"ף אמאי] לא יתנו לאחר מיתה. דהנה הר"ן כתב בקידושין דאיכא מ"ד דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דאח"כ הוי חוב גדול נמשך מזה ולא היא דמקולי פרוזבול שנו כאן וע"ש. וא"כ לאחר מיתה שפיר נתבטל הזכות ונתבטלה השליחות. דהא קשה [קו' הפ"י הנ"ל] דאסור בתרומה ובשפחה. וא"ל כנ"ל דהוי עבד שלו לענין קנס. דהא באמת כ' הפרישה וכן הוא בשו"ע אה"ע סימן ק"מ ס"ז וס"ח. דאם אמר זכה כו' והנה אם האשה לא עשאתו שליח לקבלה הוי עכ"פ שליח להולכה עיי"ש וא"כ ה"נ אם לא ירצה העבד הוי עכ"פ שליח להולכה וא"כ הוי הדין דכופין לקיים דברי המת וכופין את היורשים לעשותו בן חורין. והנה הדין היכא דכופין הוי מעשה ידיו של עבד וכמו דאיתא לקמן גבי חצי עבד וחצי בן חורין. ועוד כמ"ש הפוסקים היכא דכופין מיד זכה העבד בעצמו לענין מעשה ידיו וא"כ הא לקמן גבי מעוכב גט שחרור הוי אבעיא בש"ם אם מגיע קנס לאדון דכיון דמעשה ידיו אינו שלו. וא"כ בכאן בלא"ה אין מגיע קנס. אך דמצי לאכול בתרומה ומותר בשפחה מכח דעדיין הוי עבד והוא מיקרי אדון. וא"כ שפיר נאסר מיד דלמא ימטי השטר שחרור [לידו] והוי אין עבד למפרע ואסור בשפחה ובתרומה, וא"ל דלענין קנס דהא קנס בלא"ה לא הוי של רבו, וא"כ מתבטל השליחות וזה הטעם של הרי"ף:

וממילא מיושב קו' הפ"י הנ"ל דמאי מקשינן לרב דילמא הטעם משום תן כזכי משום דאך לרב א"א לומר כן דא"כ ל"ל צבורין. תיפוק ליה מכח מצוה לקיים דברי המת כקו' התוס' א"ו דרב לא ס"ל כן דמצוה לקיים דברי המת כמ"ש התוס' וא"כ ע"כ צ"ל דלא איירי דמסר מיד ליד ופריך שפיר לרב. משא"כ לפסק הלכה דפסקינן כמ"ד מצוה לקיים דברי המת וא"ש הרי"ף:

ולפ"ז מיושב מה דרבנן משיבין לר"מ דאמר חוב הוא לו שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה. והלא מה אם ירצה שלא לזונו כו'. דהנה הפ"י מקשה דלפי שיטתו דר"מ קשה במה הוי זכות לעבד במאי דאינו משוחרר מעכשיו ממ"נ אם יבוא הג"ש ליד העבד ממילא משם ואילך הוי משוחרר בע"כ. ולמפרע רשאי לאכול בתרומה ומותר בשפחה, ואם לא ימטי לידו לא הוי כלל משוחרר דהא הוי תנאי:

אך י"ל משום דנ"מ. דהנה בתומים (ד) כתב דגבי פרעון יכול לזכות שלא בפניו דכיון דמאי דהוי לענין פירעון נתינה אפילו בע"כ אע"ג דלענין בתי ערי חומה נתינה בע"כ לא הוי נתינה. משום דשם הוי הפסד מיד. משא"כ בפירעון דלא הוי הפסד מיד (ה) וא"כ אפילו שלא בפניו נמי. וא"כ שפיר נ"מ דאם נימא דהוי משוחרר מיד על תנאי וא"כ יכול לזכות שלא בפניו. אך אם נימא דלא הוי שליח אינו יכול ליתן שלא בפניו, וא"כ יש נ"מ לענין משם ולהלן שיתן לאחר עבורו. וא"כ הוי שפיר חוב דכיון דנ"מ וכמו דאיתא בחו"מ סי' קצ"ו. וא"כ אפילו אם ירצה העבד אח"כ דכיון דבשעת מעשה לא ידענו דהוי זכות [לעבד] אך אם נימא דעכ"פ (ו) הוי הפסד וא"כ בל"ה אינו רשאי ליתן שלא בפניו. והדרא הקו' מאי חוב הוא לעבד. אך באמת הא לא הוי הפסד אם נימא דזכה בו על תנאי ויוכל ליתן שלא בפניו דהנה הרשב"א הקשה הא מצי להפקיר. אך אם נימא כמו שהקשו התוס' לקמן (ז) שדי' לצרה בשעתה וא"כ לק"מ מהפקיר. והנה מה שתירצו התוס' [דאע"פ] דלא הוי חוב אבל עכ"פ זכות נמי לא הוי. אך עכ"פ הפסד לא הוי וא"כ שפיר הוי נתינה שלא בפניו נתינה. אך אם אמרינן כקושית התוס' (ח) דמכח דהוי בידו לא אמרינן דלא חשיב [זכות] וא"כ שפיר הוי הפסד. והנה גבי אי שתקת שתקת ואי לא אהדרינן שטרא למרא (ט) [מוכח] משום דמה דהוי ביד אדם לעשות הוי כאילו כבר עשוי. א"כ בכאן נמי הוי כאילו כבר עשוי. אך הסמ"ע (י) כ' דלא אמרינן אי לא שתקת אהדרא רק בדבר שיש לו ריוח אך בדבר שאין לו ריוח אפשר דלא יעשה כן. ואם כן זו הפירוש דרבנן [מקשין לר"מ] דהוי חוב בתרומה. קשה ממ"נ אם יבוא [השחרור] ליד עבד ממילא משוחרר. ואם לא יבוא ליד עבד לא יהא משוחרר. וא"כ לא הוי חוב. אך דנאמר דנ"מ לענין שלא בפניו והוי תוב משם ולהלן. אך באמת הא בלא"ה לא מהני שלא בפניו מכת דהוי מיד הפסד. וא"ל דהא בידו להפקיר א"כ אמרינן כאילו כבר עשוי. וע"ז שפיר מקשה והלא מה אם ירצה שלא לזונו רשאי. וא"כ אין ריוח לאדון בשחרור ולא אמרינן כאילו כבר הפקיר. וא"כ חשיב פסידא ולא מהני שלא בפניו. א"כ ליכא נ"מ וממ"נ לא הוי חוב או דימטי לידיה ומה איכפת ליה דיהא משוחרר למפרע ומעשה ידיו הוי שלו. וע"ז אמר ר"מ השבתוני על המזונות ומה תשיבוני על התרומה. דהנה באמת ר"מ ספוקי מספקא ליה אי אמרינן ברירה. וכמ"ש התוס' לקמן בגיטין (כ) ומדאורייתא לחומרא אמרינן אין ברירה. וע"ש בס' פ"י. והנה רש"י שם כ' ולא דמי לכל התנאים משום שבידם לקיימם ודעתם לקיימם ולא תשיב ברירה וע"ש. וא"כ בשלמא אם הוי זכות א"כ בודאי ירצה העבד ולא הוי נכנס בסוג הברירה משום דודאי יקיים וכמ"ש רש"י, משא"כ אם תשיב תוב וא"כ אפילו ירצה העבד אח"כ אך בשעת נתינתו ליד השליח לא הוברר הדבר וזה פריך ר"מ. והלא תוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות וא"כ הוי אין ברירה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא. ר"ל הך גט גופא ופסול הוא ממילא בתרומה וא"כ בודאי ירצה דכיון דתו ליכא חוב. דמכאן ולהבא הוי בלא"ה משוחרר. ולמפרע רשאי לאכול בתרומה וכמ"ש לעיל ועיי"ש. או דלא תשיב פסידא וא"כ שפיר ביד האדון לקיים תנאי. וע"ז אמר ר"מ שביק ליה וערק אזיל לעלמא ולא הוי בידו לקיים התנאי. ומתורץ שפיר קושית התוס' בד"ה וכ"ת כו':

ולפ"ז מתורץ קו' התוס' בד"ה עבדא בהפקירא. וא"ת עבד קטן וכו'. דהנה עמ"ש לעיל הטעם משום דקנס שלו ורשאי לאכול בתרומה. והנה לפי סברת התוס' בחגיגה (ל) דלא מיקרי אדון הואיל והדין דכופין לשחררו יעו"ש. וא"כ ג"כ כאן דכיון דאינו רשאי לחזור. אך באמת הוי הדין דגבי תנאי אם שניהם לא ירצו לקיים התנאי יכול לבטל הגט יעו"ש (מ) והנה לפ"ז בכאן כ"ע מודו דיכול לבטל דהא לא יכולין לכופו לקיים התנאי היכא דשניהם אינם רוצים. וא"כ כיון דהוי חוב והעבד לא ירצה וא"כ אם האדון ג"כ לא ירצה ממילא יכול לבטל. וא"כ שפיר מיקרי אדון. אך אם הוי זכות ממילא לא מיקרי אדון. וטעמא דרבנן הוי משום דס"ל המפקיר עבדו אינו יוצא לחירות ואסור בשפחה ובבת חורין וא"כ שפיר איכא זכות. ורבנן מקשין לר"מ. ממ"נ אם ס"ל דהמפקיר עבדו אינו יוצא לחירות ממילא מקרי זכות. ואלא דס"ל לר"מ דיוצא לחירות וא"כ כיון דליכא ריוח בשחרור ובהפקר דאם ירצה שלא לזונו וכמ"ש לעיל וא"כ חשיב פסידא וא"כ לא הוי ג"כ חוב וכמ"ש לעיל. דבשלמא אם הוי ס"ל דהמפקיר עבדו אינו יוצא לחירות וא"כ לא חשיב פסידא. דהא ביד האדון להפסידו ולאסרו בתרומה ובשפחה ובבת חורין. והא ראיה דמשו"ה תשיב השחרור זכות לעבד וא"כ מתורץ קושית התוס' ד"ה עבדא. דמקשו והא דקאמר התם והא קיי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה מנלן והא רבנן פליגי על ר"מ ולית להו עבדא בהפקירא ניחא ליה ע"ש. דבאמת גם רבנן מודו דעבדא בהפקירא ניחא ליה אך טעמא דרבנן משום דזכות דהא יכול להפקיר. וא"כ לרב הונא א"ל דבאמת כו"ע ס"ל דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות. אך קושית רבנן הוי כמש"ל דהא ליכא תוב דממ"נ אם יבוא לידו שפיר בלא"ה משוחרר וכמ"ש לעיל. וע"ז משני ר"מ מכח אין ברירה. משא"כ גבי קטן דהוי זכות. ול"ק [קושית התוס' דבקטן ל"ש בהפקירא ניחא ליה משום] דהא לא מיקרי אדון דכיון דאדון אינו יכול לחזור וממילא לא מגיע קנס ואסור בשפחה ובב"ח. ומתורץ קושית התוס' מעבד קטן:

ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה קסבר ר"פ שהבאתי לעיל בריש הסוגיא. משום דהנה הפוסקים (נ) הקשו למאן דס"ל דמעמד שלשתן הוי אפילו בע"כ הא לפי ה"א לא מהני בע"כ דאמר בהאי הנאה דקא משתני ליה בין מלוה ישנה וכו' גמר ומשעביד נפשי'. וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה (ס) דלפי [רבינו האי] והרא"ש שפסקו כר"נ לכשתלד מהני לדבר שלא בא לעולם וא"כ הוי טעמא למעמד שלשתן ולמה כ' הרא"ש בשמעתין דמעמד ג' הוי הלכתא בלא טעמא ע"ש:

וי"ל דהנה באמת אפילו אם אמרינן דמקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ לכאורה יכול לחזור קודם שב"ל (ע) אך הש"ך כ' בסי' קי"ב דאינו יכול לחזור (פ) דלא שייך חזרה במקצת:

אך הא הדין גבי אם אמר לאחר ל' יום בעינן דלאחר ל' יום יהא השטר בעולם או הכסף (צ) דהוי כמו שהיא בשעת מעשה דא"כ הוי צריכה להחזיר הכסף (ק) וא"כ בכאן [לענין חוב במעמ"ש] לא שייך זה דהא השתא לא נתן לו הכסף רק דצריך לחזור ומה נ"מ ליה דהא השתא ג"כ צריך להחזיר לזה הכסף. ומה נ"מ ללוה דיחזיר לו הכסף או למלוה ראשון [מה מועיל משתעבדנא] אך לר"מ כ' התוס' (ר) דמהני מעכשיו. דא"צ דיהא השטר בעולם, א"כ פריך שפיר דאפילו לר"מ מודה בלדבר שלא בל"ע וא"ל לכשתלד מהני עכ"פ בענין שיהא הכסף בעולם וכאן לא שייך זאת. וע"ז שפיר משני בהאי הנאה כו' גמיר ומשעביד נפשי' אם היה רוצה, וא"כ הוי הפי' דנעשה כמו שאמר משתעבדנא לך כו', וא"ל הא לא הוי הכסף [בעולם] דהא הוי הכסף (בשעת מעשה) בהאי הנאה ובע"כ (נמי מהני) דנעשה כמי שאמר בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ואינו יכול לחזור דהוי חזרה במקצת. וכמ"ש הש"ך בסי' קי"ב:

(ב) והנה י"ל קושית הפוסקים על הראב"ד שכ' (ש) דאם כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אינו יכול למחול. וא"כ לפי הא דאמרינן דבכל הלואה הוי הדין כן. א"כ אמאי ס"ל לשמואל דיכול למחול, וי"ל משום דהנה באמת הרשב"א הקשה דאם אמרינן המקנה לנולדים דלא קנה ויהא אינו חייב לפרוע גם למלוה ראשון. וכ' הרשב"א שני תירוצים. חדא דכוונת המלוה ראשון באם דעדיין לא יקנה השני יהא חייב לו להראשון. ועוד דלא הוי אתי מחמתך כיון דלא קנה וע"ש. והנה הפוסקים כ' דאם כתב משתעבדנא לך כו' הא אין ברירה. ומש"ה כ' דהוי רק מדרבנן, והנה הא [דהמוכר שט"ח] יכול למחול הוי הטעם משום דקנין [שטרות] מדרבנן. וא"כ הוא הדין דנקנה מטעם ערב ומטעם עבד כנעני, וכמו דאיתא בקדושין (ת) היכא דאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין שניהם. ה"נ הכא דכיון [דאם אמרינן] דהדין דפטור מן הראשון וכמ"ש הרשב"א. א"כ נתחייב להשני השתא מדין ערב. וא"ל דלא חסר השני כלום משועבד מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני, וא"כ כיון דנקנה מדרבנן עכ"פ אתי מחמתך קרינן וממילא שפיר פטור מן הראשון דהוי קנין מדאורייתא [ואמאי יכול למחול]:

אך באמת הנה הפ"י כ' דלא צריך למילף מעבד כנעני דבלא"ה הא הוי זכין לאדם שלא בפניו והוי מטעם שליחות. והנה איתא בתשובת מהרי"ט בסי' צ"ג. וכן הוא בשו"ע חו"מ (א) דאין השליח יכול להחזיק החפץ לעצמו. והנה טעמא מילתא מהר"ן, דאינו יוצא מרשות לרשות. דהא יד השליח במקום הבעלים עומד והוי כאילו הוי הוא בעצמו הבעלים והאיך יכול לזכות לעצמו אח"כ וא"כ ה"נ (ב) להיפוך אם הוא נעשה שליח אח"כ והוא עומד במקום הבעלים ולא יצא כלל מרשותו דוק ותשכח וא"כ מש"ה אין שייך בכאן הטעם מהשליחות. אך דצ"ל דיליף מעבד כנעני ושם אין הטעם מכח שליחות דמי איכא מידי דהוא לא יכול לצאת בכסף דלית ליה כסף וע"ש בר"ן, אך רב דפסיק כר"מ דהכסף לא מהני אם מקנה ע"מ שתצא לחירות א"כ הכסף ע"י אחרים וא"כ שפיר יכול למילף מעבד כנעני. משא"כ שמואל דפסק כרבנן, יעו"ש בתוס' בקדושין וא"כ לא יכול למילף כלל מעבד כנעני וצ"ל רק מכח שליחות, ובכה"ג ל"ש שליחות, וא"כ הוי הקנין רק מדרבנן ושפיר יכול למחול וא"כ מתורץ (ג) דאנן פסקינן כרב דפסק כר"מ דלא מהני תנאי ע"מ שתצא לחירות ושפיר משתעבד השתא מדין ערב ומדין עבד כנעני, ומתורץ קו' הפוסקים:

והנה אם נימא כמ"ש הרשב"א, דבאמת גם המלוה הראשון אינו יכול לתבעו. וא"כ שפיר גם לדשלב"ל נקנה השתא מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני אך דלא שייך שליחות וא"כ הוי דוקא מטעם עבד כנעני ודוקא לר"מ ורב לשיטתו פסק כר"מ. וא"כ ה"פ קא סבר ר"פ כי אמר רב ל"ש במלוה ול"ש בפקדון. דהוה הטעם כאילו אמר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ול"ק [הא דאמר ליה רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים כו'] דבאמת משועבד מכח ערב ומדין עבד כנעני ורב הא פסק כר"מ. והנה אם בבריא איירי מתניתין וע"כ מתניתין אתיא כר"מ. והא שם אמר ר"מ גופא דכסף רק ע"י אחרים דלא מהני תנאה. וא"כ מעמד שלשתן הוי גם בהלואה ומכח ערב ומכח עבד כנעני משא"כ אם מוקי בשכיב מרע א"ל דבאמת מתניתין אתיא כרבנן. ולא רצה לאוקמי כר"מ דכיחידאי לא מוקמינן אפילו אם סובר כן וכמ"ש לעיל וע"ש. וא"ל לרבנן אמאי לא יתנו לאחר מיתה. ויש לומר דהתוס' כתב בב"ב (ד) דהמצוה לקיים דברי המת לא שייך רק בשכיב מרע דכיון דכוונתו לאחר מותו, וא"כ גם בשחרור העבד הוי כוונתו מהיום אם ימות וא"כ שפיר שייך מצוה לקיים דברי המת. וא"כ לאחר מותו הא מעשה ידיו של עבד וא"כ אין מגיע קנס [לרבו]. והוי שפיר לאחר מיתה חוב לו ונתבטל השליחות וכמ"ש לעיל. וא"כ מתורץ שפיר קושית התוס':

והנה הדין (ה) אם מחל לו החוב בעד מקח אם במקום דנקנה בכסף לבד שפיר נקנה לו בעד מחילה. והיכא דאין נקנה לו בכסף דהיינו באתרא דכותבין שטרא ממילא צריך לשלם לו החוב וא"כ הוי כסברת הרשב"א בתירוץ הראשון דלעיל וע"ש היטב. ולפ"ז מתורץ ג"כ הרא"ש דלפי המסקנא ע"כ לא אמרינן דנעשה כאומר לו משתעבדנא לך וכו'. (דא"כ) [דאל"כ] קשה לר"מ גופי' אמאי ס"ל בקדושין דיכול למחול, ומש"ה כ' הרא"ש דהוי הלכתא בלא טעמא:

(ג) ועוד י"ל קושית הפוסקים על הראב"ד שהובא לעיל משום דהנה הרשב"א מסופק אם אמר לכל דאתי מחמתיך והראשון מוכרה לשני אם השעבוד הוי גם לזה. והנה התומים כ' דמוכח מהר"ן שהקשה האיך אמרינן משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתיך. ותירץ הר"ן דאפשר דנשתעבד לכל העולם בזה אחר זה. וא"כ מוכרח דמהני. ואפ"ל [דלא מוכח] דבאמת לא מהני אם מכר הראשון להשני אך דמצי להשתעבד לכל העולם דהיינו דלוקח ימכור להמוכר והמוכר חוזר וימכור להשני וא"כ ע"כ לשיטת ר"ת דהשעבוד הגוף נשאר להמוכר דאל"כ לא מצי הראשון למכור להמוכר דאך אם ישאר השעבוד הגוף שפיר מצי למכור וכמ"ש הש"ך:

אך הא הפ"י כ' דמשעה דנתברר שפיר שייך ברירה אך דעיקר דאין ברירה הוא לענין דיתחיל למפרע, אך במעמד שלשתן לא שייך דיקנה מכאן ולהבא משעה דהוי מעמד שלשתן. דהא בעינן דהכסף יהיה בעולם משא"כ לענין כסף ל"ש דהא השתא צריך ג"כ לשלם ומה לי שחייב לראשון או לשני כמ"ש לעיל דכיון דלא אמרינן [בהאי הנאה דקא] משתני' ליה וכו' משא"כ לגבי שטר שפיר הוי השטר בעולם ובהשטר נכתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתיך. ומתורץ קושית הפוסקים על הראב"ד:

ולפי הנ"ל י"ל ג"כ קושית הפ"י דהתוס' כ' (ו) דא"צ דליהוי דוקא בחד גוונא [רישא וסיפא] (ז) וי"ל משום דבאמת הוי הטעם של רבנן כמ"ש לעיל מכח הפקר. אך י"ל דבאמת הא המהרש"א כ' דהוי הפי' משום שהוא קנינו. ר"ל דיכול לעשות בע"כ. והקשה הפ"י דאין לשון המתניתין כן. וי"ל דבאמת לפי שיטת ר"ת הוי דוקא (תן כזכי רק בחוב ורק בשחרור הטעם משום) אי לאו דעביד ליה נייחא נפשא כו' וכן במתנה אי לאו דעביד ליה נייחא נפשא אבל בגט לא אמרינן תן כזכי אפילו אם האשה רצתה וא"כ מש"ה צ"ל דהוי זכות, דאל"כ איך שייך דמשום דעביד ליה נייחא נפשא יעשה לו חוב. וא"כ שפיר אמרו רבנן לר"מ דהוי זכות דמה אילו אם ירצה שלא לזונו וא"ל דפסלו מתרומה ומשפחה. וע"ז משני שפיר רבנן (מפני שהוא קנינו) ר"ל כסברת מהרש"א דיכול ליתן לאחר בעל כרחו וא"כ יזרוק ספק קרוב לו ספק קרוב לאחרים (ח) ומש"ה שפיר הוי זכות ובמזונות בלא"ה פטור:

והנה לא משכחת ספק קרוב לו ספק קרוב לעבד רק אם שניהם יכולין לשמרו, וא"כ כיון דמספק הוי הדין דעבד מיקרי מוחזק בעצמו, ואי אפשר לברר הספק וא"כ הוי כמו הפקר דהא בודאי הפקיר [אותו] והוי ממילא הפקר דכיון דאינו יכול לשעבד [עמו] וא"כ הא הדין דגבי שטר שחרור של שכ"מ דאינו חוזר בעבד הואיל ויצא [עליו] שם שחרור וכ' התוס' לעיל בדף ט' ע"א ד"ה ואינו חוזר בעבד. דכוונתו באמת מהיום אם ימות רק דכוונתו כמו שיאמרו לו חכמים. וא"כ קשה דבכאן לא יצא [עליו] שם שחרור, דממ"נ אם כוונתו לאם ימות תו לא הוי זכות. דמה הוי הזכות דאי בעי מפקיר או דיזרוק לאחרים ספק קרוב לו. הא אם ימות ממילא הוי הדין דהמפקיר עבדו ומת יוצא לחירות. וא"כ בלא"ה אם ימות יוצא לחירות:

ובזה מיושב מה דהקשה הפ"י לשיטת הרי"ף והרמב"ם נימא דמש"ה נקיט תנו בשכ"מ כי היכי לאשמעינן דאפילו רבנן מודו דלאחר מיתה לא יתנו. דלפמ"ש בשכ"מ ליכא רבותא דודאי ל"ש תן כזכי בעבד בשכ"מ וכמ"ש כנ"ל [דאם ימות ליכא זכות ומתנת שכ"מ הוי רק לאח"מ] ובזה מיושב (ט) דלכאורה אם אמרינן דמתניתין איירי במתנת שכ"מ במקצת ובעי קנין. וא"כ תו אינו יכול לחזור ס"ל להך מקשן. וכמ"ש התוס' שם בב"ב דזה תליא בזה אם חזרה בעי קנין לא מהני חזרה יעו"ש. וא"כ אין כוונתו לאחר מיתה. וא"כ שפיר הוי זכות ואמאי לרבנן לא יתנו לאחר מיתה. וא"כ [הא] דאמר וממאי דלא קנה דלמא קנה, ר"ל דהנה איתא לקמן אם הוי בשחרור קנין אעפ"כ צריך שטר שחרור וא"כ [חזינן] דלא ס"ל דהמפקיר עבדו ומת יצא לחירות (י) רק [ע"כ משום] דהוי קנין ותו [ממילא] לא הוי זכות. דכיון דעיקר הזכות הוי דאם ירצה יפקיר. וכאן אי אפשר להפקיר דכיון דל"ל ממונא בגוי' האיך יכול להפקיר או למכור מאי דהוי רק איסור ואו לפמ"ש לעיל הוי הפי' משום דיזרוק לו ספק קרוב כו' ולזכות ע"י אחר, והנה לפי סברת רבנן האיך משכחת בע"כ אם ימכור לאחר [כמ"ש המהרש"א הנ"ל] דז"א דהא כיון דלית ליה ממון גביה תו א"א למכור לאחר בע"כ ואם מתורת הפקר ז"א דהא כיון דל"ל ממונא גביה תו אי אפשר בע"כ דכיון דליכא גבי' ממון רק איסור הוא דרמיא עליו ובעינן הפקר דיהא ראוי לזכות בו לכל העולם ובכסף ע"י אחרים נמי לא הוי רק מטעם זכות לרבנן כמ"ש הרי"ף והרמב"ם בקדושין יע"ש הוי רק מטעם דיכול למכור ובכאן אי אפשר למכור לאחר. אך גבי גיטי נשים הוי בלא קנין ושחרור עבדים וגיטי נשים בחד בבא וא"כ ע"כ איירי בלא קנין וא"כ דומיא דרישא דמיירי בלא קנין. ר"ל דבין גיטי נשים ובין שחרורי עבדים הוי הכל בלא קנין א"כ אפילו האי נמי בלא קנין. ר"ל סיפא מוכרח דאיירי בלא קנין ר"ל דמוכרח [מרישא דשחרור עבדים לא יתנו לאח"מ] דיכול לחזור בו. וא"כ הוי כוונתו רק לאחר מיתה. [ולא הוי זכות] וא"כ קנה בלא קנין דתליא זה בזה, (כנ"ל דאם דוקא בקנין אין יכול לחזור והוי זכות):

אי נמי ה"פ וממאי דלמא דקנה מני', ר"ל דבאמת איירי בבריא וע"ז שפיר אמר דומיא דרישא דגיטי נשים דאיירי בלא קנין דגט ושחרור בחד בבא, וא"כ ע"כ שחרורי עבדים איירי בשכ"מ כמ"ש לעיל. אך האי [סיפא דתני מנה] נמי בלא קנין ובשכ"מ. דע"כ מיירי בחד גברא כמ"ש התוס' והיותר נ"ל דאף האי נמי דקאמר הש"ס קאי לענין שטר שחרור דהוי בחד בבא עם גיטי נשים ומסתמא איירי הכל בענין אחד:

(ד) והנה י"ל קושית התוס' ד"ה עבדא כו' דהקשו מעבד קטן ישראל. דהנה לר"מ א"ל דהוי הטעם, דהא באמת הוו עידי חתימה במקום עידי מסירה וכמ"ש הר"ן. דאי לא"ה הוי גם לר"מ צריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. וא"כ הא התומים מקשה. דאם (הוא) [השליש] אומר דהוי שליח להולכה האיך שייך הא הימניה דממ"נ אם יתן ליד האשה באמת כן דעתו. אך באמת בלאו הכי לפקדון לא חיישינן דהוי כמו (פקדון) [נפילה] דיחיד דאיתרמי דהוא אפקיד לזה [האיש] דהאשה עשאתו שליח משא"כ בכאן דהוי הכל שליחות ממילא ולא משום דעשה אותו העבד. וגם ל"ש לומר דהא הימנוהו דיאמר דהתחלה הוי מעיקרא. (כ) קשה הא באמת עדיו בחתומיו זכין לו והוי ההתחלה מעיקרא [משעת החתימה] וא"כ לא קאי [עדי] החתימה במקום עדי מסירה. ולר"מ בעינן דהוי עדי חתימה במקום עדי מסירה. אך באמת לא שייך הך טעמא. דאעפ"כ שייך הא הימנוהו ר"ל דלמא העבד גופא יעשה שליח לקבלה ויאמר דימסור השחרור לידיה. והוי נפילה דיחיד דהיינו פקדון דיחיד דיאמר השליח דימסור לידו בתורת קבלה. ובאמת אי הוי שליח להולכה לא מהני מה דהוי אח"כ שליח לקבלה משום דהוי שליח שלא ניתן להחזרה דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ומש"ה צ"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה משא"כ גבי עבד קטן לא שייך זאת, משום דלא מצי משוי שליח דאין קטן עושה שליח ובלא"ה אינו משוחרר דל"ש הא הימניה. ומתורץ שפיר קושית התוספות:

והנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית הפ"י מהסוגיא דב"ב ע"פ הך סברא דטעמא דחכמים הוי מכח הפקר וא"כ ה"פ דלמא איירי בקנה מידו וא"כ קניין ממון תו לא הוו ליה בגויה. והנה הדין דהיכא דזרק בענין דהוי שניהם יכולין לשמרו דזאת לא הוי יכול להתברר והוי ספק והוי הדין דכופין אותו כמו גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. וא"כ מיד הוי הפקר. ועוד דהש"ס אמר בהדיא גבי ספק דהוי כמו מעוכב גט שחרור. אך דהש"ס דוחה זאת דלמא יברר משא"כ בזה דא"א לברר והנה דנהוי ספק איזה מהם קודם זאת אין בידו לברר:

והנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית הפ"י בב"ב דעיקר הוכחה הוי מעבד דכיון דמש"ה לא יתנו לאחר מיתה הואיל דיכול לחזור וליכא זכות כמ"ש לעיל יעו"ש. וא"ל אם כן למה הביא כלל תנו מנה לפלוני. וי"ל דלא תימא דבאמת מתניתין איירי דלא נמסר. אך א"כ קשה כמ"ש המפורשים אמאי קתני לא יתנו לאחר מיתה גבי עבד דוקא ולא קתני גבי תנו מנה היכא דלא נמסר:

והנה הדין אם מכר את העבד ושייר לעצמו קנס הוי כמו שהוא שלו כמ"ש הפ"י בדף מ"ג בשם בנו הרב ליישב בזה קושית התוס' א"כ א"ש טפי מה שכתבתי לעיל ליישב בזה קושית התוס' והרי"ף ולשון דמה אילו ירצה וכו':

והנה י"ל עוד שיטת רש"י דקודם חזרה דבאמת א"ל דלא חזר רש"י (ועיין לקמן) דהנה י"ל דהחילוק הוי הכי דבאמת י"ל דלפי שיטת הרי"ף הוו עידי חתימה במקום עידי מסירה והנה באמת פקדון דיחיד לא חיישינן אבל דרבים חיישינן. והנה באמת אם הוי אמר הבעל לשליח שיהיה להולכה והשליח אמר דהוי שליח לקבלה ע"ז ל"ש הא הימני' וכמ"ש בס' התומים. אך באמת לא חיישינן משום דהוי פקדון דיחיד וכמ"ש בס' פ"י שם בדף ס"ד דכיון דאיהו הוי שליח לקבלה יפקיד אצל זה דהוי שליח לקבלה, אך באמת לא שייך כאן דכיון דס"ל דהוי זכות וא"כ א"צ לשליחות וא"כ שפיר צריך עידי מסירה משום דהוי הפקדון נפילה דרבים דשפיר חיישינן. וא"כ מש"ה לא יתנו לאחר מיתה משום דאם באמת הוי בכאן עידי מסירה אך אם נמסר לעבד הוי עידי חתימה ג"כ במקום עידי מסירה. ובאמת הוי כעין זיוף מתוכו דהא הם לא הוו עדים כלל ומש"ה לא יתנו לאחר מיתה משא"כ מחיים לא יכול לחזור משום דהא על זה ודאי מהימן דהוי שליח להולכה. וא"כ ע"ז שפיר הוו הם עדים דלא חזר דהא ע"ז שליח מהימן או דאינו יכול לחזור. וא"כ שפיר הם הוו במקום עדי מסירה וממילא הוי למפרע מכח עדיו בחתומיו זכין לו. משא"כ לאחר מיתה תו ל"ש דהם הוו עדים דהא שליח להולכה לא אפשר לאחר מותו. ומחיים לא מטי כלל לידיה וא"כ שפיר הוי כמו מזויף מתוכו:

והנה אפילו אם נימא דבאמת בגיטין לא קשה דאם יטעון דהוי שליח להולכה דעדיין אפשר לומר דשייך הא הימניה דהא אפשר לו דיתן הגט לאשה ותאמר האשה דבא לידה בזמן הכתוב. משא"כ בשטר שחרור אם נימא דבאמת עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ ממילא זכין לו למפרע א"כ ל"ש הא הימניה. וי"ל דלא סתרו דברי רש"י ז"ל דכאן קאי למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו והא דכתב רש"י לקמן דלא גרסינן זה כי היכי דלא תקשי למאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ ל"ק מה פריך על רב דלמא הטעם מכח חן כזכי וכמ"ש הפ"י, י"ל משום דהנה באמת התוס' הקשו לקמן אמרינן גבי שני יוסף בן שמעון ור"א דבעינן לר"מ דוקא מוכח מתוכו. והקשו מה דאמרינן גבי שנים ששלחו שני גיטין שוין אמרינן כר"מ אלמא דלא בעינן מוכח מתוכו. וי"ל משום דבאמת מש"ה לא מהני משום דממ"נ אם יבואו עדים אחרים ויעידו שהם היו עומדים בעת המסירה. קשה הא כתב הט"ז דאם עדים אחרים הם עידי חתימה ועדים אחרים הם עידי מסירה לא הוי חצי דבר משום דבאמת א"צ לשניהם רק די בכת אחת אך לחומרא בעלמא משא"כ בכאן דצריך לשתי כתי עדים והוי חצי דבר. וא"ל דהם גופייהו יעמדו אצל המסירה קשה דהא סברת הרי"ף (ל) הוי [מה] דלא אמרינן עדים כמי שנחקרה ולא חשיב מפי כתבם היינו דוקא אם תחת יד בע"ד. וא"כ מיד שנתן להבע"ד או להבעל או להשליח וא"כ הוי כמו שמעיד בע"פ דהא יכול לגבות או ליתן לבע"ד וא"כ הוי כמו שמעיד בע"פ. משא"כ היכא ביד העדים עדיין לא חשיב כאילו העידו דהא אם הם רוצים כבשייהו לשטרא. וע"ש דכ' הריטב"א דביבמות איירי בשטר ראיי' דלא הוי עדיין ביד הבע"ד. וע"ש מ"ש בס' התומים לפי מה שפי' הב"י שיטת הרי"ף לא הוי חשיב שטר אם לא ניתן באותו יום. דאל"כ הא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם ולא חשיב שטר רק אח"כ וע"ש. וא"כ בכאן לא חשיב שטר גט כלל דעדיין צריך להעיד בע"פ. ואם כן בידם שלא להעיד בע"פ שנמסר לפניהם ולא חשיב גט דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. זה הוי הטעם של ר"מ דלא מהני כלום בשני יוסף בן שמעון. משא"כ שם בשנים ששלחו שני גיטין הא הדין בחו"מ סי' קמ"ז דשני שטרות על מכר לא אמרינן מסתמא דנכתבו בפעם אחד וע"ש. וא"כ אם יתן שני גיטין לכל אחד שפיר הוי גט לכל אחד ואחד ממ"נ וא"כ הוי כמו שמעיד בע"פ דהא ראוי ליתן לכל אחד ואחד שני גיטין אפילו בלא עדותן בע"פ. ומתורץ קושית התוס' (וע"ש לקמן מ"ש והנה י"ל קושית התוס' בקידושין):

והנה בזה רק מתורץ הקושיא משנים ששלחו שני גיטין אך עדיין קשה גבי שני יוסף בן שמעון ל"ל דאמר רב אין מגרשין אלא זה בפני זה ממ"נ לר"א בלא"ה צריך להביא עידי מסירה ולר"מ הא ממ"נ קשה מי מעיד דהם זה בפני זה. אם עדים אחרים מעידין על זה הוי חצי דבר ואם עדי החתימה גופייהו העידו וא"כ בידם שלא להעיד כן וא"כ חשיב מפי כתבם. אלא ע"כ צ"ל דמדאורייתא לא חיישינן דלמא כתב יוסף ב"ש אחר וא"כ גם לפקדון לא חיישינן מדאורייתא כמו שמדמה ביבמות (מ) להדדי וע"ש. וא"כ לא נוכל לתרץ כן כמ"ש לעיל ומש"ה צ"ל דלא איירי דאמר זה. ומסר מיד וא"כ מש"ה פריך שפיר לרב אמאי מהני צבורין ומתורץ קושית הפ"י. וזה ג"כ כוונת רש"י דלא גרסינן זה כי היכי דלא תקשי לרב דלא ס"ל כן ובסוגיא זו מקשה הש"ס [אליבא] דרב. וא"כ מוכרת דרב לא ס"ל כן וכמ"ש לעיל. ומש"ה כ' רש"י שפיר דל"ג זה ומתורץ שפיר ולא חזר כלל רש"י. ומתורץ ג"כ הרי"ף דבאמת נוכל לומר דהסוגיא שלנו דמקשה מדמיא להדדי החשש דפקדון עם חששא דשני יוסף ב"ש לענין אם חיישינן מדאורייתא אך לפי פסק הלכה פסק הרי"ף דלשני יוסף ב"ש לא חיישינן מדאורייתא וא"כ גם רב ס"ל כן. וכן פסק הרי"ף דחיישינן לפקדון ומש"ה א"ש דלא יתנו לאחר מיתה מכח דהוי כמו מזוייף מתוכו. דכיון דעידי חתימה אינם ראוין להיות במקום עידי מסירה ואנחנו לא ידעינן ויסמכו על זה. משא"כ למיהדר לא מצי דע"ז שפיר הוו הם עדים. דעכ"פ הוי באמת להולכה וכמ"ש לעיל ע"ש:

והנה בהרשב"א איתא דגבי שליח להולכה לא שייך בגיטי נשים לומר אם איתא דלגירושין יהבי' לדידה יהבי ניהלה דכיון דלא הוי שליח לקבלה אפשר דהוי כסופא וע"ש. וא"כ א"ש גבי גיטי נשים גבי קבלה דאם יתנו לאשה שפיר הוו הם במקום עידי מסירה. ולאחר מיתה באמת לא יתנו לאשה כלל משא"כ הכא [בשחרורי עבדים] צריך לקיים התנאי כי היכי דלימטי לידיה כמו שהתנה המשחרר וכמ"ש לעיל וכמו דאיתא בשו"ע חו"מ סי' (נ) ובאמת הוי חשש דמזוייף מתוכו:

והנה באמת א"ש בלא"ה דהא בשעת קבלת הגט עדיין הבעל קיים וא"כ ל"ש דהוי מזויף מתוכו דבאמת אם יתן מיד הוי ראוין העדי חתימה להיות במקום עידי מסירה וא"כ לא חשיב כמו מזויף מתוכו משא"כ בשחרור דהוי על תנאי דימטי לידיה ובשעת מעשה דבעי דלימטי לידיה הוי כמו מזוייף מתוכו, ומתורץ כמ"ש לעיל ע"ש:

או י"ל דה"פ דלא הוו עידי מסירה רק עידי חתימה ואפילו היו עידי מסירה מ"מ אם לא ייחד לעדי מסירה הוי חד דיעה דלא מהני. כפי שמבואר בתומים אך באמת היכא דמהני הודאת בע"ד מהני אפילו לא היו עידי מסירה דכיון דבע"ד מודה דהוו עידי מסירה מהני. וא"כ לא מהני רק לענין ממון אך לענין איסור לא מהני כן. אך א"כ תו אינו יכול לחזור דהוי המפקיר עבדו דכופין אותו להוציא. משא"כ לאחר מיתה ל"ש זאת דהא עכ"פ הך שטר שחרור בטל דס"ל דגם המפקיר עבדו צריך עכ"פ גט שחרור וכמו דאיתא לחד תירוץ בתוס' לקמן בפ' השולח דף מ' ע"א בד"ה האמר כו' יעו"ש. והנה היכא דכופין תו לא יכול לבטל השליחות כמו דהדין גבי תרומה וכמו דאיתא ברמב"ם (ס) וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקוס וכמ"ש בסוגיא דנכתב ביום ונחתם בלילה. אך כיון דהוי חוב ל"ש לומר הודאת בע"ד. ואפשר לענין שפחה ל"ש דהמפקיר עבדו אסור ג"כ בשפחה מש"ה נקיט תרומה. ובגיטין הוי הטעם כמ"ש התוס' בדף ד' דמש"ה לא הוי הודאת בע"ד משום דחב לאחרים יעו"ש. ולרב [ניחא] כמ"ש לעיל דמוכרח מכח דמשני אין מגרשין אלא זה בפני זה:

והנה עוד י"ל מה דפי' רש"י ז"ל קודם חזרה דאינו יכול לחזור ואעפ"כ לא יתנו לאחר מיתה משום דהנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית התוס' משנים ששלחו שני גיטין ע"פ דבר [ולא חצי דבר] וא"כ מוכרח (דר"א בר"ש) [ר"ש בר"א] דס"ל ע"י אחרים דוקא ולא ע"י עצמו (ע) ואם כן אם ס"ל דעדי חתימה כרתי א"כ לא שייך הא הימני' דהא [גם] אם יתן ליד העבד אינו משוחרר. א"כ ממ"נ אם העדים מסירה [הם] אנשים אחרים א"כ הוי חצי דבר. ואלא הם עצמם הוי מפיהם ולא מפי כתבם:

אך עדיין לפי תירוץ המאור היכא דשייך הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ ל"ש מפיהם ולא מפי כתבם. אך דזה לא מהני רק לענין ממון ולא לענין איסורא. וא"כ זה הוא הפי' דל"ש הודאת בע"ד דכיון דהוי חוב לאחרים להעבד לענין תרומה ומש"ה אמר ומה אם ירצה שלא לזונו אך לענין איסור לא מהני. אך כיון דמהני לענין ממון ממילא כופין ומש"ה אינו יכול לחזור ולבטל השליחות, אך אם מת ל"ש כופין וא"כ עכ"פ בעי שטר שחרור אחר מדרבנן ומש"ה לא יתנו [לאחר מיתה] ומוכרח כן שיטת רש"י דמדנקיט [פלוגתא] ברישא. ובסיפא ליכא פלוגתא:

והנה לפמ"ש לעיל דזה הוא הפירוש בש"ס ומה אם ירצה שלא לזונו. וא"כ שייך הודאת בע"ד כמאה עדים דכיון דליכא חוב לאחריני. והנה לענין שפחה לא נקיט. די"ל משום דאם המפקיר עבדו אסור בשפחה א"כ לא חשיב חוב רק דאוכל בתרומה. וע"ז שפיר משני מפני שהוא קנינו. או י"ל דמה דאמר לענין זכות כי היכי דשייך תן כזכי דמי וע"ש מ"ש לעיל:

(ה) והנה י"ל קושית התוס' בקידושין (פ) דמנלן שלש מחלוקת בדבר וע"ש מה שהקשה הפ"י על תירוץ התוס' וי"ל משום דלפמ"ש לעיל הוי הפי' מכח ספק קרוב לאחר עבור העבד. והנה אם נימא דהוי הטעם דמהני יכול לשמרו משום תקנת עגונות וכאן ל"ש תקנת עגונות. והר"ן כתב דהוי הטעם דיכולה לשמרו הוי גט רק משום תק"ע וא"כ בעבד לא שייך וכמ"ש התוס' לעיל גבי בפני נכתב ונחתם. ועל קושית התוס' שם מתרץ הפ"י שם. וא"כ בקרוב כדי שיוכל לשמרו לא שייך זאת. וצ"ל דלמא יתרמי ספק כזה דלא ידעינן איזה מהן קודם אך למאן דס"ל עידי מסירה כרתי כתב בהג"א דהיכא דספק לעדים הוי כאילו לא היו עדים כן הביא הב"ש בה' קידושין אלא ע"כ צ"ל דס"ל עדי חתימה כרתי וא"כ קשה הא ל"ש הא הימניה וא"כ הוי דבר ולא חצי דבר. ואם הם העידי חתימה בעצמם הוו עדים מכ"ש דלא מהני דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. א"ו דשייך הא הימני' ומשוחרר ע"י עצמו ג"כ ומתורץ קושית התוס' וא"ל דלעיל בסוגיא דערכאות מוקי לה כר"א דעדי מסירה כרתי ולהנ"ל בע"כ דעדי חתימה כרתי י"ל הא דאמר הש"ס כדברי ר"מ בארבעה שפיר הוי כר"א:

(ו) והנה י"ל דברי רש"י קודם חזרה דמה דחזר אח"כ משום דבאמת בכאן קשה הא ל"ש הא הימני' דלפמ"ש התומים אם נימא דבאמת עשאו רק שליח להולכה וא"כ מה שייך הא והימני' [מדלא חש] דלמא יתן. הא הוא רוצה שיתן. אך באמת עדיין שפיר שייך הא הימני' דהא יתחיל הגט מזמן שנכתב בגט. אך גבי שחרור ז"א דהא באמת עדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש לעיל וע"ש. וא"כ ל"ש הא הימני' דממ"נ אם ימטי לידיה שפיר זכה לו למפרע וא"כ צריך עדי מסירה. אך דקשה הא ל"ש לומר כן דהנה לפי שיטת הרי"ף וכמ"ש הר"ן הוו עדי חתימה במקום עדי מסירה וא"כ הא דאמרינן מודה ר"א במזוייף מתוכו הוי הפי' דהא יסמוך עליהם. ר"ל דהם ניהוו במקום עדי מסירה ובאמת הם עדי שקר. וא"כ גם בכאן קשה דהא יסמוך עליהם ובאמת הם אינם יודעים כלל מעדות על המסירה דהא הוי [הגט] ביד אחר. ובלא עדי מסירה אחרים הוי אפשר לפקדון וא"כ הוי כמו מזוייף מתוכו ומש"ה יש לפסול משא"כ היכא דבא לידו וא"כ הוי הם שפיר במקום עדי מסירה. דהא עכ"פ זאת אמת היא דנשלח שיבוא ליד עבד עכ"פ בתורת שליחות להולכה. וא"כ זה אמת או דלא חזר מקודם או דאינו יכול לחזור דע"ז בודאי עשה שליח כדין דהא הימני' ע"ז דהוי שליח להולכה כדין. משא"כ לאחר מיתה לא שייך זאת. וא"כ הוי שפיר מכח מודה ר"א במזוייף מתוכו. אך זה הוי רק אמת למאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו משא"כ למאן דלא ס"ל ל"ש לחלק כן. ומש"ה מחק רש"י [תיבת זה] כי היכי דלא תקשי למאן דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו:

כללא דמלתא דלפמ"ש לעיל הוי הפי' לרבנן [דסברי] דזכות היא מכח דיזרוק לאחרים ספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"פ סברת המהרש"א דיכול לעשות כן מפני שהוא קנינו. אך למאן דס"ל עדי מסירה כרתי לא מהני משום דהוי כאילו היה בלא עדים וכסברת הג"א. וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל עדי חתימה כרתי וא"כ קשה ממ"נ האיך ידעינן שבא לידו בתורת שחרור דלמא הוי בתורת פקדון והא הימני' ל"ש בכאן וא"כ האיך יכול כלל לצאת בשטר שחרור [זה] דהא ל"ש הא הימני'. ואם יש עדי מסירה קשה ממ"נ אם הם עדים אחרים א"כ הוי דבר ולא חצי דבר ואם הם בעצמם עדים א"כ הוי מפיהם ולא מפי כתבם. א"ו דס"ל לרבנן דשטר ע"י אחרים מהני ג"כ א"כ שפיר שייך הא הימני'. ומתורץ שפיר קושית התוס' בקידושין:

והנה הא (דפי') [דפריך] בקידושין מכדי שמעינן לרבנן דאמרו זכות הוא כו'. ר"ל דממ"נ אם נימא דשטר ע"י אחרים אינו יוצא לחירות וא"כ לא ס"ל כסברת המהרש"א מפני שהוא קנינו, וא"כ צ"ל דלא ס"ל לרבנן דעבדא בהפקירא ניחא ליה והוי זכות, או דאם נימא דהוי זכות מכח מ"ש לעיל וא"כ אם נימא כסברת המהרש"א א"כ פשיטא דמוכח דשטר הוי ע"י אחרים:

והנה מ"ש לעיל דכיון דכוונתו לאחר מיתה א"כ ליכא זכות דיזרוק לאחרים ספק קרוב לו. דהא הוי כמו המפקיר עבדו ומת דיוצא לחירות וא"צ כלל גט שחרור, וא"ל דלמא היורשים יזרקו ספק קרוב לו דאין זה זכות דממ"נ אם נימא תן לא הוי כזכי עכ"פ הוו צריכין היורשים לשחררו כדין מצוה לאתר מיתה וכמ"ש לעיל וא"כ תו אינם יכולים היורשים למכרו דהא מעוכב גט שחרור אינו יכול למכרו לקנס. או דאין מגיע כלל קנס במעוכב גט שחרור וא"כ פשיטא דאין היורשין יכולים לזכות בע"כ לאחרים דכיון דאינם יכולין למכרו, ול"ש טעמא דסברת כמהרש"א וכמ"ש לעיל ועש"ה:

(ז) מה שהקשה התוס' מכח מצוה לקיים דברי המת, י"ל משום דא"כ כיון דהדין דאליבא דרבנן הוי תן כזכי לענין דאין יכול לחזור וא"כ מיד שאמר תן הוי ממון שאין יכול להוציאו בדיינים מאותו במסר לו וא"כ כיון דאין יכול להוציאו בדיינים וא"כ לא אפשר למיקני לאחר וא"כ כל כמה דליתא בבריא ליתא בשכ"מ וליתא גם במצוה לקיים דברי המת דכיון דבשעת מעשה תו אין יכול להוציאו בדיינים. וא"ל הואיל ואיתא במעמד שלשתן למאן דס"ל דמעמד שלשתן הוי ג"כ בהלואה אע"ג דאינו ברשותו. ז"א דהא כתבו התוס' בבכורות דף מ"ט ע"א ד"ה ה"מ דממון שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו נקנה במעמד שלשתן וא"כ לא הוי בבריא כלל ועיין לקמן חילוק שבין שכ"מ דהוי משמע דקני בשעת אמירה לבין מצוה מחמת מיתה ועיין בש"ע חו"מ סימן רנ"ב סעיף ב' בהגהת רמ"א. אך דזה הוי דמאי דאין יכול להקנות ממון שאינו יכול להוציאו כדיינים משום דהוי כמו דשלב"ל שאינו ברשותו, ואם כן מחמת מאי הוי בכאן אינו ברשותו הוא משום המקבל מתנה בעצמו ודמיא להא דאיתא בב"ב גבי בכור דבמלוה בעמו אפשר דאיהו גמר ומקנה כי היכי דניהוי ברשותו דיקנה. ומע"ש דהוי חולקין מכח דהוי ספיקא דדינא:

סימן ט

שאלה

אם עשה שליח במטלטלין למכור. והשליח מכר המטלטלין אגב קרקע של עצמו אם מהני. דאפשר לומר דכיון דאין המשלח מצי למכור אגב קרקעות אלו דאינן שלו ולא מועיל השליחות, דהוי כמו כל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי לשויא:

תשובה

לכאורה איכא למפשט מהא. דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך ופי' הרא"ש דהטעם הוא משום שליחות. והא כיון דהמעות הוי באמת של האשה. וא"כ אם האב בעצמו קיבל המעות שלא לזכות בהן רק ליתן לבתו ג"כ לא הוי מהני רק מטעם ערב. וא"כ באומר לבתו צאי וקבלי כו' דנא מהני לשיטת הרא"ש מטעם ערב כיון שלא דיבר עמו אמאי יהא מועיל מטעם שליחות. נימא דכל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי לשויא. אך י"ל משים דהנה בלא"ה קשה לפמ"ש הרא"ש דהוי כמו דיש שליחות לקטנה לזכותה וקשה הא גבי קידושי כסף הא לא חזרה שליחות אצל הבעל אך י"ל דבאמת גם להרא"ש הוי הטעם מכח ערב. אך דקשה ליה דהא לא דיבר עמו וכקו' התוס' והרא"ש. וע"ז פי' הרא"ש מטעם שליחות וא"כ לפ"ז נ"ק דהא לא דיבר עמו. דהא כיון דנעשית שליח של האב לענין זה לצוות ליתן לה והוי כדיבר עמו. ואזי שפיר הוי דין ערב. דהא כתב הט"ז בא"ע סימן כ"ט דאם אמרה תן מנה לפלוני והמקדש אמר כשאני נותן לפלוני הרי את מקודשת ני מקודשת מדין ערב. אע"פ שלא אמר אח"כ לאחר שנתן הרי את מקודשת לי. וא"כ בכאן נמי הוי. דתו אינה צריכה להיות שליח רק לענין זה שמצוה האב להיות מקודשת בזה שתקבל הכסף ואח"כ לא נעשית שליח בשעה שזכתה לעצמה. דכיון דאמר הבעל הן דרוצה לקדשה בקבלתה קודם הנתינה והוי נעשית האשה שליח לענין הצווי ליתן לה והוי כמו דיבר עמו. ואח"כ בשעה שנתן לה לא הוי כלל שליח רק כמו שצוה ליתן לאדם אחר ומהני מטעם ערב:

ובאמת עוד יש לפשוט מהא דאיתא בב"מ בעובדא דר"ג וזקנים מטלטלי אגב מקרקע הקנה להם לר"י ולר"ע אע"ג דהקרקע הוי רק לר"ע מ"מ זכו עניים בהמעשר אע"ג דהקרקע לא קנו הם הרי דמהני אגב קרקע של השליח. אך אפ"ל דיד גבאי עניים הוי עדיף. ויע"ש בב"ק דף ל"ו ע"כ דאיתא דאמר ר"י אנו יד עניים אנן ומהני מעמד שלשתן ליד הגבאי:

סימן י

שאלה

מעשה שנים שהיו שותפים בקרקע וטענו שניהם גוד או אגוד והחזיק אחד. אם יכולין אח"כ אשה או הב"ח לגבות:

תשובה

דהנה יש להסתפק בדין זה לפי מאי דאיתא בב"ק דף ל"ד ע"א. קדמו בע"ח והגביהו בין חב עד שלא הזיק כו' לא עשה ולא כלום כו' ושאני התם דא"ל אילו גבך הוי. לא מינך הוי גבי ליה כו'. והנה התוס' שם הקשו תימא, אז הוא בדין שיגבה שפשע בשמירתו, ותירצו דהטעם רק משום דניזק עדיף. אך דעת הרשב"א שם בחידושיו אינו כמו דעת התוס' ורש"י, רק דא"ל אפי' קדמת וגבית קודם שיזיק. ממך הוי גבינא. וא"כ הדין לפי שיטת הרשב"א הנ"ל, נהי דהדין דבע"ח גובה השבח מהלוקח. בכאן גבי גוד או אגוד. אינו גובה השבח. דיכול לומר לו לבע"ח אם הוי שלך מקודם. ג"כ הייתי יכול לכופך בגוד או אגוד והוי הקרקע והשבח שלי, וא"כ לא עדיפת מני' וא"ל דלא שייך נגד הבע"ח גוד אתה [וא"כ גם אגוד לא שייך כדאיתא בב"ב דף י"ג ע"א]. דזה אינו. דלא גרע מאם הוי השותף עני. דיכול לומר לו גוד או אגוד. משום דהוא אינו מעכב והמניעה לא באה ממנו (א) ז"א דהא גם בשור המזיק הוי הדין. דקודם העמדה בדין הוי שדיא עלי' דמרי' [כדאיתא בב"ק דף ל"ג ובחו"מ סי' ת"ז סעיף א'] והנה הבע"ח לא עמד בדין עם הניזק (ב) אלא ודאי דכיון דהדין דבעת ההיא אין צריך לעמוד רק עם הניזק דהוא הב"ח שלו שפיר שייך סברת הרשב"א הנ"ל. דאמר ליה אם הוי שלך הוי באמת עמדתי בדין עמך, אך השתא איני צריך לעמוד עמך בדין וכן נמי לענין גוד או אגוד אין צריך לטעון רק עם הלוה שהקרקע שלו:

וא"כ כיון דהדין כן. דהא איתא בח"מ בסי' קל"א סעיף ד' אם הערב בא אצל המלוה בזמנו והתרה בו שיתבע ממונו מהלוה, ואם לא יפטור מהערבות והמלוה האריך זמן להלוה כו' פטור מהערבות. ויש חולקין שם, אבל באמת בכאן כ"ע מודו דאם יאמר השותף המוחזק לב"ד אני נותן מעות לב"ד ויתנו למי שהוא חייב, וגם אם אין הב"ד רוצין דהיינו שלא הגיע זמן של החוב והאשה. מאי אית ליה גבי. דהא לא עדיף מערב דנכסי דאיניש אינון ערבין ליה, וכן אין אוסרין אותו בשביל זה הפקדון. כן איתא גבי אפוטרופסין בח"מ. יע"ש היטב, וא"כ צריך להתיישב בדין זה. אי אפשר דגוד או אגוד הוי רק תקנת חכמים ז"ל ובכה"ג לא אמרינן כן (ג):

סימן יא

למעשה שבא לפני.

והנה בדין דאיתא בחו"מ סימן ר"ה סעיף ז' אחד האונס את חבירו כו' או שהפחידו כו'. ושם בהג"ה מיהו יש חולקין וס"ל דאם הפחידו לא מיקרי אונס. דעביד אינש דגזים ולא עבד מהרי"ק שורש קפ"ו. ולכאורה היה אפשר לומר דבמתנה דאין צריך רק גלוי הדעת שם סעיף ו'. לבטל המתנה. ולא בעינן שיכירו באונסו אפשר דאפילו פחד מהני:

אך באמת איתא בתשובת מהרי"ק סימן קפ"ה. דאפי' במתנה גיזם לא מהני לבטל. דכתב וז"ל. וכן מוכח להדיא בספר אבן העזר (א) ומביא שם תשובת רבינו אשר וז"ל. וששאלתם אשה שמחלה כתובתה ונדוניה לבעלה מחילה גמורה. והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזם לגרשה. או לישא אחרת. מפני שאינה יולדת. אין זו טענת אונס לבטל המחילה. כי בדין היה עושה כדי לקיים וכו'. ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעה מקודם. אלמא דאפילו במחילה דשויא למתנה כמו שכתב רבינו משה פרק י' מהלכות מכירה הלכה ג' והמחילה מתנה הוא, דלא חשיב אונס ידוע במה שמגזם וכו':

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה