אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אורח חיים › סימן נד

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אורח חיים · סימן נד

סימן נג

סוכה דף מ"ב. ל"ש אלא שלא יצא בו וכו'. והא מדאגבי' נפיק ביה. כשהפכו כו' רבא אמר כו'. הרמב"ם ז"ל לא מייתי תירוץ הש"ס כשהפכו או התירוץ הב'. רק כותב מתניתין סתם והוא תמוה. דהנה ה"ה רוצה להכריע בדעת הרמב"ם דס"ל דהיכי דעביד מעשה פסקינן דאין מצות צריכות כונה כגון במצה. והנה ה"נ בלולב דעביד מעשה א"צ כונה וא"כ קשה קושית הש"ס הא מדאגבי' נפיק ביה. וע"כ צ"ל כתירוץ הש"ס. וקשה על הרמב"ם שלא זכר מזה כלום. תו קשה קושית התוספ' ד"ה כשהפכו על אביי דס"ל מצות צריכות כונה ל"ל לתרץ כשהפכו הא לדידיה מעיקרא לק"מ:

לתרין זה איישב מקודם דברי הרמב"ם ממה שקשה עליו מסוגיא דלקמן דף מ"ג. דאיתא התם אמר מר ביום ואפילו בשבת וכו'. מכדי טלטול בעלמא הוא אצטריך קרא למשרי טלטול כו' לא נצרכא אלא למכשירין ואליבא דר"א. ותמה הכפות תמרים על הרמב"ם ז"ל שהוא הביא הלמוד ביום אפילו בשבת. וא"כ הפירוש לענין מכשירין ובאמת אינו כן לדידן. תו תמה אני על הרב אלפס שהעתיק כל הסוגיא הנ"ל ומה בעי בזה הלא אין דרכו להביא רק מה דנ"מ לדידן ואנן לא נוטלין אפי' אם חל יום ראשון בשבת. ולענין מה ידחו המכשירין את השבת. לתרץ כל זה נ"ל כן. דלכאורה הקשיתי דאמרינן במס' עירובין דף ק"ב ע"ב. קושרין נימא במקדש אבל לא לכתחלה ואמרינן שם הא ר"א הא רבנן. ופירש"י האי תנא בחדא סבר כר"א ובחדא כרבנן. פי' דמכשירין שהי' אפשר לעשותן אתמול לא דחו שבת משא"כ אם נפסק נימא בשבת דחי שבת. וא"כ קשה אמאי אמר הש"ס הכא כמאן כר"א. דלמא כרבנן ומיירי נמי שהי' לו מאתמול לולב ונשבר ביו"ט דלא הי' אפשר מאתמול כמו התם בנימא. ונ"ל לתרץ דלכאורה בלא"ה קשה על האי חילוק. הא אמרינן שם (ע) דאם נשפך החמים ג"כ אינו דוחה שבת אע"ג דהוא דומיא דנימא. אבל השורש נ"ל כן. דבמכשירין יש תרי טעמי לגריעותא. הטעם אחד דהי' יכול לעשותן מאתמול. אמנם התוס' ביבמות (פ) כתב עוד טעם היינו מפני שעדיין אינו מקיים המצוה. פי' ולא הוי בעידנא דבעידנא דמיעבר לאו עדיין לא מקיים עשה (צ). אמנם התוס' בפסחים מקשו האיך דחה עשה דפסח לעשה דהשלמה והא בעינן בעידנא. ותירצו דאכילה אינה מעכב רק בעינן שיהא ראוי לאכילה וא"כ תיכף ששחטו מקיים העשה דפסח דמיירי שכבר שחטו עליו ועכשיו תיכף הוא ראוי לאכילה והרי הוא כמקיים העשה. והנה השאגת אריה כתב דלא בעינן שיגמור כל העשה רק בהתחלה לחוד נמי מיקרי בעידנא כיון שבהתחלה הוא בעידנא. שוב מצאתי כן בנ"י בב"מ בשם הר"ן בר"פ אלו מציאות גבי אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ונ"ל ראי' לזה משחיטה שדוחה שבת אע"ג דעיקר המצוה אינה נגמרת אלא בסוף ותיכף שמתחיל לשחוט הוא עושה עבירה דמקלקל בחבורה אסור למ"ד מקלקל בחבורה חייב. אלא ע"כ הואיל כשהוא מתחיל המצוה נמי מהני. ובהיות כן א"ש בנימא גם לטעם השני שכתבתי. דהנה הא לר"מ מעכב כלי שיר את הנסכים וכמו דאיתא בערכין דשיר מעכב הקרבן. והפ"י כתב בר"ה דף ל"א דלמ"ד עיקר שירה בכלי הוי כלי מעכב הקרבן. ואנן קיי"ל דהוי בכלי עבודה וא"כ לפ"ז הוי הפי' דמקריב מיד הנסכים וא"כ אם לא תיקן הכלי הוי פסול ואם כן לאחר שתיקן אזי כשר והוי התחלת המצוה אע"ג דמעכב הקרבן (ק) והוי שפיר בעידנא כמ"ש התוס' לענין פסח. וא"ש בנימא משא"כ בשאר דוכתי ול"ק מנשפך חמימי:

והנה הרמב"ם אע"ג דס"ל דעיקר שירה בפה (ר) דהוא מתרץ לחלק הואיל דכבר דחה הקרבן שבת כמו דאיתא בכה"ג בפסחים דף ס"ט במכשירין דלאחר שחיטה. אך שם משמע אע"ג דאפשר לעשותו וע"ש היטב אך [י"ל דשם הוי הטעם מכח] חביבא מצוה בשעתה וע"ש היטב:

אך מ"מ ק' דהא ר"ת פוסק דד' מינים שבלולב מעכבין זא"ז אמנם אין צריך ליטלן בבת אחת ובהיות כן י"ל גם כאן דכבר נטל השלשה מינים ואם לא יקצץ אח"כ מין הרביעי אזי לא עשה שום מצוה בשלשה ראשונים עדיין. משא"כ עכשיו כשהוא קוצץ המין הרביעי. ואם כן כבר התחיל המצוה בשלש הראשונים רק שלא נגמרה עד שיטול מין הרביעי אבל התחלת המצוה הי' עכ"פ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא דמי ממש לנימא ומודו רבנן:

אמנם נ"ל לתרץ ע"פ דברי התוס' במנחות דף כ"ז שכ'. כמו שביו"ט שני אדם יוצא בשאול ה"נ אין הארבעה מינים מעכבין זא"ז. ואף במקדש דמדאוריי' טעון נטילה כל ז' מ"ע אין מעכבין זא"ז. ובהיות כן הכי קמקשה הש"ס דקתני הברייתא הראשון מלמד שאינו דוחה רק יו"ט ראשון, ולא שאר ימים. וקשה שאר ימים ל"ל למעוטי כלל הא שאר ימים ל"ש לומר כן דע"י קציצת מין הרביעי כבר עשה התחלת המצוה דבלא"ה נמי עשה מצוה דהא אין מעכבין זא"ז. אך באמת לרבנן לא דרשו ה"א דהראשון והא ראי' אם ממעטינן לילות וליכא מיעוט דהראשון (ש). אך הברייתא ע"כ כר"א דדרש מיעוטא דהראשון (ת) וא"ל לפ"ז מה פריך לקמן ורבנן האי ביום מה עביד ביה הא אצטריך ביום אפילו בשבת ליום ראשון וכמבואר [כיון דבלא"ה לא דרשו ה' דהראשון]. י"ל דהקו' לרבנן התם בנימא או דהקושיא היא לר"י דסובר דבעינן איגוד והיינו ג' מינים בעי איגוד ואתרוג ודאי לית מאן דחש לאגדו עם השלשה מינים. ומ"מ עכ"פ צריך ליטלו יחד ולפ"ז גם בראשון ל"ש לומר שכבר נטל מין א' ופריך שפיר:

ועכשיו יתבארו ג"כ דברי הרמב"ם דנקט בלשונו ביום לענין נטילת לולב והוא ללא צורך. דהנה בש"ס אמרינן יו"ט ראשון דאית לי' עיקר מן התורה גם בגבולין לא גזרו. והקשו התוס' א"כ מ"ט דשופר דגזרו. ונ"ל כך דהנה התוס' כתבו (א) אע"ג דיש כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התורה אבל לא מה שהתירה התורה בפירוש. וא"כ ניחא דהא במקדש כתיב שבעת ימים והרי יום אחד שבת ואפ"ה נכתב בתורה שבעת ימים ואם כן איך יש להם כח להחמיר אמנם ז"א דהא נוכל לומר פירוש הכתוב ביו"ט ראשון שחל להיות בשבת דיש לו מעלה יתירה דאיתא גם בגבולין. ואע"ג דבאמת מה"ת מותר כל שבעה דהא לאו מלאכה היא. מ"מ לא נכתב ההיתר בפירוש דהא נוכל לומר כנ"ל. שפיר גזרו רבנן בשאר ימים. מה שאין כן בשופר גם ביום א' גזרו דהא נוכל לומר דמיירי קרא כשחל ר"ה בחול ושפיר גזרו חכמים:

(ובזה מיושב קושית התוס' והר"ן משופר דלא דחי בגבולין. והנה המאור תירץ משום דהוי שם מה"ת רק חדא מלכות או ב' והשלישי מדרבנן. ורשב"א הקשה הא פסק הלכה הוי שלשה מה"ת ומיושב ע"פ הא דלעיל. ולר"י או לר"א במכשירין ס"ל דשלישי אינו מה"ת והוי כתירוץ בעה"מ הנ"ל) ובהיות כן ניחא. דהנה לכאורה עדיין קשה דהא קרא דשבעת ימים לא נכתב רק במקדש. וא"כ בגבולין מאי"ל אמאי לא גזרו כשהי' ביהמ"ק קיים עכ"פ בגבולין. ולתרץ זה כתב הרמב"ם ז"ל דהא באמת יש לן קרא ביום אפילו בשבת. ובאמת איצטריך לן קרא זה לענין מכשירין ביום הראשון שכבר נטל ג' מינים וכמ"ש לעיל. סוף כל דבר נכתב בפירוש בתורה להיתר. ע"כ לא יכלו רבנן לגזור ומש"ה נקט הרמב"ם ביום לענין נטילה דמש"ה לא גזרו רבנן:

ולפי מ"ש יבוארו ג"כ דברי רב אלפס על נכון. דהנה הכפות תמרים מוכיח מן הש"ס דלכתחלה בעינן שיטלם יחד. והנה לשון הרמב"ם ובלבד שיהיו הכל לפניו ופי' בו שלא יפסיק. עיין באו"ח סי' תרנ"א סי"ב כך פי' המג"א, ולי נראה פי' הדבר כן. דהנה לענין בילה אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו אבל אם אינו ראוי לבילה בילה מעכבתו. ולפ"ז כך פירושו דבעינן שיהא הכל לפניו דאז ראוי לבילה דראוי ליטלן ביחד משו"ה יוצא בדיעבד כשנטלן זה אחר זה. משא"כ כשאינם לפניו דאין ראוי ליקח ביחד גם דיעבד לא מהני. ובהיות כן בלא"ה מקשי הש"ס שפיר האי ביום מה עביד בי'. ואין לומר אחר שכבר נטל אחד. ז"א דא"כ מה נימא דע"י קציצת מין הרביעי כבר התחיל במצוה מקודם. דהא בעינן ראוין ליטלן יחד. ולענין זה אינו ראוי דהא אם הי' בא ליטלן יחד לא הוי שרינין לי' ליקצוץ דהא לא יהי' בעידנא ומקשה שפיר. (וא"ל דאיירי דנטל מתחלה השלשה מינין והי' לו בעת ההיא גם המין הרביעי ואח"כ נשבר המין הרביעי או נאבד ואח"כ קצץ המין רביעי. וא"כ בעת דנטל השלשה מינים הראשונים הוו ראוי לבילה. ועכשיו ג"כ לאחר קציצה ראוי לבילה ושפיר דחי. י"ל דא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה. וא"כ בשעת נטילת המין הרביעי אינו ראוי לבילה דאם הוי צריך ליטול דוקא השתא כל הארבעה מינים וא"כ אין דוחה והוי מצוה הבאה בעבירה דהא לא הוי בעידנא. אך הרמב"ם ס"ל כירושלמי דהיכי דאין המצוה מסייע לא הוי מצוה הבאה בעבירה) וא"כ שפיר עשה הרי"ף שהביא סוגיא זו. ללמוד הימנה דבעינן שיהא ראוי ליטלן ביחד:

ועתה נבוא לבאר ג"כ דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל ולתרץ ג"כ מה דקשה מה ראיי' יש לר"ה מר"י לענין עולת העוף דלמא באמת יש חילוק בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה להיכא דלא עשה מצוה. עוד קושיא אחת קשה לי האיך שייך זה כלל לטעה בדבר מצוה. דהאיך שייך מה שהוציאו לענין המצוה. הא הי' יכול לקיים המצוה בלתי הוצאה זו. וכ"כ המג"א בסי' ש"ח ס"ק נ"א. אמנם נראה דבלא"ה קשה מה פריך הש"ס מדאגבי' כו'. הא קיי"ל עקירה והנחה בחיוב בעינן. וא"כ הא עקירה הוי בטעות דבר מצוה. דהא קודם העקירה לא קיים מצות נטילה וא"כ העקירה היא בפטור ושפיר מהני ומה קפריך אמנם נראה כך. דהנה אמרינין במס' שבת (א) הזורק מרשות לרשות ורה"ר באמצע חייב דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא וחייב משום הוצאה והכנסה. והנה קיי"ל בכל דוכתא פחות מג' כלבוד דמי. וא"כ הכי קא מקשה לכשיגביה פחות מג' כבר קיים מצות נטילה. ואח"כ עושה עקירה חדשה דהא עד עכשיו הי' כלבוד. כמו דאמרינן אליבא דבן עזאי דאמר מהלך כעומד וחשבינין בכל פעם כעקירה חדשה. ה"נ כן הוא לדידן הרי הוא עושה עקירה דעד עכשיו הי' לבוד ופריך שפיר. והנה התוס' כ' (ב) כי אמרינן לבוד דוקא היכא שהי' מונח בארץ והגביהו אמרינן פחות מג' כלבוד. משא"כ כשבא מלמעלה למטה לא אמרינן כן. וא"כ שפיר משני כשהפכו. פי' שהי' צריך להפוך כדי לצאת בו. וא"כ הרי העקירה הי' בטעות מצוה וג"כ עשה מצוה ע"י זה. והרי הוא טעות בדבר מצוה לכו"ע. ול"ק הא אח"כ הי' עקירה חדשה כשבא למעלה מג'. ז"א דהא כשבא למעלה מג' הי' ראש העליון למטה ול"ש לבוד כלל ומשני שפיר:

ובהיות כן הכל ניחא מה שהקשו התוס' לאביי דסובר מצוות צריכות כוונה ל"ק. דהכי קאי קשיא לי'. הא הי' יכול לקיים המצוה בהגבהה לחוד ואמאי הוציאו דזה אין שייכות להמצוה כלל. ע"כ משני כשהפכו וא"כ העקירה הי' לצורך המצוה. ולבוד נמי לא שייך כמבואר. אמנם ר"ה לא סבור כן. וא"כ הי' לו הוכחה גמורה דלא בעינן שיעביד מצוה כלל. דלתירוץ רבא הקל"ד האיך שייך ההוצאה למצוה. וקאמר שפיר לדברי ר"י וכו':

והנה הרמב"ם ז"ל ג"כ אינו סובר האי חילוקא שהזכרתי בשם התוס'. ואינו סובר ג"כ תירוצא דרבא. ע"כ מפורש כן. והנה מקודם אכתיב דמסוגיא זו מוכח דלא כר"ת כי אם דיוצא בכל אחד בפ"ע. דאל"כ מה פריך מדאגבי' נפק בי' דלמא מיירי שלא הי' לו כאן רק מין אחד לבד וברשות הרבים הי' לו ג' מינים מכבר וא"כ לא נפק. ע"כ דיוצא בזה לחוד ופריך שפיר. אמנם עדיין קשה דהא המג"א פסק בסי' קס"ו דהילוך מחדר לחדר הוי הפסק. א"כ מה קא מקשה דהא לא יצא. דדילמא מיירי שכאן יש לו מין אחד וצריך להוציאו לחוץ כדי שלא יהא הפסק הילוך כמחדר לחדר. אמנם בהיות כן שפיר מותר לו להוציאו כדי לעשות מצוה זו כמו"ש לענין מכשירין. דה"נ דמיא להו דמצוה להוציאו ותיכף כשיבוא לחוץ יהא יוצא במין זה בעצמו דהא יהא אח"כ נוטל גם את שאר המינים וא"כ יהי' תיכף התחלת המצוה ומותר באמת מן הדין. וא"כ הדר פריך שפיר דע"כ מיירי שכולן לפניו דאל"כ מותר לעשות כן. לזה פי' הרמב"ם שהעביר אח"כ ד' אמות. וא"כ מה שייכות זה למצוה. הלא הי' יכול להעביר בפחות פחות מד"א. אמנם רבי יוסי סובר הואיל ועכ"פ הוא טרוד בטירדא דמצוה ואע"ג דלא עשה מצוה. וכמו"ש ר"ה. אבל הרמב"ם פסק דבעינן שיעשה מצוה ע"כ חייב דהא לא הי' צריך למצוה רק להעבירו פחות פחות מד"א וא"ש:

הנה יש ראי' לסברא זו (ג) בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בשחט או הקטיר אימורי קרבנות לשם תמיד בשבת חייב. והיינו אע"ג דטריד במצוה מ"מ איירי שכבר הקריב אימורי התמיד (בשבת) וא"כ בשבת אין טרוד עוד ואם הקריב אימורי התמיד לשם קרבנות אחרים ג"כ חייב. ולכאורה קשה הא עדיין לא הקריב התמיד דאם הקריב התמיד אפילו לשמו חייב כמו דאיתא בדין הקודם ובפסחים דף ע"ב [ורק] מטעם שלא לשמו מיירי כאן דחייב. משום דע"י שלא לשמו ודיבורו נפסל הקרבן [ואי איירי לאחר הקרבת התמיד בלא"ה אפילו לשמו חייב] וע"כ בלא הקריב התמיד וא"כ עשה עכ"פ מצוה דהא הקרבן כשר כשעשאו שלא לשמו. וא"כ עשה ג"כ מצוה וטרוד בה. אמנם לסברתי ניחא דמ"מ מה ששחט לשם קרבנות אחרים אין שייך להמצוה כלל דהא הי' יכול לעשות המצוה בלתי האי מחשבה ע"כ לא הוי טרוד בדבר מצוה. אמנם הכא ניחא כמו"ש לעיל בדברי הקודמים שהקשיתי דילמא משו"ה פטור דהעקירה הי' בפטור דא"ל נמי מי הי' מכריחו לחשוב להוציאו לחוץ. ז"א דלענין שבת המחשבה לבדה לא מחייב (אבל לענין שלא לשמו או פגול דהעיקר בשביל הדיבור חייב) י"ל שפיר כסברתי. דמה נימא הלא עדיין לא הקריב התמיד וא"כ הוא עוסק במצוה. מ"מ מה דמחשב לשם זבחים אחרים לא שייך להמצוה כלל. ומשו"ה חייב דהפיגול (או שלא לשמו העיקר היא המחשבה דע"י דיבור דפסול לקרבן מלעלות לבעלים דניהוי תמיד) ושפיר יש לו להתחייב (על מחשבתו) ודיבורו אשר אין לצורך המצוה כלל דעקימת שפתיו הוי מעשה:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה