שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן לח
עוד בענין הנ"ל
ומ"ש דמה נענה אבתרי' דר"י דסובר בכל הפקר בעינן דאתיא לרשות זוכה וא"כ גם הפקר גמור לא יועיל משום הואיל ואי בעי לחזור חוזר. ל"ק דר"י אפשר דס"ל דלא אמרינן הואיל. אך אנן פסקינן דשפיר אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל כמבואר בסימן תנ"ז כ"ש בכה"ג:
ומ"ש על הפ"י דבודאי שם הוא שפיר דלא יהא אלא כהוא גנב מחדש כיון דדבר הגורם לממון כממון ולא הוי כלל חזרה. משא"כ לפי סברת הפ"י כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא והוי שפיר חזרה קרן לבעלים. ומ"ש נידון ממ"נ בודאי דברי שם כהוגן דוק ותשכח:
ומ"ש על מ"ש מדין יאוש דלא נאמר יאוש כדי לא קנה רק בגזילה. ז"א הא כבר כתבתי שם דמפני מה לא מהני הא כיון דאין הפקר לחוד מהני כיון דרחמנא עשאו כאלו הוא ברשותו הא דלא מהני יאוש כי אתא לידי' באיסורא אין הטעם משום דעבירה יש במה שגזל דהא אם מונח במקום שאין אבידה ויאוש עצמו לא מהני כיון דמקודם לא נאבד והוא ברשות בעלים. והא דבאיסורא אתי לידי' הוא נמי מהך טעמא דהוי כמו שהוא יד בעלים וכן כתב להדיא הרמב"ן בספר מלחמות ה' אם כך ה"נ כיון דמקודם הוא ברשות בעלים לא מהני יאוש כמו דפסקינן בגזילה דלא מהני יאוש. ומה שכתב הוא. ישתקע. ומ"ש דדעתו דמשיכה גופא הוא מטעם חצר ז"א דבודאי כל הפוסקים לא סוברים כן אלא סוברים דמשיכה אינו מתורת חצר ועוד דמשמע כן בש"ס בגיטין דף נ"ב גבי אם משכו היתומים ואח"כ אייקור ע"ש וא"ל דשם איירי מאפוטרופס חדא דבש"ע חו"מ סימן קצ"ט כתב יתומים וכן אפוטרופס ומסיים שם בכל שאר דינים שוה דהיינו משיכה גבי יתמי ואמאי הא אין חצר לקטן. ועוד דאף באפטרופס נמי לא שייך זאת דהא הטעם דמשיכה הוא לפי דברי הר"ר חיים כהן כיון שהניח דבר שרוצה שיהא שלו הוי חצירו וא"כ כיון דאפטרופס קנה זאת בשביל יתומי' א"כ לא הוי הסימטא דאפטרופס רק דיתמי דהא החפץ יהא של היתומים אלמא חזינן דמשיכה לא הוי מטעם חצירו:
ומ"ש על ענין אודיתא הם דברים פשוטים כיון דהנפקד יכול לחייב בעצמו (להמלו') [להמפקיד] אף שאינו חייב לו באודיתא ויכול לחייב עצמו כלי שהוא כזה החפץ שנותן לו המפקיד וממילא חייב המפקיד לנפקד כלי זו לענין זה דאין יכול ליטלו ממנו. דמה לי ערב בשעת מתן מעות שנתחייב להמלוה מטעם כיון דעל ידו נותן לו מעות. או דע"י חייב עצמו לפלוני חייב לו ג"כ וכמו שנתבאר בסו"מ סימן קל"א סוף הסימן עיי"ש:
ומ"ש מכח זאת הסברא דט"ז (ה) על זה הסברא אין מן הצורך להשיבו. דהא התוס' רק כתבו דתרומה לא הוי כמו דבר שיש לו סימן דמסתמא נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה הא תינח בתרומה דהוי נמי מעיקרא מצוה. משא"כ גבי חמץ עד רגע בתרייתא יכול למוכרה לא"י או לשורפו וליהנות ממנ' בשריפתו א"כ ליכא מעיקרא כלל משום מצוה רק לאחר זמן איסורו ואין בידו לבטלו וא"ש אפילו לרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. גם מ"ש אפשר דבאמת פליג סוגיא דעירובין אסוגיא דפסחים. ז"א הא הרמב"ם גופא דפסק גבי תרומה דמהני פסק כן גבי חמץ כתירוצא דש"ס דוקא ומתיירא שמא תחמץ קדים ומבטל ליה הא ל"ה לא מהני: