אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אורח חיים › סימן מ

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אורח חיים · סימן מ

סימן לט

חלק או"ח לסי' תפ"ט הל' חדש

דין חדש בשל ישמעאלים ובח"ל

א קידושין דף ל"ו ע"ב במתניתין כל מצוה שהיא תלוי' בארץ כו' חוץ מן הערלה וכלאים ר"א אומר אף החדש. ובגמרא איבעי' להו ר"א לקולא או לחומרא פליג. וה"ק ת"ק חוץ מן הערלה וכלאים הלכתא כו' אבל חדש בארץ אין בח"ל לא כו' ור"א אף חדש נוהג בח"ל ומסיק דר"א לחומרא פליג והתוס' בד"ה כל. כתבו דמשמע מן הירושלמי דחדש נוהג אף בשל ישמעאלים. דפריך עלה דמתניתין דתני אף החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינו בשל כותי משמע דחדש דקתני נוהג בשל א"י:

והרמב"ם פ"י מהלכות מעשר שני הל' ה' פסק דערלה נוהג בשל א"י. ומזה למד הב"ח דחדש אינו נוהג בשל כותי. והנה רבינו ברוך ומביאו הב"ח כתב דאינו נוהג בשל כותי כת"ק דר"א. והוה לכאורה קשה הא ת"ק ס"ל דאינו נוהג כלל בחוץ לארץ. ולא בשל כותי לחוד:

וי"ל דהנה באמת קשה לפי מה שפסק הרמב"ם (פ) דחדש נוהג בח"ל. ואפ"ה פסק (צ) דעומר אין מביאין מח"ל. וס"ל דלא חלי' זה בזה דאע"ג דחדש נוהג בח"ל אפ"ה אין מביאין עומר מח"ל ור"י בר' יהודא (ק) ס"ל דתלי' זה בזה עיי"ש. וכתב הפ"י דגם בשל כותי תלי' זה בזה. דאמרינן גבי הבאת עומר קצירך ולא קציר של ישמעאלים ולר"י בר' יהודא אינו נוהג חדש בשל א"י דאי הוי נוהג הוי מביאין נמי עומר. ולתנא דמתניתין דמנחות שם (ר) אסור בשל כותי' עיי"ש בפנ"י:

ולפ"ז קשה לפמ"ש התוס' (ש) דר"א ס"ל דנוהג חדש בשל כותי. ולמה עשה הש"ס פלוגתא רחוקה בזה. דת"ק ס"ל חדש אינו נוהג בח"ל (ת) נימא דכ"ע ס"ל דנוהג בח"ל. וכסתם מתניתין דסוף ערלה (א) אך ס"ל [לת"ק] דאינו נוהג בשל כוחי. ומ"ה [ת"ק] לא קתני (ב) ור"א ס"ל דנוהג בשל א"י:

וי"ל דהנה במס' ר"ה בדף י"ג ע"א הקשה הר' אברהם אבן עזרא לר"ת. הא ממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן כו'. ותירץ ר"ת דה"ק קרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כלומר מן הישן מצות וקלוי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה. דהיינו י"ו דאקריבו עומר והדר אכיל וי"ו איקרי בעצם היום הזה כו'. וא"ת פשיטא דאכלו בט"ו מצות בלילה הראשונה ואמאי איצטרך למיכתב שאכלו מן הישן. ותירצו דכזית לא חשיב ולהכי אתי קרא למימר דעיקר אכילה היתה מן הישן בט"ו משום דפסק המן. ומיהו קשיא דבתוספתא דסוטה כו' ובפ"ק דקידושין אמרינן שהיו מסתפקין במן עד ט"ז בניסן כו':

: וי"ל דהנה המהרש"א בקידושין (ג) הקשה דהירושלמי פריך ניתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ולשיטת ר"ת הא מצי לאכול מצה מן הישן עיי"ש והנה [עוד כתב הפ"י] לפי מה שמפרש ר"ת. דבט"ו אכלו מצות מן הישן משמע לכאורה דפשיטא לי' דאיסור חדש בכניסתן לארץ לא הי' נוהג אלא בתבואה חדשה. ולא בשל אישתקד. וזה דלא כשיטת הירושלמי דנהוג אף בשל אשתקד (ד):

וי"ל דהנה איתא פסחים (ה) דאין יוצאין במצה של טבל. דכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו כו'. אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא הא מני ר"ש הוא דאמר אין איסור חל על איסור ולית לי' כולל. וא"כ בכאן [לענין חדש] קשה. אפילו אליבא דרבנן (ו) ליכא כלל כולל דהא אם נוהג בשל כותים. ועל כל ישן אפילו של אשתקד חל איסור חדש. לפי שיטת הירושלמי וליכא כלל לחם דלא הוי בי' איסור חדש. ובודאי לא אתי איסור חמץ וחל. וא"כ אינו יוצא לכ"ע ידי מצה מן החדש:

וי"ל דהנה הא ראב"י ס"ל (ז) דאם הקדיש שחת חל הקדש עיי"ש ואפילו למ"ד לא חל מ"מ יכול להקדיש כמו דקל לפירותיו. והנה התוס' כתבו (ח) דחדש לא חל רק בהבאת שליש עיי"ש. וא"כ יקדישו קודם הבאת שליש. ולא אתי כלל איסור חדש וחל על הקדש. ולא הוי איסור חדש כולל (ט) דהא חדש לא הוי כולל לגבי הקדש דכיון דאין הזמן גורם (י) רק כל אחד בפ"ע. כי מביא שליש נאסר ואין אחד תלוי בחבירו. זהו דומה להא דנבילה חל על טריפה. האם נימא כולל משום דנבילה אחריני איכא דאין טריפה דאין זה תלוי בזה. וא"כ ה"נ לא חל [איסור חדש על הקדש] רק אח"כ כשיפדה. וא"כ לאחר שיפדה יהא יוצא ידי מצה דהא הוי מצי לחול איסור חמץ ולפדות אח"כ. או דאם נימא דאין מצי לפדות כלל וכמו שאכתוב אי"ה לקמן. וא"כ מיד דמטא פסח ונתחמץ פקע שם קדשים. דכיון דלא שויא מידי. וכמ"ש התוס' במס' פסחים דף כ"ט ע"א (כ) וא"כ חל חדש וחמץ בב"א. וא"כ מ"ה יוצא ידי מצה וא"כ לפי"ז בכאן לפי ה"א (ל) דלא ידע ולא קים להו בין קודם הבאת שליש או לאחר ולא בקיאין בזה. וא"כ לא הוי יוצא בזה וכדלעיל. משום דאין בבל תאכל חמץ וע"כ צ"ל דלא כשיטת הירושלמי. ולא חל חדש על ישן דאשתקד או דצ"ל דאינו נוהג בשל כותי. ומשא"כ לבתר דתירץ דבקי בהבאת שליש. וח"כ א"ל דנוהג בשל כותים. רק דיוצא ידי מצה ע"י הקדיש:

וא"כ הוי הפי' בט"ו אכלו מצות מכח דאתי עשה ודחי ל"ת. וקלוי לא אכלו עד עצם היום הזה. ופסק המן בששה עשר. ולמ"ד לאחר ירושה וישיבה הוי הפי' באמת דפסק בט"ו. והא דאמרינן בתוספתא בששה עשר פסק ס"ל להך תוספתא. דנוהג מיד קודם ירושה וישיבה והא דמייתי בקידושין שם שהיו מסתפקין במן עד ששה עשר היינו דהביא הברייתא דכשם להך תנא הוו נסתפקו עד ט"ז ממן שבכליהם ה"נ (מ) עד חמשה עשר [ולא הוו צריכי] עיי"ש. ומתורץ שפיר הר"ת:

ובזה מיושב נמי הא דלא מוקי הש"ס כן דפליגו [ת"ק ור"א אם נוהג] בשל א"י (נ). והנה [אם נימא דאפילו] למ"ד חמץ אסור לאחר הפסח, מ"מ לחזקי' (ס) ואין אסור בהנאה [בשל א"י לכ"ע] (ע) כיון דלא עבר בב"י וב"י וא"כ לפ"ז הוי הפ' ממחרת הפסח חמשה עשר והפי' דאתי עשה ודחי חדש. וקשה הא לא הוי בבל תאכל חמץ וע"כ צ"ל דהקדיש מקודם. והנה הפ"י כתב (פ) דבאמת אין הא"י יכול לפדות הקדש. וכ"מ ברמב"ם דהשמיט הך דינא דאוכל חמץ של הקדש משום דאין הכותי יכול לפדותו וגם להאכילו לכלבים הוי כר"י הגלילי ולרבנן אסור בהנאה וס"ל דבר הגורם לממון לאו כממון. (או י"ל לפמ"ש הפ"י בפסחים זה לא מיקרי גורם לאחר הפסח רק ממון גמור):

וא"כ לפ"ז אימת יפדה. אם יפדה קודם שנתחמץ עדיין תקשי דהוי איסור חדש מקודם ולא חל איסור חמץ. ואלא דיפדה לאחר שנתחמץ קשה הא הישראל לא מצי לפדות דאסור בהנאה (צ) והא"י לא מצי לפדות. וההקדש לא פקע משום דראוי לאחר הפסח. וא"כ אין עובר בפסח עכ"פ באיסור חמץ ולא יצא ידי מצה (ק):

אך דהנה התוס' (ר) הקשו אם אמרינן הואיל. יהא עובר נמי על הקדש הואיל אי בעי מתשיל ותירצו כגון דמסרו ליד הגזבר. וא"כ יקדשו ולא ימסרנו ליד הגזבר. וא"כ אם נתחמץ עובר בב"י וצריך לשרפו ועוד דכיון דעובר בב"י אסור לאחר הפסח לר"י (ש) (או) דלכו"ע צריך לשרפו וא"כ פקע ההקדש ואתי איסור חמץ וחדש בבת אחת. ומשו"ה עובר באיסור חמץ ויוצא ידי מצה:

ואך לר"א דס"ל (ת) דהקדש ליתא בשאלה. וא"כ שפיר תקשי איך אכלו בט"ו. אלא על כורחיך צ"ל דס"ל לר"א דאינו נוהג בשל א"י והוי כפירוש ר"ת דאכלו משל א"י ומשו"ה לא מצי לאוקמי הפלוגתא בשל א"י אלא ודאי דגם ר"א ס"ל דאין נוהג בשל כותים. וכסברת הב"ח בר"א דאין נוהג בשל כותים:

ואין לומר דיקבל אחריות מהקדש וא"כ יהא עובר (א) זה אינו דלמאן דס"ל (ב) דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אין עובר בהקדש בקיבל אחריות. או דלא מהני קבלת אחריות. דהוי כמו דקיבל עניו להיות עושה איסור. דע"י כן עובר בב"י ולא מהני כמו דאיתא בחו"מ (ג) דקיבל על עצמו כו' אם לא ילך לערכאות של כותים יעו"ש היטב:

ור"א ע"כ לא ס"ל כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח שרי בהנאה. משום דר"א אמר אלו עוברין כו'. ופי' ריב"א מן העולם מדרבנן דילמא אתי למיכל ואפילו בנוקשא וע"ש בס' פ"י. א"ו דאסור בהנאה וכמו"ש התוס' בריש פסחים דדוקא גבי איסור הנאה גזרו הואיל ולא בדילי מיני' כולה שתא ולא באיסור אכילה. וכמו"ש המהרש"א בדף ב' ע"א ודלא תקשי מחדש (ד) דהוי ג"כ לא בדילי (ה) ולר"א ע"כ לא ס"ל דאיסור חל על איסור דאיהו מתלמידי ב"ש וס"ל (ו) צרת הבת מותרת. ואמר רבא שם הטעם מכח אין איסור חל על איסור. וזה טעמא של אביי (ז) דלא מוקי דפליגו בשל כותים. משא"כ לפסק הלכה דפסקינין כר"א בכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"כ חמץ של כותים אסור בהנאה לאחר הפסח לר"י ולא שוה מידי כי הוי חמץ ופקע איסור הקדש. וחל חמץ וחדש בבת אחת. דמשום הכי יוצא ידי חובת מצה בחמשה עשר. וא"כ פליגו באמת בנוהג בשל א"י ולת"ק אינו נוהג בשל א"י ולא קתני חדש. ולר"א נוהג בשל א"י משו"ה קתני חדש. ומתורץ שפיר דברי רבינו ברוך דלעיל דהביא הב"ח בשם הגהות מעיל צדק:

ב והנה לפמש"ל י"ל הא דהקשו הפוסקים על הב"ח. וכן יש לתרץ ראיית הב"ח דמביא ראיי' דחדש אינו נוהג בשל כותים מר"ה דף י"ג. עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו. א"ת דעייל ביד כותים קצירכם אמר רחמנא. וממאי דאקריבו כו' דכתיב ויאכלו וגו' ממחרת הפסח. מעיקרא לא אכיל דאקריבו עומר והדר אכלו. ואי חדש נוהג בשל א"י בלא האי דיוקא ליקשי אם לא הקריבו האיך אכלו ממחרת הפסח והלא אסור משום חדש. והט"ז והש"ך ובה"ז הקשו דיש לומר דאכלו מתבואת ישן של אשתקד:

וי"ל דהנה המהרש"א כ' בקידושין. דלשיטת ר"ת דממחרת הפסח הוי ט"ו. מה זה הלשון והדיוק ממחרת הפסח מעיקרא לא. דמשמע דקאי הדיוק על חמשה עשר לפי' ר"ת. ובאמת הוי הדיוק רק על ששה עשר. דהא ממה שאכלו משום מצה ביום ט"ו דהיינו מן הישן מעיקרא נמי הוו מצי אכיל ע"ש. וי"ל דבאמת הפי' דהוי אתי עשה ודחי ל"ת. אך דהא אמרינין בפסחים (ח) גבי לחמי תודה דאינו יוצא דבעינן מצה הראוי' לשבעה. משא"כ לחמי תודה דאינו נאכל אלא ליום ולילה (ט) אך באמת ל"ק דה"פ בחמשה עשר אכלו בלילה דאתי עשה ודחי ובששה עשר אקריבו עומר והדר אכלו. וא"כ ה"פ דמעיקרא לא אכלו רק בחמשה עשר בלילה אכלו מכח דדחי. והא לא הוי מצה הנאכלת לשבעה וע"כ צ"ל דאקריבו עומר בששה עשר. והדר אכלו והוי ראוי לשבעה:

אך דעדיין קשה למ"ל להש"ס להביא מזה דאכלו ממחרת הפסח ע"י דחוי ולמה לא מוכח מהא דכתיב וקלי עד עצם היום הזה דהיינו ששה עשר אלמא דאקריבו עומר והדר אכלו:

אך י"ל דהכי פירושו. דהנה בספר טורי אבן הקשה אמאי לא אכלו חדש דהא כתלי דחזירי אישתרי אך דהנה הרמב"ם כתב (י) דרק בעת הדחק. וכתב הכ"מ אינו רצה לומר דהוי סכנה. דוודאי סכנה מותר אפילו בלא של ישמעאלים. רק דלא הוי לי' הך מין. וא"כ לפ"ז ה"פ דקלי אכלו עד עצם היום הוה. היינו משום דהוי פסק המן. וכל הלחם הוי חדש והוי להו דחק בלחם ואכלו דהא אפילו כתלי דחזירי אישתרי. משא"כ מעיקרא דהא המן הוי עכ"פ כמו פת ואפילו עוד יותר עדיף מפת וחביב הי' להם. ומש"ה מעיקרא לא אכלו. ומעולם לא אקריבו כלל עומר. אך דא"כ תקשי האיך יצאו ידי חובת מצה דהא לא איתא בבל תאכל חמץ דקודם ששה עשר הי' להם מן. ובלא"ה אסור משום חדש וכדלעיל. וע"כ צ"ל דאקדישו קודם הבאת שליש. וקודם הבאת שליש הוי של ישראל. דהא הוי שלהם והקדישו וא"כ בשעה דחל חדש דהיינו הבאת שליש הוי של ישראל. וא"כ האיך יצאו דהא הך מצה לא הוי נאכלת לשבעה דהא הך מצה הוי שלל ישראל. ולא שלל כותים. ולא הותרה אפילו בשעה שאין להם מן. אלא ע"כ דאקריבו עומר והדר אכלו בששה עשר וכדלעיל. ואפילו הי' של ישראל הי' נאכלת לשבעה לאחר העומר והכל כדלעיל:

והנה השתא א"ל דבאמת גם למ"ד לאחר ירושה וישיבה. הוי הפי' הכי. דמצה אכלו מן הישן בעת דפסק המן. רק קלי לא אכלו עד עצם היום הזה. דעדיין לא פסק המן רק ממחרת. וא"ל דהא פשיטא דאכלו מצה. די"ל דקמ"ל זאת. דלאחר ירושה וישיבה (כ) ומש"ה אכלו [מן עבור הארץ] הא ל"ה לא הוו אכלו [מעבור הארץ] משום דאין דוחה. ולא הוי אכלו ביו"ט מצה. ומשום דאין עשה שלפני הדבור דוחה ל"ת. או מכח דלא הוו בבל תאכל חמץ. וא"כ לא הוו יצאו. וא"כ לא שייך דיהא דוחה וכדלעיל:

או דהפירוש דבאמת המן נפסק בחמשה עשר ואכלו ישן וקלי לא נגמר עד ששה עשר בניסן. וא"ל לפי מה שכתבתי לעיל דהוי הפירוש דעיקר הקושיא מעיקרא לא אכלו כו' הוי מכח דכתלי דחזירי [נמי שרי]. אך דהא אינו בבל תאכל חמץ. וע"כ הקדישו מעיקרא ואינו חל איסור חדש עליו. וא"כ הוי שלל דידי' של ישראל ולא של כותים כדלעיל. ולכאורה הא אכתי לא ידעינן. דקים להו בהבאת שליש (ל) י"ל דבאמת כיון דהוה ספק וצריך לצאת בו וא"כ אי אפשר בע"א וא"כ אם לא הוי הבאת שליש ביד ישראל רק ביד כותים שרי דכיון דאי אפשר בע"א. וא"כ דילמא לא הובא שליש ביד כותים ושרי. וא"ל דהוי ספק דילמא הובא שליש ביד א"י ולא מהני הקדש דהוי איסור חדש קודם ומספק שרי מן התורה כי הוי שעת הדחק דצריך ליטול דלא הוי הבאת שליש ביד ישראל שרי דכיון דמספק אי אפשר בע"א וצריך ליטול לצאת ידי מצה דילמא לא הוי ביד א"י ויהא יוצא וצריך ליטול כדי לצאת בו ידי מצה:

ועוד א"ל דעיקר הקושיא קו' אחריתא. ובחמשה ימים מי קא מלייא. ואך אפשר דהוי קלי דלא הוה נגמר כל צרכו. רק להבאת עומר בעינן נגמר. הא קלי דאכלו אחר עצם היום הזה הוי רק שליש ואיתרמי כן:

והנה בירושלמי דהקשה ליתי עשה כו' ותירץ דאין עשה לפני הדיבור דוחה. והקשה הפ"י הא גם בפרשת בהעלותך כתיב. והוי עשה דלאחר הדיבור. וי"ל דבאמת לפמ"ש לעיל הוי קשה. הא ליתא בבל תאכל חמץ. אך דהנה התוס' בחולין דף ק' ע"ב בד"ה וכי תימא כו' דאמר ר' יהודא והלא לבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין לא נאסרה טמאה. ופירש התוס' (ל) אפילו אם נימא דטעמא דרבנן משום דגיד אסור ובשרו מותר. יצא זו שבשרו נמי אסור. מ"מ שפיר קאמר ר"י והלא לבני יעקב נאסר ועדיין לא נאסרה טמאה. וע"כ אין לומר כן דבשרו נאסר ע"ש. וא"כ הפי' כאן כמו כן. דהא במצרים [שנצטוו על מצה] עוד לא היה זה הדרש מי שאינו בבל תאכל כו' משום דבמצרים לא הוי להם איסור אחר. רק איסור חמץ נצטווה להם. וע"ז שפיר אמר הירושלמי דאין עשה לפני הדיבור דוחה. וא"כ ממ"נ ניחא דבמצרים. הך עשה דנאמרה במצרים לא דחי [משום דלפני הדיבור] ומאי דנאמר בבהעלותך ל"ק דכיון דלא הוי בבל תאכל חמץ. וא"ש הפירוש בירושלמי:

וא"כ לפמ"ש לעיל הפי' דמ"ה מקשה הש"ס בקידושין ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל. גם המקשן ידע דמש"ה אסור להם מעיקרא לאכול דהוי להו המן ואח"כ כשפסק המן והוי דחק מש"ה שרי. רק דהתרצן אמר [דמעיקרא לא אכיל משום] דלא צריכו. ואפי לא הוי איסור. לא רצו לאכול דחביב להם המן יותר מן הלחם. וע"ז מייתי ראיה מן התורה. ובני ישראל כו' וכמ"ש הפני יהושע דכיון דעביד להם הקב"ה נס דנסתפקו ממן שבכליהם. דמעיקרא פסק המן מן השמים. וע"כ חביב להם המן יותר דאל"כ לא עביד הקב"ה נס בחנם וע"ש היטב:

ג הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה ה' דאין עומר בא אלא משל א"י. ופסק (מ) דחדש נוהג בח"ל. ובש"ס (נ) אמרינן [דר' יוסי בר יהודא ס"ל דתליא זה בזה. וכתב הלח"מ דהרמב"ם ס"ל כתנא דמתניתין. דסובר דאין תליא זה בזה. והקשה הפ"י בק"א דכל אריכות לשון הש"ס שם במנחות. וקסבר ר' יוסי בר' יהודא דחדש בח"ל מן התורה. משמע דתנא דס"ל דאין עומר בא מח"ל לא ס"ל כן. דאי חנא דמתניתין נמי ס"ל דחדש בח"ל אסור. ואפ"ה ס"ל דעומר אינו בא אלא מן הארץ. מראשית קצירכם. וא"כ לר' יוסי בר' יהודא עיקר חסר. שלא השיב על זה כלום. ובגמ' נמי לא מפרש מידי ע"ש בפ"י:

וי"ל דהנה באמת אמרינן (ס) דפירות ח"ל שנכנסו לארץ. חייבים בחלה ובתרומות ומעשרות (ע). ורק הכ"מ כתב דהרמב"ם דכתב דרק מדבריהם. ותירץ ה"מ היכא דנתמרח בעודן בח"ל. וא"כ אימת דבאו לכלל חיוב תרומות ומעשרות. הוי בח"ל ונפטר פטורין אפילו אם באו הפירות אח"כ לא"י. אבל אם נתמרח בא"י דלא אתי לכלל חיוב בח"ל חייב מה"ת (פ). והנה הש"ס בירוש' מדמי איסור חדש גם כן לזה. וא"כ לענין איסור חדש דתליא בהבאת שליש. וכמ"ש בתוס' מס' פסחים (צ). וא"כ אם הוי בהבאת שליש בח"ל נפטור. אפילו אם בא אח"כ לא"י נפטור. וא"כ זה הוי ודאי האמת. אפי' אם לא תליא במאי דהוי חייב בחדש יביא ממנו עומר הא זה ודאי עכ"פ אמת. אם אין חל חדש בח"ל. אין רשאי להביא ממנו עומר. דאם אמרינן דרשאי להביא מח"ל אע"ג דאין שם איסור חדש הוי קשה. איך יביא מא"י עומר הא בעינן ממשקה ישראל. אך דהוי תירוץ דמצותו בכך (ק) וא"כ הא לא הוי מצותו בכך. דיכול להביא מח"ל דלא הוי איסור חדש. א"ו דאין רשאין להביא עומר מת"ל כיון דאין איסורן חדש בח"ל. ואם אין חדש חל בח"ל. אע"ג דבאו אח"כ לא"י. וא"כ אין רשאי להביא עומר ממנו. דכיון דאין חל על זה בח"ל איסור חדש. ואם כן אין רשאי להביא עומר ממנו. אך אם איסור חדש נוהג בח"ל וא"כ רק על הבאת עומר (ר) אזי בודאי יכולין להביא עומר ממנו (ש) וכמו דאיתא ברמב"ם (ת) גבי עיסה חצי' של א"י וחצי' של ישראל ולא הוו בכל אחד כשיעור. ואח"כ נתגייר הא"י והוסיף הגר על שלו וישראל על שלו עד שהשלים כל אחד עיסתו לכשיעור. דשל א"י חייב ושל ישראל פטור. והטעם בשלמא בשל ישראל הוי חייב מקודם. משא"כ בשל א"י שלא היתה לה שעת חובה (א) וכן איתא בש"ע יו"ד סימן שכ"ו סעיף ד'. וא"כ לענין הבאת עומר לא משכחת כלל בח"ל. דעיקר הוי החיוב להביא בירושלים ולהקריב וא"כ לא משכחת כלל עומר בח"ל. וא"כ אפילו כי הוי הפירות בח"ל ואחר כך דבאו לא"י וחל איסור חדש. ויכול להביא (ב) כי באו פירות ח"ל לא"י. וזהו הוי הטעם דר"י בר' יהודא דמביאין עומר מח"ל. ואין הטעם מכח דתלוי לגמרי זה בזה. שנאמר כיון דאיסור חדש בח"ל מש"ה מביאין. דלאו מש"ה מביאין רק דעיקר הטעם הואיל דבאו אח"כ לא"י. ואיסור חדש דקאמר הש"ס דחל בח"ל והלכך כו' ר"ל דאל"ה לא הוי רשאי להביא ממנו עומר וכדלעיל:

ובזה אתי שפיר דברי הסמ"ג (ג) דכתב וז"ל. ומאחר דתלה הכתוב הבאת עומר בא"י ובקצירה. [ומה כוונתו בלשונו זה] ועל דברי הלח"מ הקשה הפ"י. דבאמת אין ממעט מקצירך פירות ח"ל. דהוי של ישראל בח"ל. וה"פ בהסמ"ג דבאמת לענין הבאה אינו ממעט [ח"ל]. דהוי פירות ח"ל שנכנסו לא"י [והוי כפירות א"י]. אך עכ"פ דהתורה אמרה וקצרתם אח קצירה וצריך לקצור. וכמו שפי' רש"י ז"ל בשבח (ד) דקצירה הוי מצוה. וא"כ עכ"פ כמו דכתיב על הבאת עומר ארצכם גם על קצירה תליא בא"י. וזה הפירות ח"ל [אפי' נכנסו לא"י מ"מ] הקצירה הוי בח"ל ולא בא"י. וזה שפיר אימעוט. וזהו כוונת סמ"ג. אך אם אמרינן דנקצר שלא כמצוותו כשר וא"כ אין זה מעכב ויכולין להביא מפירות ח"ל שנכנסו לא"י. וא"כ א"ש בהש"ס לשון וקסבר ר"י בר יהודא כו': ובאמת שאר תנאי [דברייתא שם דף פ"ג ע"ב] ס"ל. ע"כ דחדש בח"ל לאו דאורייתא. דהא הם ס"ל דמביא מן הישן. ועיקר זה דמביא מן הישן משום דכתיב תקריב אפי' מן העלי' ע"ש אלמא דקצירה אינו מעכב. וכן ס"ל לתנא דמתניתין (ה). דנקצר ביום כשר אלמא דנקצר שנא כמצוותו כשר וא"כ ל"ל דס"ל חדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה אין מביאין דז"א דהא הוי פירות ח"ל שנכנסו לא"י. ורק לפסק הלכה דפסק הסמ"ג דנקצר שלא כמצוותו פסול. אזי אין תלוי באמת זה בזה (ו):

והנה הא דאמר ר"י בר' יהודא עומר בא מח"ל. דמשמע לכתחלה וכמו דאיתא בפסחים (ז) חמשה דברים באין כו' ועוד באין לכתחלה משמע ואם אמרת בדיעבד ע"ש. י"ל דס"ל דקצירה לא הוי מצוה כלל. וכמו דמשמע במנחות דף ע"ב ע"א לשון הש"ס וקסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירה מצוה. ומשמע מאן דפליג ס"ל דלא הוי מצוה דוקא לקצור לשמה יע"ש היטב. ובזה א"ש נמי דכמ"ש הלח"מ התירוץ אקושית הכ"מ בהרמב"ם פ"ח מתמידין ומוספין הלכה ב'. דפסק גבי שתי הלחם דאם לא מצאו מן החדש והביא מן הישן כשר. ואמאי לא פסק כתנא דמתניתין. ותירץ הוא דהרמב"ם ס"ל דמתניתין לא פליגא אברייתא גבי שתי הלחם. ומאי דקאמר מתניתין דלא כי האי תנא הוא משום עומר. דגבי עומר ס"ל למתניתין דאם הביא פסול ע"ש. וקשה דילמא מ"ה לא תני במתני' ואם הביא כשר משום ח"ל דפסול בדיעבד (ח). אך [לפמ"ש א"ש] דאם הביא מן הישן [דכשר הוא רק] מכח תקריב אפי' מן העליה. וא"כ נקצר שלא כמצוותו כשר. וא"כ כיון דתנא דמתניתין ס"ל דחדש בח"ל מן התורה. וכמו דאיתא בסתם מתניתין דסוף ערלה. אזי גם בח"ל עכ"פ בדיעבד אם הביא כשר. ומש"ה מקשה הש"ס לימא מתניתין דלא כי האי תנא וכדברי הלח"מ דלעיל:

והנה ברמב"ם (ט) הוי הפי' דבאמת א"ל. הא דאמרינן במנחות בדף פ"ג ע"ב לימא מתניתין וכו'. ע"ז דאמר חוץ מן העומר ושתי הלחם. שאין בא אלא מן החדש ומן הארץ: [וקשה] דילמא רק לכתחלה:

אך דה"פ. דאמרינן לקמן (י) במתניתין דאין מביאין מבית השלחין. ואם הביא כשר. ואמאי כשר דכיון דלא עבדה המצוה. ממאי דכשר לכתחלה. וא"כ [גם בדיעבד יהא] אסור. דלא ה"ל ממשקה ישראל והוי רק עיקר ההיתר דוקא משום דמצותו בכך. והנה התוספ' כתבו ביבמות (כ) גבי מליקה דכיון דהוי זר. וא"כ לא הותרה והוי נבלה אצלו. וכן שבת וטומאה דכיון דהוא טמא לא הותרה לו והוי אסור משום שבת. וא"כ כאן כיון דעשה מאי דלכתחלה אסור (ל). וה"ל להביא מן הישן ולא הוי מצותו בכך. א"ו דישן בדיעבד נמי פסול. כך הפי' בש"ס דמקשה מתניתין דלא כו'. וא"כ מ"ה [מיושב הרמב"ם דס"ל דעומר] מח"ל פסולה. דכיון דלכתחלה פסול מכח קצירה. דמצוה לכתחלה לקצור כמצוותי' דוקא בא"י. וא"כ לא הוי ממשקה ישראל ופסול אפי' בדיעבד. דהא אסור משום חדש. וכיון דלא הוי מצוה לכתחלה כן. דלכתחלה רק לקצירה א"י ורק דבדיעבד ה"ל להביא מן הישן שפסול לכתחלה וכשר בדיעבד. ומ"ה כי הביא מח"ל. ומחדש אפילו בדיעבד פסול מכח ממשקה ישראל דלא הותרה:

והנה זה דוקא אם נימא דהרמב"ם ס"ל. דגם גבי עומר הוי מן הישן כשר בדיעבד. ורק הא דהוי מבית השלחין כשר. אע"ג דמצי להביא מן הישן. אך צ"ל דהפי' דנגד אין מביאין מבית השלחין. דגם לכתחלה לא הוי המצוה כן רק למצוה מן המובחר. וכן בשאר מנחות הוי כן הדין משום מצוה מן המובחר. משא"כ אם לכתחלה הוי עיקר המצוה כן וא"כ רק גבי ח"ל דאם זה הוי עיקר המצוה דלכתחלה יהא דוקא קציר א"י. והוי שפיר אפילו בדיעבד פסול דכיון דשוב לא שייך מצותו בכך וכדלעיל ומ"ה לא כתב הרמב"ם גבי ח"ל דפסול אם הביא. דלפעמים משכחת דכשר דאם ליכא בא"י מן הישן כשר בח"ל. ובישן דלא כתב הרמב"ם דכשר אם הביא. דסמיך להא דכתב גבי שתי הלחם דבדיעבד כשר מן הישן והה"ד גבי עומר כן.

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה