אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אורח חיים › סימן מא

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אורח חיים · סימן מא

סימן מ

השייך לענין חדש בענין משקין היוצאים מהם

פסחים דף כ"ד ע"ב אמר ר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין כי'. אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא. וע"ש בתוס' ד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא כו'. והרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ב כתב הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה. משקין היוצאין מהן [מפירותיהן אסורין] כמותן. ואין לוקין עליהם חוץ מיין ושמן של ערלה. ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהם. כדרך שלוקין על זיתים וענבים שלהם עכ"ל והקשה הלח"מ והניח בצ"ע וע"ש היטב:

וי"ל דהנה התוס' הקשו בחולין דף ק"כ [ע"א ד"ה חלב כו'] דלר' יוסי הגלילי דלא ס"ל להא פירכא וס"ל דחלב לא חשיב הותר מכללו ל"ל נפש. וי"ל דהנה התוס' הקשו במנחות [ובבכורות] וכן כאן בפסחים [בד"ה הנ"ל] דמשקין היוצאין מהן [ע"כ] כמותן דהא טעם כעיקר מה"ת ושם תירצו התוס' דכיון דבא לאכול כאוכל דמי:

והנה לכאורה קשה דהנה שם דאמרינן דיליף טעם כעיקר מגיעולי נכרי'. והקשו העולם דילמא משום בשר בחלב. והנה לפמ"ש התוס' (מ) דהאיך יליף בנזיר טכ"ע מגיעולי נכרים הא נזיר קל כו' ותירץ התוס' דמסתמא במדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורות לנזיר וא"כ [חזינן] דלא שייך דילמא בשביל הך איסור לחוד רק מסתמא אסרה התורה בשביל כל האיסורים דאסרה התורה ואפשר דנשתמשו בהם בהך כלים (נ):

והנה עי"ל דבאמת אמרינן בע"ז (ס) דהיכא דהיתרא בלע אין צריך ליבון וא"כ [אי משום] בשר בחלב ע"כ הוי הטעם דעדיין לא נאסרה משום בב"ח דלאחר שכבר נאסרה הוי כמו שאר איסורין וכמ"ש הש"ך (ע) וא"כ כיון דעדיין לא נאסרה רק דבישל הא"י חלב לבד והישראל רוצה לבשל בשר או לאיפוך והוי התירא בלע ואין צריך ליבון. וא"כ לפי"ז קשה אם נימא דמשקין היוצאין מהם אין כמותן רק הואיל דבא לאוכל. וא"כ עכ"פ בשעה דנבלע בהקדירה [של נכרי] הוי רק משקין לבד והוי רק היתרא בלע ואין צריך ליבון:

אך אם נימא כמ"ש מהרש"ל (פ) ומהר"י בן לב דמשהו של איסורין ושלא כדרך אכילתן שוה וא"כ למ"ד דחצי שיעור מן התורה אסור. כן [נמי] שלא כדרך אכילתן. אך באמת חצי שיעור ע"י תערובות מותר וכן שלא כדרך אכילתן ע"י תערובות מותר. רק דקושית התוספ' הוי שפיר (צ) בגיעולי א"י דשם לבתר דיבשל בקדירה הוי ע"י תערובות והוי שרי כדין חצי שיעור ע"י תערובות כך הוי קושית התוספ' וע"ז שפיר תירצו דבא לאוכל והוי כאוכל ואסור גם ע"י תערובות ול"ק קושיא דלעיל דהא הוי היתרא בלע דבשעת הבליעה לא הוי עדיין תערובות והוי אסור מכח חצי שיעור והשתא אסור מכח דהוי אוכל:

ואם נימא [כאביי] דהוי הפי' דמשקין הא דשרי [משום זיעה] ולא משום שלא כדרך אכילתן וא"כ לא שייך דהוי אסור כמו חצי שיעור והוי תקשי קושית התוס' דמכח טעם כעיקר ותירוצם דבא לאוכל לא שייך דהא קשה דהא הוי היתרא בלע:

והנה בזה מיושב קושית המהרש"א בפסחים דף מ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ורבנן קדירה כו' דכתבו התוס' דהוי שלשה מחלוקת והקשה המהרש"א דאמאי לא אמרינן דר"ע ג"כ ס"ל נ"ט לפגם אסור בכל התורה דיליף מגיעולי א"י גם נ"ט לפגם ולא הוי חידוש. ומתורץ דהנה אם אמרינן נ"ט לפגם אסור. זה הוי שלא כדרך אכילתן וכמו דאיתא בהרמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות הל' י"א דנסרחה מיקרי שלא כדרך אכילתן. וא"כ הוי שלא כדרך אכילתן אשורה בכל התורה. וא"כ ע"כ הא דבעי קרא על משקין הוי אין הטעם משום שלא כדרך אכילתן. רק מטעם משקין היוצאין אין כמותן דהוי משקין [זיעה בעלמא]. והנה ליכא למימר דנ"ט לפגם אסור מכח חצי שיעור. דהא הוי ע"י תערובות ולא מהני מאי דבא לאוכל כיון דהוי לפגם. וא"כ לפי"ז תיקשי קושית התוס' ל"ל קרא למשקין היוצאין. ת"ל מכח טעם כעיקר. וא"ל משום דבא לאוכל קשה הא הוי היתרא בלע. וא"ל כתירוץ דלעיל דהא אין הטעם משום שלא כדרך אכילתן רק מטעם משקין [הוי זיעה]. וא"כ לא, הוי כמו חצי שיעור. וע"כ צ"ל (ק) דלא מצי למילף למשקין דדילמא באמת משום בב"ח דלא כתיב בהם אכילה וא"כ אפילו לאחר (שנאסרה) [שנסרחה] אסורו המשקין או בשביל שאר דברים שמשקין אסורין. ואם כן לא סבירא לן כסברת התוס' דהתורה אסרה בשביל כל האיסורים וא"כ תיקשי מנ"ל בנזיר טעם כעיקר דהא מוקי קרא דמשרת רק להיתר מצטרף לאיסור. אלא ע"כ כסברת התוס' דבשביל כל האסורין אסרה התורה. וא"כ תיקשי ל"ל קרא למשקין. אלא ע"כ דס"ל נ"ט לפגם שרי והוי הטעם משום שלא כדרך אכילתן והוי אסורה כדין חצי שיעור ומתורץ קושית המהרש"א דלעיל:

ב ובזה מיושב הרמב"ם דהנה הפ"י כ' (ר) דל"ל דטעם של הרמב"ם (ש) דאין מזהירין מן הדין דא"כ ל"ל הצריכותא (ת):

וי"ל דהנה באמת קושית התוס' (א) הא טעם כעיקר דאורייתא. הוי רק אם ילפינן טעם כעיקר מגיעולי א"י. משא"כ אם ילפינן מנזיר ובנזיר אסרה התורה בפי' יין ושכר אל תשתה ולא שייך לומר משקין היוצאין. דאין הטעם מכח משקין היוצאין: אלא דהתורה אסרה ליין בפ"ע כמו דהתורה אסרה להחרצנים. רק דעיקר קושית התוס' אם ילפינן מגיעולי א"י:

והנה אם נימא כמו סברת התוס' בע"ז (ב) בד"ה אמר ר' יוחנן כו' דהוי רק עשה מגיעולי א"י (ג) רק דהרמב"ם כתב (ד) דהיכא דהוי עשה וק"ו שפיר מזהירין מן הדין [ע"ש במ"מ] וא"כ שפיר צ"ל הצריכותא. אך הנה התוס' הקשו שם (ה) דנימא אהדרי' לאיסורא קמא. וכן כתב הפ"י בכאן נגד אין מזהירין מן הדין. אך דהתוס' במס' ביצה דף י"ב ע"א ד"ה השוחט כו' כתבו דהתורה התירה בפירוש לא אמרינן אהדרי' [וקאי דוקא בעשה]. ואך דהיכא דאין ההיתר בפירוש רק מסברא אזי אמרינן אהדרי'. והנה (ו) כיון דאכילה כתיב וזה לא מיקרי אכילה והוי ההיתר בפירוש אזי לא אמרינן אהדרי'. ורק דקושית הש"ס [בהצריכותא דל"ל כל הני קראי משום ק"ו] ועשה ואזי מזהירין מן הדין משא"כ בטעם כעיקר דהוי ההיתר לא כתיב בפי' אזי שפיר אמרי' אהדרי':

וא"כ מתורץ קושית התוס' (ז) הנ"ל דלר' יוסי הגלילי (ח) דס"ל לר' יוסי הגלילי דיליף ממשרת וא"כ ליכא עשה ואין מזהירין מן הדין (ט):

והנה זה א"ש בהש"ס משא"כ בהנך [דכתב הרמב"ם] הטבל והחדש והקדש וספיחי שביעית וכולן מפני זה לא צוה התורה להגעיל דהא אין נוהגין בשל כותים ורק דיליף מק"ו וא"כ ליכא עשה ואין מזהירין מן הדין. וא"כ מש"ה כתב הרמב"ם דאסור ואין לוקין. משא"כ בכלאי הכרם [דכתב הרמב"ם דלוקין] דלא כתיב אכילה וכתבו התוס' בחולין דף ק"כ ע"ב בד"ה היכא כו' דכלאים אע"ג דלא כתיב ביה אכילה סברא הוא דלא אסרה התורה אלא כשהאיסור הוא בעין ע"ש וא"כ כיון דהוא רק מסברא שפיר מזהירין מן הדין כיון דאין ההיתר בפירוש שפיר מזהירין מן הדין. ורק על זה אמרינן בש"ס דמה להנך דהוי [איסור הבא מאליו] וכלאים [לא הוי איסור הבא] מאליו (י). אך אמרינן תרומה יוכיח. ותרומה הא לא הוי רק ביין ושמן ומש"ה אין לוקין גם בכלאי הכרם רק על יין ושמן ועל ירק אין לוקה. גם שמן ליתא בכלאים וזה הטעם של הרמב"ם. ובהקדש הא [דכתב הרמב"ם דאסור אע"ג דהוי איסור הבא ע"י אדם] ואין ראיה מחלב דקדוש קדושת הגוף [מ"מ אסור] דק"ו איכא מתרומה ומביכורים וערלה דעכ"פ הוי איסורין דשם הוי ג"כ איסורין. דהא גם בתרומה טמאה התורה אסרה שריפה דהוי שלא כדרך אכילתן ואתי שפיר הרמב"ם:

והנה אפילו לפי שיטת רש"י דכלאי הכרם לא הוי פירכא דמאליו מ"מ אינו נוהג רק בא"י וג"כ מיקרי פירכא. וכמ"ש הפ"י יע"ש היטב:

והנה מחלב אע"ג דבקדושת דמים מועלין ואין ראיה לשאר דברים (כ) ובירק של כלאים. הוי נמי איסורין מה"ת דילפינן גם על ירק של כלאים מן תרומה כדלעיל:

והנה מה דכתב הפ"י דהוי רק מדרבנן בחדש. ואו דהוי פירכא דאין היתר לאיסורו (ל) או דהוי ערלה יוכיח. קשה דהא אמרינן בבכורות [דאיצטריך] גמל [לאוריי] על החלב דסד"א דהוי חידוש דאתי מאמ"ה. ומקודם פריך הש"ס דל"ל הגמל. דת"ל דיוצא מן הטמא ותירץ הש"ס דסד"א חידוש הוא דבא מן אמ"ה. ואמ"ה יש לו היתר בשחיטה אלמא דילפינן. ובשרצים ובטמאים כתיב וכמ"ש התוס' שם ובחולין ויותר יש היתר לאמ"ה משום דמפרכסת שריא אע"ג דעדיין חי הוא וכן כתבו התוס' ביבמות דף ל"ב ע"ב ובחולין פרק ג"ה:

ג והנה י"ל קושית הח"צ דהקשה על ר"ז (מ) דמייתי ראיה מן ערלה (נ) ולא מייתי תיובתא מן חמץ וחלב ושאר שנתרבו. ועוד הקשה הח"צ שם דמשמע דאין חילוק בין נמחה הגוף או משקין מדפריך ל"ל קרא על שרצים (ס) או דרצה למילף [ע"ש]:

וי"ל דהנה באמת לפי דפסק הרמב"ם פרק ב' מהל' מ"א הלכה כ"א גבי שרצים ואפילו סרכה. ופי' הרב המגיד דראוי לאכילת אדם. והפר"ח פ' אע"ג דאין ראוי לאכילת אדם. וא"כ לפ"ז לא שייך גבי שרצים מכח שלא כדרך אכילתן דהא אפי' סירחה חייב. ועכצ"ל דהוי רק מכח זיעה בעלמא. וא"כ תקשי קושית הח"צ וממ"נ איך מייתי ראיה. וע"ק לפי דעת ר"ז ל"ל לימוד בשרצים כיון דשם בודאי חייב שלא כדרך אכילתן. וי"ל דהנה הרמב"ם כתב פרק ארבעה עשר מהלכות מאכלות אסורות הלכה י', כל האוכלין אסורין אין חיוב עד שיאכל כדרך הנאתן כיצד הרי שהמחהו את החלב וגמעו כשהוא חם או שאוכל חלב חי. וכולן מקשין שכתב שלא כדרך הנאתן ושלא כדרך אכילתן. וי"ל דכוונת הרמב"ם בזה לתרץ קושית הח"צ דהכי מייתי ראיה. דבאמת מאכילה מעטינן משקין דהוי שלא כדרך אכילתן אך נפש אתו ומרבה. ופירש"י בחולין דהנפש נהנה ממנו. וכיון [שכן היכא] דבאמת באכילה לא הוי כן דרך אכילה משמע [דאימעוט] שלא כדרך אכילתן. וזה הא אין הנפש נהנה ממנו וא"כ ממילא פטור. ואדרבה ראיית ר"ז הוי מן חמץ וחלב ורק דהם ברייתא. והוא מביא ערלה דהוי מתניתין. והנה הא דמתרץ אביי משום דהוי זיעה בעלמא. ה"פ דהנה יש סוברים דמש"ה שרי הואיל ואשתני וכמו דמייתי ראיה לענין ברכות מזה (ע) והנה רבינו יונה ס"ל דאם הוי קמח ואשתני והוי דבש שרי (פ) וכתב המ"א ראיה [לאסור] דהא אמרינן (צ) דדם נעכר ונעשה חלב אלמא אע"ג דאשתני אסור ע"ש. וכתב החק יעקב (ק) דהא אם לא הוי שרי חלב וכל חלב אתיא מדם וא"כ מעולם לא אשתני לדבר המותר דלא הוי מותר כלל חלב בשלמא בדבש הוי דבש של היתר ע"ש והנה באמת זה ידוע דמשקין לא הוי בעולם בפ"ע רק דבא מן אוכל או מן המותר או מן איסור ואיך שייך דאשתני לדבר המותר ואמאי הוי מותר. דלא הוי מיתר מעולם רק אם בא מאוכל מותר. ומשא"כ נברר דאמר זיעה בעלמא אזי שפיר אע"ג דהמחהו יש להתיר גם כן דהא אשתני לדבר המותר דהוי משקין דהוי מכח זוכה בעלמא. ולא אתיא כלל מן הפרי דהוי רק זיעה והוי כאלו לא בא מן הפרי והוי בפ"ע. וא"כ גם שהמחה שרי ומש"ה מדמ' שפיר בש"ס ובעי קרא על גוף האיסו' שנמח' ג"כ ושפיר מתורץ ר"ז ומתורץ קו' הח"צ בחולין ג"כ. וא"כ הסוגיא בחולין אזלי לתירוץ של אביי דהוי זיעה ושפיר מדמה דהא [מטעם] שלא כדרך אכילתן לא הוי צריך בשרצים. ולפי ה"א של דעת ר"ז י"ל הפי' דהוי הטעם מכח משקין לא מיקרי אוכל. ואך א"כ תקשי [קושית התוס'] אמאי לא יליף מגיעולי א"י דהא לא שייך תירוץ התוס' [משום הואיל ובא לאוכל כו'] וכדלעיל דהוי היתרא בלע (ר). א"ו דהפי' רק מכח שלא כדרך אכילתן. ומשא"כ הך ברייתא ס"ל דלא יליף מגיעולי א"י כלל (ש). ומשא"כ ר"ז ס"ל דמשרת להיתר מצטרף לאיסור וע"כ יניף מגיעולי ח"י [דטעם כעיקר]. וא"כ לא הוי הטעם משום משקין [כנ"ל] ומשא"כ לבתר דאמר אביי משום זיעה בעלמא א"ש הכל כדלעיל:

והנה בזה י"ל קו' התוס' (ת) דהא על ערלה יליף מפרי כו' דאין לוקין רק על יין ושמן ואמאי צריך לומר משום זיעה ותי' התוס' דפרי לא ממעט שאר מינים רק יליף דלוקין על יין ושמן ע"ש. והנה לכאורה קשה כיון דאיכא גז"ש תו ל"ל למילף למידי (א) דלמא באמת הא דאין לוקין על שאר משקין יליף מתרומה ולפמ"ש לעיל א"ש דגם מחמץ וחלב מוכח וכדלעיל:

ועי"ל דהנה התוס' כתבו בחולין (ב) דאמרינן דחמץ לא אתיא מח"ב ונבילה דחמץ הי' לו שעת הכושר וכתבו התוס' אע"ג דקודם שמתה ה"ל שעת הכושר. ותי' התוס' דהוי אסור משום אמ"ה. אע"ג דלאו לאברים עומדת אסור משום אינו זבוח ע"ש. וא"כ קשה דהא אם אמרינן אין שחיטה לעוף מן התורה וזה [הקרא] הוי בנבילת עוף טהור וא"כ לא הוי עשה דזבוח קאי עלי' על עוף וא"כ הוי שפיר שעת הכושר. אך י"ל דהנה הפ"י כתב דחמץ לא מיקרי היתר לאיסורו דהא אסור להשהותו. והנה לרבא דפליג על ראב"י (ג). ושפיר משכחת ליה [היתר לאיסור] בחמץ של כותים דה"ל היתר לאחר הפסח דאין עובר בב"י וב"י. והנה ל"ק קושית התוס' [שם] מכי אגבה קניא יע"ש במגיני שלמה תירוץ על זה. וגם לראב"י משכחת לי' בחמץ ע"י תערובות אם נימא דחייב כרת ואינו עובר בב"י אע"ג דטעם כעיקר מן התורה וכמ"ש בס' ח"י (ד). וא"כ שפיר יליף מינה חדש. וזה טעם של הרמב"ם דפסק ג"כ בחדש דעכ"פ אסור. דילפינן במה הצד ול"ק [הא בחדש יש] היתר לאיסורו דהוי יליף מחמץ דג"כ יש היתר לאיסורו דאמת דגם חמץ של א"י אסור וסתמא כתוב אע"ג דהוי של נכרי [אע"ג דלפסק הרמב"ם ל"ק דפסק יש שחיטה לעוף מן התורה]. וא"כ ה"פ דבאמת עיקר ראיה שלו כדלעיל מדבעי בחמץ לימוד. ונפש לא שייך בכאן דהא אין הגוף נהנה וכמ"ש הרמב"ם והובא לעיל. רק דילמא הוי הטעם משום משקין. אך לפ"ז קשה דל"ל גמל וא"ל (ה) דהוי חלב חידוש. דלא הוי חידוש דהא באמ"ה אמרינן משקין לאו כיוצא בהן. אך אם הטעם משום שלא כדרך אכילתן הוי עכ"פ אסור כדין חצי שיעור. ומש"ה הוי שפיר חידוש. אך אם הטעם מכח משקין לא הוי חידוש דכיון דאמ"ה ליכא קרא דמשקין מרסורה שרי לגמרי. אך י"ל [דלהכי הוי חידוש] דילפינן [באמ"ה דמשקין לאו כיוצא בהן] כדלעיל [מחמץ] דע"כ חמץ איירי אפי' בשל כותי דאינו עובר ואפ"ה אסור והוי היתר לאיסורו [ושפיר יליף אמ"ה. ומש"ה] מייתי מתני' דערלה. וא"כ אפשר לומר דערלה תוכיח וכמ"ש הפ"י וא"כ עדיין קשה דלא הוי לי' חידוש. א"ו דהוי הטעם משום שלא כדרך אכילתן ואסורה כמו חצי שיעור כנ"ל ומשני דזיעה בעלמא ולא קשה (ו) דחלב לא הוי זיעה. ומתורץ שפיר קושית התוס'. והנה לפי מ"ש א"ש הרמב"ם דס"ל דלענין משקין יליף מגיעולי א"י ומש"ה לא נקט רק הך דלא צוה הקב"ה להגעיל בשבילם דאין נוהג בשל כותי וכדלעיל:

הנה הרמב"ם כתב בהלכות שביתת עשור [פ"ב ה"ד] דלענין שתי' דרביעית לא מצרפין רק בדהך דשותה רביעית ולא בכא"פ. והביא ה"ה דפליגי עליו ומביא ראי' ממתניתין דכריתות עיי"ש:

וי"ל דמוכח מסוגיא דפסחים בדף מ"ד ע"ב דפריך שם ומנלן דס"ל לר"ע היתר מצטרף לאיסור ודילמא מיין לחוד וכ"ת מיין לחוד פשיטא עיי"ש. ומאי פשיטא דהא בעינן קרא דאמרינן טעם כעיקר [ומצורף בכדי א"פ] דהא כן כתב הרמב"ם (ז) דדוקא בנזיר בא"פ ואין מצרף היתר לאיסור ומשרת אתי על זה עיי"ש. ולשיטת התוס' קשה דילמא ה"פ דהוי מצרף אותו הפת שנבלע אע"ג דאין היתר מצרף לאיסור היינו אותו החצי שלא נבלע הא אותו שנבלע מצרף. דלשיטת התוס' הוי ההיתר ג"כ אותו שנבלע בו. אך דהנה התוס' הקשו (ח) לאביי דיליף מבשר בחלב וא"כ למה לי משרת עיי"ש וי"ל דהכי כתב הרמב"ם בהלכות נזירות דאשמעינן [קרא במשרת] אע"ג דאם הוי ביין לחוד לא מצרף רק בכדי שתיית רביעית וא"כ אם יש פת לא הוי כשיעור שתיית רביעית דהוי חלוק מעט וא"כ אם יש עוד פת ושהה בפת וא"כ קודם שישתה רביעית משהה יותר והוי גזירת הכתוב דאפ"ה בכאן מצרף בכא"פ הך רביעית וכן כתב הרמב"ם ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם גבי שכר המדי כזית בכא"פ דבזה הוי גזירת הכתוב דחשבינן לעניין זה כאילו הוי ההיתר ג"כ איסור דעכ"פ בכא"פ מצרף. וא"כ זה א"ש לרבנן דמשנה ראשונה [בנזיר דף ל"ד ע"ב] דס"ל דרביעית יין ולא בכזית ומשא"כ לר"ע דגם ביין הוי שיעור בכזית קשה מאי קמ"ל וע"ז אמר דהוא גופא אתי לאשמעינן לאפוקי ממשנה ראשונה ורק בכזית בשתי' ג"כ ויש ראי' להרמב"ם מק' דפריך הש"ס פשיטא ומשמע דגם דשרה עכ"פ כשיעור רביעית בעינן דאמרינן זו משנה ראשונה ר"ע אומר אפילו שרה פתו מצרף ומשמע לת"ק לא הוי הדין כן דהוי בכזית רק בכדי שתיית רביעית אע"ג דבא לאוכל כנ"ל ומתורץ שפיר הרמב"ם דלעיל:

ה ועי"ל הרמב"ם דלעיל [בתחילת הסוגיא] דכתב אסורין ואין לוקין וכתב הפ"י וא"ל דאין מזהירין מן הדין [ומ"ה אין לוקין] וא"כ הא הש"ס אמר צריכותא כנ"ל:

וי"ל משום דהנה הב"י כתב בהלכות י"ה [סימן תרי"ב] אע"ג דהדין דאוכלין שאינן ראוים לאכילה פטור אבל אסור וכתב הב"י לחלק דאפשר דדוקא בשיעור שלם הא בחצי שיעור ואין ראוי פטור [ומותר] ויש ליתן טעם משום דאמרינן לא אר"ש כזית למלקות רק לקרבן וכתב הריטב"א במס' מכות בשם הרמ"ה דכיון דהוא שוגג לא שייך אחשבי'. ור"ל כוונת הדברים דבאמת כ"ז דהוי איסורא א"ל דאילו הוי ידע דהוי איסור לא הוי אכל ולא אחשבי' וא"כ [השתא נמי] הוי כמו לא אחשבי' וא"כ [מ"ה מותר גבי] חצי שיעור [דאמאי] הוי אסור [הוא משום] דעדיין ראוי לצרף אם יבוא עוד. וא"כ באמת אין כוונתו לאכל השתא. ואם יאכל עוד הוי על אכילת החצי שיעור הראשונה כמו שוגג ואין מצרף דכיון דלא שייך אחשבי'. היוצא לנו מזה בשלא כדרך אכילתן לא שייך אחשבי' אלא בכזית וחצי שיעור מותר:

והנה במס' שבת [דף צ'] הוי איבעי' זרק כזית טומאה אם נימא מיגו דאחשבי' לעניין טומאה. וכתבו התוס' דאע"ג דתרומה טמאה ליכא נ"מ רק לעשה והוי עשה וחצי שיעור בל"ה אסור אפ"ה דכיון דכזית הוי בכל כתורה הוי אחשבי'. וא"כ לפ"ז אם יאכל כזית שלא כדרך אכילתן. והנה הא בעינן דוקא כזית דפחות מזית שרי כנ"ל וא"כ כזית הוי בכל התורה כולה. אע"ג דהוי שלא כדרך אכילתן עכ"פ בכל התורה כמו שם לעניין הוצאה אע"ג דלא הוי כלל לעניין אכילה וא"כ הוי חשוב ושפיר לוקין. אך זה הוי איבעי' והש"ס פריך ומצרכי בכדי דלא יהא נפשוט איבעי' מכאן דלא אמרינן מיגו דאחשבי' אך הרמב"ם דפסק דאין לוקין דילמא לא אמרינן דאחשבי' והוי אין מזהירין מן הדין ומספק אין לוקין:

והנה הא דכתב הרמב"ם בטבל דמשקין היוצאין הוי רק לאיסורא ולא למלקות. ול"ק דאמאי לא יליף חילול חילול מתרומה ליין ושמן. וי"ל דהנה באמת כתב רבינו משקין היוצאין מהן והנה בטבל לא שייך זאת רק בשאר משקין. ומשא"כ בטבל דיין ושמן לא שייך לומר דמשקין היוצאין מהן או כמותן או לאו [דכיון] דהוי השתא התחלה דחיוב דכיון דנקבע למעשר הוי השתא חייב במעשר ותרויהו אין החיוב בא על מה דהוי מקודם טבל. וא"כ לא שייך בזה משקין היוצאין מהן כמותן רק בשאר משקין דהוי אם לא הוי חיוב מעיקרא לא הוי חיוב מהשתא בשאר משקין רק דגן ותירוש. רק דאתה רוצה לחייב על מה דהוי מקודם אוכל וכבר נתחייב ע"ז אמר דמשקין היוצאין מהן. ומשא"כ לעניין יין ושמן של טבל לא שייך לומר דמשקין היוצאין מהן כמותן. דאין החיוב על מה דיוצא מטבל דמעיקרא. רק דהוי השתא מתחיל החיוב ושפיר כתב הרמב"ם גבי טבל ג"כ משקין היוצאין מהן רק איסורא ולא למלקות:

והנה כמ"ש לעיל (ט) ליישב קו' המהרש"א (י) עפ"י הך סברא דהיתרא בלע. כמו כן י"ל קו' המהרש"א עפ"י הך סברא דכתוב לעיל עפ"י סברת המ"א וחק יעקב דהנה שם אם אמרינן נ"ט לפגם אסור (כ) ע"כ הוי הטעם מכח דהוי זיעה בעלמא. ונמחה הוי הטעם מכח סברת המ"א וח"י [משום דאשתני לדבר המותר כנ"ל] וא"כ (ל) ולא שייך [תי' התוס' משום] דבא לאוכל כנ"ל ומאי הוי דבא לאוכל הא הוי זיעה בעלמא וא"כ תקשי ל"ל קרא. וע"כ צ"ל דאיירי מאיסורין דבב"ח דהתורה אסרה החלב ולא שייך זיעה בעלמא. ובפסחים צ"ל עפ"י הקו' דמנלן נזיר (מ) דהתורה ציוה להגעיל בשביל כל איסורים וא"כ לא אפשר לומר דנ"ט לפגם אסור בגיעולי עכו"ם והכל כדלעיל:

והנה י"ל דבאמת הסוגיא דמקשה ומצריך מכח עשה דגיעולי עכו"ם [והוי ק"ו ועשה ושפיר מזהירין] והרמב"ם ס"ל דגיעולי עכו"ם חידוש ורק ממשרת (נ) וכדלעיל:

ועי"ל קושית התוס' [בחולין דף ק"כ] דלר' יוסי הגלילי [דלא חשיב חלב הותר] ל"ל נפש גבי תלב. וי"ל דלא מצי למילף מחמץ. דהא הוי הדין גבי חמץ דרבוי כל דאמרינן איחשובי איחשב [עיי"ש בפסחים דף מ"ג ע"א] גבי אי דאכיל לכזית בטלה דעתו. וא"כ מ"ה חייב בחמץ רק דלרבנן [לא ס"ל כן] ור"י הגלילי ס"ל כר"א. והא דלא חייב כרת שם גבי תערובות. והוי הטעם דבכא"פ ע"י תערובות אפילו דאכלי אנשי לא מחייב [ולא שייך אחשבי'] וא"ש קו' התוס'. ונסתייע מכאן דעת הרמב"ם דעכ"פ לא חייב כרת ע"י תערובות [אפילו בכא"פ] וגם כן דחיוב דר"א הוי דוקא דאכיל ע"י תערובות ואחשובי' אחשיב:

וא"ל לפמ"מ לעיל (ס) קשה מאי מקשה על נבילת עוף טמא [דשם קשה] הא אין מזהירין מן הדן דשם לא שייך דיליף מגיעולי עכו"ם לעניין טומאה. וי"ל דבאמת כמ"ש התוס' לקמן דכיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה. וא"כ מה דאסור באכילה הוי ג"כ טומאה. וכן איתא בזבחים בדף ס"ח ע"ב ודף מ"ט מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה אזי מטמאה. וא"כ כיון דמשקין הוי לעניין איסור [נבילה] הוי ג"כ לעניין טומאה יעש"ה:

ולפ"ז מתורץ קו' התוס' דלמה לי קרא על נבילה. דבאמת למ"ד אין לעופות שחיטה מן התורה וא"כ ה"ל שעת הכושר [דס"ל לאו לאברים עומדת כנ"ל] ומשא"כ חמץ בפסח הוי הטעם מכח אחשבי'. ולמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה אפ"ל דס"ל אין מזהירין מן הדין ומגיעולי עכו"ם לא מצי למילף דהוי חידוש וכדלעיל:

אך קשה דא"כ לפ"ז אמאי כתב הרמב"ם דכל איסורין אין לוקין שלא כדרך אכילתן ולא מפקיע חמץ [הא בחמץ מועיל אחשבי' כנ"ל] אך י"ל דבאמת יש חילוק בין היכא דלא נהנה כמ"ש לעיל דמ"ה כתב הרמב"ם הואיל דלא נהנה. ולפ"ז גם אחשבי' לא שייך רק היכא דנהנה ומשא"כ היכא דלא נהנה ומתורץ שפיר הכל כדלעיל ודעת הרמב"ם מוכח כדלעיל:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה