שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
חושן משפט · סימן יח
דין טריפת השבח בחו"מ סימן קטו]
(א) והנה מה שפסק הרמב"ם בה' מלוה ולוה פכ"א ה"ו, דבע"ח נוטל חצי השבח ואין נותן הוצאה ועל החצי השני אם הוא יותר מההוצאה נוטל הבע"ח ואם הוא פחות אין משלם ללוקח, וי"ל הטעם משום דהנה רבינו יונה מקשה אמאי לא אמרינן דהוי קדם ותפיס והדין בלוה ולוה מי שקדם וזכה תפיסה מהני וי"ל משום דהנה אם נימא דהמלוה יכול לומר לדידי שוה יותר ואזי צריך לשלם לו יותר וא"כ לפ"ז אם יאמר המלוה לדידי שוה יותר וא"כ א"א לסלק להמלוה בלתי שיתן להמלוה כמו שהוא רוצה וא"כ לא מיקרי הלוקח מוחזק דהא כל זמן דלא יתן לו כמו שהוא רוצה הוי הוא מוחזק, והנה אפילו המלוה אומר דבאמת בשביל זה לחוד הוי שוה אצלו יותר דהא ע"י זה לא יהא מהני תפיסה ללוקח ומה לי בשביל מה ששוה אצלו יותר הוי בשביל זה דגורם לו שבח ובשביל הא גופא לא מצי לסלק ליה רק אם יתן לו שיעור חצי שבח, דהא ע"י זה שוה אצלו יותר מה לי בשביל מה שוה אצלו יותר:
והנה דעת הרמב"ם באמת רק על הוצאה נוטל הלוקח חצי שבח ועל השבח היותר מן הוצאה נוטל רק המלוה. דע"ז א"צ לדאקני, והנה כמו דאיתא בב"ק דף ל"ד ע"א עיי"ש גבי שור דאזיק דבשביל הכי הוי הניזק קודם דהא אם אצלו הזיק חייב לשלם מגופיה, והנה מש"ה הוי בכאן הדין דנוטל המלוה חצי הוצאה ג"כ, משום דאדעתו דמוכר ירד הלוקח ובמתנה אינו גובה והנה הא הרמב"ם פסק בפ"י מה' גזילה והובא בשו"ע חו"מ סי' שס"ג ס"ח עיי"ש וז"ל י"א דהא דאמרינן דכשהחצר אינו כו' דאם גילה דעתו דניחא ליה (שהיה רצונו ליתן שכר אם לא יניחנה וכו' והוא מתוס' ב"ק (א) גבי אם עמד ניקף וכו') לבעל הקרקע אח"כ ואזי הוי כדין היורד ברשות ונוטל השבח היותר על הוצאה ג"כ. וא"כ בכאן ממ"נ אם אומר דנוטל החצי הוצאה והא הוי תפיס הלוקח וע"כ צ"ל דשויא אצלו ומפני מה שויא יותר בשביל הוצאה הא בלא"ה לא שוה יותר. דאם כן יצטרך לנכות בכפל יותר משויא הקרקע ושבח והוצאה. וזה אין המלוה רוצה רק בשביל השבח והוצאה. וא"כ ניחא ליה במה דהשביחו וע"י זה הוי ליה הוצאה ואזי הוי הדין כמו היורד ברשות ונוטל השבח והוי השבח ג"כ כמו הוצאה דכיון דבאמת חיוב לשלם לו השבח היותר ג"כ רק דאדעתא דמוכר ירד. וא"כ עכ"פ יהא נוטל החצי מן השבח עם ההוצאה. וא"כ אם אין הוצאה בכדי השבח די לו בזה דנוטל הלוקח חצי. ואם יהיה במותר ונוטל הוצאה אזי לא שייך ממ"נ. והוי כמו יורד שלא ברשות נגד המלוה ול"ש סברת הש"ס בב"ק גבי שור דאזיק ואינו נוטל רק הוצאה דכיון דלא קשה מתפיסה וכדלעיל. וא"כ לא חל מעולם שעבוד של הלוקח יותר מזה מן החצי. ורק שיעור השבח וכדלעיל וזה הוי הטעם של הרמב"ם:
(ב) כללא דמלתא לפי מה דאיתא בשו"ע חו"מ סי' שס"ג ס"ח והוא מתוס' ב"ק גבי אם עמד ניקף. דאם גילה דעתו דניחא ליה צריך לשלם אפילו בזה נהנה וזה לא חסר. והנה התוס' כ' שם לפי סברתם דגבי אם שכר מראובן א"צ לשלם שכר לשמעון, והנה הסמ"ע מחלק בין זה דגליא אדעתיה ליתן שכר משום דהוי בטעות. או דעכ"פ לזה לא גליא אדעתיה, והנה באמת לפי סברת הרי"ף והרמב"ם ל"ק. דאפשר לומר דשם איירי גבי שוכר דגברא לא עביד למיגר דלא הוי נהנה. משא"כ היכא דנהנה והוי כמו גבי ניקף וצריך באמת לשלם. והנה י"ל הטעם דהא הוי הדין באפותיקי דנוטל שבח היותר על הוצאה כולו. י"ל דהנה באמת הש"ך כתב דאפי' בשעבוד בלא אפותיקי דמש"ה נוטל מן המתנה יותר מן הוצאה משום דארעא דמשועבד ליה השבח והנה הטעם באמת דהא דצריך דאקני ולא מהני עכ"פ לענין שבח היתר על הוצאה כמו דקל לפירותיו אפילו דאתי מעלמא. וכמו דאיתא בש"ס בגיטין (ב) אבעיא במידי דאתי מעלמא. וכ' שם המ"מ דדוקא מכח תרי מי יימר אך באמת אפילו אם שיעבד כולה לא שייך כלל דארעא הא אשביח. דבאמת הא יכול לסלק מה דשוה. א"כ נמצא אפילו על גוף הקרקע אין לו רק שעבוד. כהסך מעות דשוה. וא"כ השתא נמי כך שוה לאחר שינוכה השבח, ואם כן ל"ש דקרקע משועבד לשבח דהא אפילו אם באמת משועבד כל הקרקע אינו משועבד רק בעד סך המעות ששוה. אך גבי אפותיקי בודאי אינו יכול לסלקו רק כל החוב. וכמ"ש הסמ"ע בסי' ע"ב לחלק בין משכון דהא ע"ז הלוה. ומש"ה שפיר אמרינן ארעתא אשבח דהוי כמו דקל לפירותיו. דהא ארעא אשבח דהא כל הקרקע משועבד. אך ממ"נ האיך יטעון אם יטעון דלדידיה שוה הך קרקע לחוד וא"כ השתא נמי לאחר השבח שוה כל כך. וא"כ הוי מסולק. ואך צריך ליתן דלדידיה שוה בשביל שיצא השבח אח"כ מזה והוי כמו דקל לפירותיו ובשביל זה הלוה כך. וא"כ גליא אדעתיה דניחא ליה בשבח וא"כ הא הוי הטעם דא"צ לשלם הוצאות עכ"פ, (והנה כיון דע"כ צ"ל דאינו נוטל מכח שקנה המוכר אצל הלוקח דאם מכח זה הוי שניהם שוין וא"כ מש"ה דכיון דאינו בא מכח קניית המוכר מש"ה צריך לשלם לו ההוצאות. דהא עיקר הטעם דא"צ לשלם הוצאות הוא משום דהוא מכר להמוכר וכאן לא שייך זה וא"כ נגד הוצאה הוי נקנה להמוכר ושפיר דמי לניקף. והא דכ' הרמב"ם בפ"י מה' גזילה דצריך לשלם כדין היורד ברשות ושמין מה שהוא רוצה ליתן וכן יתן לו. והובא הרמב"ם לעיל. וא"כ היותר מן הוצאה הוי כמו הוצאה ואזי מה שנטל הלוקח הוי בשביל המוכר בעד חיוב שלו של הוצאה והחצי הוצאה בשביל המלוה נוטל חצי הזאת כולה הלוקח כדלעיל. וא"כ לשניהם למוכר וללוקח עשה הטובה. ועיין בחו"מ סי' רס"ד ס"ד בהגהת רמ"א) ואך הפוסקים כ' בשביל דלא יפסיד והנה לפי סברת המהרש"א אם כבר מת באמת לא גבי דהא איפסיד. ואך דעת הפוסקים אינה כן משום דעיקר בשעה שבא השבח לעולם לא הוי איפסיד. וא"כ אזי א"צ לשלם והוי כמו דלא חסר כלום, ואך הא הוא נהנה אך זה נהנה וזה לא חסר פטור. משא"כ אם הוא רוצה ליטול שבח בחנם. וע"כ צ"ל הטעם דהוי כמו דקל לפירותיו. וא"כ ממ"נ גליא אדעתיה דרוצה ושויא אצלו בכך. וא"כ ממ"נ צריך לשלם לו ההוצאה כולה. וא"כ מ"ה חצי נוטל בחנם כמו שאר בע"ח בלא אפותיקי וא"צ לשום טעם וחצי האחר צריך ממ"נ אם רוצה ליטול ע"פ לדידי שוה צריך לשלם לו כל ההוצאה והמותר נוטל. וזה הטעם של הרמב"ם שכ' באפותיקי דהחצי נוטל ומן החצי האחר אינו נוטל רק מה דיותר על ההוצאה. ובאמת בברייתא הפי' גבי אפותיקי דאם השבח יותר על הוצאה היינו החצי מן השבח יותר על ההוצאה. או דהפי' כפי' רש"י ז"ל דלא מסיק שיעור ארעא וקרי החוב בלשון הוצאה:
(ג) או י"ל הטעם של הרמב"ם. דהנה אם נימא דלשיטת הרי"ף דלא ס"ל כסברת התוס' דיכול לחייב עצמו בדשלב"ל. רק כמ"ש הרא"ש דאם חל חיוב הגוף אזי משועבד דאקני ממילא רק מטעם הודאה מהני. וא"כ לפי הסברא שכתב הרז"ה, והש"ך כ' שזה עיקר. דהוי בהוצאה מטעם דאקני והנה סברת הרמב"ם הוי הכי. דבאמת ביותר מן ההוצאה הוי מצי אמר לי' ארעא אשביח. רק כנגד ההוצאה הוי מטעם דאקני אע"ג דבאפותיקי ל"ש דאקני. מ"מ לענין השבח הוי כמו דאקני. וכן איתא בספר א"ז. וא"כ הוא הדין באפותיקי הוי רק החיוב על הך קרקע ועל השבח היוצא מהך קרקע וליכא חיוב על מקום אחר. וא"כ שפיר הוי חייב עצמו בדשלב"ל. ואך אפילו לפי סברת התוס' מ"מ הא כתב הכנה"ג. דאם חייב עצמו בפירות דקל ואם מת מקודם שבא לעולם אפילו למ"ד דאינו יכול לחזור. מ"מ אם מת אין חל החיוב. וא"כ לפ"ז בכאן אימת חל החיוב אחר שבא לעולם. וא"כ מיד שבא לעולם הוי משועבד ללוקח ומעולם לא חל כלל חיוב הגוף אך אחר שבא לעולם. ומקודם זה משעבד לאחר שבא לעולם ללוקח. ואך הא הש"ך כתב בסי' קי"ב דאם רוצה לחזור יכול ליתבע ממנו מעות. וא"כ בכה"ג דכיון דאם לא יקיים לו כפי התנאי וא"כ לא נתקיים התנאי ולא הוי הדין דאינו יכול לתבוע ממקום אחר ונתבטל האפותיקי. וא"כ שפיר חל ממ"נ. אך א"כ לא יכול ליטול יותר מן ההוצאה השבח כולו. רק החצי מן הכל ומש"ה הוי דין כמ"ש הרמב"ם דעל המחצה השני אינו נוטל רק מן היותר על ההוצאה. וא"כ בלא"ה ל"ק מן הברייתא משום דהמ"ל כר"מ דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ובמעכשיו דמהני לחד דעה. וא"כ מש"ה לא מצי לסלק אח"כ בזוזי למלוה מן הקרקע. י"ל כמ"ש בס' א"ז. דהוי הפי' בשבח דהוי דאקני אע"ג דלא כתב דאקני תיקנו רבנן דמועיל אם כתב דאקני כן תיקנו בלא דאקני כיון דהוי מועיל אם הוי דאקני. וא"כ נמי כיון דאם ירצה ליטול מצי ליטול השבח היותר על ההוצאה וחצי הוצאה אם ליכא רק הוצאה. וכמ"ש לעיל דכיון דשייך נעילת דלת. ואו י"ל כיון דהדין דמצי ליטול וא"כ תו ל"ש נעילת דלת גבי לוקח דהא באמת אין הקרקע שוה יותר. ומש"ה נוטל המלוה ולא חשוב לענין זה כמו דאקני. כיון דבלא"ה ליכא תיקון דנעילת דלת. דבלא"ה מצי לגבות מיניה. ואו י"ל דהרמב"ם איירי דאינו נותן להמלוה כל המעות מה שמגיע לו. דהא אפילו מן הוצאות מחזיר לו. ובאמת באפותיקי לכו"ע יכול לטעון לדידי שוה וכמ"ש לעיל. ואו י"ל דהברייתא לא אתיא כר"י גבי ניקף דגליא דעתיה צריך לשלם לו כרש"י שם. משא"כ הפסק הלכה הוי כר"י:
(ד) והנה מה שהקשה הפ"י במס' ב"מ דף ט"ו ע"א בתוס' ד"ה בע"ח גובה השבח. לשיטת הפוסקים דבע"ח אינו גובה משבח שהשביחו יתומים וכו' ות"ל דה"ל כלוה ולוה ואין אחד מהן מוקדם דקיי"ל דב"ח גובה הכל. ולא כתובת אשה משום דהוי ב"ח כושל וה"נ הלוקח הוי כושל ומאי פריך הש"ס בבכורות והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח עיי"ש בפ"י והנה מלבד לפי מה דאיתא בהגהת רמ"א. והוא מהרא"ש. דאם כתב ללוקח דלא יגבה מדאקני. אזי לא נוטל הלוקח כלום. וא"כ ל"ק קושית הפ"י דשפיר מקשה הש"ס מאי אמרינן ולא האשה בכתובתה הא אם לא כתב ללוקח דאקני שפיר גובה האשה אך הפ"י מקשה מנלן להש"ס להקשות דלמא סתם איירי אם נימא דאקני ט"ס. אך הנה לפמ"ש הב"ש (ג) דתוספת שליש מן נדוניא מיקרי ג"כ לדינא כמו כתובה. ובע"ח קודם. וא"כ דקתני מתניתין דאין גובה משבח. ולפעמים הוי השבח יותר מגוף הקרקע. וא"כ אם הוא ירצה ליטול בעד השבח היותר וכמ"ש הש"ך בסי' קט"ו וכדאיתא לעיל. אך עכ"פ נגד השבח היותר מן הוצאה הוי כמו תוספת שליש דהוא נותן להאשה בעד שבח. וא"כ בזה שוין הבע"ח והאשה:
או י"ל דבלא"ה א"ש. דהא שמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. וא"כ באמת בזה לא יכול בלא"ה ליטול בעד השבח. וכמו דהקשה הש"ך (ד) ואך לפמ"ש לעיל דבזה כו"ע מודו דיכול ליטול בעד השבח. מ"מ הא הוי הטעם דיכול לומר לא ניחא לי בתקנת חכמים. והנה באמת לפי שיטת הש"ך. שמואל סבר כמ"ד לפי שאין קצובין ולא משום כתובין. וא"כ לפ"ז דאומר לא ניחא לי בתקנת חכמים. וא"כ לחד גופא לא מצי למדחי לכאן ולכאן. וא"כ גם האשה יכולה ליטול בעד המזונות לאחר מיתה. והנה דכתב התוס' אמאי הוי הדין דלמזונות אשה חשבינן דנכסים בחזקתן. ותירצו הואיל דא"א לסלק דמזונות אין להן קצבה, וא"כ גם בכאן דאם יכול ליטול בעד המזונות אין להן קצבה והוי כמו דאשה מוחזקת והוי כל העומד לגבות. וא"כ אם תפסה האשה אין מוציאין מידה. והוא באה"ע בסי' ק"ב ס"ב. והנה הרמ"א פליג שם. וע"כ לדידי' צ"ל כתירוץ הראשון. ולפ"ז אפ"ל דגם באפותיקי כיון דא"א לסלקו בזוזי הוי מוחזק והוי כמו דתפיס המלוה. ומש"ה נוטל שבח היותר מן הוצאה כולו:
ולפ"ז שפיר מתורץ הא דקשה לפי השיטה דס"ל דבמתנה נוטל שבח היותר על הוצאה, ועיקר דינא דשמואל הוי נגד הוצאה וכמ"ש הש"ך בס"ק ל'. וא"כ זה דאמר רבא תדע רק נגד הוצאה, וכמ"ש הרי"ף והש"ך, וא"כ אמאי אמר רב נחמן דהברייתא מסייע לי' למר שמואל, דלמא הברייתא איירי בשבח היותר על הוצאה ולא כנגד ההוצאה, ובאמת א"ש דא"כ נגד זה תקשי אמאי נוטל כל הקרן ממשעבדי, וע"כ צ"ל דנוטל השבח בעד אחריות של שבח שלו, וקשה הא הוי כמו תוספת שליש דהוי הדין דלא נוטל בשניהם שוין, רק הבע"ח, וא"כ ע"כ נוטל בעד הקרן, וא"כ הדרא קושית הש"ך הנ"ל לדוכתא, א"ו דאיירי בשבח דנגד הוצאה והוי נוטל בעד השבת שלו, ובזה מיושב הא דלא מקשי ממתניתין דאין מוציאין שבח, משום דהוי מצי למימר בשבח היותר על הוצאה:
(ה) והנה מה דהקשה הש"ך בס"ק ל"ו. דהא משמע בש"ס דאם מסיק ארעא ושבחא דאין יכול לסלקו עד שישלם למלוה כל החוב. י"ל משום דהנה באמת הא התוס' כ' בכתובות דף צ"א ע"ב. דהא דאמרינן דיכול לסלקו בזוזי היינו מכח דיכול הלוקח להעלות בדמים עד כפלי כפלים. וא"כ באמת לכאורה מש"ה הוי הדין דצריך לשלם לבעל חובו כל החוב. דממ"נ אם יעלה בדמים וא"כ הא מגיע להמלוה יותר. אך בכאן גבי שבח יעלה בדמים ויאמר דהשבח שוה יותר. והנה הדין דבמתנה אינו נוטל כלל אפילו יותר מדמי הוצאה. וכן פסק הרמב"ם. וא"כ בכאן הא הוי הדין דאין כותבין טירפא רק כמו ששוה. וכדפסק שם בכתובות דהוי פלוגתא דאמוראי שם. וא"כ הוי כמו מתנה ואין נוטל כלום. ומש"ה א"צ ליטול משא"כ המקשה לא רצה לפרוך דהוי מצי אמר ליה כפי הך מ"ד דס"ל דכותבין טירפא באלף ובאמת הוי מצי להקשות להך מ"ד. אך דהשתא הוי הקושיא אפילו לאידך מ"ד. ולהך מ"ד דכתבינן טירפא באלף הוי עכ"פ צריך לשלם לו החצי כמו בשאר שבח. הא בשאר קרקעות דליכא שבחא שפיר ממ"נ לא יכול לסלקו לבע"ח רק אם ישלם כל החוב. רק להנך פוסקים דס"ל דשבחא דממילא אינו נוטל מן המקבל מתנה אזי הלוקח מצי אמר לדידי שוה יותר והשתא הוא דאייקיר. אך הרמב"ם פסק דהוקרו נוטל מן המקבל מתנה. וא"כ לפסק הלכה דפסקינן שם דכתבינן טירפא בחמש מאות, מצי הלוקח לסלקו ולמ"ד באלף צריך עכ"פ לשלם יותר ממה ששוה עכ"פ החצי כמו בשבח דנוטל החצי:
ולפ"ז מתורץ שפיר לשון אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה אחריות ה"נ. וכ' התוס' וז"ל אין לפרש דהכי וכו' דא"כ מה פריך וכו'. וי"ל משום דהנה לכאורה קשה האיך מוכח דלמא באמת אין גובה משום דהוי הדין דחולקין ומהני תפיסה. וא"כ בכאן הוי לוקח כמו דתפיס וכסברת רבינו יונה ואו דהוי הפי' דלבתרא הוי לוה ולוה ואח"כ קנה והוי של הלוקח ומש"ה כתב המוכר ללוקח דא"כ יהא בעד הקרן נוטל השבח. וא"כ לא יגבה כלל השבח אפילו מבני חורין. וא"כ יהא מנכינן ליה כשיעור השבח מן הקרן. ומש"ה כתב לו וא"כ שפיר נוטל בעד השבח וגובה כל הקרן ממשעבדי וכדלעיל. אך יהא לוקח שלא באחריות כמו מקבל מחנה וא"כ למה כתב כלל שבחא ועמלין. וא"כ ממילא לא מצי למיטרף והוי בלא"ה גובה הקרן ממשעבדי ולמה כתבי' כלל אלא ע"כ דהוי הדין דנוטל המלוה חצי שבח. ומשום זה כתבינן כדי דיהא המלוה יכול לגבות אצלו, וא"כ פריך שפיר אלא מעתה מתנה לא יגבה, ומשני אין כו':
(ו) ולפי הנזכר לעיל, יש ליישב קושית התוס' בדף ט"ו ע"ב ד"ה הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא וחימה וכו', וי"ל משום דהנה באמת כיון דהדין דיכול לסלקו, וא"כ הוי הלוקח מוחזק דהא כיון דאמרינן ומה ארעא כיון דלגוביינא הוי והוי רק דתבע לי' ממון, וא"כ הוי הדין כמו במטלטלין דמהני תפיסה אפילו בלא ב"ד וכמ"ש הש"ך בסי' ק"ד וע"ש היטב. וא"כ אמאי יגבה השבח, ואך י"ל דהמלוה יכול לטעון לדידי שוה לי כשיעור, וא"כ ממ"נ אין יכול לסלקו, דכל זמן דלא יגבה ויפרע לו כמו שאמר המלוה אין יכול לסלקו ולא הוי מוחזק, וא"כ כללא דמלתא דכמו דרצה ליטול השבת כך צריך המלוה לומר דלדידי שוה הקרקע בלא השבח בכדי שלא ישלם ויסלק לו הלוקח בכדי שלא יטול השבח וא"כ בזה באם שהשבח שוה מאה ונשאר עוד חייב להמלוה חמשים דינרין אזי יכול המלוה לומר לדידי שוה עוד חמשים זוז, או דנשאר לו [להלוקח] עוד מאה [בעד חצי השבח] וישאר לו [להמלוה ג"כ] עוד מאה ויאמר לדידי שוה עוד מאה, וא"כ כיון דאינו יכול לסלקו ואזי שפיר אמר כל זמן דלא נפרע ואינו יכול לסלקו ויטול השבח בחנם. דכיון דאינו יכול לסלקו ול"ק קושית התוס', דהא אינו נוטל באמת בחנם דהא בעד סך זה כמו זה שמגיע השבח העלה בדמים על קרן ובאמת יותר מן הסך [של חצי השבח] בלא"ה אין יכול ליטול, דהא יכול לסלקו בעד סך זה ומה לי אם מסלקו במעות או בקרקע דשוה כך, וכמ"ש הפ"י הך סברא לענין אפותיקי מן הלוה ואך דבכאן הוא מעלה בעד סך משא"כ לענין הוצאה דכיון דע"כ צ"ל דמעלה הקרקע. וא"כ איזו חיוב נשאר [אצלו] שיטול ההוצאה בחנם (ה) דכיון דלא שייך ארעא אשבח. משא"כ אם לוה לו כשיעור קרקע שמעלה השתא המלוה וא"כ בלא"ה לא הוי הלוקח כמו תפוס. ואזי מה שישאר (ו) חייב יטול בעד הנשאר חצי הוצאה ומן הסך שנשאר לו (ז) יהא המלוה יכול לומר על חצי דהוי בעד הקרקע ובעד הנשאר יטול ההוצאה דאינו רוצה להפסיד בחנם. דכיון דאפשר דיגבה עוד מן הלוה גופא. או מן המשועבדים אח"כ. משא"כ לענין השבח לא מפסיד מידי. והש"ס אמר רק דרך כלל. הא דמסיק שיעור ארעא ושבחא. בכ"מ אזי נוטל ההוצאה ובכאן לא משכחת שיעור ארעא ושבחא דהא צריך לו לומר דהקרקע שוה כך יותר. ואם כן לא נוטל ההוצאה. והא דמסיק רק שיעור ארעא אזי נוטל השבח בחנם רק דזה דלא יכול לומר דמסלק לו מן הקרקע בדמי שוי' ומה לו דמסלק ליה בדמים או בקרקע וכמ"ש הפ"י הנ"ל. והש"ס דמקשה ואמאי לא מסלקו. ר"ל דבאמת בכאן הא ע"כ הפי' דאין המלוה רוצה להפסיד בחנם ולהעלות על הקרקע רק כמו שוויו, רק בהשבח לא הפסיד כלום, ומש"ה מקשה באמת אמאי לא יהא מצי לסלקו דכיון דהשתא עם השבח שנוטל הוי רק כמו שווי הקרקע והשבח ולא יותר. וא"כ אמאי לא הוי מצי לסלקו. וא"כ בעד הוצאה יתן לו שיעור גרבי דארעא, ומש"ה מקשה רק השתא לבתר התירוץ, ואך באמת הוי מצי לומר דבאמת אין יכול הלוקח לסלקו להמלוה אפילו דלא נטל יותר מן דמי חובו רק דמש"ה מצי לסלק דיאמר הלוקח דמעלה בכפלי כפלים וכמ"ש התוס' בכתובות דף צ"א ע"ב וכדלעיל, א"כ בכאן שפיר נימא אם אין המלוה מעלה בדמים יאמר הלוקח לדידי יעלה אותו השבח בכפלי כפלים, אך א"כ יפרע להמלוה כיון דבאמת אמר דהוא שויא יותר, אך הא השתא אמרינן דא"צ לשלם מכח תפיסה דהוי הלוקח תופס נגד השבח, אך השתא באמת דכיון דלית ליה למפרע וא"כ לא הוי הלוקח מוחזק וא"כ שפיר לא מצי לומר אם הוי ליה זוזי והוי מסלק ליה. וא"כ הוי הדין דהוי הקרקע של המלוה דהא באמת הוי דוקא הקרקע של המלוה. אך דמצי אמר ליה לדידי שוה. ובאמת בכאן הא לא טעין לדידי שוה וא"כ צריך דוקא ליתן הקרקע להמלוה וא"כ ממ"נ אם יטעון הלוקח לדידי שוה ואזי יטעון המלוה ג"כ בכדי זה לדידי הכל שוה כל כך כמו הקרקע ולא יכול לסלק להמלוה דהא ממ"נ דכיון דאינו נוטל יותר דיטעון לדידי הכל שוה כל כך ויצטרך ליתן לו גם זה. וא"כ לא הוי קשה. וההוצאה שפיר אינו נוטל. רק דקשה הניחא למ"ד לא מצי לסלקו. ר"ל למאן דס"ל דאין יכול לסלקו רק אם הלוקח יהא טוען לדידי שוה. משא"כ למ"ד דבלא"ה כל כמה דלא הוי טוען המלוה לדידי שוה מצי לסלקו, עכ"פ יטעון ה"ל שיעור גרבא דארעא. ואין הפי' הך מ"ד דמצי לסלקו הוי שם רבא רק בלא"ה איכא מ"ד דס"ל כן. וכדכתב רש"י ז"ל ולא ידענא דמשם אין ראיה דצריך להעלות בדמים דוקא דמשום דמכבר גבה. ומתורץ קושית התוס' דלעיל. וא"כ כיון דא"א לסלקו דממ"נ כיון דיצטרך לסלקו עכ"פ כפי דמי חובו אם ירצה לסלק לו. וא"כ פחות מזה לא שייך סילוק. או י"ל דבאמת עכ"פ לענין שבח בלא"ה א"ל דעכ"פ הוי כמו דקל לפירותיו וכמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם גבי אפותיקי דכיון דא"א לסלקו בפחות. מה שא"כ לענין הוצאה לא שייך זאת. וא"כ מהני תפיסה. וע"כ צ"ל דעיקר הקרקע הוי כמו השבח הכי שוויא ליה ואח"כ יהא חוב נגד השבח ואזי מצי לגבות ההוצאה. ושפיר מתורץ קושית התוס' דלעיל: