שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן מט
מסכת ראש השנה דף כ"ח ע"א וע"ב
שלחו ליה לאבוהו דשמואל וכו'. אמר רבא זאת אומרת וכו'. ובע"ב תוד"ה ומנא תימרא וכו'. ותימא מאי אולמי' כו'. והמהרש"א הניח בצ"ע דזו היא קו' הש"ס. וכתב ספר כפות תמרים דלשון ומנא תימרא קשה ע"ש. והנה לתירוץ התוס' קשה על קו' הש"ס דל"ק. דבאמת רבא מביא ראיה לשיטתיה דס"ל דשלא בזמנו לא עובר:
וי"ל דהנה התוס' הקשה בא"ד משופר גופיה בפ' בתרא דף ל"ד ע"ב ואע"ג דכבר תקעו ויצאו מ"מ אי אתרמי ציבורא אחרינא וכו'. ועוד הקשו התוס' דאע"ג דעבר זמנו מ"מ אי מכוון לשם מצוה עובר דמסיק רבא שלא בזמנו בעי כונה. וי"ל משום דאנן פסקינן דמברכין לשמוע קול שופר ולא לתקוע דעיקר הוי השמיעה. ומ"ה פסקינן דמדבר ואינו שומע פטור מן התקיעות. והנה אם תוקע ולא שמע דהיינו בתקע לתוך הבור וכו' לא יצא וא"כ לפי"ז מתורץ קושית התוס'. דהלא לפ"ז וא"כ מאי הוי בל תוסיף מאי דשמע ואם הוי תקע ולא שמע לא יצא וא"כ לא שייך אי אתרמי ציבורא אחרינא משום דכי הציבור האחר יוצא בשמיעה שלו הא הם צריכים לשמוע בעצמם וא"כ על השמיעה שלו הוי שפיר עבר זמנו ומה ענין שמיעה שלו לשמיעה של אחר וא"כ מתורץ קושית התוס' [משופר] ומוכח [עכ"פ לפי הך תירוץ] דשלא בזמנו לא עבר:
והנה הט"א הקשה לפסק הלכה לר"ז דפסקינן דשלא בכונה לא יצא. וא"כ מכ"ש דאין עובר שלא בכונה. דהא אמרינן [בעירובין] דאפי' למאן דס"ל דלא בעי כונה במצוה מ"מ לעבור בעי כונה. וא"כ מכ"ש דמאן דס"ל מצוה בעי כונה דאין עובר שלא בכונה. וא"כ תקשי קושית הש"ס והא מתן דמים לר"י דלעבור ולא בעי כונה ומכ"ש דלצאת לא בעי כונה. וכן הקשה על הך דעה דס"ל דלא בעי כונה במצות. ומכ"מ אם מכוון שלא לצאת לא יצא ומכ"ש דאינו עובר. וא"כ תקשי ממתן דמים דהא מכוון שלא לצאת. ואך לפמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' דבקדשים בודאי לא בעי כונה דהא לשם חולין כשרה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים. וא"כ לפ"ז מ"ה עובר שלא בכונה. וא"כ לפ"ז [מיושב קושית הט"א הנ"ל] דהש"ס מקשה [והא מתן דמים לר"י הוא רק] לרבא דס"ל מצות אין צריכות כונה ואפ"ה לעבור בעי כונה פריך שפיר והא מתן דמים. וא"ל משום דבקדשים הא הוי גזירת הכתוב. דהא לא מוכח מידי דבאמת בכל המצות הוי הדין כן [דלא בעי] כונה וכן בקדשים ואפ"ה לעבור בעי כונה ול"ק [מקדשים] ומקשה הש"ס שפיר. ומשא"כ לר"ז דס"ל דבכל המצות בעי כונה וס"ל דבאמת אין חילוק בין לעבור ובין המצוה לעשות הכל בעי כונה. וא"כ בקדשים דהוי גזירת הכתוב דמצוה לא בעי כונה וכן הוי לעבור לא בעי כונה ול"ק [קו' הט"א] וכן מש"ה לא מהני פירש שלא לצאת דהא אפילו אמר לשם חולין לא מהני וכן לעבור לא מהני:
והנה לפ"ז ל"ק הא דהקשו התוס' בד"ה דילמא קסבר ר"י כו' והישן בשמיני ילקה ע"ש. ובאמת הא בעירובין (י) מקשה מזה ואלא מעתה הישן בשמיני ילקה ואך [להנ"ל מיושב] דה"פ דילמא באמת מצות צריכות כונה. וא"כ מ"ה לא לקה בשמיני דאין עובר שלא בכונה ושם (כ) הוי גזירת הכתוב בקדשים. ואך קודם דמסיק הא דאמר רבא והוי הפי' דמנא תימרא. ר"ל דילמא הוי מצי לתרץ כמ"ש הש"א דבסוכה מחנה כך אם לא הוי זה יום שמיני אין רוצה שיהא יוצא. והוי פירש שלא לצאת וכמו דמתנה בעירוב תבשילין בשני ימים טובים של גליות. אך דבאמת מוכח מן שופר וכקושית התוס' דלעיל (ל). וע"כ דשלא בזמנו עכ"פ לא עובר. ואך דהא י"ל [על הקו' משופר] כתירוץ התוס' דילמא דעושה מצוה אחת כמה פעמים לא עבר. והנה ממתן דמים כתבו התוספ' דהוי בקרן אחרת והריטב"א לא ס"ל להך סברא וא"כ ה"פ ומנא תימרא דהוי מצי לתרץ דמכוון שלא לצאת גבי סוכה. וע"ז אמר דשם בקרנות [נמי הוי מצוה אחת שני פעמים]. ואלמא דאפי' במצוה אחת כמה פעמים נמי עובר. וא"כ תקשי משופר וא"ו דשלא בזמנו לא עובר וא"כ מוכח דאין עובר שלא בזמנו. וא"כ אמאי עובר גבי מתן דמים. א"ו משום דאי איתרמי ליה בוכרא אחריני. ואך דקושית הש"ס (מ) על מאי דמסיק והא הכא כיון דיהיב לי' מתנה אחת כו'. זה אך למותר דכיון דיליף מכאן דעובר על בל תוסיף אם נתן מתנה אחת כמה פעמים. וממילא מוכח משופר דשלא בזמנו לא עובר. וממילא מוכח מברייתא דברכת כהנים. דע"כ צ"ל דאי אתרמי כו'. וא"כ הדרא קו' התוס' לדוכתי' מאי אולמי זה. וע"כ צ"ל דאפי' בלא שופר נמי מוכח מכאן. דמברכת כהנים לא מוכח כלום משום דהוי אמרינן דבאמת שלא בזמנו נמי עובר. רק דשם פירש בסוכה דאינו רוצה לצאת הא ל"ה עובר שלא בזמנו. ומשופר לא רצה להוכיח דאפשר דס"ל באמת כתירוץ התוס'. וא"כ גם השתא ג"כ ממתן דמים לא מוכח. דדילמא באמת עובר שלא בזמנו אם לא פירש. וכדמשמע מברייתא של ברכת כהנים. רק בכאן לא מהני פירש דאין מכוון דגזירת הכתוב אע"ג דמכוון לאיפוך יוצא ומש"ה עובר ולעולם אין חילוק וא"כ ל"ק מסוכה. וע"ז תירץ הש"ס דרבא רוצה לומר מכאן שני דברים. אחד הוא מוכח מכאן כנ"ל דעכ"פ במצוה אחד כמה פעמים עובר. ושפיר מוכח מן שופר דשלא בזמנו אינו עובר. וא"כ קשה מברכת כהנים [וא"ו משום] דכיון דאלו אתרמי ליה (נ) הקשה על רב שמן ג"כ. למאי דאתי לא ס"ל הך לחלק. ולא ס"ל ג"כ הראיה משופר כתירוץ התוס'. אמאי לא תקשה לי ממתניתין ומש"ה מסיק הך לשון והא הכא דכיון דיהב לי' מתנה אחת וכו'. וע"ז אמר הש"ס ורב שמן בר אבא וכו' וא"ש לשון ומנא תימרא. אך לבתר דמסיק רבא שלא בזמנו בעי כונה. וא"כ לא שייך לומר הראיה משופר כנ"ל דהא עדיין תקשי קוש' השניה של התוספ' גבי שופר דהא מכוון לשם מצוה. וע"כ צ"ל כתירוץ התוס' ולחלק בין קרן השני. ואך דמנא תימרא הוי באמת הכי דל"ק משופר דשם (ס) כיון להוסיף דרצה להוסיף אבל בשופר לא כיון להוסיף רק משום ספק. וכן צ"ל לר"ז דלא תקשה מהך ברייתא עליו (ע) אלא ודאי דהוי כיון להוסיף. וא"כ הא השתא מסיק דשלא בזמנו אם כיון עובר. וע"ז אמר שפיר דשם גבי מתן דמים הוי בלא כונה דהא לא כיון להוסיף ואפ"ה עובר. והא שלא בזמנו בעי כונה ובלא כונה לעבור לא עבר. אלא ע"כ דמקרי זמנו. הואיל ואי אתרמי ולא צ"ל דלרב שמן מקשה השתא:
והנה על הרמב"ם קשה למה השמיט הך דין דשלא בזמנו לא עובר רק אם כיון (פ) ונ"מ היכא דעושה מעשה כגון בסוכה ואפ"ה לא עובר רק אם כיון. ועוד [צ"ל] הטעם להך חילוק (צ). ועוד דפסק כר"ז ולא כרבא וכמו שהקשה הבעל המאור:
וי"ל דהנה קשה הא מאי מקשה בכאן דמתן דמים הוי שלא בזמנו ואפ"ה עבר. דהא התוס' בזבחים בדף פ' ע"ב בל תוסיף מהיכא כו'. וא"ת ואיזו בל תוסיף יש וליהוי מתנה שנוי' בשביל שירים של בכור אם אמרינן דמקום עולה מקום שירים. ותי' התוס' דמתנה ראשונה של עולה נכרת משני צדדים וזהו בל תוסיף דמתנה של בכור אינו רק מצד אחד ע"ש. ולפ"ז הא רבא גופא ס"ל שם מקום עולה מקום שירים. דפריך אלמא מקום עולה מקום שירים ע"ש. וא"כ ע"כ כתירוץ התוס' וא"כ הוי בזמנו דהוי בפעם אחד המתנה על שני הצדדים וא"כ מאי מוכח מכאן. ואך י"ל משום דהנה בעירובין בדף ק' ע"א מסיק שם דאמרינן דהוי בשב ואל תעשה גבי אילן אם עלה בשבת אם ירד. ואמרינן כתנאי הנתנין במתנה אחת כו' לר"י דאמר התם שב ואל תעשה עדיף ה"נ לא ירד ומסיק ע"כ לא קאמר ר"י רק היכא דלא קא עביד איסורא כו' ופירש"י דהוי עקירת העשה נעשה מאליהן ושם גבי אילן הוי מאי דיתיב משתמש באילן ע"ש. והנה י"ל הפי' ביותר ביאור כמו דגבי שעטנ"ז מיקרי מעשה מאי דלבש מקודם ע"י מעשה (ק) ולפ"ז הא הט"א כ' דהיכא דלא עושה המצוה [כלל] לא עבר בל תגרע רק היכא דעושה [ומגרע] וא"כ מאי מקשה ר"י אינו דומה עושה מעשה ופירש"י בזבחים שם ואינו דומה העושה מעשה ליושב ואיסור נעשה מאליו. וא"כ נגד הך מתנה הראשונה הוי עושה מעשה במאי דזרק בזריקה אחת ובל תגרע. ואם הוי זרק בפעם אחת שני מתנות הוי ג"כ רק מעשה א' על הך מתנה שני'. ומה לי זה הלאו דבל תוסיף או דבל תגרע כיון דשניהם ע"י מעשה. אך צ"ל דהכי הוי מקשה ר"י. עכ"פ אם יהיב מתנה הראשונה אחת שהן שתים. כי ירצה ליתן מתנה השני' הוי שפיר בשב ואל תעשה ואין רשאי ליתנו וא"כ בל"ה יצטרך לעבור גם בבל תגרע. ולמה יעבור שני לאוין בל תוסיף ובל תגרע. ואך אם אמרי' דשלא בזמנו אינו עובר וא"כ שפיר תקשי דע"ז מתנה הראשונה הוי שוין זה בל תגרע הוי מעשה ובל תוסיף הוי מעשה ומאי קאמר ר"י ומ"ה מייתי כל המתניתין. ושם לרבא דס"ל מקום שירים מקום עולה (ר). י"ל דה"פ דהנה לפי מ"ש הרב המגיד דאם נוטלין שני לולבין אע"ג דלא בעי איגוד עובר ואינו יוצא. וא"כ מה מפלפל בכאן [ר"א ור"י] איזו [יעבור בל תגרע או ב"ת] דהא אם עובר בב"ת ואם כן פסול לגמרי הקרבן דבכור. ועיקר הוי כאן מה דיהיב עכ"פ פעם אחד [ואמאי] לא יהא יהיב כלום ולא יעבור כלל רק בשביל תקנת קרבן וכמו דאיתא במנחות בדף מ"ח ע"א וכמ"ש התוס' בזבחים דף פ"א. אך א"כ הקל"ד מה מקשה רבא בכאן ומנא תימרא:
ואך לפ"ז עכ"פ מתורץ קושית הט"א. דהא כיון דר"א אמר דאינו עובר [בבל תוסיף] בשהוא לא בפ"ע א"כ משו"ה לר"א שפיר צריך ליתן במתן ארבע דכיון דלא עבר (ש) ועוד דעל פי' התוס' (ת) גופא הקשה בט"א דכיון דלא עבר על ב"ת וע"כ צריך ליתן ואמאי אמר ר"י דאינו נותן. והנה אם נימא דבאמת הפי' דבל תגרע אינו עובר אלא כשהוא בעצמו מפני תקנת קרבן. ולר"א הוי בקום ועשה עדיף. היינו הך (א) ואמאי אמר ר"י לשון ועוד דמשמע טעמא אחרינא:
וי"ל דה"פ דבאמת הא דהוי רוצה הש"ס (ב) לדמות הוי ג"כ הפי' דהא בכאן [באילן] הוו שני מעשים (ג) אך דעיקר העבירה (ד) על מה דלא יעשה כן ולא ירד. ומזה הוי מצי לתקן (ה) וזה מקרי שב וא"ת והוי הפי' דר"א אמר אינו עובר בבל תוסיף אלא בפ"ע ר"ל שלא בזמנו דדוקא צריך כונה וזה (ו) לא הוי כונה וכ"מ מלשון הרמב"ן במלחמות ה'. וא"כ על מתנה שניה אינו עובר (ז) ובמתנה ראשונה (ח) הוו שניהם מעשה כמו גבי אילן רק דמצי לתקן (ט) וזה עדיף (י). וא"כ צריך ר"א לשני טעמים. (ושני טעמים אלו הוו לפי המסקנא. ולפי ה"א הוי כדלקמן) ור"י לא ס"ל [הכי]. דס"ל דעובר אע"ג דהוי שלא בזמנו כיון דאלו אתרמי (והנך שני טעמים הוו לפי המסקנא לשלא בזמנו דכיון דאלו אתרמי. ולפי ה"א הוי הטעם דהוי פסול וכדלקמן) וזה הוי טעם חד. ועוד דאפילו זה מקרי (כ) דעדיף טפי. דכיון דעיקר [העבירה דבל תגרע] הוי מה דלא תיקן זה מקרי שוא"ת. וע"ז פריך שפיר (ל) דלמא טעמא דר"י דס"ל דכיון דאתרמי והוי שפיר שוא"ת במתנה שניה דלא עשה עדיין כלל. ובס"ד (מ) הוי שני טעמים של ר"י מכח מ"ש לעיל דהקרבן נפסל. (וכן לפי המסקנא הוי נמי הך טעם הראשון דהקרבן נפסל ועוד משום דלר"י מיקרי בזמנו) ועכ"פ שפיר מקשה לר"א דלא ס"ל דיהיב רק בפעם אחת שתי מתנות שהן ארבע ולאח"כ אינו נותן מתנה (ועוד י"ל דבהדיחוי בעירובין ק' הוי הפי' בר"י לא עבר עבירה דלמא באמת הוי השתא הבכור ולא עבר עבירה) ושפיר מתורץ קושית הט"א:
והנה הא דמייתי רבא בכאן ראיה י"ל דהכי מייתי. דבאמת התוס' לא רצו בסברת הרמב"ן (נ) מדמקשי על הך ודלמא ר"י ס"ל דמצות עובר עליהן שלא בזמנן מסוכה וכדלעיל (ס). אך באמת (ע) הנה חזינן דיש דיעה דהניחן למטה שניתן למעלה או לאיפוך כיפר אלמא אע"ג דבודאי לא עשה מצוה דהא עשה שלא כדין. או מתן ארבע [נתן] במתנה אחת עבר על לאו ואפ"ה כיפר. והנה (פ) אע"ג דהתורה גזרה דאין מחולל וכיפר מ"מ לא עשה מצוה רק כיון דהגיע דם אצל מזבח כיפר ואפ"ה לא עשה מצוה. וא"כ לפי זו הסברא ל"ק הך קושיא (צ) דהא עובר בבל תוסיף ולא עשה מצוה. דבאמת ניהו דב"ת הוי ולא עשה מצוה דכיון דעובר על ב"ת ולא עשה מצוה. והנה אע"ג דלא עשה מצוה כיפר. אם כן מייתי רבא ראיה ממ"נ. אם ס"ל כסברת הרמב"ן ואין חילוק (ק) וא"כ הני במה דכיפר ג"כ עשה מצוה וא"כ לפ"ז הוי הפי' הכי דבאמת הא קשה דהוי הקרבן פסול מכח דכל המוסיף גורע. אך [די"ל] דבאמת הוי הפי' דלא הוי מצוה משום כיון דהתורה צוה דכן לא יעשה. דומה לזה דאמרינן לעיל אם לא כיון. לא עשה מצוה ואפ"ה יוצא בזה ה"נ הכא דלא הוי מצוה ואפ"ה יצא וכיפר וא"כ ל"ק אך ראיית רבא הוי ממ"נ אם הוי הפי' כסברת הרמב"ן ואין חילוק בזה. וא"כ שפיר קשה לרב שמן ב"א אמאי לא הקשה ממתניתין דר"י דס"ל דהוי ב"ת כיון דס"ל כסברת הרמב"ן. וא"כ תקשי תיפוק ליה דכל המוסיף גורע. א"ו דלא הוי ב"ת במה דנותן על הקרן בפעם אחת שני פעמים רק על הנתינה שניה. וא"כ ל"ש כל המוסיף דכיון דכבר יצא וכיפר. וא"כ שפיר תקשי והא עבר זמנו. ואלא דס"ל דלא כסברת הרמב"ן. וא"כ ממילא מוכח מכאן דלא בעי כונה. וא"כ ממילא מוכח מקושיא דסוכה דכיון דלא בעי כונה. א"ו שלא בזמנו לא עבר. וא"כ תקשי מברכת כהנים. כיון דמוכח דינא דרבא א"ו דהוי [הטעם משום] הואיל דאתרמי כו'. הא רבא בעצמו ס"ל דלא כרמב"ן. והוי מכח קרן [אחת] דנותן בפעם אחת על שתי קרנות:
ובזה מיושב מה דקשה מה משני דאלו אתרמי כו'. לפי חד תירוץ בתוס' דיומא (ר) היכא דאין ראוי בשעת שחיטה להקטיר אימורין מכח לאחר תמיד של בין הערבים הוי הקרבן פסול. אע"ג דאין איסור רק בהקטרת איטורים לאחר תמיד של בין הערבים. וא"כ עכ"פ כל בכור צריך לזרוק תמיד קודם תמיד של בין הערבים דאל"כ אסור להקטיר אימורין אחר תמיד של בין הערבים. א"ו דכל בכור צריך לזרוק תמיד קודם תמיד של בה"ע. ואזי הוי שרי להקטיר אפילו לאחר תמיד של בה"ע דהוי נתותרו (ש). וא"כ לפ"ז יהא זורק המתנה שניה לאחר תמיד של בה"ע. ול"ש אלו אתרמי דאח"כ אינו רשאי לשחוט בכור. וא"ל דמעלה ומלינו בראשו של מזבח. הא רבא גופי' ס"ל (ת) דלינה מועלת בראשו של מזבח. אך לפמ"ש לעיל א"ש דלרבא גופי' הוי הפי' מכח מתנה ראשונה דעשאו [אחת] שהן שתים. וא"כ זה צריך לזרוק דמעכב הכפרה קודם תמיד של בה"ע בכדי שיהא ראוי להקטיר האימורין. רק ר' שמן לא רצה למיפרך מכאן (א) משום דרצה למפרך בכדי שיהא מוכח לפסק הלכה כן לדעת עצמו. ואו דלא ידע דרבא ס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח:
והנה יש ליתן טעם לפסק הרי"ף והרמב"ם בפסקו כר"ז. די"ל משום דהנה בס' ש"א הקשה אמתנה אחת וא"כ מעכב הכפרה דכיון דאינו ראוי לבילה. וי"ל דבאמת בשעה דנתן מתנה א'. וא"כ כיון דאמרת דאין ראוי לבילה ולא הוי בזו כפרה. (וא"כ עדיין יתנו מתנות שתים שהן ארבע ולא עבר בב"ת) והוי הך מתנה דלא הוי מכפר כאלו נשפך. ועדיין יתנו במתנות שתים שהן [ארבע] ולא עבר בבל תוסיף. או דהוי מקום עולה מקום שירים. (ועיין לקמן בד"ה והנה באמת על הך דהוי) או דהוי הפי' דשלא בזמנו לא עבר ולא ס"ל דאלו אתרמי. וא"כ [מיושב] דהרמב"ם פסק דמקום עולה לאו מקום שירים וא"כ מוכח מכח קושיא דלא ראוי לבילה. וע"כ הוי התי' דשלא בזמנו ולא [עבר]. וא"כ תקשי אמאי עובר בברכת כהנים כיון דלא ס"ל להך דאתרמי. רק דשם הפי' דכיון להוסיף ברכה וכדלעיל ומש"ה פסק כן. והנה אין לתרץ דמש"ה הוי ראוי לבילה אע"ג דעבר בבל תוסיף משום תקנת קרבן יהא שרי. דז"א דא"כ דכיון דעיקר ההיתר דשרי מכח תקנת קרבן. ויהא באמת יעשה כן ויזרוק ב' שהן ד'. אך לפמ"ש באמת אין ההיתר רק אם יתן דיהא שרי בלא תקנת קרבן. רק דהוי או משום דמקום עולה במקום שירים. או דבשלא בזמנו אינו עובר כלל וכדלעיל (ב). או דהוי הפי' מש"ה שרי וליתן במתן אחת דאתי עשה ודחי ל"ת. ומשא"כ לב"ת (ג) דלמא הוי בכור [אם הוי] בשתי כוסות:
והנה הרמב"ם דפסק לחלק. לפמ"ש הרב המגיד בין מעשה לשופר. והנה יש להביא ראיה לדבריו דהנה עוד קשה דהשמיט הרמב"ם הך דין דשלא בזמנו אינו עובר רק אם כיוון. ונ"מ בסוכה דהוי מעשה ונהנה ג"כ בישיבה. והנה י"ל דהנה מכח קושיא של הש"א דהקשה לר"ז מהא דעובר במתן דמים. והנה אפ"ל דהוי פלוגת' דתנאי ובאמת ר"י לא ס"ל כן. אך דתקשי קושית התוס' על הא דפריך ודלמא לר"י כו' איך יתבינן בסוכה ואם כן תקשי אלא מעתה וכמו דהקשה בש"ס בעירובין. ועוד דמה פריך בש"ס על הא דמביא ראיה [ממתן דמים] דלמא ה"א דברכת כהנים. הוי מכוון להוסיף. ומש"ה שלא בזמנו עובר וכמו דאמר רבא במסקנא וצ"ל דהמקשה פריך קודם דידע מזה. וי"ל דלהרמב"ם הוי הפי' הכי. דהנה הריטב"א מביא בשם הרמב"ן כמו דאמרינן דוקא היכי דהוי בב"א אזי עובר כל המוסיף גורע הא היכא האי לחודי' קאי אינו עובר [וקשה] בברכת כהנים. ותירץ הואיל דצריך הכל לברך בנשיאת כפים הוי הכל חדא. והנה במתנו' צ"ל דהוי הכל חדא דכיון דעדיין צריך ליתן שירים מזה הדם. ואך תקשי מתפלין בשבת. והנה שיטת הרמב"ם הוי דבאמת אם נוטלין ב' לולבין הוי ג"כ כל המוסיף גורע וא"כ עובר ול"ק והנה מסוכ' כ' הריטב"א בשם הרמב"ן דכיון דלא מיפסקו הימים הוי הכל חדא. וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דמיירי דלא הלך מסוכה. דאם הלך מהסוכה ואח"כ אתי ביום השמיני הוי הפסק ולא הוי הכל חדא. וא"כ כיון דלא הלך מן הסוכה ביום השביעי הוי שוא"ת וכיון דלא הוי מעשה מש"ה אינו עובר (ד). רק דעיקר הקו' לרבא דלא ס"ל לחלק בין מעשה [ללא עשה מעשה]. א"כ א"ש דפריך לר"י ודלמא מצות עובר שלא בזמנו וא"צ כונה רק בעשייה. ומשא"כ בסוכה דזאת לא חשיב עשייה. אע"ג דע"י עשייה דמקודם שנכנס לסוכה וכסברת המקש' בעירובין. ולא כמו דמדחה התרצן שם בעירובין. ופי' דמקרי מעשה מה דיושב [בהסוכה] וכמ"ש לעיל דדמיא ללבש שעטנז. ובשבת (ה) הוי הפי' דהא הט"ז כתב דהוי בתפלין שתי מצות מצות הנחה ומצות לאחר שהניחן. דמצוה להיות עליו תפלין פריך התם דאמרינן ואבע"א אי שבת זמן תפלין הוי עובר אע"ג דלא כיוון (והנה אם מצות צריכות כונה. ומעשה הוי כונה גם לעבור מעשה מקרי כוונה). וקשה יהא מניח זוג אחד ואח"כ לא (ו) הוי יצא. דלאחר הנחה תו לא מיקרי מעשה. וא"כ הוי רשאי להניח (ז) דכיון דלא הוי מעשה אינו יוצא. א"ו אפילו בלא מעשה לא בעי כונה ופריך שפיר, רק בכאן לרבא ושם דמשמע להדיא דאין חילוק. וא"כ לפי פסק הרמב"ם ל"ק מסוכה דהוי מחשבה. וא"כ באמת גם שלא בזמנו עובר דאין חילוק ושם במתנה הוי מעשה. וכן ברכת כהנים דיבור הוי מעשה. או דשם כיוון להוסיף. ומתורץ שפיר הרמב"ם דלעיל:
והנה באמת על הך [קושיא] דהוי אינו ראוי לבילה. והנה א"ל דהוי גזירת הכתוב מקודש הם או מדם. דם ומסתברא ליה לר"י דאתי לאורויי דלא אמרינן כל דאין ראוי לבילה. אך דלא משמע כן בזבחים דף פ"א ע"ב. דפריך מה קמ"ל דעולין אין מבטלין כו' ומאי פריך הא קמ"ל דלא אמרינן כל דאין ראוי לבילה וצ"ל כמ"ש לעיל:
והנה א"ש יותר לפמ"ש הש"א דנגד זה דבל תגרע שפיר דחי דאתי עשה ודחי. דל"ש בל תגרע לא דחי עשה (ח) דשאלה ג"כ דל"ח לא הוי בשאלה דבל תוסיף ומשא"כ בל תגרע בשאלה וע"ש היטב. או דבל תגרע הוי כמ"ש הרשב"א אם לא נתן כלל. וא"כ הוי שפיר ממ"נ דיכול ליתן מתן אחת ואח"כ אם נימא דמעכב יכול ליתן ב' שהן ד' דתו לא הוי בל תוסיף או מכח דמקום עולה מקום שירים. או מכח דעבר זמנו ואינו עובר בב"ת. (וא"כ כיון דהוי ראוי למתן ב' שהן ד' תו לא מעכב ותו אינו רשאי ליתן דכבר כיפר אפילו עולה) ובר"ה הוי הפי' כדלעיל. אם נימא דליכא איסור רק על מתנה שני'. דממ"נ אם למתנה ראשונה קשה דהוי פסול מכח כל המוסיף גורע. א"ו דלא כסברת הרמב"ן וכדלעיל. וא"כ מוכח ממ"נ לדינא דרבא. והוי באמת הפי' מכח גזירת הכ' והא דאמר רבא בזבחים מה לאו סוף עולה ובכור וש"מ מקום עולה ומקום שירים ואפילו אם הוי תחלת עולה נמי מוכח מקום עולה מקום שירים. דאל"כ תקשי מכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. אך רבא לא רצה למיפרך כן. או דלמא אידחי ליה ולא בזמנו אין עובר כלום. ואפילו לפי סברת רבא מ"מ הוי הטעם מכח לאחר תמיד של בה"ע יתן אח"כ ויפסלו אימורין. וכיון דלא אפשר הוי כמו שנטמאו אימורין. וכמו דאיתא בפסחים (ט) רק השחיטה הוי מכבר קודם תמיד של בה"ע. ואו דהוי מוקי כר"א דנותן באמת שתים שהן ארבע. וא"כ לפי הסוגיא דר"ה צ"ל דהוי הטעם מכח גזירת הכתוב וכדלעיל:
ובזה י"ל קושיא בתוס' בזבחים (י) בד"ה ואין תמורתו קריבה חימה כיון דתנאי כו'. וי"ל כפמ"ש לעיל אם נימא דמקום עולה לאו מקום שירים צריכא קרא אע"ג דעולין אין מבטלין זא"ז מכח דאין ראוי לבילה. אך דהסוגיא דכאן ס"ל דאין עובר שלא בזמנו. וא"כ א"צ קרא וכדלעיל. ומשא"כ הסוגיא דתמורה ס"ל דעובר שלא בזמנו. או דמקרי זמנו דאלו איתרמי. וא"כ שפיר צריך קרא. וא"כ קרא אחד דעל בכור ומעשר דעולין אין מבטלין זא"ז. וקרא אחד על עולה ובכור מכח דאין ראוי לבילה. וא"כ לא צריך לומר תנאי בזה. וא"כ הוי הפי' דפליגו אי מצי למילף מפר ושעיר אם מעכבין או אין מעכבין. וא"כ כיון דלא מצי למילף. הוי קרא אחד לעולין אין מבטלין. וקרא השני או דמקום עולה מקום שירים או דלא אמרינן כל הראוי לבילה. וכל שאין ראוי. מעכב וכדלעיל וא"כ לפי הסוגיא דתמורה הוי הפי' דכ"ע דרשו דם דם והוי שני קראי. אחד על עולין אין מבטלין ואחד או דמקום עולה זו מקום שירים או דאפילו אינו ראוי לבילה. והך דרש מקרנות לא יליף. ולאביי דיליף מקרנות הוי הם על תמורה דאינה קריבה:
והנה באמת אפ"ל דגם הרשב"א ס"ל דאינו עובר בבל תגרע רק אם עשה מצוה בגירעון. ואם לא עשה כלל מצוה אינו עובר. רק דשם בשבת דאמרינן דבשבת לא יעשה רק אם הוי עשה כן בחול זה [הוי שפיר בגירעון דהוי גורע חלק מהמצוה אם חל בשבת]. וכמ"ש הרמב"ם בלשונו בה' ממרים פ"ב וע"ש היטב:
ולפמ"ש לעיל מתורץ ג"כ קו' הש"א על מה דפי' רש"י בעירובין (כ) לר"א מכח דאתי עשה ודחי לל"ת. חדא מ"ט דר"י (ל) ועוד א"כ האיך יליף הש"ס מזה דלר"א עדיף קום ועשה. וי"ל דבאמת הוי עיקר מה דנותן מתנה ראשונה באחת שהן שתים וכדלעיל. ואם כן א"ל דבאמת איירי כוסות בכוסות (מ) ואפ"ה שייך [מה דפירש"י מכח] דיחוי (וא"כ הוי הפי' דבאמת כ"ע ס"ל דמקום עולה מקום שירים. או דשלא בזמנו אינו עובר: רק דר"י ס"ל דהוי מכשירין ולר"א דוחה מכשירין וכדלקמן) דכיון דהוי הכלל היכא דנוכל לעבור על ל"ת דב"ח או דבל תגרע והוי לר"י עדיף שוא"ת וזה מיקרי שוא"ת כדלעיל או לר"א עדיף קום ועשה. א"כ בכאן שפיר אם אפילו יעבור חד ל"ת הוי הכלל בכל מקום דאתי עשה ודחי ל"ת. וא"כ בכאן אתי ודחי ור"י סבר דלא דחי. וא"ל דהא אפשר דהוי עולה וא"כ בחנם עבר על ל"ת דבל תגרע. דכיון דבאמת לא ידענו על האיך מהן יעבור והוי הדין אם יצרך לעבור ולא ידענו עדיף שוא"ת. אם כן אפילו הוי עולה דחי דכיון דא"א לעשות רק דיעבור על לא תעשה (ועיין לקמן בד"ה והנה לפמ"ש לעיל) [יעשה] בחנם מ"מ א"א בענין אחר ואתי ודחי. לר"א [סובר קום ועשה עדיף] א"א לעשות בענין אחר. לפי הכלל רק דיעשה ויעבור [אע"ג] דיהא בחנם מ"מ אתי ודחי דכיון דא"א בענין אחר (ועיין לקמן בד"ה והנה מ"ש לעיל) וא"ש לפי ה"א. ולפי המסקנא הוי הפי'. דהנה התוס' ביבמות בדף ה' ע"א בד"ה משום דהוי הכשר מצוה פי' דאין גופו מצוה רק במה דבישל בשבת עדיין לא הוי גוף [המצוה]. וא"כ בכאן לענין ב"ח דנתן יותר ניהוי דא"א בענין אחר לפי הכלל שמסור לנו. אך עכ"פ לא הוי רק הכשר מצוה הזריקה הראשונה גם בקרן השני בפעם אחת (נ). וע"ז לא דחי וזה הוי הטעם של ר"י. והנה הש"ס רצה למילף ממילה ותמיד. ופריך שם ביבמות מה מילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות וכן מהצד וכו'. והנה כן י"ל לפי ה"א ג"כ. וא"ש דאר"י לשון ועוד. דמשמע בלא זה הוי כן. ולתוס' הוי הכל חד טעם. אך [להנ"ל א"ש דהא] לר"י בלא"ה לא דחי מכשירין ועוד בשוא"ת עדיף:
והנה המגיני שלמה כ' בפסחים לתרץ קושית התוס' דכיון דכתיב דפסח דחי שבת הוי ילפינן ממילה. דכמו שם גבי מילה דחי מכשירין והוו מכשירין כגוף המצוה ה"נ בפסח. ול"ש למיפרך דהוי רק גילוי מלתא לר"א דמכשירין הוו כמו גוף המצוה בכל מקום וע"ש היטב. והנה הש"ס ביבמות רוצה למילף משבח בכל התורה כולה דידחה עשה לל"ת אפילו ל"ת שיש בה כרת. רק דפירכא. וא"כ לבתר דיליף מכלאים בציצית דבכל מקום עשה דוחה ל"ת גרידא דלית בה כרת. וממילא שפיר ילפינן דמכשירין כעיקר מצוה לר"א. וא"כ לר"א שפיר דחי. וא"כ שפיר מתורץ קושית הט"א על שיטת רש"י ז"ל בעירובין (ולפי הדיחוי הוי שני טעמים. חדא מכח מכשירין דלא ס"ל. ועוד דבאמת הוי בזמנו. והוי הפי' ועשית מעשה בידיך. והוו מכשירין גוף המצוה וזה הוי הפי' בידך. דעשית מעשה. ועוד דס"ל מקום עולה לאו מקום שירים וזמנו מיקרי. ואו דהוי הפי' בשוא"ת דבאמת עיקר עשייה הוי גוף המצוה אך זה דאינו עושה הוי משום דהוי רק מכשירין והוי שב ואל תעשה עדיף):
והנה מה דהקשה בט"א על הך שיטה דאם אומר בפירוש דאינו רוצה לצאת אינו יוצא. וא"כ לענין לעבור על ל"ת גרע וכמו דאיתא בשבת (ס) וא"כ אמאי לא יוציא שני זוג תפלין ויתכוון שלא לצאת. וי"ל דבאמת הא דפי' (בשבת) [בעירובין] אע"ג דמצוה א"צ כונה מ"מ לעבור בעי כונה הוי הפי' דבאמת אמרינן בכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד. דלאביי ס"ל דמהני דאל"כ אמאי לקי. ורבא ס"ל דלא מהני והא דלקה משום דעבר אמימרא דרחמנא. והנה באמת לשיטת הרמב"ם בשני לולבין דפסול ולא יצא ידי מצוה. וא"כ העיקר התוספת היכא דעשה מצוה ומשא"כ היכא דלא עשה מצוה. וכן לשון רש"י בעירובין דף צ"ה ע"ב דכיון דעשה מצוה הוי מוסיף ומשא"כ כשאינו עושה מצוה וע"ש היטב. וא"כ באמת הוי עיקר דלא יעשה מצוה בתוספת רק כאן הא לא מהני דהא הוי כל המוסיף גורע וא"כ לא נעשה מצוה ולא מהני [ואמאי עובר] על ב"ת. אך דלאביי הוי אפ"ה גזירת הכתוב [דמהני] ולרבא (ע) הואיל דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ זה רק אם מכוון לעבור. וכן כהך סברא חילק התוס' לאביי בין במתכוין לעבור רק לאיפוך דלאביי בזה מהני וע"ש היטב. וא"כ ה"פ (פ) דכיון דלא מתכוון לעבור ל"ש דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ כיון דלא מהני ליכא איסור וגם לא מתכוון. ולחד תירוץ (צ) לא הוי כן. אבל באמת זה לא כוי דנימא דגרע יותר לענין לעבור (ק) וא"כ לפי הך תירוץ דלא ס"ל להך סברא. א"כ לפ"ז ל"ק קושית הש"א ממתנות על ר"ז. דאע"ג דמצוה בעי כונה מ"מ יכול להיות דלעבור לא בעי כונה. וא"כ גם בשבת (ר) מתורץ דא"ל דס"ל דבאמת לאו תכשיט. רק בס' גט פשוט כ' על הנך פוסקים דס"ל דבשני גיטין אינו יכול לגרש דכיון דאינם יודעים באיזה מהן. והקשה משני זוגות תפלין של רש"י ושל ר"ת. א"ו דכיון דבחד מהן יוצא דמיא להא דכ' התוס' במנחות דף ע"ח ע"ב בד"ה וליקדשו ארבעים מתוך שמונה. דהיינו דוקא היכא דמברר לבסוף. א"כ שפיר הוי שניהם תכשיט דדוקא ע"י שניהם יוצא. והנה ה"פ ת"ק סבר מצות א"צ כונה ולא שייך סברת הג"פ דלעיל. מה הוי ליה למצוה בתר דהוא מתכוון באחד משני הם דכיון דא"צ כונה וא"כ הוי עובר (בהוצאת משא כיון דאין צריכין) ור"ג סבר דצריכין כונה וא"כ הוי בכל אחד משניהם מצוה וכ"ע ס"ל דלאו תכשיט דלא כפי' רש"י שם. ואבע"א דלכ"ע לא ס"ל דבעי כונה וא"כ שפיר עובר והכא לעבור משום ב"ת וס"ל דתכשיט. ואם לעבור בעי כונה וכדלעיל (ש) ולמ"ד לעבור לא בעי כונה וא"כ הוו תרווייהו תכשיט. אך א"כ עבר בב"ת בא' מהן דכיון דיצא באחד מהן. אך דמעיקרא הוי ס"ל כיון דמצות צריכות כונה גם ב"ת צריכא ולא מתכוון והשתא ס"ל דכ"ע דא"צ כוונה. אך דפליגו דהא צריך דוקא לבוא לתנאי הא אם הוי שתיק הוי עובר דהא. לעבור א"צ כונה וע"ש בס' ג"פ היטב:
והנה מ"ש לעיל ליישב רש"י דכ' דלר"א דחי עשה לל"ת דב"ת. הוי הכל אם אמרינן או דמקום עולה מקום שירים או דהוי שלא בזמנו והוי רק על מתנה הראשונה. וע"ז שפיר שייך דיחוי ומשא"כ אם לא ס"ל כן. רק דקשה לשון ועוד דמשמע דהוי שני טעמים. וא"כ לפי ה"א הוי הך שני טעמים או מכח דלא ס"ל למכשירין. ואו דהוי עדיף דיעבור בשוא"ת. ולמסקנא הוי הפי' דבאמת לר"י פליג וס"ל דזה מקרי זמנו הואיל ואי אתרמי וכו' הוי זמנו וכדלעיל:
והנה כיון דדחי וקיים השתא עשה בגוף המצוה רק דרצה לומר מה דלא נתן הוי רק מכשירין. וע"ז שפיר שייך דשוא"ת עדיף דכיון דהוי רק האיסור מיקרי מכשירין על מה דלא עשה עוד השתא [מתן] א' שהוא ב' הא על גוף עשיה הוי קיים גוף המצוה ודחי. ואו די"ל דכיון דאם ל"ש דיחוי הוי באמת א"א ודחי ועשה איסור משום תקנת קרבן משום דא"א בענין אחר. וכיון דמשום תקנת קרבן והוי רק מעשה אחד דיתן מתן אחת והוי רק דיעשה כן והוי שפיר שוא"ת. וטעם השני דהוי ס"ל דמקום עולה לא מקום שירים ובזמנו מיקרי והוי מתנה שניה באיסור וכדלעיל. ואו דר"י לא ס"ל דדחי וכסברת התוס' (ת) ובפשיעה. או דהוי הפי' דהוי פסול מכח כל המוסיף גורע כן אפ"ל דהוי סבר ר"י:
והנה מ"ש לעיל ליישב קושית הט"א על הא דמסכת [עירובין] (שבת) דאם לעבור לא בעי כוונה הא התוס' כ' אע"ג דמ"ד מצוות א"צ כונה אם מכוון שלא לצאת לא יצא, ומכ"ש דלעבור דהא לעבור גרע דהא אפילו למ"ד מצוות א"צ כוונה אפ"ה איכא מ"ד דלעבור צריכות כוונה וכדאיתא במס' עירובין. וגם הקשה לפ"ז למ"ד מצוות צריכות כוונה והוי כ"ש דלעבור צריכה כוונה וא"כ קשה מר"י גבי נתערבו דאמאי עובר בלי כוונה. והנה התירוץ דהפי' דבאמת לא עדיף. רק דאיכא פלוגתא אם עביד מהני. ואמר אביי אי ס"ד דלא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני רק דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ לפ"ז בכאן בב"ת דהוי כל המוסיף גורע ולא יצא. וא"כ הוי לכו"ע לא מהני רק דעבר אמימרא דרחמנא. וא"כ אם לא מכוון לא כיוון לעבור אמימרא דרחמנא וגם לא מהני דכל המוסיף גורע ולא יצא ומשו"ה אינו עובר וכ"כ התוס' לאביי לחלק לענין מהני לאיפוך רק דרוצה לעבור ומכוון לעבור. וכאן לענין עובר לכו"ע יש חילוק וכדלעיל. ולא משום דעדיף. כן ס"ל להך מ"ד ומתורץ ממתנות. אך משבת (א) ג"כ י"ל כזה דשם אפשר דאע"ג דהדין דבמצוה אם אינו רוצה לצאת לא יצא. אך לענין לעבור אין חילוק למאן דלא ס"ל סברא זו דהוי אין מכוון לא מהני רק דאפ"ה עובר. רק דלכאורה זה הוי קשה דאמרינן מקודם דפליגו במצוות צריכות כוונה וע"כ הוי הפי' דכיון דצריכות כוונה בוודאי ג"כ אינו עובר אלמא דהוי תליא זו בזו. וא"כ הוי קשה דכיון דחזינן דלא מהני פירש (ב) בלעבור וא"כ מנלן להתירוץ (ג) דמהני דאין יוצא בו [וע"ז] י"ל דבאמת לא תליא כלל לעבור בזה רק דעיקר הפי' י"ל ג"כ כיון דלא כיוון לעבור ולא מהני ג"כ (ד) דהא מצוות צריכות כוונה והוא לא כיוון. ומשו"ה ס"ל להש"ס דאינו עובר. ואך לבתר הכי דאמרינן דמ"ד לעבור לא בעי כוונה. אלמא אע"ג דהוי מוסיף וכל המוסיף גורע א"כ לא מהני ואפ"ה עובר אע"ג דלא כיוון וא"כ דזו הסברא ליתא דהיכא דלא מהני ולא כיוון ואפ"ה עובר תו אין חילוק בין פירש שלא לצאת. וכ"מ לשון רש"י ז"ל בעירובין דכיון דיוצא בו דמצוות א"צ כוונה וממילא עבר אע"ג דלא כיוון דהוי מהני ונמצא דמעיקרא דנימא הואיל דאין יוצא מן הכלל מכח כל המוסיף גורע לא עבר. וע"כ או דלא ס"ל בכה"ג כל המוסיף גורע דכיון דהאי לחודא קאי. ואו דלא ס"ל דבשביל זה דלא מהני ע"י הוספה לא יעבור. דהא עכ"פ אי לאו הוספה הוי יצא בזו [וכיון דיוצא] בו עובר. ובלישנא ב' לא ס"ל לחלק בזה דגורע בזו. ואו בלישנא קמא הוי הפי' לא בשביל דמוסיף רק דלאו תכשיט. וא"כ כיון דבעי כוונה ואי כיוון באחד מן הזוגות יוצא דהוי שניהם תכשיט דיוצא ע"י שניהם. וכמו"ש בס' ג"פ והובא לעיל יע"ש היטב (ה) ומתורץ קושית הט"א:
ולפמ"ש לעיל א"ש בפסחים דף פ"ט ע"א. דהפי' אימור דאמר רחמנא בדיעבד ול"ק מכת כל הראוי לבילה משום דהוי אם באמת כבר נשחט ולאח"כ לאחר שיזרוק מתן א' יזרוק מתן ד' וכן בשפיכה. וא"ש ממ"נ דיהא מעכב ויהא רשאי ליתן עוד וליכא ב"ת דשלא בזמנו אינו עובר בב"ת. וא"כ כיון דראוי תו א"צ ליתן יותר וכדלעיל:
והנה לפמ"ש לעיל י"ל דלר"א עדיף טפי ליתן במתן ב' שהן ד' ולדחיי. משום דעכ"פ אתי עשה ודחי לל"ת. ומשא"כ לאיפוך דכיון דהוי בל תגרע ליכא כלל עשה דאדרבה לאיפוך הוי אפילו ל"ח דאין רשאי לעשות כן ומכ"ש דלא הוי עשה. ור"י ס"ל דעדיף שלא ליתנו והוי בשביל תקנת קרבן בלי דיחוי. ועדיף בשוא"ת: