שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
חושן משפט · סימן יז
המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב בסימן ס' סעיף ב'
] (א
) גיטין דף נ' ע"ב אין מוציאין לאכילת פירות וכו'. הנה לכאורה בסוגיא זו קשה דלפי שפי' התוס' (א) ע"כ צריך לומר שהש"ס דהקשה מהא דאמר ל' תנינא מוציאין לפרנסה ס"ל ג"כ דאית ליה קלא דאל"כ הא מלוה על פה אינו גובה כו'. רק לא קול גדול והתרצן תירץ ליה דהוה קול גדול. וזה אינו במשמע. ועוד דגבי אכילת פירות ע"כ צ"ל דאית ליה קלא. דאל"כ הא מלוה ע"פ בודאי אינו גובה ממשעבדי רק לא קול גדול כמו מוכר ומשו"ה מספקא ליה. וזה קשה. והנה הרשב"א כתב דנ"מ אם כתב המוכר ללוקח שבח שיעלה עד מאה וחמשים רובעל וא"כ שפיר הוי קצוב והנה באמת לפמ"ש התוס' בפ' נערה (ב) דכיון דאין לו קצבה למטה מיקרי ג"כ אינו קצוב. וזה הוא דלא כדאיתא בשו"ע עד סך פלוני טורף ממשעבדי:
אך י"ל דהנה הש"ך בסי' קט"ו ס"ק י"ב מקשה. יש לי מקום עיון אמאי טורף כל הקרן ממשעבדי הא כבר גבה חצי השבת. ותירץ דנוטל בעד השבת דהוי נתחייב לו משעת מכירה ויש לדקדק הרי אי לאו הלוקח היה נוטל הבע"ת כל השבת ואין נוטל במקום הבע"ת הלא הבע"ת דין משעבדי יש לו עכ"ל. ואך לפי דעת רב האי גאון דלענין בע"ת אין מלוה בשטר מוקדם (ג) ואך הש"ך כתב ועיין לעיל בסי' ק"ד ס"ז. וכוונתו דשם כתב דמשו"ה אם אין ללוקח דאקני אין נוטל כלום משבת, משום דאע"ג דמבע"ח הוי הדין דלוה ולוה ואח"כ קנה אע"ג דלא כתב להשני דאקני חולקין. מ"מ בלוקח הא הוי משעבדי (ד):
אך י"ל דהא איתא במסכת ב"ק (ה) טעמא מאי אין טורפין ממשועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי. וא"כ ג"כ בכאן בדבר שאינו קצבה יאמר הלוקח מפני מה תיקנו חכמים לטובתי אנא בהך תקנתא לא ניחא לי. והוי כמו מבע"ח ומש"ה נוטל בעד השבת. והנה אפילו אם לא נימא שיעבודא דאורייתא מ"מ א"ש בכאן. דהא הפוסקים כתבו אם נימא שעבודא לאו דאורייתא אפילו שיעבדו בפירוש לא מהני. וכתב הטעם (ו) משום דהא לא מצי להשתעבד. בשלמא אם מקני לו לגמרי יוכל לקנות משא"כ בכאן דלא הוי קנין לגמרי רק לשיעבוד זה אינו יכול להשתעבד. והנה הא הדין דלוקח מצי לסלק בזוזי. וא"כ אם לא ישתעבד לו השבח ואזי צריך לשלם בעד השבח לבע"ח. ואם ישתעבד אזי אין צריך לשלם רק בעד הקרן א"כ זה הוי כמו קנין גמור. וא"כ הוי בודאי משועבד מה"ת. וא"כ הוי שפיר דנוטל בעד השבח. אך א"כ לפ"ז י"ל הפי' קצובין וכתובין בעי ר"ל דזה בודאי לא הוי ליה קלא דכיון דלא הוי בעולם וכמו דס"ל לר"ל. ורק הוא בעי כתיבה ג"כ. והוי עיקר התירוץ שלו בשביל מזון האשה והבנות. וכמ"ש הרשב"א או דקצובין אע"פ שאין כתובין. דס"ל דבאמת אית ליה קלא. ונ"מ הוא זה. דאם הוי ליה למלוה עוד מלוה על פה שהלוה לו בפעם אחת בכת"י או בעדים. וא"כ אם באמת הוי אין כתובין. (ז) וע"כ צ"ל דגם תקנתא דמלוה ע"פ לא רצה. וא"כ הא איתא (ח) דלחד גופא לא מצי למידחיא ולומר דבזה ניחא לי זו התקנה ובזה לא ניחא לי. וא"כ ממ"נ יגבה בעד הכת"י ונוטל שני חלקים שבח ממ"נ. וא"כ צריך לנכות לו מן הקרן. אך אם אמרינן דקצובין אע"פ שאין כתובין והוי ליה קלא. וא"כ יאמר דרק הך תקנה אין רוצה דתיקנו בשביל אינו קצוב והך תקנתא דמלוה ע"פ שלא יגבה ממשעבדי רוצה ואין מנכה לו מן הקרן. וזה הוי ספיקא של הש"ס. וע"ז מייתי דהא אמר ר"ח גדולה מזו אמרינן דמוציאין לפרנסה ממשעבדי. והוי ס"ל למקשן דטעמא דר"ח משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא. וא"כ הנכסים אינם משועבדים כלל רק דהוי מצוה וכדרב פפא. ואם אמר לא ניחא כופין לקיים מצות עשה. אבל הנכסים אינם משועבדין לבע"פ רק במלוה בשטר תיקנו. הא מלוה ע"פ אוקמי אדינא. ומשא"כ בפרנסה דהא פרנסה הוי בע"ח דאחים, ואם צוה קודם מותו שלא יפרנסו הבנות מהני וא"כ לא הוי השיעבוד רק על הנכסים, וא"כ מש"ה טורפין אע"ג דהוי מלוה ע"פ, וס"ל להמקשן דזה הוי טעמא דר"ח, וא"כ לפ"ז אע"ג דבשבח דלא הוי כתיבה מ"מ בכאן הא מהני שיעבוד השבח ליה גופי' מה"ת כנ"ל ושפיר טורפו גם בלי קלא, ואין צריך לומר לא ניחא ליה בהך תקנה דאין כותבין וליכא נ"מ, וע"ז משני דפרנסה אית לה קלא והוי כמאן דכתיב ולא הוי הטעם הנ"ל, ולקמן דמקשה ממזון בת אשתו הוי הקושיא למאן דאמר לפי שאין קצובין וכפי' הרשב"א, דבת אחותו הוי אין קצובין:
(ב) והנה מה דהקשה הב"ח על הרמב"ם, דרבינו סותר דכ' בה' אישות (ט) דאם שלא בשעת הקידושין אם קנה מידו או שכתב שטר חייב (י) וי"ל משום דהא באסמכתא דמהני בב"ד חשוב, אם צוה לכתוב ב"ד חשוב (כ) וכמ"ש הסמ"ע (ל) דמהני מתורת הודאתו דהא גמר ומקני, וא"כ הא הטעם בדבר שאינו קצוב משום כו' דהוי כמו מתנה דבר שאינו מסויים ולא מקני. וא"כ כיון דהוא אמר דהוא חייב והוי הודאת בע"ד, רק דמהר"ם בר' ברוך כתב, והובא במרדכי, דבעינן שיהא מצוי להיות דיכול לקנות בשום פעם, וא"כ בשלמא בדבר שאין קצובין דלא מצי להתחייב בשום פעם לא מהני הודאתו, משא"כ בבת אשתו דאם הוא מחייב עצמו סמוך לקידושין מהני, וא"כ אפילו חייב עצמו אח"כ. מ"מ מהני מתורת הודאתו דהוא הודה דחייב עצמו באופן המועיל, דכיון דיכול למצוא סמוך לקידושין, וזה הוי הפי' ברמב"ם. ומפני מה מהני הפוסק לבת אשתו מפני שפסק בשעת הנישואין, וא"כ כיון דהוי חיוב בשום פעם מהני לאחר הנישואין מתורת הודאתו, ומדוייק לשון הרמב"ם אם כתוב בשטר, ר"ל דלא נתחייב השתא בשטר רק דלשון זה כתוב בשטר דחייב:
(ג) ומה שמקשה הש"ך (מ) אמאי לא מוקי בשטר, י"ל דבאמת אם ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וא"כ עיקר השעבוד ע"י שטר והנה למ"ד עדי חתימה כרתי, וכתב התוס' (נ) דבעינן מוכח מתוכו, וא"כ הא הוי אין קצבה, ואי אפשר להתחייב עצמו רק סמוך לקידושין, וא"כ ממ"נ אימת יכתוב השטר, אם יכתוב לאחר הקידושין לא מהני דא"א להשתעבד דבר שאין לו קצבה רק סמיך לקידושין, ואם יכתוב סמוך לקידושין וא"כ עכ"פ בהשטר לא מצי למיכתב דהוי סמוך לקידושין דהא עדיין לא הוו קידושין וא"כ לא יהוי מוכח מתוכו, משא"כ הרמב"ם דפסק שיעבודא דאורייתא, ואין צריך להשתעבד בשטר דכיון דחייב לו ממילא נשתעבדו הנכסים, רק דהשטר צריך בשביל דניהוי קלא משו"ה שפיר פסק דמהני שטר:
ולפ"ז י"ל הא דהקשה הש"ך (ס) אמאי לא מקשי בלא"ה רישא וסיפא, וי"ל משום דהנה באמת איירי בכאן דלא הוי כלל סמוך לקידושין, רק דנקנה לו בשטר בתורת אודייתא. וא"כ כיון דממילא חייב ומשועבד לו דמה"ת הנכסים משועבדים וקלא אית ליה ואין צריך לשום קנין. ומשא"כ בבנות אם הוי הודאתו ולא מוכח מן הודאה שלו דנקנה לו באופן המועיל רק דהוי הודאה שלו דחייב מכח תנאי ב"ד וא"כ הנכסים אין משועבדים לו דהא הכי איתקן כתובין וכו' ולא כתובין אצל משעבדי ובהך שטרא לא מצי להתחייב עצמו דכיון דהוי השתא לאחר הקידושין ולא מצי השתא להשתעבד הנכסים. ולא הוי קשה רישא לסיפא ומשא"כ לבתר דתירץ בקנין וא"כ למ"ד דאין קצובין לא ס"ל דהכי תיקנו, דאין כתובין אצל משעבדי. ואו דבקנין לא שייך הודאתו וכמ"ש הסמ"ע בסי' ל"ט בשם הג"א. והרמב"ם הנ"ל לא סבירא ליה כהג"א ומקשה שפיר.
ולפ"ז י"ל קושית התוס' (ע) דלפי דתירץ הש"ס משום צררא אתפסה ולמה צריך לעיל לתרוצי מעיקרא הכי איתקן וכו'. וי"ל משום דבאמת לכאורה קשה מה פריך א"ה בנות נמי. דבאמת א"ל דהשטר נכתב לאחר הקידושין ואך דמהני משום דמעיקרא הוי האמירה בשעת הקידושין וממילא נשתעבדו הנכסים רק דהשטר מהני דהוי ליה קלא: והנה מ"ה בבת אשתו מהני בלא"ה שטר אפי' אם שעבודא לאו דאורייתא משום דהפוסקים כ' דאם כתב לו אם לא אפרע לך ניהוי שלך לא מהני דהוי אסמכתא. ואך דיפרע מזה לא הוי אסמכתא דהא אינו נותן לו כלל רק דפורע חוב שלו. ויש ס"ל דאעפ"כ אין אדם מוכר קרקעותיו לפרוע מהם. וא"כ בב"א ממ"נ אם לא השתעבד לו עכשיו הנכסים אך עכ"פ צריך לפרוע לו ואין נ"מ רק דיגבה בעד חובו. והנה ליכא נ"מ רק אם ימכור. וא"כ בלא"ה לא יהיה הקרקע שלו רק של אחר ולא הוי אסמכתא כלל. ודבר שאינו מסויים הוי אסמכתא. משא"כ בבנות. דהנה המל"מ כ' דלאחר מיתה לא שייך אומדנא דלא מסיק אדעתיה דמית. וא"כ בב"א בלא"ה חייב ולאחר מיתה לא אסיק אדעתיה. ועוד דהוי כמו מה שביד אחרים לא הוי אסמכתא ומכ"ש בכאן דלמא לא ימות ולא שייך בודאי בכאן דלא סמכא דעתיה. משא"כ בבנות דהוי עיקר הקנין לאחר מיתה ואזי שפיר נ"מ אם לא ישתעבד וימכרו הנכסים אזי היורשין פטורין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וא"כ לא מצי להשתעבד בדבר שאין לו קצבה. אך דקושית הש"ס. א"ה בנות נמי. הוי הפי' דהא בלאו הכי הוו הנכסים משועבדין בלא השטר מזמן הקידושין ורק משום קלא מהני השטר גם בבנות ושפיר מקשה הש"ס אפילו בנות נמי. ואך הא איתא בשו"ע דמטלטלין לא טרפי. וכ' הסמ"ע דאיכא ב' טעמים, אחד דלא סמכא דעתיה הואיל דיכול לברוח. וטעם הב' משום דלית ליה קלא. וכ' דנ"מ אם עשה המטלטלין אפותיקי או דכ' בפירוש מטלטלין וסמך דעתו לא מהני מטעם דלית ליה קלא וע"ש בב"ח. וא"כ בשעת אמירה בלאו הכי לא משעבדי כלל. דהא כיון דחכמים תיקנו דאין טורפין במלוה ע"פ וא"כ יכול להבריח ג"כ קרקע ע"י מכירה והוו כמו מטלטלין א"כ לא סמך דעתו ולא משועבד כלל מה"ת. ובשטר לא מצי להשתעבד דהוו אין קצובין ול"ק בנות. אך באמת הא בנות אין נ"מ רק לאחר מיתה דיטרוף מן הקרקע וא"כ הוי כמו עשאו אפותיקי דכיון דא"א למיגבי ממקום אחר. ובשלמא בשאר סוב אפילו לית ליה למיגבי מ"מ יכול לתבוע מן הלוה עצמו. משא"כ בבנות, משא"כ לבתר דתירץ בנות כיון דבתנאי ב"ד מתפיס ליה צררי וא"כ שפיר אפשר לומר דסמכו דעתן ע"ז דהוי אין פורע בתוך זמנו מ"מ בתנאי ב"ד מתפיס צררי. וא"כ לא מהני שטרא כדלעיל, וא"כ למ"ד לפי שאין קצובין הוי הפי' דאנן טענינן דלמא אתפיס צררי. ומשא"כ למ"ד לפי שאין כתובין א"ל דבאמת הפי' כמ"ש לעיל. וא"כ באמת אנן לא טענינן דלמא אתפיס צררי רק דלא סמכו דעתן. ומש"ה משני על מזונות מעיקרא הכי איתקן:
(ד) והנה מה שהקשה הש"ך (פ) דהא הרמב"ם גופי' פסיק הטעם משום אין קצובין ואיך מהני שטר. וי"ל משום דהנה הטעם דכ' הרמב"ם הטעם משום דאין קצובין. משום דמ"ד אין כתובין ע"כ ס"ל לא אמרינן אחריות ט"ס משום דאל"כ נהי דלית ליה קלא מה דכתב ליה אנא אשביח מ"מ דכיון דאית ליה קלא דמכר לו הקרקע ומן הסתם הוי ט"ס. רק דלא ס"ל אחריות ט"ס. ובכתיבה לית לה קלא, משא"כ רבא הא פסק דשבח ג"כ ט"ס. וא"כ ע"כ הטעם דאין לו קצבה. ומש"ה פסק כן הרמב"ם. והנה באמת אין קצובין. פי' רש"י דאין לך אדם רוצה לקנות אצלו קרקע. ולכאורה אם באמת הוא כתב דיגבה ממשעבדי הא קיי"ל כל האומר לא ניחא לי בתקנת חכמים שומעין וא"כ כיון דהוא רוצה שיגבה ממשעבדי וזה הוי בשביל טובה שלו. אך דגבי אחריות ט"ס כתבו דטעות הלוקח והמלוה אפי' לא התנה. וא"כ בזה תיקנו חכמים דלמא רוצה באמת בתקנת חכמים. וע"ז תיקנו דלא יטרפו ממשעבדי, והנה אפילו נכתב אחריות בשטר. מ"מ הא קיי"ל אחריות ט"ס אפילו לא התנה כלל. וא"כ עדים רשאין לכתוב בלי המלכה. וא"כ שפיר שייך תקנת חכמים וא"כ אפילו אם באמת צוה המוכר מ"מ ע"ז לא שייך דאית ליה קלא. דהלקוחות לא ידעו דהוא צוה דהא רשאי לכתבו בלא צוואת כמוכר. וא"כ לא יהיו טורפין מן הלקוחות. דהלקוחות לא ידעו דהם צוו להעדים, והנה עוד מביא הש"ך (צ) אם צוה לכתוב הוי כמו צוה לכתוב באחריות. אך באמת הוא הדין דבשכירות קרקע מצי למיטען פרעתי, וכ' הסמ"ע (ק) הטעם דהשטר לא הוי בשביל זה וא"כ בכאן גם בשטר עיקר השטר הוי בשביל הקנין שיקנה בהך שטר ואם הוי קנין בכסף מ"מ באתרא דכתבו שטרא צריך השטר לקנין, והא ראייה גבי שטר שלא ניתן לכתוב דכיון דעיקר המכירה לא הוי מהני אחריות דעיקר הך שטרא הוי בשביל קנין השדה, ועוד לפמ"ש הש"ך בחו"מ סימן קט"ז ס"ק ה', דבמוכר לא הוי שעבודא דאורייתא, וא"כ הוי רק תקנת חכמים במכר ולא תיקנו נגד שבח דלא הוי קצוב, ול"ש לא ניחא ליה. משא"כ בהלואה ובמזון אשה ובנות הוי רק תקנה או דהכי איתקן וקושית הש"ס מב"א הוי אם לא נכתב, וא"כ הוי כמו דאם אחריות ט"ס דהוא לא אמר לא ניחא ליה, משא"כ אם צוה לכתוב שטר דע"ז אמרינן דמסתמא דעתו לכתוב אחריות, וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ל"ט ס"ק י"ד, והש"ך כתב שם קנין נמי הוי וקנין הוי כמו שצוה לכתוב בשטר וא"ש בשאר ש"ח מהני שטרא ומיושב שפיר הרמב"ם:
(ה) והנה מ"ש הש"ך (ר) דבסיפא כתב הרמב"ם, ואם התנה בשעת קידושין ולא הוי קנין, ומשמע דדוקא קנין הא שטר לא מהני, וי"ל דהנה הרמב"ם בה' מכירה פי"ח הט"ו כתב, המחייב עצמו וכו' וה"ז חייב עצמו כמו שישתעבד הערב, וע"ש בלח"מ מה שהקשה על הרמב"ם דפסק דערב בעי קנין מהסוגיא יעו"ש וי"ל משום דהנה הט"ז הקשה אמאי אם מת הבעל אעפ"כ צריך לזון בת אשתו ולא אמרינן אומדנא, וי"ל משום דהנה המל"מ כתב אע"ג דנימא [כסברת התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כו'] דלא אמרינן אומדנא משום דלמא אחר לא רצה, מ"מ היכא דחיוב הוי רק השבועה וא"כ הוי דאין חייב רק דהוא צריך לעשות כן בכדי שלא יעבור על איסור אזי שפיר אזלין בתר אומדנא ולא חייב ע"י השבועה, והנה המל"מ כ' גבי אומדנא דאב לענין מעות נדוניא אמאי מהני דהא החתן עכ"פ לא ירצה והוי דומיא דלוקח ואמאי מהני אומדנא, וי"ל דלפי מה דאר"פ דפריעת בע"ת הוי רק מצוה רק דכופין לקיים מצות עשה ומש"ה הוי כמו לגבי שבועה ומהני שפיר אומדנא, והנה אפילו אם נימא שעבודא דאורייתא, מ"מ הא איתא במסכת בכורות (ש) דנכסי דאיניש אינון ערבין ליה, וכיון דאין יכול לתבוע מלוה לא מצי גבי מערב, וא"כ בכאן נמי הא לא מצי לתבוע מהלוה גופא דהא הוי אומדנא וליכא מצוה וכמ"ש הפ"י שם בכתובות (ת) דעיקר ערבות הוי הואיל דהדין דכופין הלוה לקיים מצות עשה וכמו דמשני על ר"פ שם (א):
ואך הא הר"ן כ' בכתובות בדף י"ט ע"א דאליבא דר"ח דמש"ה יכול למחול מכח דנכסי דאיניש אינין ערבין ליה הא במת הלוה גובה, דעיקר ערבות הוי באם שלא יהא הלוה עכ"ל, והנה אע"ג דיכול למחול ליורשי הלוה ג"כ הטעם משום דהא אם הוי חי הוי פטור יעו"ש, ועיין בסמ"ע סי' קכ"ט לחלק יעו"ש, וא"כ בכאן דהא אם גירשה הוי הדין במתנה דהוי של אשה דכיון דהוא הגורם רק דקושיא ממת הבעל וא"כ ע"ז שפיר קשה דלא מהני אומדנא דאין החתן רוצה, ואין לומר דשייך דכיון דליכא חיוב הגוף. דהא לאחר מיתה שפיר נשתעבדו הנכסים אפילו בלא חיוב הגוף, ואם הוי בחיים הוי בל"ה חייב דהא ליכא אומדנא, והוי החילוק כסברת הסמ"ע, רק דבסברת הסמ"ע דכיון דהוי הלוה בחיים והוי ראוי לגבות מש"ה לא מהני, וכסברת הב"ח והש"ך החולקין על הסמ"ע משא"כ אחר מיתה דלא הוי ראוי לגבות מן הלוה ואך לפי הך דעה דלא מצי לחול על שעבוד הנכסים רק אם חל מקודם על הגוף, הא לא"ה מנה אין כאן משכון אין כאן. לא שייך זאת. והנה הדין בבד"ח ובכ"מ אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים ומהני, משא"כ לענין שבועה באסמכתא מסופק המהר"ם פדואה וכמ"ש הסמ"ע והנה החילוק בין איסור השבועה דהוי רק דכופין וא"כ אם הוא יודע דלא ישבע לא שייך דהוי הודאת בע"ד כמאה עדים. וכמו דאיתא (ב"ב דף קמ"ט) אם מהימן לומר בשבועה טעיתי, ועיין שם שמביא לחלק בין איסור שבועה דלשמים מהימן רק לענין ממון וע"ש, ואם כן כיון דיכול לומר טעיתי ולא הוי כמאה עדים דמי רק לענין שעבוד נכסים שפיר מהני. אך דהוי קשה הא נכסי דאיניש אינון ערבין ליה, וע"ז אמר הרמב"ם וכמו שהשתעבד ערב דמצי להשתעבד כן יכול להשתעבד נכסים אע"ג דלא הוי קנין לגמרי רק אם לא ישלם לו. וכמ"ש הפוסקים דנכסים דמי לערב, וא"כ הוי הך הודאתו דמי לקנין דהא אמרינן בב"ב דף קמ"ט ע"א ולקני' באודייתא, וס"ל כסברת הסמ"ע הנ"ל לחלק דכיון דמעיקרא לא הוי חל על הגוף ואח"כ ממילא לא חל על הגוף, ומתורץ קושית הלח"מ:
והנה י"ל דאפילו למאן דפליג שם על ר"ת גבי חיוב שכתב האב לחתנו י"ל דהא שם לא אמרינן החילוק בין למה שהאב הקנה לדידיה לא אמרינן אומדנא ור"ת כ' דזה הוי רק דיחוי בעלמא, וזאת לא ס"ל להרמב"ם. אבל בכאן גם להרמב"ם קשה נימא אומדנא, וע"כ צ"ל דאם הוא ירצה והוי רק שעבוד הנכסים, וא"כ הוי כמו ערבות, ובערבות בעי קנין, ובשלמא שם הוי קנין הודאתו משא"כ על הך הודאתו גופא אמרינן אומדנא, והוי רק ערבות הנכסים ובעי קנין כמו ערב שלא בשעת מתן מעות, רק דאם הוי בשעת קידושין שפיר שייך אומדנא, משא"כ לאחר הקידושין אפילו מת הבעל לא שייך אומדנא ולא בעי קנין ומתורץ שפיר הרמב"ם: