שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן נ
הרמב"ם הלכות שופר פרק שני הלכה ד'. המתעסק בתקיעת שופר וכו' וכן השומע מן המתעסק לא יצא. וכתב בס' לח"מ דאמרינן בש"ס אבל השומע מן המשמיע לעצמו כו' לימא תיהוי תיובתא דר' זירא לא כו'. וכיון דרבינו פסק כר"ז לא הי' לומר מן המתעסק דאף מן המשמיע לעצמו לא יצא אלא שנמשך אתר לשון המשנה עיי"ש. ובאמת יותר קשה להרמב"ם ל"ל זה כיון דכתב אח"כ דמן השומע לעצמו לא יצא. וי"ל דהנה באמת המתעסק כתבו התוס' (ו) דכיוון לתקוע שלא כשיעור ואח"כ תקע כשיעור. והנה לפי"ז מאי מקשה הש"ס מן השומע מן המתעסק הא מן המשמיע לעצמו יצא [הא] משכחת (ז) היכא דטעה בשיעור תקיעה דהא הוי פלוגתא בשיעור תקיעה. והוא הוי כוונתו לתקוע פחות משיעור כי טעה וסבור דזה הוי תקיעה ובאמת אח"כ תקע כשיעור כדין. אך ע"ז השיעור ארוך הוי מתעסק ונמצא דכיוון לצאת את השומע וא"כ אם הוי אמר מן המשמיע לעצמו לא הוי מוכח דין זה ואך בירושלמי איתא כמו דמביא הרא"ש ז"ל בשם ר' זירא דמשך שניי' כשתים דלא יצא כלל ידי תקיעה דלא ראש אי"ל סוף ולא סוף אי"ל ראש. וא"כ ע"כ ס"ל לר"ז דהפסק אין מועיל לבטל (ח) דאל"כ אמאי איתא במתניתין במשך בשני' כשתים דאין בידו אלא אחת ולר"ז הפי' דהוי עכ"פ יצא ידי תקיעה ראשונה [ואמאי] הא הוי הפסק. ובאמת צ"ע על המ"א דכתב בזה דיש דעות דאפילו מתעסק הוי הפסק או דהוי מצוה ובכאן ממ"נ מי שסובר כן ע"כ ס"ל דהפסק אין מבטל דהא במתניתין קתני דאין לו אנא אחת. וא"כ קשה הך ברייתא דמביא הרמב"ן דמשמע דהפסק מועיל. וצ"ל דאתיא כר"י [דאין בין תרועה לתקיעה ולא כלום] דבאמת ס"ל להש"ס דמרישא לסיפא הוי הפסק. וכמו דמשמע מרב יוסף דאמר כן אביי (ט) וכמו שכתב המהרש"א בכאן בגירסא שלפנינו. ומשמע דאביי הדר לגבי ר' יוסף אלא ע"כ הך תוספתא גבי תקע והריע ותקע רק כר"י. וא"כ ע"כ זה לא חשיב מתעסק. וכמ"ש לקמן דהא לר"י הוי תקיעה תרועה ותקיעה תקיעה אחת (י) א"ו דזה לא חשוב מתעסק ופריך שפיר. ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן כתלמודא דידן וחשוב זה מתעסק ובאמת הפסק פסול וכמ"ש הרב המגיד. וא"כ א"ש כוונת הרמב"ם ושפיר כתב דפי' כמ"ש לעיל דהיינו דפי' מתעסק דטעה באריכות התקיעה וכיון לצאת השומעים ואפ"ה לא מהני. ובאמת בברייתא הפי' דלא כר"י. ורק הפסק מועיל לבטל ובמתניתין עלה לו אפילו לתקיעה אחרונה באחת רק לא נחשב לשתי תקיעות. וכמ"ש שם הרמב"ם וכמ"ש הרב המגיד יע"ש היטב:
והנה זה לא חשוב דלא כיוון (כ) דכיון דהוי סבור דאין צריך לכוון יותר רק לשיעור תקיעה קטנה וכמ"ש הלח"מ שם בהלכות שופר לגירסא זו. גבי דאכל מצה בעת שטותו דמכח לא כיוון לא איכפת לי' דכיון דהוי לאו בר כונה עיי"ש:
והנה מ"ש לעיל דהוי תליא בפלוגתא אם אמרינן דזה מה דלא נתכוון לשיעור תקיעה חשוב מתעסק. והנה [הפי' דלא חשיב מתעסק י"ל] כמו דאמרינן בשמע תחילת תקיעה בנא סוף או סוף בלא תחילה. והנה להנך פוסקים דמוקי לה דוקא בדלא הוי שיעור תקיעה [ואמאי ה"א דיצא]. וצ"ל אע"ג דבאמת בלא שיעור תקיעה לא הוי תקיעה. אבל בכאן דכיון דבאמת תקע שיעור תקיעה ומיקרי תקיעה אך הוא לא שמע זאת לא איכפת לן ויצא בזה ה"נ בזה [לעניין מתעסק הוי] הסברא כן. ויע"ש בס' ט"א דכתב כן דנ"מ אם מקצת הוי מתעסק הוי יצא. ואפ"ל ג"כ אפילו לפי המסקנא דשמע תחילה בלא סוף לא יצא עדיין יש חילוק דהיכא דקול הוי בבור דערבוב קלא לא יצא. ומשא"כ מתעסק לא מקרי. וא"ש הכל כדלעיל ומתורץ הרמב"ם כשיטת ר"ח מקו' הרמב"ן:
והנה הרמב"ם בהלכות שופר פרק שלישי הלכה וא"ו כ' שמע ט' תקיעות מט' בני אדם כאחת לא יצא אפילו ידי אחת. והנה הרב הלח"מ הקשה לפמ"ש הר"ן הטעם משום דבעינן תקיעה לפני תרועה ואח"כ תקיעה אמאי לא יצא עכ"פ ידי אחת. וי"ל הטעם משום דאיתא בתוס' דמס' סוטה בדף י"ח ע"א. דאפילו בשני גיטין אינה מגורשת דבעינן ספר אחד ולא שנים ול"ד לשופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא משום דלא שמע רק קול אחד עיי"ש. ומשא"כ בכאן מ"ה לא יצא דשני שופרות הם:
והנה מה שהקשה הרמב"ן על פי' ר"ת דכתב דיתקע תשר"ת ולא איכפת לי' ההפסק דמאי פריך הש"ס לר"א. וי"ל דה"פ דהנה הרמב"ן מביא התוספתא דאיתא דהוי הא אם תקע והריע שני פעמים ותקע אין לו אלא תקיעה אחת [והרי דהפסק מועיל לבטל] אך אפ"ל לפיר"ח דהך ברייתא אתיא כר"י דאין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ומ"ה הוי הפסק. אך באמת לא מצי לתרץ כן משום דהנה כי מתרץ הש"ס (ל) ופי' התוס' דר"ל דכוון שלא לתקוע שיעור תקיעה ועלה בידו שיעור תקיעה דזה חשיב מתעסק. והנה לר"י תקיעה ותרועה ותקיעה הוי אחת. וא"כ כי כוון דיצא בזה והך התקיעה תהא תקיעה אחרונה ולא יתקע יותר למלכות. והוי כאילו כוון בלא שיעור תקיעה אחת דלר"י הוי זה שיעור תקיעה אחת תקיעה תרועה ותקיעה והוא סבור בדעתו שלא יתקע יותר. [ועדיין קשה מתוספתא שהביא הרמב"ן] ורק אפ"ל כמו דס"ל לרב יוסף במגילה דף ח"י ע"ב דמכאן ועד סוף הוי הפסק. ואתיא ברייתא כמ"ד דשהה בכדי כולה לא יצא (מ) וכאן הא הוי הפסק בתרועה אחת דהוי כשיעור תקיעה ומ"ה לא יצא. וא"כ מקשה הש"ס שפיר לר"א ממ"נ דהא ר"א ס"ל שהה כדי לגמור כולה חוזר. וא"כ ממ"נ אם ס"ל דבעינן כדי כולה (נ) וא"כ קשה מתוספתא. וע"כ צ"ל או דהוי הפסק בתקיעה [מועיל לבטל] או כמו רב יוסף דמכאן ועד סוף. וא"כ בין כך ובין כך תקשי דהוו הפסק או השברים או התרועה אך באמת לדידן דפסקינן דשהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש ומתניתא [התוספתא] מוקי' כמ"ד חוזר לראש ומכאן ועד סוף הוי חוזר לראש. ולאביי דס"ל דמראש ועד סוף אזי דוקא חוזר לראש. י"ל דהא הוא ס"ל מתעסק הוי דוקא שלא בכונה למצוה הא זה לא ס"ל דכיון דלא חשיב שיעור תקיעה דבשביל זה יהא כמו לא חשיב למצוה. וא"כ שפיר מוקי כר"י. וא"ש פסק ר"ת:
והנה אפ"ל דגם דעת הרמב"ם הוי כמו ר"ת. והנה הרב המגיד כתב בפ"ג הלכה ב' דמשמעות רבינו דהפסק קול שאינו ראוי פוסל. והוא דלא כר"ת יע"ש בלח"מ דהקשה דאין משמעות כן ע"ש. רק אדרבה מדלא כתב הרמב"ם הך דין בפירש דמשמע דלא ס"ל כן רק כמ"ש ר"ת. והא דפסק דבעינן דוקא תשר"ת ותש"ת ותר"ת י"ל דה"פ דכיון דאם הוי אנוס ואין המקום ראוי הוי הפסק עיין ברכות דף כ"ג. וא"כ בכאן מכי מתחיל לתקוע מן השברים והוי אי אפשר להפסיק ולתקוע תרועה דהא א"כ מה דתקע קצת שברים הוי ביו"ט בחנם. ואח"כ יהא צריך ג"כ לתקוע שברים. ומ"ה הוי הפסק וצריך לתקוע גם תש"ת ותר"ת:
ועוד י"ל דלשיטת רב האי גאון הוי רק בשביל שלא יהא כשינוי. וא"כ מיד דנימא דיתקע רק תשר"ת וא"כ אינו רשאי לתקוע רק תש"ת ותר"ת בכדי דיהא בכ"מ שינוי. דאל"כ אם במקום אחד יתקוע תשר"ת ובמקום אחר תשר"ק ותר"ת הוי שינוי. וא"כ בכ"מ אין רשאי לתקוע רק תשר"ת. וא"כ הוי הפסק דהא אנוס וכמו דאמרינן גבי כל הראוי לבילה דכיון דהוי ספק לא מיקרי ראוי לבילה (עיין ב"ב דף פ"א ע"ב) כן הכא נמי ומ"ה תיקנו כן דבכ"מ יתקוע כן. וא"כ אח"כ לא איכפת לן ולא מיקרי שינוי דכיון דפעם אחת היו תוקעין כולה תשר"ת ותש"ת ותר"ת וא"כ תו לא תשוב הפסק ומועיל אח"כ תשר"ת לחוד. וזה כוונת ר"ת. ולשיטת הרי"ף והרמב"ם הוי ג"כ הכי הפי' דאח"כ לא מיקרי שינוי דכיון דפעם אחת תוקעין כולה תו לא איכפת לן אח"כ. וגם הרמב"ם ס"ל כמו ר"ת דלא הוי הפסק. והרי"ף ג"כ ס"ל הכי. ואפ"ל דהרמב"ם ס"ל ג"כ לחלק בין אנוס או לא. אך דרכו של הרמב"ם במאי דלא כתיב בפירוש לא כתב:
והנה י"ל דמ"ה פסק הרמב"ם דמצות צריכות כונה וכמ"ש הרמב"ן דמאי דאמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר כו' דזאת אומרת ולי' לא ס"ל. והוא משום דבאמת הא קשה בט' תקיעות ביום אמאי לא יצא אפילו תקיעה אחת וע"כ צ"ל כמ"ש בס' יום תרועה משום דבעינן דיהא תקיעה לפני'. ומכ"ש אם לא כוון כלל והנה הך ברייתא מייתינן לפשוט כמ"ד ט' תקיעות ביום לא יצא וכתב הט"א דאע"ג דהוי פלוגתא דתנאי מ"מ ברייתא מייתי כהך תנא. וא"כ אם נימא כתירץ בס' יום תרועה דבעינן תקיעה לפני' וא"כ מכ"ש דבעינן כונה וכה"ג כתב הרמב"ן במלחמות ה' אך י"ל כמ"ש לעיל דבעינן שופר אחד ולא שני שופרות. ואך דזה הוי איבעי' בש"ס גבי כופר אחד ושם לא פשיט ר"נ והוי ספיקא דדינא:
והנה בזה מוכח דהוי [אין] הפי' אם תקע התקיעה השניי' בכדי שיהא לתקיעה שבמלכות ולתקיעה שלפני זכרונות דלא יצא אפילו לתקיעה אחת. ומוכח דאינו כן דהא קשה מברייתא דתוספתא דמביא הרמב"ן דתקע והריע והריע ותקע דאינו יוצא אלא תקיעה הראשונה וקשה הא בעינן דיחשב אותה לתקיעה שלפני התרועה. וא"כ התקיעה הראשונה הוי הפסק וכמ"ש הרמב"ן וא"כ גם התקיעה השניי' לא מהני דהא זה כוון לתקיעה שלאחרי'. ואם נימא כגירסת הרשב"א בהברייתא ותקע והריע ותקע והריע ותקע. קשה דהך תקיעה ראשונה דכיון דהוי בהך תקיעה כוון גם למלכות וזכרונות. וא"כ לא יהא יוצא כלל א"ו דאין הדין כן רק דאחד עכ"פ יוצא:
והנה מה דהקשה הט"א על מגילה דמאי שייך קא סבור קא מנבח. וי"ל דהפי' דסבור דחש"ו [קראו] זאת ואין נפטר:
והנה אפ"ל (ס) דהפי' גבי ט' תקיעות דתניא כותי' דר"י והוא דעיקר רבותא דר' יוחנן דלא מהני הפסק אפילו בתקיעה אחרת. דאל"כ נימא כלל בכ"מ דשהה לא מהני לפסול. וא"כ מוכח דהפי' כמו שכתב היום תרועה [דאחת נמי לא יצא משום דלא הוי תקיעה לפני'] וא"כ קשה מברייתא דתקע והריע והריע ותקע אמאי הוי יוצא עכ"פ אחת. א"ו כהרשב"א. וקשה הא עכ"פ הוי חשוב בב"א לשניהם למלכות ולזכרונות ואמאי יוצא. א"ו דרק התקיעה הראשונה. והא הוי הפסק א"ו דהפסק תקיעה לא מהני: