אור ברסלב

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר

יורה דעה

סימן א

דין דמעוברת ומניקת חבירו

הרמב"ם כתב בהלכות גירושין פרק י"א (א) הטעם דמעוברת חבירו לא ישא משום דחסה. ומקשים המפרשים הא זה הטעם אידחי' בש"ס (ב) [אלא הטעם משום סתם מעוברת למניקה קאי עיי"ש בלח"מ]. וי"ל ומקודם נתרץ גם הסמ"ג דכתב הטעם ג"כ משום דחסה וקשה עליו ג"כ כמו על הרמב"ם:

וי"ל משום דהנה הרמב"ם פסק בהלכות סוטה (ג) דאם הבעל בא ביאה אסורה מימיו אפילו ביאה אסורה מדרבנן אין המים בודקין את אשתו. וכתב הראב"ד הא דלא כהלכתא ופי' המל"מ [דהכי קשה ליה להראב"ד] דהא מעוברת חבירו ומינקת חבירו שותות לרבנן. אע"ג דבאמת הא בעינן שיקדים שכיבת בעל לבועל וא"כ אין הבעל מנוקה מעון מביאה אסורה מדרבנן עיי"ש. אך י"ל משום דהנה ביבמות בדף נ"ח ע"א אמר רב עמרם הא מילתא כו' ואנהרינהו לעיינין ממתני' כו'. יש חופה לפסולות. ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה האי ארוסה היכא משקה לה כו' ומתרץ ר"פ בע"ב האי תנא הוא דאמר אין מקנא כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנא כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא נשואה. והקשה רש"י והא איתא שלא שטיתי ארוסה משמע דהוי הסתירה כשהיא ארוסה עיי"ש. וי"ל משום דהנה התוס' בד"ה ונקה האיש מעון כו' מקשים וא"ת ואמאי לא תירץ דלא ידע הבעל דנסתרה דהא כי מתרץ ע"י גילגול ע"כ צ"ל דלא ידע הבעל חשיב מנוקה מעון עיי"ש:

וי"ל משום דהנה הפ"י כתב בכתובות דף מה ע"א שאני מוציא שם רע דחידוש הוא כו' ולא אמרינן דהוי חידוש דהא נכנסה לחופה וכתב הפ"י דכיון דזינתה מקודם חופה הוי חופה בטעות עיי"ש. ולכאורה קשה הא חייבי לאוין אם לא הכור הוי קידושין. אך י"ל דהנה הב"ש כתב בסימן קי"ז ס"ק ח' וכן איתא בתוס' (ד) בשם הירושלמי דאם זנתה תחתיו הוי מאוסה בעיניו ואין צריך לגרשה כו' עיי"ש וא"כ מ"ה הוי חשוב שפיר סמפון. והנה הר"ן כתב [החילוק בין חייבי לאוין לסמפון] דבשלמא באיסור חשיב שמא יתפייס משא"כ במומין אין אדם מתפייס במומין וא"כ חשיב בכאן (ה) כמו סמפון. והנה מש"ה מיושב קושית התוס' דלא מצי לשנויי דלא ידע דא"ב לא חשיב נשואה דהא הוי כמו סמפון דכיון דלא שייך נסתחפה שדהו בכה"ג וא"כ לא שייך לומר דלא ידע. דא"כ עדיין לא הוי נשואה, משא"כ בכאן דמשני ע"י גילגול וא"כ הא כתבו התוס' ביבמות בדף נ"ו ע"א בד"ה מת ונפלה לפני יבם כו' דהוי הדין דסמפון לא מבטל הקידושין רק אם נתודע אח"כ הסמפון יעש"ה וא"כ שם דהוי ע"י גילגול לא הוי נתודע לעולם דאפילו אם יבדקו המים מ"מ אפשר דהוי ע"י הסתירה דאח"כ נטמא וא"כ כיון דלא ידע מהסמפון לא נתבטלו הקידושין. משא"כ בכאן כיון דיבדקו המים וא"כ נתודע הסמפון ונתבטלו הקידושין דהיינו החופה. וא"כ ממ"נ לא יבדקו המים דאם יבדקו המים וממ"נ לא הוי נשואין ואין המים בודקין כי אם נשואה (ו):

אך עדיין קשה דהא באמת בכאן אמרה שלא שטיתי ארוסה ונשואה. וא"כ [ע"כ דאיירי דהוי] הדר נסתתר בנשואה לאחר שנתקנאה ונסתרה. וא"כ אפילו [דהש"ס] עדיין לא ידע מהגלגול מ"מ הא הב"ש כתב בסימן קי"ז ס"ק ח' אע"ג דהדין דמספק כגון בסוטה אסור להתייחד עמה ואמאי לא אמרינן כוון דמאוסה בעיניו בודאי לא יבא עליה וכתב הב"ש משום דמספק לא מאוסה בעיניו. והנה הרא"ש ביבמות פרק החולץ דף ל"ו ע"ב ס"ל [דלא כהב"ש] רק דבספק נמי מאוסה עיי"ש (ז) וא"כ שפיר הוי כאילו לא נתודע דהא אע"ג דיבדקו המים מ"מ נשאר עדיין בספק ולא ודאי דאם אפילו יבדקו המים מ"מ נשאר רק ספק דדילמא הוי הבדיקה על הקינוי והסתירה של אחר הנשואין וא"כ כיון דלא נתברר בודאי והוי הסמפון כאילו לא נתודע עדיין. וא"כ לא הוי סמפון כלל נתודע ולא בטלה להחופה (ח) אך הא הרמב"ם פסק דגבי אילינות אם בשעת הקינוי עדיין לא הוי לי' בנים אפילו הוי לי' בנים מאשה אחרת בין קינוי לשתי' מ"מ כיון דכבר אידחו. וכן אם בשעת קינוי ראויה לשתיה כגון שהיה לו בנים אע"ג דמת הבן ואין ראויה בשתיה מ"מ שותת דעיקר אזלינן בתר שעת קינוי (ט). וא"כ מש"ה [הכא] הא בשעת הקינוי שהיא בארוסה נדחה מלשתות דאין ראוים בעת ההוא בקינוי הלז לשתות דממ"נ אם ישתה השתא וא"כ אם יבדקו המים ואזי נתודע שינתה באירוסין וא"כ הוי נתודע הסמפון ונתבטלו הנשואין וא"כ לא הוי תחת אישך וא"כ ממ"נ לא יבדקו המים וא"כ נדחה מלשתות רק אם יקנא אח"כ לאחר הנשואין וא"כ קינוי הזאת של אירוסין נדחה מלשתות. וא"כ כיון דהש"ס לא ידע עדיין מגלגול א"כ תו לא מצי להשביע שלא שטיתי ארוסה (י). ומ"ה משני ר"פ האי תנא הוא דאמר אבל מקנא כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא נשואה וא"כ לא נדחה בשעת הקינוי מלשתות דנ"מ בהך קינוי לשתות כשהיא נשואה. וא"כ הוי עי"ז הפי' דשותה כקושית התוס' דאיירי דלא ידע בשעת מעשה מהסתירה וא"כ הוי מנוקה מעון כיון דלא ידע. וא"ל כנ"ל דא"כ הוי נתבטלה החופה דהוי סמפון. דהא קשה כנ"ל הא לא נתודע הסמפון. וא"ל הא נדחה בשעת הקינוי. דהא באמת לא נדחה בשעת מעשה [היינו] בשעת קינוי דנ"מ דישתה לאחר נשואין וא"כ השתא דאיסתתרה לאחר הנשואין לא נתודע הסמפון דהוי ספק דבספק לא מאוסה. (ואפי' למ"ש הרא"ש הנ"ל מ"מ כיון) דאפשר דהא דיבדקו המים הוי מכח דהשתא לאחר הנשואין נטמאת ולא מקודם הנשואין ולא הוי ודאי דנטמאת קודם הנשואין ולא נתודע הסמפון (כ) ומתורץ קו' רש"י הנ"ל:

ובזה מיושב קושית המל"מ הנ"ל (ל). ובזה מיושב נמי קושית התוס' (מ) דמקשים דאמאי קתני בסוטה טעמא דרבנן דמעוברת ומניקת חבירו שותה משום דיכול להפרישה ולכונסה משמע דא"צ גט ובאמת צריך גט עיי"ש. ובאמת י"ל משום דבאמת על קושית המל"מ הנ"ל. י"ל דאיירי דלא ידע דהוי מניקת או מעוברת חבירו וא"כ מש"ה חשיב מנוקה מעון דכיון דלא ידע מאיסורא לא חשיב אינו מנוקה מעון וכקושית התוס' הנ"ל. וא"כ כיון דע"כ דאיירי דלא ידע דאם הוי ידע בלא"ה לא יבדקו המים משום דאינו מנוקה מעון. ובשוגג מוכח כפי הך דעה דאין צריכה גט רק פרישה. כפי הך דעה דפסק (נ) וכפי סברת הב"ש (ס) דמגי' כן אמאי דמביא בש"ע [רק] דבשוגג אין מוציאה בגט (ע). ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל:

והנה למאי דמשני (פ) ע"י גלגול ומכאן יליף גלגול (צ) וקשה איך יליף מכאן גלגול דילמא איירי דלא ידע ולא הוי נדחה בשעת קינוי דנ"מ להשקותה לאחר הנשואין בקינוי של השתא [כנ"ל והאיך מוכח גלגול] וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש התוס' דאפילו לא ידע חשיב אינו מנוקה מעון. וא"כ קשה גבי מעוברת חבירו ומניקת חבירו קושי' המל"מ הנ"ל. וע"כ צ"ל (כך) דהנה באמת קשה ביבמות דף נ"ח מאי פריך והא בעינן קדמה שכיבת בעל לבועל דילמא איירי דמקודם הוי אשתו ולאח"כ גירשה ואירסה וא"כ הוי מקודם קדמה שכיבת בעל לבועל. אך צ"ל דס"ל כהירושלמי (ק) דחופת אלמנה לא מהני (ר) וא"כ הוי עדיין ארוסה (ש). ואך בזה פליגי דבש"ס דכתובות משמע דהוי חופה באלמנה וכמ"ש הפ"י בדף נ"ט ע"א בכתובות וא"כ מש"ה במעוברת חבירו ומניקת חבירו איירי שפיר דנשא מקודם ואח"כ גירשה וזינתה והוי נתעברה והוי קדמה שכיבת בעל לבועל בנשואין הראשונים (ת) אך א"כ מוכח דבזינתה ג"כ לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו דאם הוי נשאת לאחר גירושין הוי מחזיר גרושתו מן הנשואין דאסור בלא"ה. אך אם נימא דבאמת בזינתה לא הוי תקנה (א) קשה. אך י"ל דאיירי בהוכר עוברה (ב) דגם בזינתה אסורה. כמו לשיטת הרשב"א בגירושין (ג). אך ממעוברת חבירו קשה דהא הטעם דמעוברת למניקה קאי וכאן הא לא הכיר [בה ואפילו מניקת מותר]. וע"כ צ"ל דהוי במעוברת הטעם משום דחסה ואסור אפילו בזנות. וא"כ הסוגיא (ד) קאי אליבא דמאן דס"ל דלא ידע הוי מנוקה מעון וא"כ הוי התירוץ הראשון על קושית המשנה למלך. משא"כ לפי [האמת] דיליף מכאן גלגול. וע"כ צ"ל דהוי הפי' על קושית המשנה למלך דהוי גירשה ואח"כ זינתה דבאמת אע"ג דלא ידע לא חשוב מנוקה מעון ואם כן מוכח הטעם דחסה ומתורץ הסמ"ג הנ"ל:

ולפ"ז י"ל ג"כ הרמב"ם דנקט טעמא דחסה. אע"ג דבאמת הרמב"ם פסק דמעוברת חבירו שותה סתם דמשמע אע"ג דלא הוי נישאת לו מקודם. משום דהנה הפירוש המשניות להרמב"ם (ה) כתב הטעם בכ"מ דמ"ה אינה שותה משום דהוי לא יחזיר עולמית ולפיכך הוי אצלו עובר עבירה כמו נתינה וכו' והקשה המל"מ אע"ג דממ"נ אותו הביאה היה לו שעת הכושר בהיתר אם המתין וכו':

ובאמת י"ל דה"פ דבאמת אם ס"ל דחופת אלמנה לא מהני או דחופה פסולה לא מהני וכפי איבעיא דהוא בש"ס ולפי שיטת הרמב"ם בחופת נדה לא מהני. וכמו שחילק הלח"מ אע"ג דפסקינן דיש חופה לפסולות מ"מ לקנין לא הוי קנין. והנה באמת אע"ג דמשמע בש"ס דמ"ד יש חופה לפסולות מהני לקניין ג"כ וכמו דמייתי רב הונא (ו) ראיה מתנא תונא אמן כו' ומשמע דהוי קנין. י"ל לפי המסקנא לא הוי כן רק דכ"ע הוי ספק אם קונה בחופה לפסולות. וא"כ בכאן (ז) ממ"נ אם הוי קונה [לא מועיל רק] בכסף או בשטר או בביאה. ואם הוי קנין בביאה א"כ הא אין חופה. או משום לפסולות לא מהני חופה (ח). ואלא צ"ל דהוי הקנין בכסף או בשטר ואחר כך הוי הביאה [והוי שפיר נשואה]. וא"כ מיד שקידש תו לא הוי שעת הכושר דהא לאחר הקידושין הוי עבירה ואסורה לעולם לר"מ (ט). והנה אע"ג דבאמת הא הרמב"ם פסק דבקידושין בלא נשואין אין צריך להוציא דוקא בגט (י). י"ל דטעמא דהרמב"ם כסברת הר"י דאורליניש (כ) משום דבלא"ה אסורה לבעלה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. משא"כ לר"מ דאסורה לעולם משום קנס מאי מהני. ומ"ה מחקינן בתוס' הנ"ל אפילו לר"מ יע"ש היטב:

והנה אם נימא דאין חופה לפסולות וע"כ הוי רק הטעם (ל) משום עבירה דאינו מנוקה מעון. דא"ל כמו שפי' רש"י בסוטה דף כ"ו דכי תשטה אשתו בראוי לאישות. דהא באמת בדאורייתא לא משכחת כלל הך דרש דראוי לאישות. דבלא"ה הא אין הבעל מנוקה מעון. וא"ל דנ"מ לכהן שגירש את אשתו ולא שייך דבעינן שקדמה בעל לבועל. דהוי קדמה בנשואין הראשונים והשתא החזירה דלא הוי ראוי לאישות. קשה הא אין חופה לפסולות וא"כ לא הוי תחת אישך. ואך אם ס"ל דיש חופה לפסולות וא"כ שפיר שייך הך דרש דראוי לאישות מן התורה כגון כהן שגירש לאשתו והחזירה ונכנסה עמו לחופה. וא"כ הוי הפי' שפיר דהוי טעמא דר"מ במעוברת ומניקת חבירו משום דבעינן דראוי לאישות. אך [אם נימא כן דאם] ס"ל דיש חופה לפסולות דהוי איבעיא דלא איפשטא וא"כ הוי הטעם גבי אלמנה וגרושה מכח אין ראוי לאישות אע"ג דכהן שגירש לאשתו והוי מנוקה מעון וא"כ גם מעוברת חבירו הוי ג"כ הך טעמא דראוי לאישות אע"ג דהוי מנוקה מעון דהיינו הוא עצמו לאחר שגרשה החזיר לאחר שזינתה וע"כ צ"ל הטעם משום דחסה וכנ"ל ומתורץ ג"כ הרמב"ם דנקט טעמא דחסה:

והנה בש"י כתב לתרץ הא דלא משני הש"ס (מ) על המתנת ג' חדשים נמי משום מעוברת חבירו ומניקת חבירו. ותי' אחד משום גרושה דבגרושה לא הוי אסור מניקת חבירו כך תי' גדול אחד. והש"י תירץ דנ"מ בצימוק דדים. ובאמת על כולם קשה. א"כ תיקשי קושית התוס' (נ) דאמאי לא בעי ג' חדשים וג' ימים. ולא שייך תי' התוס' דכל כך לא יהא נשתהה שלא יהא ניכר. דהא מאי הוי דאמרינן דיהא ניכר עכ"פ הוי מעוברת חבירו. וא"כ באלמנה ובלא צימוק דדים תקשי קושית התוס' דימתין עוד ג' ימים. א"ו (ס) דכיון דלא הוי ודאי מעוברת חבירו מספק לא גזרינן כן וכדאיתא ברשב"א בחידושיו ליבמות:

והנה בזה שכתבתי לעיל ליישב קושית רש"י דמאי שלא שטיתי ארוסה. וקושית התוס' בלא ידע כנ"ל. נוכל ליישב הא דאמר אביי בכתובות בדף עב ע"א אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דכנסה אחולי אחליה לתנאה אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ובאמת מנ"ל לאביי זאת. אך י"ל דבאמת כיון דיליף מכאן דסוטה גלגול בכ"מ. וקשה האיך מוכיח מכאן גלגול דילמא איירי דלא ידע וכקושית התוס' וע"כ צ"ל כנ"ל משום דהוי סמפון. וקשה אם הוי סמפון. אם אמרינן כיון דכנסה אחולי אחליה לתנאי משום דאין תנאי בנשואין וא"כ לא שייך סמפון א"ו הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושם לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דהא בלא"ה הוי בעילת זנות משום דהוי סוטה. וא"ל הא רב אי"ל דיש חופה לפסולות וא"כ לא מוכח גלגול. י"ל חדא כמ"ש רש"י בקידושין דף כ"ח דהוי דוחק לומר שבא עליה ארוסה בבית חמיו. ועי"ל דלפי שיטת הרמב"ם דלקנין לכ"ע אין חופה לפסולות. ומ"ה הוי ג"כ אליבא דרב הא דמוכח גלגול:

ובזה י"ל ג"כ הרמב"ם (ע) דבאמת לפמ"ש לעיל בפי' המשניות הוי דוקא אם נימא דעכ"פ לקנין אין חופה לפסולות. או אליבא דשמואל דס"ל אין חופה לפסולות. וא"כ קשה בסוגיא דיבמות דס"ל דלרב אפילו לקנין יש חופה לפסולות דכיון דאמר רב ששת ותנא תונא ואנהרינהו לעיינין ממתניתין הרי דס"ל דאפילו לקנין יש חופה לפסולות וא"כ תיקשי דמעוברת חבירו. אך לכאורה באמת א"ל דאיירי בלא ידע וכמ"ש לעיל דכיון דהסוגיא ס"ל דלא ידע חשוב מנוקה מעון. אך י"ל דבאמת איירי דהחזיר לאחר שנתעברה מזנות דאחר. וא"כ מוכח דהטעם דחסה וכפי שכתב הרמב"ם:

ומאי דק"ל להמל"מ מבא על ארוסה דחשוב אינו מנוקה מעון. יש לחלק בין זמן דבא ממילא משא"כ היכא דמחוסר מעשה דהיינו ברכות. ושם א"צ גט במעוברת ומניקת חבירו:

והנה י"ל דה"פ בהפירוש המשניות להרמב"ם משום דהנה באמת אף על גב דאין חופה לפסולות לקנות מכל מקום בנדה הוי איבעיא משום דבנדה יש היתר. וא"כ ה"פ דבאמת בזה הוי הטעם של רבנן ור' מאיר דלר' מאיר הא כיון דאין היתר והוי אין חופה לפסולות ולרבנן הוי כמו חופת נדה דכיון דיש היתר וכמ"ש דאיירי בשוגג ולרבנן אין צריך רק להפריש ולר' מאיר הוי ליכא היתר. ואם כן שפיר כתב הרמב"ם הוי אצלו עובר עבירה כמו נתינה ר"ל כיון דאין חופה לפסולות וע"כ צ"ל נבעלה וא"כ הוי עובר עבירה. ואך אכתי תקשי הא בעינן קדמה שכיבת בעל כו' וע"כ צ"ל דהוי מעיקרא כנסה וא"כ הוי קדמה שכיבת בעל לבועל דהא ראיה לזה דזה מיקרי קדמה שכיבת בעל דהדין דמצי להתנות (פ) על נשואין ראשונים (צ). וא"כ כמו דהדין בנשואי אחיו דמיקרי נשואין של אחיו הראשון קדמה ומכ"ש נשואין גופא שלו ועוד דהא אם לא מיקרי בנשואין הראשונים קדמה האיך מצי להתנות. וא"כ קשה כנ"ל האיך הוי מעוברת רק לאחר שנתגרשה ממנו. וע"כ בזנות הוי רק לאחר שהכירה הולד אסורה וא"כ במעוברת לא שייך זאת א"ו כמו שכתב הרמב"ם דהטעם משום דחסה ויע"ש לעיל היטב. והוי תליא בהך פלוגתא אם לא ידע מאיסור אם מיקרי מנוקה מעון:

סימן ב

תקנות עגונות

במותב תלתא בי' דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה הנגיד מוהר"ר דוד במו"ה יצחק הלוי מפה ק"ק יצ"ו וסיפר לנו ב"ד הח"מ כל הדברים אשר אמרו הערלים הרוצחים ע"פ שאלת האדון קרייז קאמיסר שלנו ומהור"ר דוד הנ"ל היה מתורגמן מלשון יונית ללשון דייטש. היות שיצא קול על שלשה א"י המכונים בשמם אחד קיראק ואחד פינטאק ואחד שטופאנאק שהם יודעים מן מו"ה ליבל מק"ק קיטיבע בעל של האשה העגונה מרת חייצי' בת כמה"ו מאיר מק"ק הנ"ל אשר זה לערך שנה וחצי אשר נעלם ולא ידע אנה הוא ושלח האדון הנ"ל אחריהם והביאו אותם לקהלתינו ושאל בראשונה את הא"י שטופאנאק אם יודע מה מן היהודי ליבל מק"ק קיטיבע ולקח אותו בדברים קשים ורכים והטיל מעט איומים ופחדים עליו וגזם לו שיעשה לו כקש אם לא יאמר האמת ותיכף התחיל הערל להגיד ולספר כל המעשה באריכות. איך שבליל שבת היה עם היהודי בצוותא חדא אצל א"י אחד ולנו שמה ובמוצאי שבת גם כן הלכו יחד אל ערל אחר וגם כן לנו שמה ויהי ממחרת ביום א' נפרדו זה מזה זה בכה וזה בכה כל אחד לדרכו ויהי כחצות היום הנ"ל הלכתי להקרעטשמי ומצאתי שמה את היהודי הלזה נושא ונותן עם השענקיר קיראק הנ"ל עבור כבשים שהיה ליהודי הנ"ל למכור ולא יכלו להשוות עצמן עבור הכבשים הנ"ל ונתאחר שם היהודי עד סמוך לערב ושמעתי שהיה מתפלל ואחר זה עלה על הסוס שלו לילך לו למקום אשר ילין שם. ויהי בצאתו מן הבית חוצה הלך השענקיר הנ"ל אחריו ויהי כרחקו מעט זה מזה התחיל השענקיר לצעוק אחריו שימתין עליו עד בואו ועמד עצמו והמתין עד בואו וגם א"י אחר פינטאק הנ"ל בא מן הצד ובקרבתם תיכף חטפו אותו והתחילו לחנוק אותו והכו אותו על ראשו עם הקרדומות ונפל מת. ואני בראותי שהא"י השענקיר הלך אחר היהודי לא הוטב הדבר בעיני והלכתי גם כן לראות מה צורך הליכה זו ובאתי קרוב להם וראיתי איך שהוא נופל לארץ מת והם עדיין לא האמינו בו שמת והכו אותו עוד על ראשו והתחילו לפתות אותי גם כן ותיכף נטל השענקיר הנ"ל את הכיס עם המעות אשר הי' עליו והלך אל ביתו בכדי שלא להניח את השענק והיי"ש. ואני והא"י השני פינטאק לקחנו אותו על סוס שלו והעלינו אותו אל אחד מן ההרים ושם השלכנו אותו אל תוך בור אחד עם הבגדים אשר עליו דהיינו פעלטץ עם שטיוול וכסינו מעט עפר עליו וחזרנו. וביום הנ"ל נאספנו אנו השלשה יחד וחלקנו המעות אשר נטל השענקיר בינינו ואחר זה הלכתי לק"ק קיטיבע אצל אשת היהודי הנ"ל כי מכיר הייתי אותו ואותה שתתן לי שק קמח ועוד איזה דברים (ומסר לי סימן שאומר לה בכדי שתאמין לי) כי כך דברתי עם בעלה ההרוג הנ"ל בעודו בחיים חיותו יום אחד קודם הרציחה ומסר לי סימן שאומר לה בכדי שתאמין לי ועשיתי כן אחר מותו והכינה הקמח וגם שאר הדברים אשר אמרתי לה ליתן לי וחזרתי בי שלא ליקח אצלה בהקפה ביוקר מאחר שאז היה לי מעות מה שנטלתי חלק מן מעות היהודי הנ"ל וטוב לי ליקח בעד מעות בזול. כל הנ"ל הגיד הא"י שטופאנאק הנ"ל לפני האדון קרייז קאמיסר:

ואחר זה ציוה האדון להביא השני א"י האחרים הנ"ל ושאל אותם מקודם בדברים רכים שיגידו האמת ולא רצו להודות אף דבור אחד רק שאומרים לא ידענו מאומה מן איש היהודי הלזה וצוה האדון להא"י הראשון שיגיד להם פא"פ והגיד גם כן כבתחלה כהנ"ל ועדיין לא שבו מקשיותם וצוה להכותם והוכו מכה רבה לכל אחד יותר ממאה מכות ובין כל מכה ומכה שאל מאתם שיגידו האמת להנצל מן מכה הזה ולא רצו רק כאשר הרבה להם המכות אז אמרו אם הא"י שטופאנאק מגיד כן יהי' כן. והתחיל האדון לשאול מאתם אם אתם אמרו יהי' כן ספרו נא לי המעשה. וחזרו ואמרו לא ידענו מזה המעשה כלל רק אם הוא אומר יהי' כן. וכך ביום שני גם כן צוה להכותם ולא רצו להודות כלל:

אחר זה צוה המושל אל הא"י הראשון אשר הגיד שילך עם יהודים מקהלתינו למקום אשר אמר שקברוהו שם להביא אותו אל תוך העיר והלך עם היהודים למקום אשר אמר ומצאו אותו שם ממש באותו מקום אשר אמר בלי שום שינוי מקום כלל ומצאו אותו רק עצמות יבישות בלי שום כסוי בשר כלל עליהם רק כל האברים מצאו בלא שום בשר ומצאו גם כן השטיוול שם הכל כאשר אמר הא"י כן מצאו אותו והביאו אותו אל העיר וכאשר הביאוהו שלח האדון הנ"ל אחר שני הא"י הנ"ל אשר לא רצו להגיד וקרא ראשונה לפניו את הא"י קיראק והתחיל לדבר עמו דברים רכים שיגיד ולא רצה להגיד וצוה שיטול הראש בידיו וכאשר נטלו נאנח ושאל האדון מאתו משל מי הראש הלזה ואמר של היהודי הנ"ל ואמר האדון מי הרגו ואמר כמדומה לי שהא"י הראשון הוא הרגו באיזה אומדנות אשר אמר וצוה האדון להובילו מעל פניו וקרא להא"י פינטאק ואמר לו גם כן שיגיד והתחיל אז הא"י הנ"ל להגיד רואה אני שאין עוד מקום להסתיר הדבר הגיע העת שיגולה הדבר וסיפר אז המעשה כך היה שסמוך לערב ביום א' הלך לקנות טוטין אצל השענקיר ובהליכתו בא עליהם כאשר עמדו על נפש היהודי הלז והוא מונח לארץ וכאשר ראו הא"י הנ"ל את הא"י פינטאק התחילו לפתות אותו. כל זה הגיד הא"י פינטאק בלא שום הטלת פחד עליו. וכאשר שמע זה האדון שלח שנית אחר הא"י קיראק הנ"ל וצוה לשני הא"י הנ"ל שיגידו לפניו כל המעשה והגידו פא"פ וכששמע הא"י קיראק כל הנ"ל התחיל גם הוא לומר שוב רואה אני שאין מקום לי להנצל ויעבור עלי מה שהי' כבר הי' וה' אינה לידינו אנו השלשה הא"י הנ"ל היינו באותו מעשה והמתנו אותו ואני נטלתי את הכיס עם המעות אשר הי' עליו והלכתי לביתי להקרעטשמי והשני א"י הנשארים הלכו וקברו אותו במקום אשר נמצא:

אחר זה ביום המחרת אחר הודאה זו שלח הא"י קיראק אחר מו"ה דוד הנ"ל והתחיל לבקש לו בזה הלשון אני לא נטלתי מן מעות הרציחה הנ"ל רק שמונה ועשרים אריות ועכשיו שמעתי שצוה האדון ליקח כל אשר לי ויגיע יותר מסך מאה וחמשים אריות לכן בבקשתי שתלך אל האדון קרייז קאמיסר לבקש מלפניו שיניח לנפשות ביתי רק פרה אחת חולבות ויחוס מעט על נפשות ביתי אם אנכי חטאתי הם מה חטאו. כל זה הגיד ובקש מן מוהר"ר דוד הנ"ל מעצמו:

אחר זה באותו יום הנ"ל צוה האדון עוד להביאם לפניו ושאל עוד מאתם שיספרו כל אחד המעשה ואמר האדון להם אז בזה הלשון עתה הברירה בידכם כעת תגידו או לא תגידו אין אני מכה אתכם עוד כמאז ומקדם רק אשאל אתכם ושאל אותם והגידו כלם זה שלא בפני זה איך שהם שלשה הרגוהו ושנים מהם קברוהו הכל כמתחלה:

אחר זה הלכה האשה העגונה הנ"ל לתוך בית המאסר אשר הא"י שטופאנאק אסור שם וכאשר באה היא התחילה לדבר עמו מקודם. התחיל לומר להאשה שפכנו דמי בעלך אך כמעט מאד נהניתי על זה שיצא לאור כי מאד הי' לי כבד הדבר על לבי וכמה פעמים בא אלי בחלומי ובקש ממני שאניח אותו לביתו:

כל הנ"ל הגידו ה"ה הנגיד מוהר"ר דוד במו"ה יצחק הלוי הנ"ל והאשה אשת ההרוג הנ"ל והא"י אלו הם יודעים אותו מכבר וגם אשתו וגם בכל פעם כששאל האדון מאתם אמרו בפירוש ליבל מק"ק קיטיבע. כל זה הגיד מו"ה דוד הנ"ל. ולראי' באנו עה"ח ביום ב' כ"ו אייר תקנ"א פה ק"ק וויזניצא: נאם:

נתן בהרבני המנוח מ"ו

מרדכי זצללה"ה מפה ק"ק הנ"ל. נאם

צבי במהו"רר

יקיתואל סג"ל זצ"ל. נאם הצעיר

יוסף צבי במוהר"ר

אברהם עיבר מק"ק קאסיב. לכבוד אדומו"ר ע"ר נ"י ע"ה פ"ה כבוד הרב הגאון מופת הדור..

הנני שולח לכבוד מעלתו העתק מג"ע בעיגונא דאיתתא אחת מפה ק"ק יצ"ו אשר הלך בעלה לכפרים שבהרים אשר לא עבר בהם זולת אנשי ק"ק יצ"ו כמה אנשים אשר יש להם מו"מ עם א"י ומצד אחר אין לשם עובר ושב והאיש הלז המנוח הרבני ליבל מפה הלך שמה תמיד למו"מ ודרכו להתעכב שלשה או ארבעה וחמשה שבועות ובתחלת חורף שנת תק"נ נסע שמה עם שותפים שנים ושלשה למו"מ ויהי כאשר פירש מהם שמה בכפרים כדרכם שמה שמחפשין כ"א למקום שידו מגעת אצל א"י שהם דרים מפוזרים ומרוחקים זה מזה וביום השלישי שפירש מהם ולא בא ויתמהו האנשים והתחילו לחקור ולחפש בכפר ושלחו לעיר וידעו תיכף שנהרג באומדנות המוכיחות שהי' לו לבא וליסע לביתם כדרכם על יריד וגם אין לו משם דרך לילך בהרים ושום הירהור שילך משם למקום אחר וידעו באומדנא שנהרג והתחילו לחקור אצל איזה א"י לן ואחר החקירה הי' אומדנא על א"י ואחר כך נמצא סוס שלו תועה בדרך כי הי' מתייראין להחזיקו פן יכירו שמה יהודים והבריחו הסוס לשדה והיה תועה בדרך והוחזר לאשתו:

בתוך משך הזמן כמה פעמים הי' אשת הר"ר ליבל הנ"ל הסכינה עצמה ג"כ ליסע שמה בהרים לחקור שמה וכששמעה האשה הנ"ל הקול על א"י הנ"ל הלכה אל האדון דכפר אשר נאבד שמה בעלה הוא כפר של בוקווינא ויש שמה קאמיסר וואליק ותפס הא"י וכיסה הדבר והוציאם לחפשי ועתה נתברר הדבר באר היטיב ונשמט מג"ע שנמצא שמה בקבר חתי' בגדיו בלוי' כאשר הגידו הא"י שנקבר בבגדיו רק שבלו ואין ניכר מהם זולת המנעלין שהם שלמים אך אין בהם סימן ועתה בקשתי ממעלתו יעיין בהאי מילתא ויכתוב לי דעתו וגם אני אי"ה אעיין ואחפש עד מקום שידי מגעת והי' בזה שלום. כ"ד או"נ דש"ת בלב ונפש חפצה. הק':

מנחם מענדיל אב"ד פה ק"ק קוטב בעזה"י

אל פאר המעלות ראש גולת לו עשר ידות בחכמה ובדעת ה"ה אהו' ידיד נפשי וידיד ה' הרב הגאון האמתי מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר:

משולם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק טיסמניץ וגליל סטאניסלאב.

ע"ד עיגונא דאיתתא אשר כבר שלחתי למ"כ פא"מ ג"ע מב"ד דק"ק וויזניצא ונחסרו שמה כמה דברים הנצרכים לשאלה זו כאשר נתוודע לי אחר החקירה ואבאר לקמן:

והנה היתר של אשה זאת תלי' באשלי רברבי הראשון הוא תשובת מהרי"ק והובא בב"י בקיצור ובמהר"ם מלובלין כתב באריכות וז"ל נ"ל ע"ד שכ"מ שהדבר מוכיח שאין מתכוון לא להתיר ולא להעיד מקרי מסי' ל"ת ושרי' איתתא דע"כ ל"פ בגמרא אלא במתכוין להעיד וכו' אבל היכי דפשיטא דאינו מתכוין להעיד כי הכא דאנן סהדי דאם הי' יכול לכפור ולהשמט ולומר שלא הרגו שהי' עושה, ופשיטא הוא שאם לא הי' אמת שהרגו לא הי' אומר שהרגו כדי לחייב ראשו למלכות ומדהודה בכך ודאי קושטא קאמר ואין לך מסל"ת גדול מזה דהא ליכא לספוקי במתכוין לא להתיר ולא להעיד ר"ל (שדוקא) דבמתכוין להעיד כיון שרצונו להעיד אמרינן שהוא משקר כי פיהם דיבר וכו' כדאיתא בתשב"ץ ובמל"ת שאין רצונו לשום דבר ואין שום אמתלא לומר שהוא משקר אמרינן דקושטא קאמר כדאי' בהגמ"י והובא בב"ש כמה פעמים דאין מבטלין המסל"ת ברוב אמתלא וחשש אם לא שהוא מוכח כההיא דאספסתא וערכאות כדאי' (ביבמות קנ"א ע"ב) ובהודאת הרוצח אף שהוא מתכוין ולכך משקר כיון שהוא מתחייב בראשו לפני השופט ואף שמהרי"ק סובר דכותי השואל מכותי חיישינן דילמא מתכוין להעיד כמו בישראל השואל מכותי אבל ברוצח לא חיישינן כלל ובתשובת הראנ"ח הובא בק"ע כתב דהוראת מוהרי"ק הוא תמוה ולא נמצאת לזולתו לא הבינותי תמיהתו כי דברי מוהרי"ק לע"ד נכונים וברורין הלא לפי"ד הג"א בגיטין בשמעתתא דערכאות כתבו דמדאורייתא א"י כשר לכל עדות זולת גזלנים ושקרנים וכן בתשב"ץ בשם גליון תוספת שפסולין מחמת פיהם דבר שוא וכן מוכח ברש"י בגטין דערכאות הנ"ל פסולין לגט משום וכתב ונתן שאין בכלל כתיבה עי' בספר פ"י שכתב דרש"י ס"ל דמדאורייתא כשרים אף לגטין זולת מטעם וכתב. וא"ל לפ"ז אמאי לא הוזכר בגמרא שיהיו ערכאות כשרים לעדות אשה שמת בעלה גם אם פסולין מדאורייתא לכל עדות דלא כרש"י מ"מ הא בעדות אשה כשרים כל הפסולין זולת א"י משום שקרנות וערכאות לא מרעי לנפשי' י"ל דלא אמרי' בערכאות דלא מרעי נפשי' אלא בדברים הנעשים ונגמרים בוועד שלהם ועל מי שנדון בוועד שלהם אינם מטעם דאי' בגמ' וש"ע ומה שמעיד שראה שמת לא שייך לומר לא מרעי' נפשי' והנה אף שרבים חולקים על הג"א ורש"י וסוברים דא"י פסולין מדאורייתא אף דלא משקרים זולת בשטרות הכשירו חכמים ערכאות מ"מ כאן בעדות אשה שמת בעלה בודאי טעם דא"י פסולין משום פיהם דבר וכו' כלל והיכי דמוכח דלא משקר יפה כתב מוהרי"ק דסמכינן עלי' הלא גמרא ערוכה בגטין גבי עד אחד דאינו (נאמן) לאיסור כשאינו בידו ואמרו שמה גבי ס"ת האי דאמר ס"ת שכתבתי גוילין שלה לא עבדתים לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ופירש"י דבודאי אינו לצער אח חבירו כיון שיודע שיפסיד שכרו קושטא קאמר ואף שהקשה שמה הט"ז בסי' קכ"ז סק"ד מהיא אומרת קדשתני דלא אמרינן דנאמנת לאסור קרובותי' עליו הואיל ונאמנת לגבי עצמה לאסור בקרוביו ומתרץ שמה יש חזקת פנויה א"כ כאן נמי יש חזקת א"א הלא חזקת דייקא מרעא לחזקת א"א. ועוד בקושי' רצה הט"ז לחלק דשמה הבעל מכחיש ולכך לא מהני ודחה דגם בעלה בלא זולת באיני יודע הוי כמו מכחיש ע"ש. אבל בנ"ד כיון דעד אחד מהימן באיני יודע כדאיתא ביבמות זולת כותי דמשקר והואיל שיש הוכחה שאינו משקר יש לסמוך עליו ואין לך הפסד גדול מזה שמפסיד נפשו בעדותו יש להאמינו גם להתיר (וגם העידו על עצמם) מה שכתב הראנ"ח שמוהרי"ק הוא יחיד בדין זה הלא עתה אנו רואין שנמשך אחריו הרב ב"י בתשובתו ומהר"ם מלובלין ומ"ב ותשובת אמונת שמואל והרב השואל שמה וכן הביא בתשובת א"י איזה תשובות ריב"ל ח"א וח"ב וכלם כוונו לדבר אחד דהרוצח נאמן כשהודה קודם יסורי' ועינוי, וגם כשהודה בתוך עינוי הורה בתשובת ב"י להתיר כשלא חזר אחר עינוי ועוד איזה אומדנות ע"ש וכן הורה בא"י בתשובה להתיר אפי' בכה"ג אם יש שם אומדנות ובתשובת מוהריב"ל חולק על הדין של מוהרי"ק שלא להתיר עפ"י הודאת הרוצח מסברא דנפשי' כי אף שהודה שהוא הרגו יש לחוש שמא מאימת היסורין הודה כאשר הובא בק"ע:

ולכאורה דבריו תמוהין מנ"ל לבדות אמתלא וחשש בלי שום רגלים והוכחה לדבר כדאי' בכל הפוסקים כאשר הבאתי לעיל שאין לבטל שום מסל"ת מחמת אמתלא שאינו מוכיח וכן פסק הב"ש כותי מסל"ת על אחד שנהרג בערכאות אין לחוש שמא שמע מערכאות כי אין לחוש לשום חשש זולת כשיש רגלים לדבר וכן הובא במהר"ם מלובלין בשם ת"ה כשכותי מסל"ת על אחד שמת והוא אחר ג' ימים אין לחוש שמא אומר מחמת שראה אותו אחר ג' ימים זולת שדנין כפי הגדתו ולא חיישינן לאמתלא בלא הוכחה ומכ"ש בנידון מוהרי"ק שהרוצח הודה שהרג בלא עינוי שהדעת נותן שלא היה לו להודות ע"ע קודם עינוי דבר של שקר לחייב א"ע מאימת יסורין עד שלא יתייסר כדאי' בתשובת ב"י הובא במהר"ם מלובלין ומה ראה על ככה מוהריב"ל מסברא דנפשי' ובפרט במקום עיגון שכתב הט"ז שבעיגון מיתת הבעל שנעלם ולא נודע איה איפה מקרי הכל מקום סכנה ואין לחוש לשום חשש. אך י"ל לפי סברתו של מוהריב"ל דכאן אצל הודאת רוצח מוכח ג"כ שמחמת יסורין הודה דאל"כ למה לו להודות מי הכריחו להודות להתחייב בראשו הגם שנאמר שאין כוונתו להתיר או להעיד מפני מה הודה לחייב ע"ע ע"כ מוכח שהודה מפני אימת היסורין שלא יתייסר וכיון דמוכח שהודה מפני אימת יסורין י"ל שהודה על שקר כמו על אמת כן הוא סברת מוהריב"ל אבל סברת הב"י שעל שקר בודאי לא יודה קודם העינוי לחייב בראשו על חנם והנה במהר"ם מלובלין סי' ק"י בהודאת הרוצח מתרץ זה החשש של מוהריב"ל בסוף התשובה מתחלה הביא דברי ב"י הנ"ל שאין לחוש שיודה קודם העינוי בדברי שקר ולבסוף כתב עפ"י הג"מי שאין לשום אמתלא שאינו מוכח ובנידון דידן אינו מוכח שהודה מאימת יסורין שנוכל לומר שהודה מפני שאינו יכול לכפור שמצאו בידו סחורה והסוס והעגלה של הנהרג ולכך הודה:

ולכאורה דבריו צריכין ביאור מה שכתב ובנידון דידן אינו מוכח שהודה מחמת עינוי כנ"ל מה לו לדחוק שנוכל כו' מה"ת נוכיח שהודה מחמת עינוי אך כוונתו כפי דברינו שלכאורה יש הוכחה שמחמת אימת יסורים הודה דאל"כ למה לו להודות לכך כתב שאין כאן הוכחה שנוכל לומר מפני שראה שאינו יכול לכפור לכך הודה. אבל מפני הסברא כדברי ב"י שבודאי לא יודה קודם העינוי. וזה ג"כ כוונת מוהרי"ק דלעיל שכפל בלשונו מתחלה כתב אבל היכי דפשיטא דאינו מתכוין להעיד כי הכא דאנן סהדי דאי יכול לכפור ולהשמט שהיה עושה ומסיק ופשיטא הוא שאם לא היה אמת שהרגו לא היה מודה שהרגו לחייב ראשו למלכות ובודאי קושטא קאמר וכו' והי' די בזה ולמה הקדים אנן סהדי אם היה יכול לכפור ולהשמט שהיה עושה אך בצחות לשונו רוצה נדחות סברת מוהריב"ל שלא תאמר שמא מחמת אימת יסורין הודה אף על שקר דאל"כ למה הודה לחייב בראשו וע"כ מחמת אימת יסורים וא"כ נוכל לומר שמא הודה גם על שקר לזה הקדים אנן סהדי שמחמת אימת יסורין לא היה מודה קודם יסורין לחייב עצמו אם היה יכול לכפור אך שלא יכול לכפור ולהשמט כי בשאלת מוהרי"ק גם כן לא יכול להשמט כאשר הובא אחר כך בתשובת מהר"מ מלובלין דברי מהרי"ק שנמצא ביד הרוצח כליו וספריו של הנרצח ע"ש:

וכאן בנידון דידן באשה זו אשת ר' ליב מפה ג"כ לא היו יכולין הרוצחים להשמט ומפני כך הודו ולא מפני אימת יסורים היינו הראשון שטופאנאק שהודה קודם העינוי ג"כ לא יכול להשמט ולכפור היות שנשמט מגביית העדות כנ"ל שקודם הודאתו הודית אשתו של א"י והגידה סימניו שהוא היה בין הרוצחים עפ"י הכאה וגם השפחה משרתת הגידה סימניו נכרין שהוא היה בין הרוצחים אף שלא בבירור אך הגידו לו בפניו ולא יכול להשמט ולכפור ואף שיש לבעל דין לחלוק הלא מבואר בג"ע שגזם לו הקאמיסר בפי' על היסורים אם לא יודה ולכך אפשר שהודה הנה גיסו של הנהרג ה"ה מוהר"ר אלי' שוחט (העיד) שהגידו הרוצחים כלם שהי' שבועה ביניהם שלא יגידו וכן הגידו השנים אחרונים לפני אדון לבסוף כשהודו בעת העינוי ולאחר העינוי ושאל אותם למה לא הודיתם בעת העינוי והכאה שהכתי אתכם ותיכף אחר הכאה והשיבו שהי' שבועה ביניהם שלא להודות אף אם ייסרו אותם ועכשיו שראינו שאין להשמט מוכרחין אנחנו לומר האמת וגם ידוע כאן שהיו בטחונם עפ"י דינא דקיר"ה שלא לענות רוצח כי אם שיודה בעצמו ואין להאריך זולת תוכן הדברים שהראשון הודה מפני הגדת אשתו והשפחה שהגידו בפניו ושנים אחרים מפני הגדת הראשון אחר שבירר דבריו עפ"י סימניו מקום הקבר והביא עצמות הנהרג והגיד הסימן ובדעתם הי' שבודאי לא ימצא הקבר ועצמות הנהרג ומיד שהביאו העצמות שוב לא יכלו להכחישו והודו בע"כ ואף גם זאת בשנים אחרונים שבשעת הכאה שהכה אותם מכת מות לא רצו להודות מפני השבועה ואחר ב' ג' ימים אחר הכאה כשנמצא ההרוג הודו מוכח דקושטא קאמר כאשר הובא בבאר היטיב ס"ק צ"ד בשם משפטי צדק דבכה"ג גם מוהריב"ל מודה להתיר. עוד אי' בא"ש ובמהר"ם מלובלין היכא דיש אומדנות המוכיחות יש להתיר בנידון הודאת הרוצח ולצרוף האומדנות מה שנמצא מהסחורה של הנרצח בגד הרוצח כנ"ל להודאת הרוצח והדין עמהם דאי' בש"ע בשם מהרא"י היכא דיש אומדנות המוכיחות אם נשאת לא תצא והיכא דאם נשאת לא תצא אינה אסורה לכתחלה רק מדרבנן וכיון דהוי מדרבנן נמצא היכי דמספקינן אם הוי מסל"ת או לאו הוי ספק דרבנן ולקולא כמו שמבואר בדברי רמ"א שכתב אי מספקינן אי הוי מסל"ת או לאו הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אבל כאן אינו אלא מדרבנן כו'. וכן פסק הט"ז היכי דהוי ספק מסל"ת ויש אומדנות מוכיחות דנין להקל ומתירין ובנ"ד בשאלה של אשה זו נשמט שמה מגב"ע איך שהאשה אמרה שיש לו על השטיוול בענדליך של צמר וכן נמצאו וגם הכירה בט"ע חתי' בגד של צמר שהיה כרוכים על רגלו בתוך השטיוול אמרה בב"ד שהכירם בט"ע בודאי שהמה מה שנתנה לו קודם נסיעתו בו ביום וגם סימני מקום קבר שהגיד הערל הוא אומדנא מוכח כדאיתא במהר"ם מלובלין סימן ק"ל גם בגדים שהי' לבוש בנסיעתו אפאנצן של סירק כמנהג דפה ופעלץ וקאפטין נמצא הכל עמו בקבר בלוי' חת"י והלא חששה רחוקה שימצא אצל אחר ג"כ חמשה דברים כמותם כדאיתא בפוסקים שזה אומדנא המוכח גם זה שהכירה בט"ע חת"י בגד שעל רגלו. זולת זה העיד שותף אחד משותפין שהיה ג"כ בעת שנמצא הנהרג והכיר בט"ע חת"י בגד מאפנצין של הנהרג ועוד אומדנא גדול המוכח שהכבשים הנזכרים בגב"ע מב"ד שעמד על המקח הא"י קיראק ביום א' קודם הריגת של ר' ליבל ביום המחרת מהריגה הלך הא"י קיראק להא"י שהיה אצלו הכבשים ואמר לו בשם ר' ליבל שצוה ליתן לו הכבשים ואמר שיבא ר' ליבל בו ביום אחריו תיכף ושחטם תיכף בו ביום. ועתה נתברר אחר הודאת הא"י מקום הריגתו ששחט את הכבשים במקום הרציחה שהיה קרוב למקום דירתו כדי לכסות דם הנהרג. כן הגיד מוהר"ר אלי' גיסו של הנהרג. נוסף לזה האומדנא של הסוס שהיה תועה בכפר שהלך שמה הנהרג. וגדולה מזו שידוע היה לכל שותפיו של הנהרג שר' ליבל הלך בעת שפירש מהם לא"י שטופאנאק ותיכף שנעלם ר' ליבל נחשד הא"י אחר שנעלם ר' ליבל הנ"ל:

והנה בק"ע הובא בשם המבי"ט אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום פלוני ואחר כך באותו הדרך נמצא הרוג אחד דמדאורייתא תלינן שזה הוא הנאבד דאי איתא שהנאבד ניצול היה נודע מקומו ע"ש. וכן בנידון שנאבד הר"ר ליבל בכפר זה הידוע פה כאשר הלך לא"י הנ"ל וביד הא"י נמצא הרוג שהוא הראה מקום הקבר והעצמות תלינן ג"כ מדאורייתא שזה הוא ומחמת אומדנות הו"ל ג"כ מדאורייתא הוא זה כנ"ל ואם נשאת לא תצא. ובספק מסל"ת יש להתיר האשה כנ"ל מכל הני טעמים. גם בלא"ה מחולקים הפוסקים המ"ב והט"ז פסקו במקום שיש מחלוקת פוסקים בעיגונא יש לסמוך אמקילין אע"פ שהוא יחיד והח"מ ס"ל דוקא רבי' המקילין הולכין אחריהם וכאן המחמירים הם מהריב"ל והראנ"ח והרש"ך והרשד"ם ורבים המקילין כנ"ל ראוי לסמוך ולהתיר האשה הזאת:

עוד יש למצוא היתר איך שהובא בש"ע סעיף י"ט אחד יצא עמנו מעיר פלוני מחפשין באותו עיר אם לא יצא אחר משם אלא הוא מתירין את אשתו ופי' בב"ש אם עדים מעידין שהיה מאנשי עיר אזי מחפשין וכו' ואיתא בק"ע תשובת מהריב"ל חלק ג' סימן י"ח בסוף דבריו וז"ל ולפ"ז בנידון דידן סגי אם לא יזכור אדם אחר שנאבד. מדאורייתא האשה זאת תהיה מותרת וכן בתשובת ב"י בק"ע וז"ל יש לשאול כל איש ואשה מהקהל אם זוכרים מיום היותם בסופיאה אם נאבד משם יהודי בסימן זה הבלתי מובהק ואם יאמרו שלא נאבד א"כ הוא בודאי בעלה של זאת וכו'. וא"כ הנה העידו יהודים שהיו בעת הוצאת עצמות מהקבר עדיין היה חצי זקן דבוק בלחי התחתון שערות ארוכות כמו שהי' לר' ליבל ומעורבים בטיט ועוד הגידו שראו נגד השמש והיו שערות צהובות (געל) כמו של ר' ליבל ועכ"פ ניכר שההרוג היה יהודי כי לא נמצא א"י מגודל זקן מעוטא דמעוטא ודבר זה ידוע לי היותי כאן כמה שנים כי אין יהודי ממקום אחר הולך לכפרים שבהרים הסמוכים לכאן כי אם יהודים דפה עשרה או שנים עשר הנקובים בשמותם או מק"ק וויזניצא וכן חקרתי היטיב לאנשי העיר ההולכין שמה ואמרו שאין עובר ונוסע שמה ממקומות אחרים בשנים הללו רק זה כמה שנים בהיות שמה ראנדארס יהודים היו נוסעים לשם פעם אחת בשמיטה מאנשי ק"ק קאליש לקנות סירקאש אבל בלא אנשי"ק מעולם לא נסע שמה מחמת דרכים מסוכנין ומקולקלין ובעתים הללו בודאי אין עובר לשם ממקומות אחרים זולת מכאן ומוויזניצא ולא נחסר מכאן ומוויזניצא אדם אחר בתוך אותו שנה וחצי שנהרג ר' ליבל הנ"ל ומקודם אין לחוש אולי בא שמה יהודי ממקומות אחרים הלא האשה הכירה חתי' בגד שעל רגליו והבענדליך והשותף הכיר חתי' מאפנצין שהיה לבוש בעת שנסע מכאן זולת דחיישינן לשאלה וא"א זולת משנה וחצי אחר שיצא ר' ליבל מכאן ובתוך זמן אין לחוש כי לא נסע בודאי איש ממקום (אחר) לכפרים במשך זה. אם בזה כדי להתיר סניף לצרף להודאת הרוצחים ולהתיר. ובלא"ה כדי וראוי להתיר עפ"י תשובת הנ"ל אך מיראה הוראה אני ולא הרמותי ידי להתיר עד שיסכים רופא"מ אם יוכשר בעיניו ואצפה עד עת בא דבר קדשו אלי. ואליו בקשתי לעיין במילתא דא וימחול על כבודו הרמה ויכתוב תשובה ע"י מוקדם והי' בזה שלום לו ולזרעו: כ"ד הק': מנחם מענדיל אב"ד פה ק"ק קוטב

תשובת רבינו להרב הגאון הנ"ל

סימן ג

(א) אודות השאלה כפי שמבואר בשאלה באריכות עתה נבוא לבאר. ומקודם נביא מה שכתב הרב המאור הגדול המפורסם אב"ד דק"ק קיטוב וראיה דס"ת. והנה הגם שהט"ז מחלק בין היכי שיש חזקה. דבחזקה לא אמרינן מתוך שנאמן עליו כו' ואי משום הא לא אריא. דהנה הר"ן כתב בנדרים דף צ' ע"ב. משום דהא מילתא דטמאה כו' כסיפ' לה. תקנו משנה ראשונה דליהמנה וכו' (א):

ואך באמת הא איתא במסכת יבמות (ב) אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי דהוי נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו (כו') ואמר רנב"י (הכי קאמר ליה) דלדבריך כותי וקשה אמאי לא מהימן דאי לאו דקושטא קאמר לא הוי אוסר על נפשו, ולא אמרינן מתוך שנאמן על עצמו:

ולכאורה נ"ל כך דהא באמת כיון דהוי ליה בידו נאמן. כיון שהיה מכבר בידו וכרבא דס"ל כן וכן הלכה (ג) ואך דכיון דלא א"ל בפעם הראשון תו אינו נאמן. וא"כ משום מאי אינו נאמן משום דהוי אומדנא דלא אמר בפעם הראשון. וא"כ כיון דאיכא אומדנא להיפוך. אזי שפיר מהימן. משא"כ שם ביבמות. ומשו"ה לא קשה קושית הט"ז ג"כ מקדשתיך. ונמצא מכאן קשה. ולמ"ש הט"ז ביו"ד (ד) בהלכות בכור דמביא ראיה מס"ת דכיון דמפסיד נאמן הנכרי, ומיבמות משמע להיפך וכמ"ש. ואפ"ל לחלק בכה"ג [וגוני] אחריני ומ"מ בנדון שלפנינו אפשר דעכ"פ שייך מסל"ת, דהא הוי אומדנא והוי כמו מסל"ת. אך דהוי גיזם בכאן. אך ע"ז כתב בתשובת הרב ב"י וכמ"ש הרב המאור הגדול הנ"ל. דאם לא חזר לאחר העינוי מהני. אך הא כיון דמכבר הודה (ה). וא"כ הא כיון דהוי בפני ישראל. ולא הוי מסל"ת. אפילו אם שאל כותי לכותי דכיון דלא שייך הך סברא דלא יאמר שקר להרוג א"ע כיון דכבר הודה. ואך הא הגזלן אמר אח"כ בלא שאלה כלל. לפני האשה:

הגם דאיתא בתשובת מהר"י בן לב בח"א סי' ו'. מובא בק"ע אם ראה א"י יהודי הולך אחריו ולא הוי כמל"ת. מ"מ הא איתא בתשובת הרב הגדול ב"י מובא בק"ע סימן קפ"ה. יש לחקור אי חשבינן גילוי דעת הא"י לחומרא כלו' שראה הא"י שרוצים לשאול אותו וכו' ונראה דכיון שהסיח לפי תומו ולא אמר רק מת לחוד אך אמר שאר דברים ג"כ שפיר חשבינן מל"ת:

אך דעדיין יש לפקפק. מהא דאיתא בק"ע מתשובת מהריב"ל חלק שלישי סימן ס'. ואם בא לבית ודבר אל האשה. יש להחמיר כאלו אמר לאשת פלוני. וא"כ בכאן שדבר לאשה לא חשבינן מסל"ת כן היה נ"ל:

(ב) ועתה נלך אל מ"ש הרב המאור הגדול המפורסם אב"ד דק"ק קיטוב הנ"ל. בסיומא דשריותא. עוד יש למצוא היתר איך שהובא בש"ע מחפשין אם לא יצא אחר וכו', וכן הביא מתשובת מהריב"ל חלק ג' וכן בתשובת ב"י. ובאמת אין משם ראיה גמורה, משום דשם ידעינן עכ"פ דהוי מאותו עיר. וכאן מי יודיע דילמא מעלמא ומאי הוי דלא שכיח עכ"פ לא אפשר לחפש כל עלמא:

(ג) אך מצאתי תקנה. ע"פ מה דאיתא בתשובת החכם צבי סימן קל"ד בסופו. וז"ל וממילא למדתי מדברי תשו' הרא"ש ענין מועיל מאד. לנידון שלפנינו והוא פתח פתוח לרוחה וכו'. ומכ"מ נקטינן מינה. דאפילו ביוסף ב"ש דחיישינן דלא הוי סימן מובהק. מ"מ באתרא דלא שכיח שיירתא מפחד ששעת חירום היה וכו' וא"כ סמכינן על רושם מצח אף שאינו סימן מובהק, ולא חיישינן לאחר כיון שלא הוחזק וגם אין שיירות מצויות וזה כדאי להתיר:

(ד) והנה הא דחיישינן לשאלה כתב הב"ש (ו) דהא כיון דסימנין דרבנן אין צריך לומר רבותא הוא שאלה דחוששין. אך ממילא חוששין לשאלה ולא הוי רבותא דלא עדיף מסימנים דלא מהני (ז). וא"כ היכי דלא שכיח שיירות שפיר מהני סימנין, דשאלה הוי כמו סימנין דרבנן ולפי ס' הח"צ מהני. והנה למ"ד סימנין דאורייתא שפיר חוששין לשאלה מן התורה:

(ה) אך נ"ל בס' הח"צ. הטעם משום דבאמת אמרינן בב"ב (ח) דרוב וקרוב רוב עדיף. ומקשה הש"ס מהא דוהיה העיר הקרובה וליזיל בתר רובא דעלמא, ותי' הש"ס דיושבת בין ההרים. ופי' רש"י ז"ל שאין דרך רוצחים לבוא ממקום אחר כאן וא"כ זהו ס' הרא"ש והח"צ. דבאמת דכיון דידעינן דאותו האיש הלך למקום. שקרוב אל המקום שנהרג, והוי קרוב, והוי אמרינן דבודאי הוא זה. אך דאזלינן בתר רובא דרוב עדיף מקרוב. וא"כ כיון דלא שכיח הוי קרוב בלא רוב. וודאי קרוב עדיף. ורק דהוי מדרבנן. דאפי' קרוב לא מהני. דהא באמת רבנן אסרו במים שאין להם סוף. אע"ג דהוי רובא וכמ"ש התוס' מס' ב"מ בדף כ'. ומכ"ש דאסרו קרוב דלא עדיף כמו רובא. וא"כ הוי סימנין דרבנן ומהני בחשש דרבנן כן הוי הטעם של הרא"ש והספר הח"צ. ומכ"ש אם נצרף ס' המביט בתקנות עגונות אות רכ"א. דהיכי דהלך בדרך זה ולא נמצא הוי יצאה מאיסור דאורייתא, וא"כ הוי בדרבנן שפיר מהני אפי' סימנין דרבנן. וא"ל דילמא ה"ל סימנין דאורייתא וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה. י"ל דכיון דהוי השתא ספיקא בדרבנן אזי הוי ספיקא לקולא. וא"כ דילמא באמת לא חיישינן מדרבנן לשאלה רק דהוי כמו סימנין:

(ו) ואך הא הפ"י הקשה. על מה דהקשה הש"ס ביבמות בדף ק"כ ע"א ורמינהו מצאו בין כליו הרי זה יחזיר אלמא סימנין דאורייתא ומקשה שם בספר פנ"י דילמא משום דהוי החשש דשני יב"ש דרבנן ומהני סימנין דרבנן ולבסוף העלה שם הפנ"י, דאפילו באיסור דרבנן לא מהני סימנין:

אך י"ל קושית הפנ"י הנ"ל. דהנה התוס' כתבו בגיטין (ט) דלר"מ דבעינן מוכח מתוכו לא מצי להתגרש היכי דהוי שני יב"ש. ולכאורה קשה מהא דאיתא בגיטין בברייתא בדף כ"ז ע"ב איזהו שלא לאלתר. אחרים אומרים כדי לכותבו ולקרותו. וא"כ לרבה דס"ל דאין החשש רק היכי דהוחזקו. ואחרים הא הוי ר"מ. וא"כ ממ"נ בהוחזקו בלא"ה פסול. אלא לכאורה מוכח מכאן דלא כשיטת התוס' רק כשיטת הרי"ף והרמב"ם דאין צריך מוכח מתוכו. אך הנה איתא בב"ש (י) הא דנוטלין עידי חתימה (כ) ומסירה ולא הוי חצי דבר. משום דבאמת בחד סגי וא"כ בכאן הא זה דוחק. דאיירי דעדי הגט לפנינו ולא זוכרין אם חתמו עוד על גט אחר או לא. דהא עיקר דלא חיישינן אם יכתוב עוד ליוסף בן שמעון [אחר] זה הוי רק מדרבנן. אע"ג דהוחזקו ושכיחי שיירות. וא"כ פריך שפיר דבשני יוסף ב"ש שפיר קשה. דממ"נ דבאמת מן התורה לא חיישינן לשני יוסף ב"ש. הא מדרבנן חיישינן דילמא איתרמי ונכתב עוד ליוסף ב"ש. וא"כ אם האמת כן והוי העדות בפנינו ואמרו דבאמת חתמו עוד על גט של יוסף ב"ש. ואזי הוי חשש מדאורייתא:

והנה לכאורה קשה. בהוחזקו שני יב"ש אמאי הוי מגורשת היכא דאין עדי חתימה בפנינו ויגרש בעדי מסירה אחרים. הא הוי חצי דבר לר"מ, דבאמת עדי מסירה לחוד לא מהני לר"מ: ועדי חתימה לחוד ג"כ לא מהני דמנא ידעינן דהוא מסרה אך באמת הא הוי כולה דבר. דהא אשה בעצמה נאמנת לומר שבעלה מסר לה ותכבוש את הגט. ואשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכן כתב בס' פני יהושע (ל) אך בכאן תו לא מהני כלום דהא ממ"נ אם יבואו העדים לפנינו ואומרים דבאמת חתמו עוד על הגט ליוסף ב"ש האחר. א"כ הוי שפיר חצי דבר דהא האשה בעצמה לא ידעה. וא"כ אפי' אם האמת כן דהוי הך גט לא ליוסף ב"ש האחר. רק ליוסף ב"ש זה לא מהני. דהא לשיטת הרמב"ם פ"ח מה' עדות בעינן שיהא ראוי להעיד בע"פ וא"כ שפיר לא מהני סימנין. אם הוי מדרבנן דהא אפי' אם האמת כן מ"מ הוי הגט פסול ובאמת לשיטת הרמב"ם דבעינן דיהיו זוכרין צ"ל דלא גרס (מ) בתירוץ דר' ירמיה דאמרו מעולם לא חתמו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש. רק דהרמב"ם גרס לגט זה. דאל"כ אם לא גרסינן זה. הוי כמו דאין זוכרין ולא מהני כלל עדותן. והארכתי בזה (נ) אלא ע"כ דסימנין דאורייתא וא"כ אפי' אם יעידו דעוד חתמו על גט אחר. מ"מ תהיה האשה נאמנת לומר גרשתני אם תכבשה והאשה יודעת בעצמה ע"י סימנין. ומשו"ה הוי ע"כ סימנין דאורייתא וא"כ באמת באיסור דרבנן מהני סימנין אם הוי דרבנן:

(ז) ובזה אתי שפיר בב"מ (ס) דמעיקרא פשט דסימנין דאורייתא מאלא הא דתנן מצא תכריך וכו' ה"נ דניחא לי' ללוה וכו' ואח"כ קאמר רבא את"ל סימנין דאורייתא וכו' ופריך הש"ס הא פשיט לי' כו' ומשני משום דא"ל כדשנינן. ומאי כדשנינן אך ה"פ באמת מעיקרא הוי ס"ל דבאמת לא מהני בדרבנן כלל. רק מכח דניחא ליה למוצא אבידה. וא"כ נ"מ אפילו באיסור דרבנן לא מהני סימנין, רק דשם דניחא ליה אזי מקשה שפיר ממצא ג' שטרות. וכי ניחא ליה ללוה כו' אבל אח"כ אמר דבאמת בלא אומדן הדעת תקנו רבנן מסברא דסימנין נהוי מהני באיסור דרבנן עכ"פ. ואתי שפיר הא דקאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן לחד לישנא. ומאי [דקאמר הש"ס] כדשנינן ר"ל. דהא ממצא קשור בכיס מוכח דסימנין דאורייתא. וע"ז אמר כדשנינן ביבמות אביי שם יעיין שם (ע):

(ח) ובזה שפיר מתורץ. הא דהקשה הרשב"א בגיטין (פ) מפני מה אמרינן דר' זירא פליג על רבה. ואפי' לא הוחזקו (צ) דפליגי אפילו לא הוחזקו כיון דאמרו [שניהם] ברד לישנא וי"ל לפמ"ש לעיל דהנה באמת מה שהקשתי לעיל לשיטת התוס' דבהוחזקו בעינן לר"א עידי מסירה ולר"מ אינה מגורשת. האיך אמרו (ק) אחרים דהם ר"מ כו'. אך י"ל דבאמת הא הרמב"ם (ר) פי' מצאו בדלוסקמא דאם מכירו אם יש לעדים בו סימן מובהק דבעינן הכירו לגט וגם סימנין. הא הכיר לחוד לא מהני וח"כ משו"ה בעינן דוקא הוחזקו דבלא הוחזקו לכ"ע הוי החשש. אפי' בביירות מצויות מדרבנן ומהני מכירו לחודיה דהא משום עיגונא נאמן ע"א באיסור דרבנן ולא חיישי בדדמי. ומשמע ממתניתין דהכירו לא מהני. וע"ז צ"ל דמכירו משו"ה לא מהני משום דהוחזקו. וג"כ הוי מן התורה ומשו"ה לא מהני ע"א וכן הא דמייתי רבה ראי' משטר חליצה הוי גם כן מ"ה לא מהני ע"א ואחרים באמת דאמרו שלא לאלתר. הוי נ"מ היכי דאין מכירו הכי מתורץ לרבה. ומשא"כ לר"ז דס"ל (ש) דרוב וקרוב קרוב עדיף יע"ש. דפריך לרבי חנינא דס"ל דרוב עדיף. וא"כ בהוחזקו נמי הוי מדרבנן. ואפ"ה לא מהני ע"א. וא"כ תקשי ליה מאחרים דהוחזקו הא לא הוי מוכח מתוכו. וללישנא (ת) דלא פליג (א) אמרינן דקבלו התירוץ מרב חנינא בב"ב שם:

(ט) ובזה מיושב שפיר. הא דאמרינן דבעינן שלא עבר אדם אחר. דהקשה הרשב"א הא אעפ"כ לא חשיב שיירות. ולפמ"ש א"ש דבאמת הוי הטעם אי ליכא שיירות הוי קרוב עדיף. וא"כ באמת כ"ז דלא ראינו דעבר אדם אחר. ומשו"ה לא חיישינן רק אם הוי רובא. וכי חזינן ניהו דליכא רובא. אבל מ"מ ג"כ קורבא ליכא. דהא השני שעבר הוי ג"כ קרוב:

(י) ובזה מיושב קושית הב"ש בסי' קל"ב סעיף ד' ס"ק י'. דמכאן מוכח דאם עבר אע"ג דלא שכיח פסול. דעכ"פ לא הוי קרוב דגם השני מיקרי קרוב:

(יא) והנה לפי סברת הח"צ. א"כ בלא"ה גבי לוה ומלוה. כיון דמלוה יהיב סימן ולוה לא יהיב סימן. וא"כ בכאן הוי כמו דלא שכיח שיירות, דהא ליכא ספיקא רק בין לוה למלוה. ולא בין אחרים וא"כ שפיר מהני סימנין לכ"ע ומאי מקשה (ב) מלוה. אך דבאמת א"ל כן. דזה נפשט היכי דלא שכיח שיירות. וא"כ מה אמר את"ל סימנין דאורייתא דהא הוא רוצה לומר רבותא שלו סימנין ועדים. ושם ליכא ספק רק לבין הנותן סימנין. לבין [זה] המביא עדים. וע"ז הוי ודאי דאורייתא אך י"ל זאת דעכ"פ לבעלי הסימנין בלא"ה מן התורה לא יהבינן ליה. ואתיא שפיר כדשנינן:

(יב) אך לפי מ"ש לעיל. דהוי הפי' מכח קורבא א"ש. דלא קשה לשיטת הח"צ מה פשטו מלוה דלא הוי שיירות מצויות ובודאי מהני סימנין. די"ל דעכ"פ קורבא לא שייך בזה וכמ"ש לעיל ליישב קושית הב"ש. ומוכרח כמ"ש לעיל:

(יג) ונחזור לענינא דידן. דבאמת מהני בכאן [סימנין] דהוי רק מדרבנן ובדרבנן מהני סימנין. ואפי' אם נימא כסברת הפנ"י. דלא מהני סימנין בחשש דרבנן. וא"כ בכאן בשאלה ממ"נ לא מהני דאם הוי סימנין דאורייתא. וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה. ואלא דסימנין דרבנן לא מהני לפי סברת הפנ"י. י"ל דבאמת כמו שכתב הב"ש. דהא איכא עוד סי' בגוץ וארוך והוי ס' דרבנן כאיזו מהתירוצים שבש"ס להלכתא ושפיר מהני:

ועוד לפי מה ששמעתי מר' דוד כ"ץ. דמצאו ציצית אצלו ובציצית פשוט דלא חיישינן לשאלה. וכמו דאיתא בק"ע בתשובת מהרי"ט סי' קפ"ג:

(יד) והנה מסכים אני להרב המאור הגדול להתיר את האשה הזאת. חדא דהא בכאן יש אומדנות מוכיחות וא"כ איתא אם שואלו ישראל ואיכא אומדנות אם ניסת לא תצא. וא"כ מהני מה דשאל לו העכו"ם אפי' בפני ישראל. וא"כ כיון דהוי מדרבנן לא חיישינן לשאלה. ועוד כמ"ש הרב המאור הגדול המפורסם אב"ד דק"ק קיטוב בשם משפטי צדק ס"ק נ"ד. ועוד דהוי שנים. ועוד כמ"ש הרב הנ"ל. דגיזם ומש"ה לא פחד דכיון דדיניהם הוי שלא יענו אותו ובצירוף כל אלו שריא להנשא:

והנה הא דניכר דהוי בודאי ישראל מכח זקן. הוי ג"כ מכח רובא הוי רק מדרבנן. ומהני סימנין:

והנה לפי סברת החכ"צ א"ש נמי כדשנינן. דהיינו בכל אבידה. דאע"ג דהוי כמו שיירות מ"מ ניחא לי' לבעל אבידה ובשטרות הוי משום דליכא רובא. ובכאן אם היכי דאיכא שיירות הוי מדרבנן לא הוי רבותא כולי האי. משום דהא בלא"ה לא יהבינן לבעל הסימנין:

סימן ד

נראה בעליל כי פלפול זה הנמצא בחדושיו ליבמות, עולה בקנה אחד עם תשובתו להגאון הקדוש מהר"מ מקאסוב זצ"ל, בשנוים מועטים, ולחיבת הקודש לא מנעתי מלהציגו כאן.

(א) במסכת יבמות דף ק"ך ע"א למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' והקשה הפ"י דהא התוס' כתבו דשני יוסף בן שמעון הוי רק מדרבנן ומ"ה מהני סימנים דרבנן. וי"ל דהנה הרמב"ם כתב (א) דבאם אין זוכרין לעדות לא הוי עדות. דבעינן דיהא ראוי לעדות. וכו' והנה דעת הפוסקים דאפי' עדות שבשטר כשר מה"ת. מ"מ אלם פסול (ב). דבעינן דיהא ראוי להגיד וא"כ קשה דכיון דבאמת הוי מן התורה חוששין. דלמא ליוב"ש האחר ג"כ נכתב הגט אע"ג דידעינן דהוא [כתב] ליוב"ש זה גט אך מדרבנן חוששין דלמא היה לו גט ליוסף ב"ש האחר. וא"כ מאי אמרת דיהני סימן עכ"פ מדרבנן. והנה איתא בפוסקים (ג) דכשר העדי מסירה אחרים אע"ג דהוי דבר ולא חצי דבר. מ"מ הא כיון דכשר בחדא. לר"א בעדי מסירה ולר"מ בעדי חתימה. הוי דבר שלם. והנה באמת שם בהך ברייתא בגיטין דף כ"ז ע"א תנן המביא וכו' מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. ורמינהו מצא גט כו' (ד) איכא דאמרי והיא שהוחזקו הוא דלא ליהדר ושם בברייתא איזהו שלא לאלתר כו' אחרים אמרו כדי לכותבו ולקרותו. ומכאן קשה על מה שכתבו בתוס' שם (ה) דלר"מ. דבעינן מוכח מתוכו לא מצו לגרש. היכי דהוחזקו שני יוסף ב"ש. דהא לחד דעה (ו) לא חוששין [רק] אם הוחזקו וא"כ קשה היכי דהוחזקו. בלא"ה לא הוי גט. וא"כ קשה הא בשני יוסף ב"ש צריך בודאי עדי מסירה. וא"כ הוי חצי דבר. וא"ל דבאמת הוו הנך עדים לפנינו א"כ קשה נשיילינהו. אם חתמו עוד על גט ליוסף ב"ש אחר. וזה הוי דוחק לש"ס לומר דלא זוכרין זאת. אך לפי מ"ש הפנ"י מתורץ. ועוד דאי אפשר לומר דאין זוכרין. דא"כ לשיטת הרמב"ם לא הוי גט. דהא כיון דלא זוכרין לא הוי בחקירות ודרישות וכמ"ש:

(ב) והנה במ"ש בחדושיי לגיטין. דלהרמב"ם צריך לגרוס דוקא (ז) לגט זה. דאל"כ כיון דאינו מזכיר למי לא הוי גט. דהא אינו יודע ולא הוי ראוי להעיד בע"פ. כיון דאינו זוכר במאי דנוגע בגוף הדבר. והוי דאינו זוכר לחקירות. וא"כ צ"ל דבאמת אין העדים לפנינו. וא"כ קשה ממ"נ אם חיישינן דלמא הוי באמת כתב עוד ליוסף ב"ש הוי חצי דבר:

(ג) אך י"ל דבאמת הוי דבר שלם. דהא האישה בעצמה נאמנת לומר דגרשה בעלה. וא"צ לעדי מסירה דרק תכבוש את הגט תהא נאמנת. אך בכאן דנפל. וא"כ אפי' אם הוי האמת דהוי הגט של בעלה. מ"מ הא לא עדיף מאם לא הוי ידעינן רק ע"י עדים הללו. לא מהני משום דהוי חצי דבר. ומכ"ש אם היו העדים לפנינו דלא ידעו. רק דאמרו דחתמו עוד על גט ליוסף ב"ש דלא מהני. וא"כ לא הוי גט אפילו הוי זה הגט שלה. ומשו"ה לא מהני סימנין ופריך שפיר. א"ו דהוי סימנין דאורייתא ומתורץ שפיר קושיית הפנ"י:

(ד) והנה זה דוקא להרמב"ם. שכתב דבמאי דהוי גוף הדבר תלוי הוי כמו דרישות וחקירות ולא מהני אם אינו זוכר. יעו"ש בהלכות עדות וע"ש היטב בחדושיי לגיטין. ובאמת בלא"ה זה דוחק לאוקמי דעדים לפנינו ואינן זוכרין אלא ודאי איירי דעדי חתימה אינן בפנינו ומש"ה שפיר מיושב קושיות הפ"י. הנ"ל:

(ה) ובזה מתורץ מה דהקשיתי לשיטת התוס' מאחרים דהוי ר"מ דהא דפליגי [האחרים] היינו משום דהוי דרבנן. ונאמן ע"א בדרבנן משום עגונה. וא"כ הא דנקט בסיפא דאם הכירו מיירי דוקא דמצאו בדלוסקמא (ח) ואמאי לא מהימן וא"כ פלוגתא דאחרים אם לא הכירו. ומשא"כ לר' זירא דס"ל דרוב וקרוב קרוב עדיף. וא"כ הוי ג"כ בהוחזקו רק מדרבנן. ואמאי לא מהימן. אלא עכצ"ל דהוי בדדמי (ט) וא"כ שפיר תקשה. ומשא"כ ר' זירא דס"ל בב"ב דהקשה לר' חנינא שם. וא"כ תקשי אמאי לא מהימן ע"א ג"כ בהוחזקו ועכצ"ל דאמר בדדמי ומש"ה שפיר תקשי לאחרים דהוי ר"מ. אלא ודאי צ"ל דס"ל דא"צ הוחזקו. והא דמספקא ליה להש"ס לר"ז אפשר משום דקבל ר"ז לסברת ר' חנינא. וס"ל באמת דרוב וקרוב רוב עדיף. ומתורץ קושיית הרשב"א (י) דהקשה אמאי רצה לומר דפליג ר"ז ארבה וס"ל דאפילו בלא הוחזקו. משום דהוי קשה. הא אם בעינן הוחזקו. האיך ס"ל לאחרים כמה הוי לאלתר, הא לר"מ לא שייך הוחזקו ואחרים היינו ר"מ. אך לרבה הוי התירוץ. הא דבעינן הוחזקו. היינו דבלא הוחזקו הוי רק מדרבנן. ונאמן ע"א משום עגונה ונאמן השליח וא"כ תקשי דמשמע במתניתין דע"א אינו נאמן דקתני בסיפא דמצאו בדלוסקמא [דהפי']. אם מכירו ומשמע הא בלא"ה לא מהימן. ואחרים הוי הפי' אם לא הכיר השליח. ומשא"כ לר"ז הוי הוחזקו ג"כ מדרבנן דרוב וקרוב הוי רוב עדיף:

(ו) וא"כ אתי שפיר מה שפסק הח"צ בסי' קל"ד בסופו. דהיכי דלא שכיח שיירות. מהני סימנים דהוי מדרבנן. דהא אזלינן בתר קורבא. וא"כ הוי החשש רק מדרבנן ומהני סימנין דרבנן דאל"כ לא הוי שייך כלל ראיית הח"צ דיליף מתשובת הרא"ש דפסק שם. דמהני בשני יוסף ב"ש. ובאמת חילוק גדול יש בזה. הא לפי חד דעה בשיירות מצויות בלא הוחזקו. לא חיישינן ולא מהני רק. סימנין מובהקים וכן איתא כמה דעות. דשמו ושם אביו מהני. ולא מהני סימנים רק דהוי הטעם כמ"ש. וא"ל דהא משמע מקושיית הש"ס ביבמות דאפי' בחשש מדרבנן לא מהני סימנין דרבנן. וכדהקשה בס' פנ"י. י"ל כמ"ש לעיל לתרץ. ועוד דהוי ספק מדרבנן. ואמרינן דלמא הוי באמת סימנין דאורייתא. ושפיר מהני והוי ספיקא דרבנן לקולא:

(ז) והנה בנ"ד דאירע המעשה דהוי סימנין בבגדים. וחוששין לשאלה. ולפי מ"ש הב"ש דהפי' דאם הוי סימנין דרבנן. דא"צ לומר שאלה דבלא"ה לא מהני כיון דהוי מדרבנן. וא"כ ממ"נ לא מהני אם ס"ל כסברת הפנ"י דאפי' בחשש דרבנן לא מהני סימנין דרבנן וא"כ ממ"נ אם הוי סימנין דרבנן לא מהני אפי' בחשש דרבנן. לפי תירוץ הפנ"י על קו' שלו. ואלא דהוי סימנין דאורייתא. וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה. וא"כ ממ"נ אסורה. וי"ל דעדיין הוי ספיקא. דלמא באמת הך תירוץ דחיישינן לחיורי וסומקי וא"כ אין מוכרת לומר דחיישינן לשאלה. וא"כ דלמא באמת סימנין דאורייתא. והוי בדרבנן. והוי ספיקא לקולא וא"כ שפיר שריא האשה להנשא. ומכ"ש לפי מ"ש לעיל לתרץ קושיית הפנ"י ואצ"ל כתירוץ שלו דאפי' הוי החשש מדרבנן נמי ל"מ סימנין רק כמ"ש כבר בשו"ת דבאמת אפי' סימנין דרבנן מהני בחשש דרבנן. והא דאפשוט ממצא שטרי חוב. לא איפשוט רק אם נימא דתקנת חכמינו ז"ל הוי משום דאנן סהדי ואזי לא מהני אפי' בחשש דרבנן. וע"ז שפיר איפשוט ממתניתין דמצא ש"ח. וכי ניחא ליה ללוה. משא"כ אם נימא בלא טעמא דניחא רק מדרבנן מהני ואז לא איפשוט ממתניתין. ומש"ה אמר רבא את"ל וכו' דמשמע דעדיין מספקא ליה דאפשר דהוי מדרבנן ומהני. בלא טעם כלל ומהני בחשש דרבנן:

(ח) ובזה מיושב. לפימ"ש לעיל מכח קרוב. הא בעינן דלא עבר אדם שם, משום דבאמת הוי הטעם מכח קרוב. ובעינן דוקא לרוב. וא"כ מש"ה צריך דוקא לעמוד [ולראות]. דאל"כ ניזיל בתר רובא. וא"כ אם עמד וראה שאדם אחד עובר. וא"כ ליכא רובא. עכ"פ ליכא קורבא ג"כ. ומש"ה בעינן שלא עבר אדם. ומתורץ שפיר מה שהקשה הב"ש בסי' קל"ב סעיף ד' סק"י, דכיון דעבר ליכא קורבא. ומש"ה אם עבר אפי' לא שכיח שיירות. ולא הוחזק חוששין ומתורץ שפיר:

(ט) ועוד יש להתיר בכאן. ניהו דנימא דמאי דגיזם לכותי הוי כמו בגמר דינו לעינוי. ופחד ואמר ומה שאמר אח"כ דכיון דשאל לו כותי אחר בפני ישראל. דלא הוי מסל"ת. ניהו דתו אינו מפחד. וכמ"ש הרב ב"י ולמה לא אמר דמכח עינוי אמר. מ"מ לא הוי מסל"ת. דכיון דעל הנפשות לא שייך דלמאי חייב עצמו כיון דכבר אמר מ"מ לא הוי מסל"ת. אך אח"כ כי אמר בפני א ה בלא שאלה. אע"ג דבשו"ת בן לב סי' וא"ו בחלק הראשון כתב דאם ראה כותי דהיה הולך אחריו ל"ה מסל"ת. כ"ש בפני האשה מ"מ הא בתשובת הרב ב"י בק"ע סי' קפ"ה משמע. דאם אמר אריכות דברים מהני. וא"כ ה"נ הכא דמהני ושריא להנשא:

(י) והנה על הך חשש דלמא הוי עכו"ם. הנה כיון דלא הוי רובא דאין לעכו"ם זקן. והוי חשש כמו במים שאל"ס דרבנן אחמרו ולא אזלו בתר רובא וכמ"ש התוס' במס' ב"מ דף כ' ע"ב בד"ה אסורא ממונא כו' דחייש בכאן למעוטא ולא אזלינן בתר רובא כמו במשאל"ס יעו"ש היטב. אך לפי מ"ש מהני סימנין כיון דהוי רק חשש מדרבנן. והנה מכ"ש לפי מה ששמעתי מר' דוד כ"ץ מקהלתינו בע"פ שה"ל בגד של ציצית ובודאי לא הוי עכו"ם וא"כ בכאן נמי עדיף דלא חיישינן לשאלה וכמו דאיתא בק"ע סימן שפ"ב בתשובת מהרי"ט דלא חיישינן לשאלה דציצית ומכ"ש כאן דהוי כמה וכמה אומדנות דמוכח דשריא האשה זאת לינשא לכל מאן דיתצבין. ויעו"ש בפוסקים דמה שהרמב"ם מפרש אם מכירו דהוי הפי' דאמר סימנין בכלי וגם מכירו ושפיר פירשו יעו"ש היטב וא"כ אלמא דמכירו לבד לא מהני וא"כ א"ש מ"ש לעיל ליישב קושי' הפנ"י יעו"ש היטב:

(יא) והנה מאי דחילק הטו"ז ביו"ד סימן קכ"ז ס"ק ד' בחזקה לא מהני אומדנא [משום מה] דהקשה מאומר לאשה קדשתיך כו' אך באמת אומדנא גדולה מהני אפי' בחזקה. וכמ"ש הר"ן (כ) דמ"ה הוי לפי משנה ראשונה אשה מהימנא לומר טמאה אני לך אפילו דלא מצי לאוסרה לבעלה, מ"מ מכח אומדנא. דמסתמא לא אמרה שקר מהני אפי' במקום חזקה:

(יב) אך באמת בלא"ה קשה. הא איתא ביבמות (ל) גבי לדבריך עכו"ם ואין עדות לעכו"ם. אלמא דלא אמרינן מגו דמהימן. וצ"ל דילמא אינו מקפיד ע"ז והא על (מ) קפידא גדולה. ועי"ל (והוא העיקר) דבאמת היכי דלא מהימן מטעמא דבדין לא מהימן. לא מהני אומדנא, והא שם הדין דאם אמר ליה בפעם הראשון מהימן, והוי השתא הטעם משום דלא א"ל בפעם [ראשון] ונוטה הדבר דהוא שקר, וא"כ איכא אומדנא להיפך ג"כ משא"כ שם דהוי מן הדין לא מהימן, וא"כ מ"ה נ"ק מקרובין דאינו אסור. ואך מהר"ן (נ) לכאורה קשה ועכצ"ל התירוץ הראשון:

(יג) והנה איתא בתשובת בן לב בחלק ג' סי' ס'. ואם בא לבית ודבר אל האשה יש להחמיר כאלו אמר לאשת פלוני. אך מ"מ יש לצרף מה שכתבתי לעיל ע"פ תשובת הח"צ:

ועיין ביו"ד הלכות בכור סי' שט"ז דמביא הט"ז ראיה מהך דס"ת דנאמן. היכי דמפסיד ולפי מ"ש לחלק רק דשם נאמן כיון דהוי בידו]. ורק דלא אמר בפעם הראשון, והוי אומדנא להיפוך:

(יד) וא"ל לפמ"ש לעיל ליישב קושיית הפנ"י. דהא דמקשה ממצאו בין כליו. וזה התירוץ הוי דוקא לשיטת הרמב"ם דס"ל. דאם אין זוכרין לא מצי להעיד בע"פ והוי השטר כחרס. וא"כ מ"ה אפילו באמת בשעה שחתמו מהני עדותן. מ"מ כיון דאם יעידו השתא לא מהני. דהא הוי חצי דבר בשעה שמסרו לידה דהוי חצי דבר. לא מהני דבעינן דיהא ראוי להעיד:

(טו) והנה לכאורה קשה לפי סברת הח"צ. מאי פשיט הש"ס דסימנין דאורייתא מהא דלוה. הא באין שיירות מצויות שפיר מהני סימן. וא"כ בשלמא בכל אבידות שבעולם שפיר הוי דרבנן. דהא הוי רובא דעלמא ושיירות רות מצוות. משא"כ בשטרות דלא הוי רק ספק בלוה ומלוה ולא הוי שיירות מצויות:

(טז) והנה לפי מ"ש לעיל א"ש. דעיקר הטעם הוי מכח קורבא. וקורבא לא שייך בכאן. אך באמת הרבותא דבעי רבא לומר. אע"ג דהוי סימנין דאורייתא. מ"מ עדים עדיפי והנה אם נימא דהיכא דשיירות מצויות וא"כ ליכא רבותא דבלא"ה לא מצי ליטול הבעל סימנין רק לבעל העדים. וא"כ שפיר ע"ז דבשיירות מצויות לא נפשוט והא דאמר [הש"ס] כדשנינן. ר"ל מכח כל אבידה דמחזירין אפי' בשיירות מצויות. וע"ז אמר כדשנינן דניחא לבעל האבידה וא"ש את"ל סימנין דאורייתא דאין ודאי דסימנין דאורייתא בשיירות מצויות וא"ש כדשנינן דאמרינן בש"ס:

(יז) ובזה מיושב קושיית התוס' ביבמות דף ק"ב. דאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן היכי משני דמצא בין כליו ולפמ"ש א"ש. דדוקא סימנין דרבנן היכי דשיירות מצויות ומוקי מתניתין באין שיירות מצויות ואפי' ראה דעבר אדם אחד מיקרי אין מצויות וכמו שהקשה הב"ש:

סימן ה

גביית עדות ראשון לתשובה דלקמן

איך בין גיוועזין בק"ק סטערפנשט בייא דיא לייט פון גלאץ וואס דיא מעשה איז גיוועזין פון הר"ר ברוך האבין זייא מיר גיזאגט אז איין בעקאנטער שיף מיינסטיר האט אליין דער ציילט פאר דיא לייט פון גלאץ אז דער שיף מיט זיין נאמין האט ער גיזאגט איז אינטער גיגאנגען ווארים עס איז גיוועזין אנגיבינדען עטליכע ספלאוויש האלץ האט זיך אויף גיחאפט איין רוח סערה אין האט ארויף געטראגען דעם ספאלאוו האלץ אויף דער שיף, איז נאר אונטער געגאנגען דיא שיף מיט דעם האלץ, אין דאס קליינע שיפיל וואס עס איז גיוועזין אן געבינדען בייא דער גרויסע שיף זיצט דערויף איין מענטש פון דיא שיפיר וויא ער האט געזעהן אז דיא גרויסע שיף גייט אונטער האט ער דעם שטריק אפגעשניטען ווארים דאס קליינע שיפעל איז געוועזין לאנג אן גטבינדען, אזוי איז דער סדר דאס קליינע שיפטל גייט פון ווייטין אן געבינדען וויא עס האט געזעהן דער שיפיר השני אז דאם קליינע שיפעל איז ניט אונטער געגאנען האט ער אב געבינדען דאם קליינע שיפיל אין איז דער צו צו גיפארין אין האט געפינען דעם מענטש טויט דיא גאל איז אום צו שפרינגען גיווארין פאר מורא אין האט דער ציילט דעם שיף מיינסטער אז ער האט דער זעהן פון ווייטין דיא שיף מיט דעם ספלאוו האט ער דער קענט דיא שיף אין האט אב געבינדען זיין קליין שיפעל אין איז צו געפהרען צו אוס אין האט אויך געפרעגט אויף זיין זין האט ער אום געזאגט אז ער איז נהרג גיווארין איין טאג דער פריר איידער זייא האבין גפירט פון גלאץ. ער איז ארויף גילאפין צו דעם זיגעל בוים אויף דעם שטריק לייטער אין איז אראפ געפאללען אין איז נהרג גיווארין בק"ק הנ"ל אין דיא לייט האבין געזאגט פון ק' הנ"ל גלאץ אז ברוך איז אין דער שיף אריין גיגאנגען וואס דער זין איז נהרג גיווארין האבין מיר אום גיווארנט אונ האבין צו אום געזאגט ברוך וואס שטעלסט דוא דיך איין מיט דעם אלטין פאטיר צו זעטצין זיך מיט איין שיף וואס עם איז איין סכנה מיט האלץ אנגעבינדען האט ברוך גיענפערט אונז. דער שיפער האט אונז צו געזאגט אז ער וועט לאזען דעם ספלאוו וויא ער וועט אראפ קוממען צו דעם וואסער באהר"ם אויס דער עונה ארויס מיט דעם האט ער זייא פאר נארט אויף דער שיף מיט דעם ספלאוו:

חיים במהור"ר יצחק

ע"כ הגב"ע השייך לתשובה הנדפס בלקט הקמא המתחיל יראו הגאונים:

העיד איש חשוב מוהר"ר אהרן ב"מ זיסקינד מה ששמע מפי אנשי וואלחיי אמר בזה הלשון. דער שיפיר איז געגאנגען קיין סטאמביל איז געוועזין אן געבינדען אן דער שיף איין ספלאוו מיט פריש האלץ איז גיראטין דאם מאהל. דאס אנדרע מאהל האבין אויך דיא שיפערס גיווארנט אין ער איז פארט געגאנגען מיט פלאוועס איז דארך איין רוח סערה איז דער ספלאוו ארויף אויף דער שיף, האט דער ספאלוו נישט גיקאנט שיף זה ושמע מהר"א הנ"ל אין מען האט אויס געזאגט אז ר' משה'ס איידעם איז דארטין גיוועזין אין דער שיף אין מען האט דעם שיפער אויך גיווארנט דער אנדערער שיפער וואס ער איז אן געקוממען האק אפ דעם ספלאוו ווארין דיא שיף דיינע וועט פאר בייא זיין ע"כ. במותב תלתא כחדא הוינא אתא לקדמנא כהר"ר משה בן מוה"ר אליה הכהן אביה של העגונה והגיד לנו בתורת עדות ובחר"ם בזה"ל ר' שמחה מק' גלאץ וואס ער זיצט היינט בק' סטעפינשטאט האט געזאגט אזוי דער ר' ברוך איז בייא איהם איין געשטאנען אין גלאץ אין איידער דער ר' ברוך הנ"ל איז אין דער שיף אריין געגאנגען איז ער זייער חרוב גיוועזין כ"ז שמענו מן מהו' משה הנ"ל אות באות ולראיה באנו עה"ח היום יום א' ה' ימים לחודש תמוז תקנ"א לפ"ק:

עוד העיד עד הח"מ איש חשוב שמו מו' חיים ששמע מאנשי מדינות וואלחיי שאמר השיפער שבא לנגד השיפער שהיה בהספינה שלו הספלאוועס. למה אתה מסכן את עצמך ולא תנתק הספלאווים והשיב שתוק שלא יפחדו הספרדי ובנו כאשר העתקתי דברי בלקוטי הקמח:

יאב"י ק' ס"ט גביית עדות השני

במותב תלתא הוינא כחדא ואתא לקדמנא המרומם כהר"ר שמחה בהר"ר שלמה מק"ק גאלאץ ואמר לנו בתורת עדות בזה הלשון איך בין געשטאנען בייא דער סיענה איך האב מלוה גיוועזין הר"ר ברוך עם אביו איך האב אום גיקאנט. זענען זייא אריין געגאנגען אין איין שיף נאך מיט עטליכע מענטשין גם עס איז אריין געגאנגען איין דאקטער מק"ק מאהליב מיט אהרן עם אשתו ועם בניו אין מיט זיין גיטץ ער איז געפאהרין קיין ארץ ישראל איז געוועזין אן געבינדען אין דער שיף איין ספלאוו האנץ זייער פיעהל האט דעם דאקטערס אשתו אן גיהויבען צו וויינען אין האט געזאגט זיא וויל אין דער שיף ניכט פאהרין ווארום זיא האט מורא זיא האט געזאגט איך וויל מיך בעהסער אום קערין צו ריק איז אן געקוממען נאך איין שיף איז זיא ארויס געגאנגען אויס דער שיף אין איז אריין געגאנגען אין דער אנדערער שיף זענען ביידע שיפען אוועק געגאנגען מיט דער טינע ביז צו דעם ים אין דאס אלס גוטץ דעם דאקטערס איז געבליבען אין דער ערשטער שיף וואס זיא איז ארויס געגאנגען פון איר נאר דחס מעות האט זיא גענומען מיט זיך אין דער אנדער שיף. וויא זייא זענען געקוממען ביידע שיפען איינע וואס דער דאקטער איז געפאהרין, אין דיא אנדרע וואס הר"ר ברוך עם אביו איז געפאהרין וויא זייא זענען געקוממען פון דער טיענה אין ים אריין איז אויף געשטאנען איין רוח סערה אין האט צו טיילט דיא שיפפען איז דיא דאקטערין געפאהרין מיט איין אנדערען מהלך אין דיא שיף וואס הר"ר ברוך איז דארט געוועזין מיט איין אנדערען מהלך געגאנגען. זייא האבין איינס פון עם אנדערע ניכט געוויסט. מחמת דעם רוח סערה האט עס זייער אויף געהויבען דיא שיף אין דער ספלאוו האט געשלאגען אין דער שיף איז אן געקוממען איין שיף פון סטאמבעל אקעגין האט דער רוז פון דער שיף וואס איז אן געקוממען דער זעהן וואס דער ספלאף האט געשלאגען אין דער שיף האט ער געזאגט צו דעם רוז וואס דער ספלאוו איז בייא איהם שנייט אפ דעם שטריק פון דעם ספלאוו ווארין איהר זענט פאר בייא דער ספלאוו וועט דיא שיף צו שלאגען האט ער איהם צוריק גיענפערק איך האב שוין כמה פעמים אזוי געפירט איין ספלאוו אויף אזוי איין רוח אין גאט האט מיר גיהאלפין איך וועל אים ניט אפ שניידען. אין דעם וויא זייא האבין געשמוסט ביידע רוזין האט זיך אויף געהויבען דיא שיף מיט דעם ספלאוו אויף איין אונד אין האט איין ווארף געטאהן אין איז איין געזונקען געווארין דיא שיף אין האט שוין מער דיא שיף ניט געזעהן אין דער שיף מיינסטער וואס האט דאס געזען אין געקומען קיין גאלאץ האט דער רוז מיט זיינע מענטשין דאס דער ציילט דיא מעשה וואס זייא האבין גיזעהן איך הר"ר שמחה הנ"ל האב אליין גיזעהן וויא דער הר"ר ברוך עם אביו איז אריין גיגאנגען אין דער שיף וואס דער ספלאוו איז אן געבינדען גיווען אין האב גיהערט אליין וואס דער רוז האט דער ציילט וואס דיא שיף מיט דער ספלאוו איז דער טרונקען גיווארין דאם איז אלץ געוועזין פאר מורה גם נאך דעם האט דער דאקטער אויך ארויס געשיקט בריעף וואס זיין האב איז אויך דער טרונקטן גיווארין כל הנ"ל האב איך בעצמי הר"ר שמחה במ"ה שלמה ראיתי ושמעתי אין אויף דעם זאג איך בתורת עדות גמור כל הנ"ל אנחנו ב"ד שמענו מפי הר"ר שמחה במה' שלמה ובאנו על החתום היום יום ב' כ"ו לחדש תשרי שנת תקנ"א לפ"ק:

ובק"ק קאלים הסמוך לגבולינו שמענו בית דין מפי שני אנשים שהעידו בשם אחרים ששמעו מסוחרים אינם יהודים שיודעים בודאי שברוך הנ"ל נטבע בספינה שהיה בהם הספלאוויש והספלאוויש דחפו הספינה לים, וע"פ העדים דלעיל היודעים ביותר שמעו להדיא דהספלאוויש באו לתוך הספינה ע"י רות סערה גדול:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה