אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אורח חיים › סימן נא

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אורח חיים · סימן נא

סימן נ

סוגיא דסדר תקיעות ר"ה דף ל"ג ע"ב

תד"ה שיעור תרועה כג' יבבות פי' בקונטרס שלשה קולות כו' וצריך ליזהר בשברים שלא יאריך כו' וריב"א והריב"ם מפרשים דיבבא ג' כוחות ותרועה תשע כוחות כו' ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת כו' עיי"ש. והנה הב"ח מביא הרי"ו דכתב ושיטת הרי"ף כשיטת רש"י והקשה דהא דברי הרי"ף הם סתומים כלשון הש"ס. וי"ל משום דהנה בס' כפות תמרים הקשה בדף ל"ד ע"א דאיתא שם אתקין ר"א בקיסרין וכו' ומקשה ר עוירא ודילמא ילולי הוי וקא מפסיק שלשה שברים בין תקיעה לתרועה ומשני דהדר עביד קר"ק. והדר הקשה רבינא ודילמא גנוחי וקא מפסיק בתרועה בין שברים ומשני דהדר עביד קש"ק. והקשה בס' הנ"ל ממ"נ אמאי לא הי' קשה לר' עוירא קו' רבינא. והנה הס' הנ"ל כתב דגירסת רש"י הוי להיפוך קו' רבינא מקודם:

וי"ל משום דהנה התוס' לקמן בדף ל"ד ע"ב (ע) דבכאן [לרבנן] שיעור תקיעה לחוד מפסיק הואיל דכל חדא הוי מצוה בפ"ע עיי"ש. והנה אפ"ל דהפי' משום דהוי כמו [שהה] כדי לגמור כולה דכיון דהוי זה מצוה והנה אך אם נימא כמו סברת התוס' בברכות (פ) דדוקא היכא דהוי אונס וכמ"ש המ"א בסימן ס"ה אפילו אונס אחר. ולאו דוקא [אנוס רק] דאין ראוי מ"מ מיקרי אונס וא"כ לפי"ז האיך שייך זאת בכאן (צ) אך י"ל משום דהנה הא איתא גבי מילה בשבת דמל ולא פרע דחייב דכיון דניתן לדחות רק מפני המצוה וכיון דלא עביד מצוה חייב. ואך דשם (ק) אנא עביד פלגא דמצוה כו' עיי"ש. וא"כ האיך דלא שייך זאת בודאי לכ"ע אסור ועיין בתשובות רמ"א היטב. והנה בכאן הא לפי שיטת הרמב"ם הוי שיעור תרועה ושברים הכל בכל חדא כמו שתי תקיעות. והנה דעת הח"צ דלא כט"ז רק דהוי איסור לתקוע יותר מכדי מצוה וא"כ לאחר שתקע או שבר אחד או כמה יבבות או יבבא אחד וא"כ תו אינו ראוי לתקוע תרועה או תקיעה. דא"כ עשה איסור בהך שתקע מקודם דכיון דלא גמר שברים או תרועה ותקע ביו"ט שלא לצורך וצריך דוקא לגמור כל השברים והוי אנוס. ועדיין להרמב"ם (ר) נשאר שיעור תקיעה והוי הפסק כמ"ש התוס'. או דאפ"ל דהיכא דהי אונס הוי מיד הפסק אפילו לא שהה שיעור שהי' וכמו דאיתא חד דעה בברכות (ש) והא הוי הפסק ושפיר מקשה הש"ס. אך זה דוקא קשה גבי הפסק דשברים הוי הפסק משא"כ בתרועה דהוי הפסק ל"ק זאת. משום דיש דעה דבעינן דוקא שברים תרועה בנשימה אחת. והנה לפי"ז אם נימא כמו הך דעה דתקע תקיעה שברים תקיעה או קר"ק בנשימה אחת לא יצא משום דאין ראש וסוף. וא"כ לפ"ז [אם תוקע תשר"ת והשברים תרועה בנשימה אחת] בלא"ה לא יצא (ת) א"כ לפי דתירץ הש"ס על קו' ר' עוירא דהדר עביד יליל קר"ק [בכאן] קשה עכ"פ במאי יצא בעד קש"ק (א) דהא ע"כ כיון דקר"ק תקע אמאי באמת יתקע קשר"ק. יתקע רק קש"ק. וע"כ צ"ל משום דמספקינן בתרויהו וא"כ בעי בנשימה אחת וא"כ לא יצא [אפילו בלא טעם דהפסק] אך דבאמת כתבו הפוסקים דאפילו למאן דבעי בנשימה אחת מ"מ עכ"פ בדיעבד יוצא בשני נשימות. והנה לפי"ז י"ל אע"ג דהוי מצוה לכתחלה בנשימה אחת [מ"מ] לא קשה דניעבד תרתי עוד תקיעה שברים תקיעה בשביל המצוה לכתחלה. וכמו דכתבו הפוסקים לענין הפסק דהוי הפי' רק משום לכתחלה. דבאמת זה אינו. לפי שיטת התוס' דבשביל לכתחלה לא בעינן למיעבד תרתי. דהנה התוס' הקשו לעיל בדף כ"ח ע"ב דתקעינן מיושב ואח"כ מעומד היכא עבדינן הא הוי בל תוסיף וכתבו רק דמאי דעבדינן מצוה אחד שני פעמים לא הוי בל תוסיף. ומשמע דמשום לכתחלה הוי בל תוסיף. אך לכאורה מקשר"ק וקש"ק וקר"ק דהוי בשינוי קשה. אך י"ל באמת על מה דעבדינן מספיקא לא הוי קשה משום בל תוסיף שוב מצאתי בריטב"א בסוכה שכתב כן להדיא (ב) והנה כמו כן גבי מתנות דהוי בשני קרנות הוי בל תוסיף וקאמר שם ר"י דכיון דכל הניתנין שניתן במתנה אחת כיפר אע"ג דלכתחלה המצוה אינו כן לא עבדינן בשביל בל תוסיף אפילו על ספק בל תוסיף. ומ"ה בכאן [יותר עדיף דניהוי] עבדינן קשר"ק בשני נשימות כי היכי דלא ניהוי בל תוסיף. דכיון דבדיעבד אין צריך בנשימה אחת ומהני בשני נשימות מדעבדינן עוד סדר אחד והוי על כל סדר בל תוסיף דהא מעכבין זא"ז והוי כמו כולה חדא מצוה:

וא"כ לפ"ז שפיר לא הוי אונס דאפילו לבתר דתקע שבר אחד אפ"ה מצי לתקוע תקיעה. וא"ל [כנ"ל] דאין רשאי [משום חילול יו"ט דז"א] דהא ממ"נ אם נימא דאין רשאי וא"כ אין יוצא רק בשביל קשר"ק דעל קש"ק נהוי הפסק. וא"כ יהא צריך לתקוע עוד קר"ק וקש"ק וא"כ בל"ה יצטרך לתקוע קשר"ק אחר. בשביל דבעינן לכתחלה בנשימה אחת והוא עביד בשני נשימות דכיון דל"ש הך טעמא דבל תוסיף (ג) וא"כ [אי יהא] צריך בזה לתקוע דוקא קשר"ק ולגמור תקיעה אחרת ובל"ה יצרך לתקוע אחרי' קשר"ק והוי במה דתקע עכשיו שלא לצורך. וחילל בל"ה יו"ט. וא"כ ממ"נ שרי לתקוע תקיעה מיד. דממ"נ הוי מה דעביד למפרע איסור וא"כ כיון דממ"נ רשאי לתקוע תקיעה והוי אין אונס ולא איכפת מה דהוי הפסק ומ"ה שפיר יוצא בזה גם בעבור תש"ת ותר"ת. וא"כ שפיר יוצא אע"ג דהוי תקע בשתי נשימות משום בל תוסיף כנ"ל ול"ק הקו' דהוי הפסק. ומשא"כ בהפסק קר"ק דהוי מעיקרא הפסק בשברים שפיר הוי איסור (ד) דמצי לתקוע בזה תקיעה שברים ולא יתקע כלל אחריו תרועה. או דיעבוד באמת בנשימה אחת דהא לא גמר עדיין השברים. ומשא"כ שם (ה) גמר השברים ועשה מכבר שני נשימות ומתורץ שפיר קו' הס' כפות תמרים הנ"ל. ומוכח ג"כ דעת הרמב"ם דהוי שני תקיעות בשיעור תרועה או שברים כנ"ל. והנה להראב"ד דס"ל דרק שיעור תקיעה כתרועה. י"ל דתקיעה כשיעור הוי הפסק ומשא"כ תרועה אם הוי השתא יבבא שברים ולא הוי כלל בעולם תרועה ודאי לא הוי הפסק אפילו לדעת התוס' בדף ל"ד ע"ב בד"ה לדידי לא ס"ל:

אך י"ל קו' הנ"ל לפי גירסא המתהפכת דקו' רבינא הוי מקודם. דהנה אם נימא [דשהה כדי לגמור כולה הוי הפי'] דמכאן ועד סוף (ו) וא"כ מ"ה מקשה דוקא דהוי הפסק בתרועה בין ק"ש לתקיעה דהוי לגמור כולה. וא"כ תקשי בקשר"ק האחרון דהוי בין תקיעה אחרונה הפסק. או למ"ד מן התורה הוי רק אחת קשה ג"כ בקשר"ק הראשון. ומ"ה מקשה רק ודילמא גנוחי כו' דהוי הפסק בתרועה בין ק"ש לתקיעה משום דהוי מכאן. כדי לגמור כולה ומשא"כ דליהוי שברים הפסק בין תקיעה לתרועה תקיעה לא הוי כדי לגמור כולה ומ"ה מקשה רק ודילמא גנוחי כו' ומתורץ קו' הכפות תמרים. והנה גירסת התוס' (ל) מהופכין מגירסתנו (מ) דגרסי דאביי אמר כדי לגמור מראשה ועד סופה ועיי"ש במהרש"א. ומתורץ דמוכח כן דלהלכה הוי כגי' התוס' דאביי ס"ל מראשה לסופה. דהנה לכאורה לפי הך דעה דתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים דאין בידו אלא אחת הוי הפי' תקיעה ראשונה שלפני' וא"כ מוכת כפי הך דעה דהוי הפסק רק מתחלה ועד סוף דאל"כ הא לא עדיף משתיקה ויהא יפסיד ג"כ התקיעה ראשונה. אך אם אמרינן דמצות אין צריכין כונה אזי לא הפסיד שפיר התקיעה אחת עכ"פ דיוצא בתקיעה אחרונה וכמ"ש הר"ן אך אביו ס"ל דמצות צריכה כונה ואמאי יוצא בתקיעה ראשונה (נ) ומ"ה מהפך תוס' הגירסא (ועל המ"א קשה דכתב דלדיעה דהוי מתעסק הפסק אין יוצא ידי תקיעה כלל דהא איתא במתניתין אין לו אלא אחת ועיין לעיל בסימן הקודם):

ב ולפ"ז שפיר מתורץ הרי"ו שכתב דשיטת הרי"ף כשיטת רש"י משום דהא חזינן ברי"ף דמביא הגירסא מהופכת דקו' רבינא ודילמא גנוחי כו' מקודם וא"כ תו לא מצי לתרוצי כמ"ש לעיל להרמב"ם דלתירוץ הנ"ל ע"כ קו' ר' עוירא מקודם כנ"ל. והך תירוץ נמי לא מצי לתרוצי כנ"ל משום דמכאן ועד סוף הוי הפסק כנ"ל דא"כ ע"כ רבינא יסבור דמצות אין צריכין כונה כנ"ל והוא אחרון ואמאי לא פסק הרי"ף כן והרי"ף פסק דמצות צריכה כונה (ס) וע"כ צ"ל דס"ל כשיטת רש"י דג' יבבות הוא שלשה קונות כל שהוא וא"כ נוכל לומר וכמ"ש הב"ח והוא שיטת הג"א אליבא דרש"י דלרש"י באמת ג"כ יכול להאריך בשברים כשיעור תקיעה דשלש יבבות דכיון דהשתא מסופקין בשברים והוי שיעור תקיעה יותר ארוך. והנה הדין דבדיעבד אם תקע ג' שברים בשלש נשימות נמי יצא והנה הא הוי הדין דלעיל דבשביל לכתחלה לא עבדינן דיהא עובר על בל תוסיף וא"כ הא הוי חד דעה בטור דאם תקע שני תקיעות זה אחר זה או שני תרועות זה אחר זה לא הוי הפסק והרמב"ן מחולק גם על זה. ובזה מחולקין רבינא ור' עוירא דרבינא הוי ס"ל דכיון דאם נימא דמסופקין דילמא הוי תרועה ג' יבבות וא"כ בשברים שיכול להאריך כשיעור ג' קולות כ"ש הוי השברים תקיעה והוי כמו דעשה ארבע תקיעות זה אחר זה דלא הוי הפסק ומ"ה לא מקשה רק ודילמא גנוחי והוי התרועה הפסק. ורב עוירא דהקשה אפ"ה ג"כ (ע) אפ"ל דס"ל דאין רשאי ואפילו בדיעבד אין יוצא בשברים בשתי נשימות. ואפ"ה חשבינן לתקיעות. או דס"ל בחילוק אחר דאפילו בשביל לכתחלה יש למיעבד. ונ"ד למתנות כנ"ל דהוי לגמרי בקרן האחרת. או דס"ל דבנשימה אחת נמי יוצא קשר"ק וכשיטת הירושלמי ושפיר מיושב קו' הכפות תמרים הנ"ל:

והנה לפמ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם. והא דהקשה רבינא באמת אח"כ הוי בשביל ס' הרמב"ן דתקיעה גרע והוי הפסק לכ"ע. וא"כ עכ"פ שפיר מוכת דשיטת הרי"ף כרש"י ומ"ה ג"כ רש"י מהפך הגירסא. וקו' רבינא מקודם ועיקר רבינא דהוא בתרא ס"ל דלא פליג על הלכתא ומשא"כ רב עוירא אם הוי בגירסא קודם רבינא לא הוי אחרון ואם הגירסא בתר רבינא הוי באמת אחרון:

ג ובזה מיושב הרמב"ם ודברי הרב המגיד פרק שלישי מהלכות שופר דין ג' כתב ה"ה לפי' שאעפ"י שאין השהי' פוסלת. בהפסקה בקול שופר שאין ראוי' פוסל ולזה נתכוון רבינו ז"ל למטה שכתב והוא שישמע על הסדר. והקשה הלח"מ דהא כתב הרמב"ם לא שישמע תרועה ואחריו שני תקיעות כו' עיי"ש:

וי"ל משום דהנה לקמן בדין ז' שמע ט' תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחד. והקשה הלח"מ דהא טעמא אע"ג דתרי קלא מתרי גברי משתמעי משום דבעינן תקיעה לפניו ופשוטה לאחריו ואין כאן מ"מ אמאי לא יצא ידי אחד עכ"פ עיי"ש. וי"ל משום דהנה הב"ח הקשה על הטור דיליף דתקיעה אין לו שיעור (פ) מהא דמשך בשני' כו' [דיוצא עכ"פ אחת] אלמא דכשר. [והקשה] דהא אפשר דבאמת חוששין להפסק. אך שם יצא משום תקיעה אחרונה דלא שייך הפסק וכו' ותירץ [דמוכח מהא] דנקט תקע בראשונה ולמה נקט זה והו"ל למימר אלא משך בשני' כשתים אלא משום דאל"ה דתקע בראשונה לא שייך משך כשנים דמהיכן ידעינן דכיון לשנים כיון דליכא שיעורא דיכול להאריך כמו שירצה אלא מדתקע בראשונה רק כשיעור ועכשיו משך כשנים ידעינן ע"ש. ולכאורה קשה מאי אמר הב"ח [בהקושיא די"ל דאין יכול להאריך משום] דהוי הפסק [מאי שהאריך יותר מכשיעור כנ"ל ומאי קושיא] דכיון דהא באמת הרא"ש והטור פסקו כמ"ד דעלה בעד תקיעה אחת וא"כ לעניין הפסק אין צריך ראי' ניהוי דהוי הפסק מ"מ הא יוצא בסוף השני של התקיעה אך צ"ל כמו"ש הר"ן דבאמת הוי הפי' דמ"ה עלתה בידו אחת. דזה עדיף מלא כיון דכיון דעכ"פ לא הוי כיון לשיר דעכ"פ כונתו למצוה הא בל"ה בודאי בעינן דנהוי ראש ותחלה וא"כ במקצת השני ליכא ראש ולא יצא (צ) והנה (ק) דמביא ראי' מתקע בראשונה ש"מ שיכול להאריך כנ"ל אע"ג דשם [בתקיעה אחרונה] לא שייך הפסק (ר) אך הא באמת ע"ז איתא ראי' דעכ"פ רשאי לתקוע יותר תקיעה גדולה [בלא טעם דהפסק] וכיון דאין שיעור וא"כ להפסק בל"ה לא חייש דכיון דהכל תקיעה אחת והנה יש דעות בתקיעה או בשברים זה אחר זה. אבל הכל מודים הא דבתרועה אחת או בשברים לא איכפת ולא הוי הפסק כלל וכמ"ש המ"א בסימן תק"צ סעיף ת' דוקא הפסיק הא לא"ה חשיב הכל כתקיעה אחת וראייתו הוי משם לעניין לכתחלה (ש) אך דמעיקרא הוי קשה לי' להב"ח דלענין לכתחלה לא מוכח משם דשם רק קתני יצא וע"כ צ"ל דהפי' [בהראי'] משום הפסק וכדלעיל וע"ז לא מוכת משם כנ"ל. ולבתר התירוץ של הב"ח הוי הפי' לענין לכתחלה ומוכח על לכתחלה דקתני תקע בראשונה הא לא"ה לא הוי שיעור לכתחלה וממילא לא הוי הפסק דהוי הכל חדא. וא"כ נקטינן מהא דלעיל דהוי הפי' (ת) דאפשר דחשיב הפסק [אריכות הדבר] וא"כ הא להרמב"ם הוי תרועה כשיעור שני תקיעות. ובאמת אפילו שבר אחד חשיב הפסק. וא"כ (א) מיד שתקע כשיעור תקיעה ואח"כ משך יותר התרועה הוי הפסק וא"כ במאי דתקע עוד התקיעה אין כאן לא סוף ולא ראש דכיון דאין הטעם מכח כונה רק פסול בשביל הפסק ומיושב קו' הלח"מ הנ"ל. וזה כונת הרמב"ם וזה כונת ג"כ הרב המגיד במ"ש וכמו שיתבאר דעת רבינו למטה והוא ששמע על הסדר כנ"ל ר"ל במאי דנקט אח"כ בב"א לא יצא וע"כ הוי הטעם מכח הפסק וכדלעיל:

ד ובזה י"ל קו' הב"ח והט"ז על הא דר"א דתיקון תשר"ת משום דילמא שניהם שברים תרועה כאחד הוי מן התורה. והקשו דהא לא מצינו תנא דאמר לתרויהו. ומנ"ל לר' אבוהו לאמור דתרויהו כו':

וי"ל משום דהנה בהך ברייתא דלא יצא בט' בני אדם כאחד. וקשה דמשמע אפילו באחד אין יוצא וקשה (ב) וע"כ צ"ל הטעם כדלעיל משום דהוי הפסק כנ"ל (וא"כ אם נימא כהך ס' הראב"ד דתמיד הוי ט' כוחות וכמו י"א שמביא הטור דבשני תרועות זה אחר זה או שני שברים לא הוי הפסק אבל בקשר"ק תרועה קודם שברים הוי הפסק) וא"כ מ"ה ע"כ אי הוי הפי' דתרועה או שברים הוי כשיעור תקיעה וא"כ האיך הוי הפסק וע"כ הוי ס"ל להברייתא תשר"ת וכס' הראב"ד דתקיעה הוי תמיד רק ט' כוחות והוי נשאר תרועה והוי הפסק וא"כ השתא א"ש דלהראב"ד ל"ק ואין צריך כלל להך דלעיל די"א שמביא הטור אך דבאמת א"ש בפשיטות דלא נשאר שיעור כלל רק לס' הראב"ד ומוכח דהך ברייתא ס"ל דקשר"ק עבדינן ומתורץ שפיר קו' הב"ח והט"ז דלעיל:

והנה באמת לכאורה גם לפי דעת הריב"א דהוי הכל ט' כוחות תרועה ושברים יחד כל חד בפ"ע הוי ט' כוחות וא"כ אם באמת אם תרויהו הם אמת אזי הוי שיעור תקיעה ביותר מכדי שברים לחוד וא"כ שפיר י"ל כן כמ"ש לעיל אליבא דרש"י כנ"ל אך י"ל דבאמת דעת הט"ז דאפ"ה אין השברים רשאי לתקוע יותר (ג):

ה והנה עי"ל (ד) דבאמת לפמ"ש הרא"ש וכן התוס' דלר"א הוי כשיעור שהה בכדי שיוגמר כולה רק קשר"ק אחד או קש"ק או קר"ק. [הוי הפסק בין סדר לסדר] וא"כ באמת קשה לפי"ז הא הוי בשני' [ר"ל בסדר השני] הפסק דממ"נ אם יהא בשני [בסדר השני] יוצא בתקיעה ראשונה וא"כ הוי הפסק בשלשה שברים. ואלא דיהא יוצא בשבר השלישי. וא"כ הוי [שיעור] התקיעה [גם] בשברים הראשונים (ה) וגם [שיעור] תרועה (ו) ושברים הוי במשך שיעור התקיעה הראשון. וא"כ הוי כדי לגמור כולה. והנה אם נימא כשיטת רש"י דנימא דבעינן בשברים דוקא ט' כוחות ודלא כטור וב"י. וא"כ שפיר קשה (ז) לר"א דהוי הפסק בכדי שיעור ט' כוחות דהוי שיעור תקיעה ותרועה ותקיעה. אך אם אמרינן דלשיטת רש"י אין צריך דוקא [ט' כוחות] אך דהוי קשה כנ"ל א"כ בסדר השני הוי הפסק כשיעור בין התקיעות ממ"נ אם הוי יוצא בתקיעה הראשונה הוי [השברים] הפסק. ואם בשברים השלישי. אך עכ"פ הוי הפסק בתקיעה הראשון דהוי כמו ג' שברים. וא"ל דיהא יוצא בתקיעה. וא"כ הוי הפסק ג' שברים בסדר השני. והנה [לפי"ז] אפילו אם נימא דהוי אין שיעור בשברים כמו ט' כוחות וגם בשיעור שברים דקשר"ק אינו בט' כוחות. אך עכ"פ הא נשאר עוד שני שברים [וא"כ] הוי אם נימא דתקיעה הוי שיעור שלש שברים ושלש תרועות ושני שברים (ח) ובודאי איכא בהוספה (ט) הוי עכ"פ עוד קול אחד ההוספה בין ג' שברים [לג' יליל דהוי תרועה] ובכאן איכא בתקיעה הראשונה ג' שברים ותרועה ועוד שני שברים מן השלשה שברים והוי ה' שברים וג' תרועות (י) ובודאי אי איכא עכ"פ עוד קול א' והוי ט' כוחות ושפיר חשיב הפסק ומש"ה מוכח דהרי"ף לא ס"ל כשיטת הרא"ש ודלא כהט"ז דבקשר"ק יכול לתקוע באריכות שבר דאל"כ אם הפי' כן מאי מקשה רב עוירא. אלא ע"כ דקו' רב עוירא הוי מכח שיעור הפסק [כנ"ל] ובשלשה שברים דהוי לשיטת התוס' שוין עם ג' תרועות עדיין לא הוי לגמור כולה דהוי בתקיעה הראשון כמו תרועה ושברים והוי כמו שני תקיעות ונשאר [עוד שיעור] שבר אחד דהוי רק שני שברים ועדיין לא הוי כדי לגמור כולה. והנה מ"ה איפוך הרי"ף דכי היכי דלא תקשה קושיות הכפות תמרים [וע"כ דס"ל כשיטת רש"י כנ"ל] (כ) וא"ל עדיין מעיקרא הוי קשה מכח שהה לגמור כולה ואח"כ מכח הפסק בקול דהוי בלא [שיעור] שהה לגמור כולה. דאפ"ל דהא אכתי ב' הפסקות בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ועדיין לא מלא שיעורא. ומשא"כ שם א"ש דהוי עוד שני שברים ועוד דתקיעה אריכא כדי ג' שברים וג' תרועה וב' שברים הוי בכדי לגמור כולה:

והנה י"ל דיקדוק הלשון גבי שברים קאמר והא ג' שברים מפסיקין. ובתרועה מקשה סתם דהא תרועה מפסיק משום די"ל דהא עכ"פ אפשר דיוצא בתקיעה הארוכה. וא"ל א"כ נשאר שברים דמפסיקין עדיין י"ל דאם באמת הוי תרועה וא"כ הוי שברים תקיעה והוי כמו תקע ותקע דלי"א אין מפסיקין. וי"ל משום דא"כ אם יוצא בהך תקיעה ראשונה ולא גרע משהה דכיון דאין יוצא בזה. ומ"ה נקט שלשה דהוי כשיעור תקיעה:

ו והנה י"ל קו' הב"ח (ל) משום דהנה הטור מביא בשם י"א דתקיעה אחר תקיעה וכן תרועה אחר תרועה לא הוו הפסק. אך הרמב"ן הקשה מהתוספתא דקתני וחזר והריע. וי"ל דהך תוספתא ס"ל דתקיעה הוי קשר"ק. והנה הטעם של י"א דלא הוי הפסק תקיעה אחר תקיעה או תרועה אחר תרועה לא הוי הפסק משום דהוי כמו עושה עוד שבר יותר וכן עוד כמה שברים וכן תקיעה הוי לאחר תקיעה תקיעה אריכא אע"ג דהפסק ובתרועה בודאי א"ש דהא הוי שעושה כמה תרועה או כמה שברים אע"ג דהפסיק בנשימה בדיעבד יוצא והוי כולה חדא, ומשא"כ הא אין דרכו לילל ואח"כ לגנוחי וא"כ מ"ה שם הוי שפיר הפסק וא"כ מוכח דהתוספתא ס"ל כמאן דאמר תרתי. וא"כ לפ"ז י"ל דבתרועה אחר תרועה לא הפסיק משום דהוי תרועה חדא אע"ג דהפסיק לפי הך דעה דס"ל דאם הפסיק בין שבר לשבר בנשימה יצא כן יש לחלק:

ובזה מתורץ קו' הב"ח על [ר"א לפי שיטת] הרמב"ם ועל הרמב"ן דלא ס"ל כסברא זו [רק דגם תרועה אחר תרועה הוי הפסק] דס"ל להרמב"ן כמו דעת הראב"ד דתקיעה הוי תמיד ט' כוחות ומוכת מהא דב"א לא יצא אפילו ידי אחת וא"ש ומתורץ הכל כנ"ל באות ד':

והנה יש ליתן טעם להא דפסק הרמב"ם וכמ"ש הה"מ דבשתי נשימות י"ל דיליף מהא דרב כהנא דאמר לר"י ולא כלום ומשמע שם כמ"ש רש"י דעכ"פ בשתי נשימות דאל"כ הו"ל למתני יותר רבותא דאפילו עביד בנשימה אחת והלשון משמע אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום דאינו מפסיק וכמו שפי' רש"י. מדלא נקט רבותא יותר דעביד הכל בנשימה אחת וא"כ לר"י הוי כמו לדידן שברים תרועה. וא"כ גם שברים תרועה יש לעשות בשתי נשימות:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה