אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אורח חיים › סימן לט

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אורח חיים · סימן לט

סימן לח

[דינים] א צריך למכור החמין קודם שיבטל החמין הידוע ביום י"ד.

ב מכירת חמין לא מהני אגב מקרקע לחוד כלום רק עם כסף ועל צד היותר טוב לכתוב לשון הודאה.

ג כשהבעל הבית אינו בביתו ואשתו מוכרת חמצו וכן ע"י שליח. לשון הודאה אינו מועיל.

ד כשהבעל אינו בביתו ואשתו מוכרת צריך חקור דין.

א צריך למכור וכו'. דבאמת המכירה היא הערמה ולא מהני אלא מטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ומזה הטעם אוסר התבואת שור למכור הבהמות וע"ש. ואם ימכור החמץ לאחר הביטול מגלה דעתו דרוצה לקנות וקונה לו חצירו ונשאר רק המכירה לבד בלי ביטול. והמכירה הוי הערמה בעלמא כנ"ל:

ב ג במכירת חמץ כו'. הנה לכאורה במטלטלין אגב מקרקע דהוי רק דרבנן לפי שיטת התוס' (ו) א"נ אימת יבטל. אם יבטל קודם המכירה כבר כתבתי דלא מהני דהא כיון דהחמץ בחצירו ואם ימכור אח"כ זכתה לו חצרו ולא מהני הביטול ואלא דיבטל אח"כ קשה הא מה"ת קנין אגב לא הוי מכירה רק מדרבנן. והא דמהני קנין דרבנן מה שמדאורייתא לא מהני. הוי משום דלענין דאורייתא בלא"ה בביטול בעלמא סגי. וא"כ הא איתא בש"ס וליבטל בשיח ומשני כיון דאיסורא מדרבנן כדאורייתא דמי ולא מהני ביטול. וכ' הכנה"ג (ז) דנפל ספק בין החכמים אם ביטל בשעה ששית דהוי אסור בהנאה מדרבנן אם מועיל הביטול שלא יעבור על ב"י וב"י. דאפשר דאין מועיל ביטול כיון דרבנן אסרו בהנאה הוי כמו אינו שלו. וא"כ לא יועיל הביטול בכאן כיון דמדרבנן הוי קנין ולא הוי שלו וא"כ לא מהני כלל הביטול. אך אם אמרינן כסברת הצ"צ דמה דהוי מדרבנן מועיל או מכח מנהג מהני גם דאורייתא הוי א"ש. אך אם אמרינן דלא כצ"צ אלא דהוי הטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי א"כ בכאן לאחר המכירה דאגב קרקע לא מהני הביטול כנ"ל. ובשלמא אם לא קאי החמץ ברשותו של המוכר הוי מהני מה שביטל מקודם. אך היכי דהוי בחצירו זה הביטול לא מהני כנ"ל. וא"כ הוי מהני שימכור או ישכיר מקודם הקרקע להא"י ואח"כ יבטל. ואחר זה ימכור לו חמצו אגב מקרקע שלו ממקום אחר דלא בעינן צבורין (ח) אך זו עצה רחוקה. לכן צריך שיתן הא"י כסף בעד החמץ. ויש דעה דס"ל דכסף קונה בכותי (ט) והוי כמו ספק ספיקא. ספק דכסף לחוד קונה וספק דמטלטלין אגב מקרקע הוי מה"ת:

ויותר טוב לכתוב שטר בלשון הודאה וא"כ הוי כאלו הודה שמכר לו בקנין גמור בהגבהה. אך לפ"ז אם אשתו מוכרת כשהבעל אינו בביתו או ע"י שליח דלא מהני הודאתם. דאין הודאה מהני במקום שחב לאחרים וא"כ לא נקנה בקנין זה כדאיתא בחו"מ סי' צ"ט (י) ואזי אין עצה רק כדלעיל:

ד כשהבעל כו'. אם אשתו מוכרת כשהבעל יצא מביתו יש נחוש אוני הוא ביטל קודם לכן כדין שמחוייב לבטל וא"כ תו:

[דינים שתהא לה רשות מבעלה למכור החדר שהחמין מונח בתוכו. ותמכור החדר עם החמין. או שתקדים מכירת החמין קודם ליל י"ד.

ה כשמוכר חמצו במטלטלין אגב מקרקע אפילו אם נוטל מן הא"י מקצת כסף על המטלטלין כדלעיל בדין ב'. בעינן דוקא שיהא החמין מונח בביתו של הא"י לכן יזהר שיהא הבית שהחמין מונח בתוכו נקנה חמצו כדת וכדיני קנין.

ו אם אחר נותן לו חמצו למכרו עם חמין שלו יזהר שהחמין של האחר יהי' ברשותו קודם שמקבל הכסף מן הא"י הקונה.

ז כשמוכר חמצו אגב קרקע המושכר בידו צריך ליטול רשות מבעה"ב למכירת הרשות קודם קבלת הכסף מהא"י. ואם הבעה"ב אינו, נותן רשות להשוכר למכור. אין השוכר רשאי למכור החדר דהוי מוכר שאינו שלו רק ישכירו להא"י.

חקור דין

אין מכירתה כלים דהוי הפקר והיא לא זכתה בו. דהא החצר אינו שלה דיזכה לה וא"כ מכירתה אינה מכירה. וכבר מבואר בכל הפוסקים דאם ביטל החמץ ולא מכרו אף דהוי אנוס בדבר מ"מ החמץ אסור לאחר הפסח. אמנם אם הבעל נתן לה רשות למכור החדר והחמץ מונח בחדר הזה יש להתיר. דאף אם גם הבעל ביטל קודם. כיון דהחדר נמכר כדין א"כ הוי חמץ בביתו של א"י וכאשר העלה הרמב"ן בפי' התורה להלכה הובא בט"ז סי' ת"מ סק"ד וע"ש. אבל אם החמץ במקום אחר אין לאשתו למכור דלמא כבר ביטל כנ"ל. אך אם אשתו תקדים מכירתה יום אחד קודם ערב פסח מהני שבודאי עד ליל י"ד עדיין לא ביטל הבעל:

ומ"ש לעיל מטעמא דרמב"ן ובאמת דינא דהרמב"ן הוי רק כשקיבל א"י אחריות. אך אפי' לפי החולקי' על הרמב"ן מ"מ ניחא דהא טעמא דהחולקין עליו הוי דכיון שהנפקד השאיל ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו קרינין. וכאן הא לא השאיל הכותי הנפקד ביתו לממונו דהמפקיד. דהא הנפקד הא"י הי' סבור דהחמץ שלו. וכן הטעם דבעינן דוקא דקיבל הנפקד אחריות. דאל"כ הוי ביתו של המפקיד כיון דהשאיל להמפקיד לממונו. וכל זמן דלא קיבל אחריות הוי רק ממונו של המפקיד. אבל בכאן הא א"י הנפקד סבור שהחמץ שלו כ"ע מודו דלא עבר אם הוא בבית הא"י:

ה כשמוכר כו'. הנה נ"ל דאינו רשאי למכור החמץ אגב מקרקע כשאינו מונח באותו מקום רק במקום אחר. אע"ג שבאמת הדין דבמטלטלין אגב מקרקע א"צ שיהיו מונחין דוקא על קרקע זו אם אמר קנה אגב (כ) אך אם לא נותן לו כל המעות ונשאר חייב לישראל לא מהני. דהא באמת הדין דיורש שמכר כל נכסי אביו לא"י וכיוצא בזה שאין הבע"ח יכול לטרוף מהלקוחות גובה מן הדמים שביד היתומים דחייבין מדינא דגרמי (ל) וכן אם בע"ח מאוחר [שקדם וגבה קרקע] אם מכר הנכסים לא"י חייב משום דינא דגרמי. אלמא דזה מיקרי גורם לממון מאי דחייב ליה (מ) וכיון דא"י עני ואין לו לשלם ממקום אחר. ואע"ג דהדין דאינו חייב בגורם לממון. מ"מ איתא בפסחים דף פ' ע"ב דלענין חמץ לכ"ע עובר משום דכתיב לא ימצא וקרוי מצוי אלמא מה דגורם לממון מיקרי מצוי ועובר בב"י וב"י. וא"כ אם הכותי אינו עשיר וא"א לשלם לו ממקום אחר עבר הישראל משום גרמי דהוי מצוי אך אם החמץ מונח בבית שמכר לא"י הוי הדין לשיטת ר"ת היכא דיחד לו השואל בית אע"ג דקיבל הישראל אחריות אינו עובר בב"י וב"י (נ) נמצא היכא דהוי בבית של כותי לגמרי כמו בכאן דקנה הא"י מקומו של חמץ כדין אפילו לפי שיטת רש"י דפליג על ר"ת בכה"ג דהוי המקום לגמרי של א"י אינו עובר וכן איתא בספר חק יעקב. ומש"ה בעינן דוקא שיהא מונח בביתו של א"י ובעינן שהבית יהא נקנה לא"י כדת וכדין הקנין:

והנה לכאורה בכה"ג דלעיל. אע"ג דהכותי נשאר חייב לו מעות דהוי חמץ בביתו של א"י. מ"מ יהא עובר על ב"י וב"י וכדאיתא בפסחים דף ו' ע"א בתוס' ד"ה התם כו'. כיון דהוי מעיקרא שלו ואם לא ימצא יגבה מכאן לא נפקא מרשותיה. והנה זה אין צריך ללמוד מנא ימצא (ס) וא"כ אפילו בביתו של כותי עובר. דעיקר הטעם של ר"ת בד"ה יחד כו' משום דזה לא מיקרי מצוי. משא"כ אם אין צריך ללימוד דלא ימצא וע"ש היטב בספר פ"י:

אך זה נ"ל בסברת הרמב"ן דכ' דבביתו של כותי ישראל המפקיד אינו עובר אע"ג דהא"י לא קיבל עליו אחריות כמו דהוי קצת מפורשים דלר"ש דס"ל חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה אין צריך גזירת הכתוב להא דעובר בב"י משום דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. רק משום דשוי' לאתר הפסח. ואם כן מה דעובר על ב"י הוי רק משום גורם לממון וכדאיתא בפסחים דף כ"ט וא"כ הא גופא דבחמץ גורם לממון כממון הוי מלא ימצא. וא"כ מש"ה בביתו של א"י אינו עובר וזה הוי טעמו של הרמב"ן הנ"ל. ומש"ה ל"ק ג"כ קושיא הנ"ל. דאע"ג דיגבה מכאן מ"מ הוי רק גורם לממון. ובביתו של א"י אינו עובר. דגורם לממון מלא ימצא ילפינן. עוד יש תקנה אם לקבוע זמן הפרעון רק לאחר הפסח ולא מקודם. וא"כ כיון דא"א לגבותו רק אחר פסח בודאי לא עדיף מגורם לממון וכמ"ש לעיל. א"כ שוב זה מזה דוקא מלא ימצא ילפינן. ובביתו של א"י לא מקרי מצוי. וצריך לעיין בזה:

ו אם אחר כו'. משום די"א דקנין אגב אינו רק מדרבנן ואינו מועיל בא"י רק סמכינן אדעת הפוסקים דא"י קונה מטלטלין בכסף. (ע) וא"כ כשמקבל הכסף מן הא"י בעוד שלא הי' חמץ של חבירו תחת ידו רק אח"כ לוקח החמץ מחבירו ומכרו לאותו א"י. בודאי מועיל קנין הכסף לחמץ זה. בנתאכלו המעות קודם ודאי אינו מועיל והוי דומיא דפדיון בכור ונתן המעות קודם למ"ד יום דאין מועיל הפדיון. כיון דבשעת נתינת הכסף לא הוי המכירה (פ):

ז כשמוכר חמצו כו' צריך ליטול רשות מבעה"ב כו'. דהא קרקע צריך בודאי לקנין הכסף. ואם קודם נטילת רשות מבעה"ב יקח את הכסף מיד הא"י לא יועיל הקנין כסף וכנ"ל. ואם הבעה"ב לא נתן לו רשות למכור. כיון דאין הבית שלו רק בשכירות. א"כ אין לו רשות למכרו דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובטלה המכירה רק יש לו רשות להשכיר:

דינים ח הדר בבית בשכירות כשמוכר חמצו לאחר ביטול חמין שאינו ידוע. יזהר לידע כל החמוצים בשעת הביטול אי בשעת המכירה. של אחר הביטול חמין שאינו ידוע ויזכה בו בהגבהה.

ט סוחרי יי"ש הקונים אותו בהקפה ודרים בבית שאינו שלהם רק בשכירות יזהרו קודם מכירתם את הי"ש להא"י ליתן פרוטה להמוכר על קנין הי"ש כדי לקנותו בכסף או ליקח רשות מן המוכר הי"ש למכרו לא"י.

י מי שמוכר חמצו ע"י שליח. אם השליח מוכר להא"י בקנין כסף. אזי צריך, השליח להחזיר המעות למשלחו או שיהא המשלח באותו מעמד ואומר להכותי תן לפלוני שלוחי המעות ויקנה לך חמצי. ויותר טוב שלא יהא בקנין כסף. כי רוב העולם אין מדקדקין בזה.

יא צריך למסור השטר מכירת החמין ליד הכותי קודם נתינת הכסף ומסירת המפתח או שיתנה שאין מקנה לו כלום ער נתינת השטר:

יב לא יכתוב בהשטר מכירה קנין סודר.

יג יזהר שלא יכתוב בהשטר דברים שהוא מסופק אם הם נמצאים שם.

יד יזהר להתנות עם הא"י בשעת מכירת משקים חמוצים שמוכר לו הכלי בכך וכך מדות שמשער עצמו. רק אם יבורר ע"י המדידה שיש פחות מזה ינכה לו הא"י. ואם לא יבורר ישלם לו הא"י בעד כך וכך מדות.

טו כשמשכיר הרשות לא"י צריך גם כן שטר עם הכסף.

טז צריך למכור התבואה שיש בהן צמחין ואפי אם הוא מסופק דילמא צמחו.

יז אותן שיש להם תבואות במקומות של אחרים בשכירות ימכרו אגב קרקע שלהם בכאן. או ישכירו להא"י השפייחלירס שיש להם בשכירות על התבואה. ויקנו להא"י אגב שכירת הקרקע שם.

חקור דין

ח ט הדר בבית כו'. דהנה ידוע דעת הרמב"ם (צ) דבחצר המושכר אין השוכר קונה דבר הפקר הנכנס בו רק המשכיר קונה. א"כ כשמבטל החמץ דלא חזיתי' בליל י"ד ומוכר החמץ אח"כ ביום י"ד. בשלמא מי שדר בביתו של עצמו מועיל שפיר המכירה גם לחמץ שאינו ידוע. כי בשעת המכירה שמוכר כל החמוצים שיש שם בביתו דעתו לזכות בו וזוכה לו חצרו ושפיר מועיל המכירה ואח"כ מבטלו. אבל הדר בבית המושכר לו כיון שכבר ביטלו הוי דבר הפקר והחצר המושכר לא זכה רק להמשכיר לדעת הרמב"ם הנ"ל:

אף גם לתירוצו של הלח"מ (ק) על קושית הראב"ד שמקשה על הרמב"ם משוכר את מקומו בב"ב. ומתרץ כיון שעיקר כוונת השוכר את המקום רק כדי לזכות ולקנות הדבר כמו שם שפיר קונה להשוכר. לאפוקי אם שוכר את המקום לתשמישיו הצריכים לו. בכה"ג אין החצר קונה להשוכר שכוונת המשכיר להקנות לו החצר רק לתשמישין. ואף היכא דדעת אחרת מקנה ג"כ לא קנה השוכר כששכר לתשמישין. לתירוץ זה כל שוכרי בתים מוכרחים ליזהר כשמוכרים הי"ש שקונים בהקפה ולא קנו במעות ומשיכה מה"ת אינה קונה וחצר המושכר אין קונה לו. א"כ אין מועיל המכירה שלהם לדעת הרמב"ם הנ"ל:

י מי שמוכר כו'. דכיון דדעת השליח לזכות הכסף לעצמו במה יקנה הלוקח המטלטלין והקרקע של מוכר כשנותן לאיש אחר המעות. בשלמא אי הוי המשלח באותו מעמד ואומר אל הלוקח תן המעות לפלוני שלוחי וקרקעי יהא קנוי' לך הוי קנין מטעם ערב וכדאיתא בקידושין (ר) אבל היכא דלא אמר המשלח כלל ללוקח לא הוי מטעם ערב. וכדאיתא בקידושין (ש) ולזה לא עשאו שליח ליקח לעצמו המעות רק סתם שיהא מקנה הקרקע בדרכי הקניי' כדין. ולא מהני אם עשאו שליח לקבל לעצמו המעות שיהא כמותו דהוי שליחות שלא ניתן לחזרה וכדאיתא בגיטין (ת):

יא צריך למסור כו'. העולם נוהגין למסור מקודם המפתח וגם לוקחין ערבון מהא"י ואח"כ נותנין השטר לא"י וזה אינו נכון לדינא. דאף דכותי אין קונה מישראל קרקע בכסף אבל אם פירשו בהדיא קונה ולזה פי' הנ"ש דמסירת המפתח הוי כפירש דיקנה בכסף. וא"כ קונה הכותי הקרקע והוי הקרקע של הכותי ושוב לא מהני הקנין דמטלטלין אגב קרקע דכותי. וא"ל דבשעת מתן המעות ומסירת המפתח מקנה לי' גם המטלטלין הלא אין אומר לו אגב ועם. לא מהני לחד דיעה (א) אך אם התנה בשעת מעשה שאינו מקנה לו כלום עד נתינת השטר מהני:

יב לא יכתוב כו'. דדעת הש"ך (ב) דקנין סודר לא מהני בא"י:

יג יזהר שלא יכתוב כו'. דכיון דמוכר לו הכל במקח אחד ובסך אחד בעד כולם. והוי הדין דיכול הלוקח לחזור ועדיף מקני את וחמור דשם (ג) הוי פלוגתא. ובכאן דמיא לכור בשלשים (ד) דיכול לחזור בשעה אחרונה והנה הדין בביטול מקח דשניהם יכולין לחזור (ה) וכ"כ הב"ש באם שחסר מממון גם המוכר יכול לחזור יעו"ש באה"ע סי' כ"ט ס"ז ס"ק ח"י. וא"כ עובר הישראל:

יד יזהר להתנות כו'. בהא דנוהגין במכירת חמץ למכור משקים חמוצים עד למדידה לא יפה הם עושים דהא אם ישתבר הכלי וישפך המשקה לא ידע מדת המשקה כמה יקח מן הא"י דמי המכירה והוי הישראל רוצה בקיומו של איסור:

טו כשמשכיר הרשות כו' אף דבשכירות אין צריך שטר רק כסף לחוד (ו) התם טעמא משום דמדינא כסף לחוד קונה רק מחמת מנהג צריך שטר. ובשכירות לא הוי מנהג. אמנם בעכו"ם צריך מדינא שטר בהדי כסף כמו"ש המ"מ (ז) דמשום אלמות צריך שטר. א"כ גם בשכירות צריך שטר בהדי כסף (ח):

טז צריך למכור כו'. משום דבפסח חוזר וניעור לכו"ע דהוי יבש ביבש (ט) וגם היכא דניכר האיסור אין בטל כלל:

יז אותן כו' ימכרו אגב קרקע שלהם. כי אין צריכין להיות צבורין וא"כ אף שאינם יכולין למכור הרשות שמונח שם התבואה לפי שאינו שלהם. יכולים להקנות התבואה אגב קרקע שלהם שבכאן:

דינים יח אסור ליקח המפתח מן הא"י אחר המכירה ויזהרו בזה.

יט הקונים יי"ש מן האדון. כיון דהוי קנין בדיניהם מחמת אלמותם הרי הוא כשלו ועובר עליו.

כ אסור לעשות ולהכין מארצין כדי להניחן עד לאחר הפסח. אפילו ע"י שטר מכירה.

כא כשאופין מצות בערב פסח אחר חצות יאמר. אם תתחמץ איזו מצה תהא הפקר בעת התחלת החימוץ קודם שנעשה חמץ כלל.

כב מרקחת וכל דברים כבושים אין להם לעמוד בכלי חמין בפסח רק צריך למוכרם קודם הפסח.

חקור דין

יח אסור ליקח המפתח כו'. דמיחזי כהערמה ורוב העולם אין נזהרין בזה:

יט הקונים י"ש כו'. כדאיתא בתשובת צ"צ (י):

כ אסור לעשות וכו' משום דהתבואות שור כ' (כ) דעיקר הוי הביטול ובשביל זה אין רשאי למכור הבהמות לעכו"ם כדי שיאכל חמץ בפסח ע"ש. וא"כ באמת הר"ן (ל) כ' על הא דצריך בדיקה כו' דהוא ביטל בפה אע"ג דבלב לא ביטל (מ) רק היכא דפיו סותר לדברים שבלב דברים שבלב לא הוו דברים. ואך היכי דהוי אומדנא דמוכח לדברים שבלב דברים שבלב הוו דברים וא"כ כיון דעושה המאלצין כדי שישארו לאחר הפסח. האומדנא מהני לדברים שבלב. וכדאיתא בנדרים (נ) סעודתו מוכחת עליו. וע"ש היטב:

כא כשאופין כו'. משום דאי אפשר להפקיר אחר חצות אותן מצות שנתחמצו. וע"כ ההפקר הוי מהשתא [דלאחר שנתחמץ אין ברשותו לבטל] וצריכין לבוא לדין ברירה ואנן פסקינן דאין ברירה. ואך יש למצא התיקון שיאמר אם תתחמץ [תהא הפקר] בשעת התחלת החימוץ קודם שנעשה חמץ כלל. וא"כ כיון דלא נתחמצה עדיין אזי יכול לבטל כיון דקיי"ל כרבי יהודא דשיאור לא הוי רק אסור באכילה. וא"כ שיאור דר"מ לר"י אסור באכילה ומותר בהנאה (ס) וא"כ שפיר תל הביטול בעת ההיא. וא"כ יכול לבטל עכשיו אם תתחמץ שיחול הביטול בעת התחלת החימוץ דאזי א"צ לומר ברירה דכיון דאין צריך לומר דחל למפרע. דלא שייך ברירה רק אם נימא למפרע וכמו"ש הפ"י בגיטין (ע):

כב מרקחת כו'. דהא הגעלה אין מועלת לכלי חרס. וא"כ מי יודע דילמא יפלוט כל שעה ויפלוט בפסח ואין בטל בפסח. ועוד אפילו [בכלי מתכות] דהא כבוש לא הוי הגעלה לומר שבודאי מוציא [כל הבליעה] כולה קודם הפסח:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה