שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן כח
סוגיא טעה בדבר מצוה
פסחים דף ע"ב הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת וכו' במאי עסקינן אילימא בטועה וכו'. תנן אמר ר"א וכו' ואם איתא הא לא דמי רישא לסיפא דרישא בעוקר וסיפא בטועה לר"א לא שני ליה לר"י דשני ליה לשני ליה הכי. ה"ק לדידי לא דמי וכו':
והנה הרש"ל הק' וז"ל ויש לי תימא רבה מנלן דרב יהושע אית ליה דשאני בין עוקר לטועה דלמא ר יהושע נמי ס"ל כר"א דאין חילוק בין עוקר לטועה והא דקתני רישא בעוקר הוא הדין בטועה הי' חייב אלא דלא משכחת לגבי טועה משום דס"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה אבל אי הי' עקירה בטעות עקירה ה"ה נמי דהוי חייב ומה בעי ר' יהושע לשנויי ליה שינויא אחריתי עכ"ל ועוד מק' התוס' בד"ה לר"י דשני ליה וכו' תימא להרשב"א הא אפילו אי מוקמינן כולה בטועה ע"כ ר"י לדבריו דר"א קאמר דלדידי' רישא אפילו שינה לדבר המותר חייב כיון דלא עשה המצוה וכו'. ועוד קושית התוספות בד"ה לדידך תימא לרשב"א מה משיב ר"י לדברי ר"א תאמר בזבחים ששינה שמן לדבר המותר כיון דלר"א לא שני בין עוקר לטועה מה מועיל מה ששינה לדבר המותר הלא לר"י עוקר לדבר המותר חייב ה"ה טועה לר"א עכ"ל דממ"נ אם לא רצה זה החילוק לא רצה ג"כ הך סברא:
א וי"ל דהנה בספר ש"א הק' להנך פוסקים דס"ל דבנימול בתוך זמנו הוי עשה המצוה וא"כ אמאי כי מל שלאחר שבת בשבת חייב עכ"פ עשה מצוה. אלא ודאי דהוי כמו נחתך ערלתו. והנה הנך פוסקים דס"ל כהסמ"ג היכא דנימול ע"י עו"ג צריך להטיף דם ברית וא"כ לא מצי לומר הך טעמא דהוי כאלו נחתך ערלתו וא"כ שם אמאי צריך להטיף דם ברית ובתוך זמנו אין צריך אלא ע"כ דהוי הפי' דהוי עשה מצוה:
וקושית הש"א יש ליישב דבאמת רש"י ז"ל בלשונו מתרץ זאת בשבת דף קל"ז ע"א. דבאמת הא הוי הדין דאתי עשה ודחי לא תעשה. וא"כ הוי הכי היכא דאיכא איסור לא יעשה מצוה ואם רוצה לעשות מצוה צריך לעבור עבירה. והוי זה נגד זה עדיף דיעשה המצוה ויעבור עבירה. וא"כ אפילו בעשה דאין דוחין ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה לדעת התוס' (פ) וא"כ בל"ת שיש בה כרת אע"ג דלא נדחה מ"מ לא חמיר כולי האי דיביא קרבן דנגד זה עשה מצוה והוי קולא הל"ת וזה כתב רש"י ז"ל בשבת [שם] דהא אי לאו איסור דשבת הוי מצוה למול. ומשא"כ אם תוך זמנו דבלא איסור שבת אינו רשאי לעבור העשה. ודוקא [לעשות המצוה] בתוך זמנו. וא"כ אדרבה בלא איסור שבת עשה ג"כ עבירה במה דמל תוך זמנו. וא"כ היכא דעשה עוד עבירה ע"ז בודאי לא פטר וחייב:
ב אך לפ"ז באחרים לשם פסח דהוי לאחר תמיד של בין הערבים דלא הוי מצוה עכ"פ להיות שוחט אחר תמיד של בין הערבים. וכמ"ש המל"מ בטעם דהרמב"ם (צ) דמש"ה אסור לשחוט. עכ"פ אחר תמיד של בין הערבים מכח דאסור להקטיר וא"כ הוי פסול האימורין ואסור להקטיר ואם כן אסור לשחוט בשביל זה עכ"פ לכתחלה. אך באמת כי שחט פורתא. וכן כתב רש"י ז"ל בדף מ' ע"ב בחולין וז"ל ועל שבת לא ק' דחייב משום נטילת נשמה וא"כ אם יש שבת. ולהדיוט עכ"פ אסור משום דאי אפשר לפדות דאין פודין קדשים לאכילת כלבים וא"כ הוי כמו דיעבד דכיון דבין כך וכך נפסל וא"כ עכ"פ רשאי להיות שוחט. ל"מ לר"ש דס"ל (ק) מביאין קדשים לבית הפסול אלא אפילו לרבנן הא הוי כמו דיעבד דממ"נ יהי' פסול. אך עכ"פ בהתחלה הוי לא עשה מצוה וחייב על התחלה:
ג אך הנה התוס' כתבו בחולין בדף י"ד ע"א דשוחט בשבת בהך השחיטה נעשה מומר ומחלל שבת ולא נפסל בשביל השחיטה והרמב"ם כתב (ר) דבתחלת השחיטה נפסל ואח"כ ממילא פסול השחיטה והק' השמלה חדשה על כל הפוסקים. הא הסברא הוי כהרמב"ם. וי"ל דהנה הפלתי כתב (ש) [די"ל] הואיל והוי בהתחלה מקלקל ע"מ לתקן והנה לפי' ר"ת (ת) בעינן דבשעת קלקול יהי' התיקון ומה שאין כן אם לא הוי מיד התיקון. אך דהא פסקינן דחובל וצריך לדם חייב אלמא דלא בעי מיד התיקון כפי' הרמב"ם בפי"ב מהלכות שבת והתוס' א"ל דלא ס"ל כן רק דפטור בהבערה בשביל אפר:
ד אך לפי פי' התוס' א"ש משום דהנה בשבת דף צ"א ע"א מתקיף לה ר"י בריה דר"י אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק לכולי' ומתרץ התם בטלה דעתו אצל כל אדם ורק לחומרא וכמ"ש התוס' ועיין שם בספר פ"י דכן בכל מלאכה דשבת כן הוי הקושיא והך דין וכמו דשם משמעון דחייב יעו"ש. והנה התוס' הקשו דהא בע"א לא חשיב נהנה (א) ותירץ התוס' והר"ן דהוי מלאכת מחשבת דכיון דנעשה מחשבתו דלכך נתכוון. והנה ממ"נ הוא חישב להוציא ולשחוט לגמרי (ב) ואצל העולם לא הוי מלאכה רק משום מחשבתו וא"כ ממ"נ פטור ואפי' אם נימא דעיקר הקושי' התוס' הוי מכח שחט לע"ז דהוי רק תיקון אמ"ה לבני נח והוי תיקון גרוע (ג). אך דהנה רש"י ז"ל כתב בדף ק"ג ע"ב בד"ה שם משמעון וכו' וגבי בגד נמי עושה שתי בתי נירין ואח"כ עושה למחר הבגד כולו. וא"כ כאן עכצ"ל דבטלה דעתו הצל כל אדם דהא [הטעם דחייב בעושה מקצת מלאכה הוא משום] דמאחר. לפעמים אינו עושה ביום אחד ובאמת זה אי אפשר בכאן דהא צריך לעשות בכדי דלא יהי' שהה בשחיטה ופסולה ואם רוצה לעשות רק להוציא מן אמ"ה זאת הוי מקלקל (ד). רק במחשבתו עשה כן דמלאכת מחשבת עכ"פ לא שייך בטלה דעתו אצל כל אדם. דהא באמת אצל כל אדם לא הוי מלאכה. רק מכח מחשבה שלו דמחשבתו משוה כן. וא"כ בכאן ג"כ אין מתחייב על התחלת השחיטה. וא"כ שפיר הוי עשה מצוה. אך באמת בהתחלה [שחתך העור] קודם הסימן בתחלתו. הוי עכ"פ תו אין ראוי לשחוט כלל. משום דהא הוי שבות (ה). ורק לפדותו דהא עדיין לא הוי אסור לאכילה. ולא הוי אין פודין כו'. וא"כ במה דשחיט העור הוי מלאכה. דיתיר אם אח"כ אפילו בחול יגמור. וא"כ הוי תיקון והוי מוציא מידי אמ"ה. ושפיר חייב על התחלת השחיטה כמ"ש לקמן בד"ה והנה באמת לפי מ"ש הפי' משניות להרמב"ם (ו):
ה אך לפ"ז תקשה קושית המגיני שלמה דהא הוי מתעסק [כמו] דחישב דהוי תלוש. ובאמת הוי מחובר. ולא שייך תירוץ המג"ש. דעכ"פ הוא לאיסור הוי כונה שלו. רק דהתורה התירה. דזה אינו. דבהתחלת השחיטה ליכא איסור כלל בשבת. דהא הוי מקלקל אם לא יגמור דמצי לגמור השחיטה ויהי' כשר דדוחה שבת. וא"כ שפיר יש לפטור מכח מתעסק:
אך זה דוקא לר"א דמוקים מתניתין דזבחים שנתערבו כר"א. דאמר ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח. והקשו התוס' זבחים (ז) והקשה רבינו אפרים הא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים. ותירץ התוס' דס"ל כמאן דאמר דפודין וכו'. וא"כ לר"א אין חילוק בין עקירה בטעות. לעוקר במזיד דמשום דהא בגמר השחיטה לא עשה מצוה כלל. דהוי [יכול לפדות כמו בכ"מ דאמרינן] רועה. וא"כ אין מפסידין קדשים בידים (ח) והקו' לר"י דשוי לי'. דהא ע"כ טעמא דר"י דס"ל אין פודין הקדשים. וע"ז אמר קושית לדידך דלא ס"ל. יש לחלק בין משנה לדבר המותר וכו'. והנה לפ"ז מתורץ קושית הרש"ל. ומתורץ ג"כ קושית התוס' בד"ה לדידך תימא לרשב"א מאי משיב וכו'. ובאמת הוי עיקר הטעם כמ"ש הרש"ל. דלא שייך בזה עקירה רק עיקר הטעם בין עשה מצוה ללא עשה מצוה:
ו והנה י"ל דזהו כוונת הרמב"ם בפי' המשניות שלו (ט). דכתב דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה. הוא מחלל שבת קודם שישחוט שם דבר מן הושט. והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה. תאמר בשעה שישחוט קצת הסמנין קודם שיגמור השחיט' וכו' וה"פ דאפ"ל דבאמת הוי מקלקל בזה. דהא אסורה מספק. דאי אפשר לבדוק הושט בחוץ (י). ובאמת הא הוי מקלקל. וא"ל דהוי ע"מ לתקן. וכמ"ש לעיל דאפילו אם נימא כן. מ"מ משעה שהתחיל בעור נאסרה. ותו לא הוי מקלקל כלל. דבלא"ה נאסרה. ורק דקאי לרדי'. וע"ז שפיר מועיל התקון אמ"ה. וכמ"ש לעיל דלא הוי קלקול כולי האי. ומהני קצת תיקן. אח"כ. דהוי כמו מקלקל ע"מ לתקן תיקון טוב. רק אם רוצה לאסרו. ואזי לא הוי רק תיקון ומשא"כ אם בלא"ה אסור. וא"כ שפיר שייך דבטלה דעתו אצל כל אדם דיכול לעשות כן. ולגמור השחיטה אח"כ (כ) ומכאן ראי' להרמב"ם דפסק (ל) בפסח לשם חולין פסל לגמרי. והקשה הב"ז מנלן ומכאן מוכח כהרמב"ם. דאל"כ עדיין דלמא שחט לשם חולין הוי הפי' [בהש"ס פסח ששחטו שלא לשמו] דהוי כשר ולא עלה:
ז והנה באמת לפי מה שכתב הפירוש משניות להרמב"ם דבחתיכת העור והבשר קודם שמגיע לסימנין חייב משום חובל. וא"כ בכה"ג שפיר חייב. דהא מיד שנעשה בעל מום בזה. וכמ"ש התוס' דאין לך מום גדול מזה (מ) וא"כ הוי רק קדושת דמים דקאי לדמי'. וא"כ אזי הנהנה בגיזה אין מועל. רק [שיפגום] בפרוטה. דכיון דקאי לפדיון לכתחלה (נ). ומשא"כ אם קאי לשחוט לשמה בשבת דדחי שית. תו לא הוי זה תיקון מיד. ולר"ת [דלעיל] הוי עיקר דתיקון מיד. הא לא"ה לא חשיב תיקון קצת. ונמצא השתא כללא דמילתא. דלדעת ר"ת באמת אמרינן כך. דלר"ש הוי במקלקל חשיב תיקון קצת. אע"ג דאינו תקון מיד והוי הטעם מכח מלאכת מחשבת דהוא אחשבי'. ורק בהבערה ובחובל גליא קרא כן דחייב. אך נ"מ למה שכתוב לעיל דבעינן שיגמור מלאכתו. וא"כ ממ"נ פטור והוי הכל כדלעיל. ומשא"כ כי הוי מום והוי מיד התיקון. מחשב שפיר תיקון גמור בלא מלאכת מחשבת וכדלעיל ושפיר מתורץ:
ומכאן ג"כ ראיה להרמב"ם דפסק בהלכות מעילה פרק ששי הלנה ב' כחילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף וז"ל. קדשי קדשים התמימין שתלש מצמרן. כיון שנהנה בפרוטה מעל אע"פ שלא פגם. שהרי הן דומין לכוס של זהב שאינו נפגם. שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב. אבל אם נפל בהו מום. הואיל ולמכירה עומדים והגיזה פוגמת דמיהם לא מעל עד שיהנה ויפגם בפרוטה עכ"ל. והנה הפלתי כתב תיקון לאבר מן החי לישראל ואין לוקין (ס):
ח והנה זה לשון הרמ"ך ומביאו הכ"מ בהלכות שבת פרק י"ב הלכה א'. כל זה לדעת ר"ש אבל לדעת ר"י הא איצטריך הבערה גבי בת כהן. וכיון שכן הבערה הרי היא ככל המלאכות. שאם הקלקול יותר מהנאתן פטור ע"כ. וא"כ א"ש מה שכתב לעיל:
ט והנה י"ל הא דכתב הרמב"ם גבי מילה (ע). אפילו מל של אתר שבת. חשיב עשה מצוה משום דבאמת [ל"ק רק] הא דהקשה הש"ך (פ). וא"כ אמאי דחי שבת וא"כ ע"כ דלא יצא. וקושית הר"ש (צ) ל"ק או כמ"ש הש"ך דעכ"פ לא דחי שבת. או די"ל דעיקר החיוב הוי ג"כ מכח מפרק והוי דוקא כשיעור (ק) וא"כ אם מעט לא הוי כשיעור דהוי רק נצרך הטפת דם ברית ולא ניתן שבת לדחות (ר) וא"כ כיון דהדין דלא יצא ושפיר לא חשיב קיום מצוה. ומשא"כ הרמב"ם דפסק גבי קצירת העומר דדחה שבת. אע"ג [דס"ל] דכשר בלילה. ואם כן שפיר חשיב היום מצוה ומש"ה פסק כן הרמב"ם [דפטור]:
י ומה שכתב הש"א דהוי הפי' מכח לכתחלה י"ל כמ"ש לקמן בד"ה והנה י"ל הרמב"ם דפסק גם במל וכו'. דבאמת איתא פלוגתא (ש) אם יש למול וממילא יהי' אח"כ החמין דוחה שבת מכח פיקוח נפש או דאין רשאי לעשות כן. וכן בכיסוי הדם בשחיטה וכן לאחר השחיטה התלישה. וא"כ הא רש"י ז"ל כתב ביומא [דף פ"ה ע"ב בד"ה ומאי]. דעיקר הדיחוי מכח דהוי אח"כ כרת כשיגדל וא"כ הא לא חייב כרת. וכן הא דאמרינן כמה פעמים דמילה מ"ה דוחה שבת. משום דנכרתו שלש עשרה בריתות (ת). וא"כ לא שייך זה דמה לי זה או זה. והנה באמת הא דהקשה התוס' אע"ג דלכתחלה כו'. וכי מצינו משום לכתחלה יהא שרי כן (א):
יא והנה י"ל הרמב"ם דפסק (ב) גבי לשם אימורי צבור דחייבין הואיל דיש להם קצבה לגבי תינוקת פסק דאין חילוק כלל בין מל של שבת קודם וכן באימורי צבור לא חילק דוקא אם קרב (ג) וי"ל דהנה לפי מה שכתב לעיל [אות א'] ולפ"ז הא איתא במסכת מנחות דף מ"ח תוס' ד"ה חטא כו' דבודאי קודם השחיטה אע"ג דהקרבן נפסל ונאבד מ"מ לא מתירין ליקרב שלא לשמו דאמרינן אבדו לחם אבדו כבשים ולא מתירין לשחוט שלא לשמו. וא"כ לפ"ז לא שייך עשה מצוה אדרבה דעבירה [שלא לשמו] הוי יותר חמיר בגוה יותר מן העבירה [שיפסל הקרבן] אפילו בלא שבת. וא"כ רק דהא הוי עקירה בטעות ולא הוי כלל איסור.
וא"כ לפ"ז שפיר מתורץ קושית התוס' וקושית הרש"ל. וה"פ בשלמא אם אמרינן דעקירה בטעות הוי עקירה וא"כ שפיר הוי ג"כ לא עשה מצוה בזה ופריך שפיר. ומשא"כ אם עקירה בטעות לא הוי עקירה. וא"כ עשה מצוה ופריך [הש"ס] קושית התוס' דשם הוי לא עשה מצוה ומשא"כ בזה עשה מצוה. דהא הוי בסיפא בטועה ורישא בעוקר. ולפי ה"א הוי מחלקינן בין תינוקת לקרבנות משום דהוי אין קצבה. ומש"ה פטור בלשם פסח. ובזה מתורץ ג"כ דקדוק הלשון ר"א לא שני' לי' ואמר [ר"י] דלדידך דלא שני'. ומנא ידע זאת. [הלא רק] מן הקושיא דהקשה לו. וא"כ לא שני ליה ג"כ בזה בין לדבר המותר בין לדבר האסור:
יב וי"ל משום דהנה הפי' בהא דאר"י (ד) תנאי ב"ד דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו. ושמעתי מקשין דהא לרבא גופא [אם יאמר שלא לשמו] הוי עקירה בטעות (ה) ותירץ הוי [להקושיא] משום דהוי רק דאי אפשר לעקור מן סתמא (ו) וכמו דאיתא במס' זבחים אלא שלא עלה אבל בקדישתייהו קאי ואסור לשנויי וכו' ואב"א קרא וכו' ואם לא נדבה יהא. ונדבה מי שרי לשנויי בה. ופי' רש"י הא כתיב לא יחשב. אלמא [אפי' היכא] דלא נפסל כלל אסור לשנויי משום לא יחשב:
יג אך דאיתא בנדרים (ו) איבעי' להו הני כהני שלוחא דידן הוי או שלוחא דשמיא נינהו. ובעי למיפשט מהא דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבים הא שוגגים פטורין אלא שפגולן פגול ופי' הר"ן והרא"ש דהקושי' הוי אמאי מהני בשוגג דבשלמא במזיד נהי דשלוחא דידן נינהו פגולן פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשי' קעביד. וא"כ ע"י מעשה דקני' אסרה ומשא"כ בשוגג ותירץ [הש"ס] דאמר קרא המקריב לא יחשב אלמא דנתנה לו התורה כח דמצי לחשב אפי' בשוגג. והנה אם נימא דהוי שלוחי דידן ולא מצי לחשוב [בשוגג] ליכא אפי' איסור. כדמשמע מהתירץ דכתיב לא יחשב. ומשמע אם לא רצה להיות שליח ליכא כלל איסור דהוי כמו אדם אחר דאין עובר כלל דאין האיסור במחשבה ועל זה ג"כ לא ניחא לי' דליעבד איסורא על ידו וכמו דאיתא במס' ערובין (ז) דלא ניחא לי' דלתעביד איסורא על ידו. וכה"ג במסכת קדושין (ח) דלא ניחא לה להתחלל הקדש על ידה (ט) ורק [ז"א] כיון דהתורה גזרה לא יחשב. והוי הפי' דהוי גזירת הכתוב דתליא בהכהן. או דמנה ילפינן דבאמת הוי שלוחי דשמיא ולא אמרינן גזירת הכתוב. וזה הפי' בר"י משום דאין המחשבה הולך אלא אחר העובד דהמקריב הוי הפי' העובד והתורה גזרה דמהני מחשבת עובד ואין הפי' מטעם מעשה ומטעם דרוצה למיעבד על דעתא דנפשי' ומכח מעשה. וא"כ שפיר גזרינן דלא יטעה:
יד ולפ"ז אם נימא כמה שכתוב לעיל דעכ"פ עשה איסור. וא"כ עכ"פ לא עשה מצוה. אך דמעיקרא אמרינן וש"מ עקירה בטעות הוי עקירה. ובאמת גם זה מוכח דהגם בשחיטה יכול הכהן ליאסר. וא"כ השתא אמרינן דבאמת עקירה בטעות לא הוי עקירה ואין הכהן יכול ליאסר אפי' בטעות. דלא הוי שלותי דשמי' רק שלוחא דידן. אך לר"א מוכח דבאמת בשחיטה ג"כ לא בעינן שליחות, דאל"כ תק' קושי' הפ"י (י) אם נימא שה לבית אבות דאורייתא. קטן איך יכול לעשות שליח. אך זכי' עדיף משליחות ול"ק וא"כ הסברא מבחוץ דעכ"פ בשחיטה הוי שלוחי דידן דכיון דלא שייך מי איכא מידי דאיהי לא מצי למיעבד ושליח מצי למיעבד וזכי' עדיף דאפי' קטן אית לי' זכי'. אך ר"א אי"ל דגרע זכי' [ואינו] מטעם שליחות. וכמו דאיתא במסכת ב"ב (כ) דרק תקנת חכמים בקטן אבל לא בגדול. וא"כ הוי ג"כ שחיטה שלוחי דשמיא. ושפיר הוי לא עשה מצוה ופריך משא"כ לר"י הוי עכ"פ עשה מצוה משום דבשחיטה הוי לא עשה מצוה ותקשה להנך דס"ל דבשחיטה ג"כ בעינן שליחות וכמו דמשמע בקדושין:
ואך הרמב"ם פסק כהירושלמי (ל) דס"ל דבאמת בשחיטה לא בעינן שליחות וכפי הך סוגי' דס"ל דזכי' לא עדיף מטעם שליחות וכמו שכתוב בנה"כ בהלכות מעילה יעיין שם היטב. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דלשם פסח אע"ג דאמת הוי לא [שלא] עשה מצוה ע"מ פטור הואיל דאין לו קצבה. ובמילה הוי פשה מצוה והא דמילה של אחר שבת. אפ"ה עשה מצוה דבאמת ס"ל להרמב"ם דהוי עשה מצוה (מ) דשם אם צריך לחתוך ערלתו משום רפואה צריך למול בכשרים. אלמא דאמת כין דיכול למולו למחר. הא אם לא הוי מצי למולו למחר כלל עדיף לעבור על מצוה דימול תוך זמנו מלא ימול כלל:
טו והנה עוד י"ל דבאמת הא קשה דהוי עכ"פ אסור מכח לאחר תמיד של בין הערבים לכתחלה דמביא קדשים לבית הפסול. אך דאפ"ל דשפיר משכחת לי' במחוסר כפורים בע"פ דדחי. אך מה קרבן קרבן חטאת אי אפשר למצא דהא הוי נקבה והוי אינה ראויה ולא פטור ובאשם לא מצי למצוא. דהא קיי"ל היקריב חטאת קודם אשמו תעובר צורתו במנחות דף ד' ע"א וכ"פ הרמב"ם (נ) וא"כ (ס) דהא רק הוא טעה באשם וא"כ ליכא מצוה דהא חטאתו בוודאי מעכב ועדיין אסור בפסח וא"כ ליכא מצוה ואלא בעולה ומשכחת דכבר קרבה חטאתו ואשמו מע"ש. אך דעדיין זה אינו רק אם טעם הוי עקירה. וא"כ עכ"פ אין מכשיר וכמו דאיתא במנחות [שם] באשמו וחטאתו של מצורע דכיון דלא עלו הוי כמו קרבן אחר. ועדיין לא הוי מצוה אך אם טעות לא הוי עקירה שפיר הוי מצוה:
אך באמת הא עיקר הפסול הוי (ע) רק משום פסול האימורים (פ) דאין רשאי להביא האימורים לידי פסול. הא אמת אם אימורים לא מיקרבו לא מעכב כפרה. אך דאם לא דחי (צ) לא הוי רשאי להביא כלל וא"כ מש"ה [כיון דנדחה] דחי' וממילא לאחר שנשחט צריך להביא ולהקטיר. ומשא"כ בשבח דהא באמת לכתחלה אנן לא פסקינן להביא בל"ה משום שבת ואם עבר והביא עדיין אינו רשאי להקטיר ולא שייך דדחי דכיון דבאמת אימורין אין מעכבין כפרה. וא"כ כיון דבאמת אין רשאי להקטיר עדיין עשה איסור דמביא קדשים לבית הפסול דאימורים אי אפשר להקריב אח"כ:
אך באמת זהו עולה דכולה כלול. וא"כ אם אין רשאי להקטיר והוי אין בשר ואין דם והוי כולו פסול. וא"כ שפיר אתי עשה [דפסח] ודחי ורשאי להקריב והוי עשה מצוה:
טז ואך זה דוקא לר"י דס"ל (ק) אם אין בשר אין דם ומשא"כ לר"א דס"ל יש דם אפי' דאין בשר וא"כ אין רשאי להקריב והוי עדיין איסר וא"כ זהו הפי' בש"ס ש"מ עקירה בטעות הוי עקירה. יחי' [רישא] בעוקר. וא"כ אם עוקר דוקא הא בטעות לא הוי עקירה וא"כ בלשם פסח [בסיפא] הוי עלה לבעלים לשם חובה וא"כ שפיר הוי עשה מצוה. ורישא לא עשה מצוה וכק' התוס'. וא"ל בל"ה גם בסיפא לא עשה מצוה מכח דאסור לשחוט לאחר תמיד של בין הערבים. י"ל דהא שפיר משכחת במחוסר כפורים ובעולה. וא"ל דאפ"ה אסור להקטיר משום דאין מעכב. דהא באמת מעכב. דהא הוי כולה כלול ואם אין בשר אין דם וע"ז אמר ור"א לא שני' לי' דר"א ס"ל דבאמת דם אפי' אין בשר לר"י דשני' לי' דס"ל אין בשר אין דם. וע"ז משני דלדברי ר"א מתרץ לי' ומתורץ הכל:
וא"כ י"ל דה"פ וש"מ עקירה בטעות הוי עקירה. וא"כ אין הפי' במ"ש [התוספת ד"ה שמעת כו'] והוי פלוגתא. אלא דה"פ שמעת מני' דעקירה בטעות הוי עקירה. וא"כ תקשי בסיפא אמאי פוטר ר"י דהא לא עלו לבעלים לשם חובה. ולא דתי' ולא עשה מצוה ובאמת זהו הקושיא דסותר הסיפא. וע"כ ס"ל דמעלה ומלינה בראשו של מזבת. וכי משני בעוקר הוי באמת לפסק הלכה. דאין מעלה ומלינה בראשו של מזבח:
וא"ל דהוי חלוק הואיל דהוי אין לו קצבה ואפי' לא עשה מצוה. וא"כ שפיר קשה אמאי לא בדק דילמא משכו את ידיהם וא"כ למ"ד דעקירה בטעות הוי עקירה. וא"כ לא הוי עשה מצוה ושפיר קשה. אך י"ל דס"ל להך מ"ד כמ"ד דמעלה ומלינה בראשו של מזבח וליכא איסורא כלל. ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן דאין מעלה בראשו של מזבח. ופסקינן ג"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ומש"ה פסק הרמב"ם לפסק הלכה. כמ"ד דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ומכאן פסק כן:
יז והנה י"ל הרמב"ם דפסק דגם במל לאסר שבת מיקרי עשה מצוה. וי"ל דה"פ דהנה הש"ך הקשה א"כ אמאי דתי שבת. וי"ל דהנה השו"ת ש"א הקשה על קושיתו דהא התוס' הקשה (ר) ואע"ג דלכתחלה מצותו בלילה. כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד. וא"כ זה הוי בעומר דילפינן מתמיד ובעינן דומיא דתמיד דכתיב בחד קרא משא"כ מילה:
וי"ל דהנה באמת כי רוצה הש"ס למילף בכל התורה. עשה דוחה לא תעשה ומק' הש"ס אשכחן כו' לא תעשה שיש בה כרת היכא אשכחן דדחי. ומתרץ דעשה לפני הדבור כו'. וכמאן דאמר דעולה שהקריבו במדבר תמיד הוי כו'. ומכל הקרבנות שכן תדיר והנה באמת אמאי לא ילפינן להיפך דק"ל דעשה שיש בה כרת דותה את ל"ת ועשה שאין בו כרת. אפי' לא בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים עשה. וא"כ אמאי לא דחי עשה שיש בו כרת בשבת את עשה שאין בכרת. אך דהוי הטעם כמו שתירץ הש"א דעיקר הוי מה דהוא בקום ועשה קא דחי וכן כתב הרמב"ן וא"כ בזה דהוי לכתחילה שפיר ק' תיתי עשה שיש בה כרת וידחי את עשה שאין בו כרת אע"ג דלאו בעידנא משום מצוה ותרוייהו הוי שב ואל תעשה [אם ימול] מאתמול. אך בקצירת העומר א"ש דאפי' אם נקצר מאתמול [מ"מ] כי אתי לינה הוי עשה דקום ועשה דוקא בלילה ודחי. ומשא"כ במילה דהוי מצות עשה דקום ועשה למול. אך קודם השמיני הוי לאו הבא מכלל עשה. והוי בשב ואל תעשה ועדיף הך עשה דיש בה כרת. ודחי אפי' לא הוי בעידנא ולמחר אי אפשר למול. וא"כ רק במילה ק' ואין לומר דהוי עדיף משום דנכרתו שלש עשרה בריתות דהא הבריתות לא הוי דוקא על זמן. ואפי' נמול שלא בזמנו ואי אפשר לומר דגבי מילה למחר עובר על עשה דקום ועשה. דבאמת אי לאו הלאו דבא מכלל עשה הוי רק המצוה למול ערלתו ביום השמיני אם יש לו ערלה ביום השמיני. אך אם אין לו ערלה ביום השמיני ליכא מצוה (וכן כתב רש"ל בסנהדרין (ש) גבי מילה דפריך הש"ס והרי מילה כתב דהוי לאו הבא מכלל עשה) דלא שייך למול. והא ראי' דנכרי שמל צריך להטיף דם ברית. ותוך זמנו אינו צריך להטיף דם ברית. וכן אם נולד מהול וכן גר דנמול מקודם. משום דעיקר המצוה אם יש לו מילה למול. ואם אין לו הוי כמו שאינו זכר. אך הלאו הבא מכלל עשה אית בי' רק ביום השמיני ולא מקודם והוי שפיר שב ואל תעשה. אלא וודאי דס"ל דלא יצא תוך זמנו. וא"כ שייך דמילה נכרתה שלש עשרה בריתות ועדיף טפי. ולפ"ז מתי' מ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם גבי מילה דס"ל דאם מל בתוך ת' יצא:
יח והנה לפמ"ש לעיל י"ל קושית המהרש"א לקמן (ת) דהק' הש"ס גבי שלא לאוכליו מה תיקן ולא הק' גבי שלא לשמו מה תיקן. ומתורץ הכי דהנה הרמ"א בתשובה כתב גבי סותר אטו אם יבנה. ואח"כ יסתור לא יהא חייב על מה שבנה מקודם. וא"כ לפ"ז אם שחט שלא לשמו שפיר תיקן לפי פסק הרמב"ם דחייב (א) בהתחלת השחיטה או מכי שחט חצי קנה. וא"כ הא אסור לגמור השחיטה בשבת. ועוד דהפסח נפסל דאין לך מום גדול מזה. וכמו דאיתא בחולין דף ל' (ב) וא"כ קאי למכור וא"כ אין מועל רק בפגימה (ג) ומשא"כ מעיקרא הוי מועל אע"ג דלא פגם דהוי קדושת הגוף ואיני עומד למכור ושפיר הוי תיקון. ומשא"כ לענין שלא לאוכליו מק' שפיר דהא בתחילת השחיטה עדיין לא תיקן דהא אפשר עדיין לגמור דמצוה. לשחוט עוד לאוכליו והוי שלא לאוכליו ולאוכליו ומקצת אוכלין לא פסלו. ומשא"כ בשלא לשמו לא שייך זאת:
יט והנה אם אמרינן לר"מ (ד) ואביי ס"ל בלתצות מודה ר"מ וא"כ לא שייך בכה"ג תפיס לשון ראשון ואפי' לרבא [דאמר עדיין הוא מחלוקת] א"ש לפמ"ש לעיל באמת גם ח"ק ס"ל הך דין דשלא לאוכליו וגם דנודע שמשכו את ידם אתי' כר"ע דאמת בדבר שאין לו קצבה. לא צריך דוקא לעשות מצוה וא"כ לפמ"ש לעיל א"ש הרמב"ם דפסק השוחט לשם אימורין לעולם חייב משום דלא עשה מצוה דהא הרמב"ם פסק כמאן דאמר בירושלמי. דבשחיטה לא בעינן שליחות. וא"כ בטעות לשם אימורין הוי עכ"פ איסור דהמצוה נדתה מפני הך האיסור דשלא [לשמו] גבי לחם דאבדו הלחם אבדו הכרשים וכדלעיל. ובפסח אע"ג דלא עשה מצוה מ"מ הואיל דבאמת אין לו קצבה. והא דלא אמרינן כן בש"ס משום דהסוגי' אזלא אליבא דהך מ"ד דבשחיטה (אין) צריך שליחות ומשא"כ נפסק הלכה פסק הרמב"ם כמאן דאמר (דאין) צריך שליחות ומוכח כן ומהא דאמרינן שוחטין:
כ והנה י"ל קושי' התוס' בקדושין דף מ"ב ע"א בהא דמק' הש"ס הניחא לריב"ק אלא לר' יונתן דמפיק לי' לקרא דושחטו שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. שליחות מנלן. וכי תימא מינה דלמא שאני התם משום דאית לי' שותפות בגוה. והק' התוס' אמאי לא פריך לר"י בן קרחה דלמא אית לי' שותפות בגוה. וי"ל דהנה הש"ך (ה) בהא דאמרינן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דמהני רק משום מגו דזכי לנפשי'. וא"כ אם יש לו חוב על חמשים אי אפשר לתפוס רק על חמשים. והש"ך מחלק וכתב דאינו כן מהא דאמרינן (ו) מגו דזכי לנפשי' (ז) ובאמת אין ראי' מזה דשם בהך זכי' הוי ג"כ זכי' לעצמו. דעי"ז זוכה בהמקצת דאל"ה לא הוי מצי כלל לזכות דשם פריך לא יקנה לא זה ולא זה דהוי כמונח על גבי קרקע. וא"כ ה"ל טובה דזכי והנה בכאן [דרוצה הש"ס לאוקמי] בשותפות. י"ל דהא אם הוי הדין דאין שוחטין הפסח על היחיד הוי לי' טובה ע"י זה דאי אפשר לו להביא. וא"כ איזה מהן מפקעת ומש"ה שפיר זוכה לחבירו. אך אם ס"ל דשוחטין פסח על היחיד ל"ק מכח שותפות. אך השתא ס"ל דשוחטין פסח על היחיד דהא איש מייתרא. ואך דהנה הרמב"ם פסק (ח) דאע"ג דשוחטין הפסח על היחיד מ"מ לכתחלה צריך להדר. וא"כ ה"ל זכי' ופריך שפיר:
אך באמת זקני דרום אמרו (ט) דלא מקשי אוכלין למנויין. וא"כ בדיעבד לא מעכב אכילה וא"כ אם נימא דר"י בן קרחה ס"ל כן. וא"כ רק לכתחלה וא"כ אין חלוק בין שותפות דאפשר דגם ר"י בן קרחה ס"ל דכל ישראל יוצאין איירי רק בדיעבד. וא"כ לא שייך דהוי לי' טובה אדרבה אם הוי לא מהני שליחות אזי זכה הוא בחלקם כדין דנטמאו מקודם זכה הטהורים בחלקן (י) וא"כ ה"ל ראוי לאכול כזית. וא"כ אין חלוק בין שותפות לאחר. אך ר' יונתן דאמר מנין דכל ישראל יוצאין כו' וממנ"פ אם לא מקיש ועל דיעבד אין צריך קרא. ורק דמרמז על לכתחלה מקשה שפיר:
כא והנה כללא דמילתא דלר"א שם בפסחים דף ע"ח ע"ב דס"ל דלר"נ לא מעכב אפילו גברא דלא חזי לאכילה דאיש לפי אכלו למצוה דלא מקשינן. וא"כ אפי' בבשר לכתחלה ליכא מצוה דאל"כ למה לי ושחטו. דהא לא מקיש וגם לגברי הוי רק לכתחלה ולא דיעבד ול"ל קרא אלא ודאי דקרא אתי לכתחלה. אזי שפיר קשה קו' הש"ס דילמא בשותפות ומשא"כ ר"י בן קרחה דילמא ס"ל דבדיעבד לא מעכב אבל בעינן לכתחלה וכמו שהקשה שם בתוס' [ד"ה ולר' נתן] וא"ת ומנלן דילמא רבנן סבירא להו דבשר לא מעכב בדיעבד. והנה דאמרינן דר"נ לכתחלה ובדיעבד לא מעכב. והוא כתי' הש"ס אליבא דרב שם ואב"א רב דאמר כר"י יעו"ש היטב. וא"כ לפ"ז לפסק הלכה א"ל דס"ל לר"נ באמת בדיעבד ושליחות מעכב לר"י בן קרחה מייתורא דקרא וכמ"ש הפ"י (כ):
כב ולפי הא דלעיל אפ"ל לתרץ קושית התוס' בדף ע"ג ע"ב ד"ה האמר רב כו'. תימא דלוקמי כר"י דמודה רב דאליבא דר' יהודא בע"ח נידחין יעו"ש משום דבאמת ר"מ אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור. והוי הפי' לר"מ גם אליבא דר"א דלדידיה אם עשה מצוה גם ר"א מודה. וא"כ האיך אמר אף השוחט לשם אימורי צבור. ומכש"כ בלשם פסח ולשם פסח לא הוי עשה מצוה. וא"ל הואיל דלא ה"ל קצבה דז"א דהא עכ"פ דילמא נמשכו הבעלים דלר"א היכא דלא עשה מצוה ודאי חייב. וע"כ צ"ל דגם בפסח עשה מצוה והא הוי לאחר תמיד של בין הערבים. ומהא דהוי שלא לשמו א"ל דהוי עקירה בטעות. ועוד דקשה לשון אף השוחט לשם אימורי צבור דשם בפסח לא עשה מצוה אלא ע"כ דלאחר תמיד של בין הערבים עשה מצוה מכח כיון דשחט פורתא. וקשה הא בשבת מכי שחט פורתא תיקשי קושית התוס' (ל) וא"ל (מ) ממילא הא ז"א דאסור לשחוט (נ) ואחר שבת טריפה מכח שהה. אלא ודאי צ"ל דהוי בידו [לגמור השחיטה] אע"ג דהוי באיסורא הוי בידו. מ"מ עיקרי בידו וכמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ג דבידו ללקטן אע"ג דהוי באיסורא כו'. וא"כ מקשה הש"ס לרב הא מנ"ל לרב דב"ח אינם נידחים דיליף ממום עובר וכתבו התוס' ישנים ביומא (ס) דמום עובר מש"ה לא הוי ממילא דצריך להסיר המום והוי מחוסר מעשה אלמא דלא מחלק [בין] בידו לאינו בידו [דהא בידו להסיר ע"י סם] וא"כ לא מצי ר"מ למיסבר הך סברא דב"ת נידחין. וכן לפי דקשה לר"א. אע"ג דבאמת ר"א ס"ל דפסול בשלא לשמו וא"כ א"ל דס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ועוד דקשה בר"מ לשון אף השוחט לשם אימורי צבור ומשמע דכ"ש בפסח ואין זה כן דשם לא הוי עשה מצוה. וא"ל דהואיל ואין לו קצבה דז"א דמה נ"מ דסבור דזה הוי פסח ולא ידע של מי הוא דילמא נמשכו. ועיקר לשין אף משמע מכ"ש ואין זה כ"ש דהא לר"מ אדרבה אימורי צבור הוי עדיף. דעכ"פ עשה מצוה או דס"ל דבאמת כשר ולא ס"ל ב"ת נידחין ומתורץ קושית התוס' דלעיל:
כג והנה הא דכתב הרמב"ם (ע) השוחט קרבן צבור שלא לשמו בשבת חייב חטאת (פ) ובהתוספתא איתא דוקא חטאת אמת כן הוא בתוספתא דפסחים. ובתוספתא דמנחות איתא עולות של צבור. וי"ל דבאמת הנהו תוספתא פליגי בהא אם שגג בשחיטה אם הוי עשה איסור. וכמו דפליגי בירושלמי בשחיטה אם שלוחי דידן או שלוחי דשמיא יעו"ש היטב. וא"כ אפילו אם עשה איסור בטעות הוי לא עשה מצוה בעולה ג"כ ואם צריך שליחות הוי עשה מצוה. והרמב"ם פסק דאין צריך שליחות וכדלעיל. ומש"ה פסק הרמב"ם סתם כל קרבנות צבור:
כד והנה י"ל קו' הלח"מ על הרמב"ם (צ) דנקט הבא על אשתו נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה והקשה כיון דהרמב"ם פסק דכיון דלא עבד מצוה אע"ג דטריד בדבר מצוה חייב. א"כ באשתו נדה נא עביד מצוה. וא"צ לטעם דהי' לו לשואלה:
וי"ל דהנה התוס' (ק) דהא דמוקי הש"ס בסמוך לווסתה ר"ל דמסופק אם הוי סמוך לווסתה. וכתבו דה"ה דהוי מצי למימר דמסופק אם הוי ספק נדה וכו' יעו"ש:
וי"ל משום דהנה אם אמרינן אע"ג דלא עשה מצוה. וא"כ קשה הא התוס' (ר) כתבו דלא תוס' הוי ג"כ באשה וכו' וא"כ [הוי] עשה מצוה ואמאי חייבת בקרבן. ודוחק לאוקמי בהי' נה בנים כו' ואו באינה בת בנים. ועוד דרמב"ם לא חילק כלל בדינו. אך דאמת ה"פ דהא אמרינן דאליבא דר"מ [סגי] בחד או טרוד או מוחלף ולרבנן בעינן תרווייהו. וכ"פ הרמב"ם דבעינן דוקא דהוי שתי תינוקות. הא תינוק א' לא מהני. וא"כ בכאן הא לא מיטרד. ומש"ה מוקי בסמוך לווסתה. והנה הגאון ב"נ ביהודה כתב דמש"ה חוששין לשמא תראה דהוי [כמו] שמא ימות. ולאחר כך הוי שמא מת ולא חיישינן וא"כ כמו בקרבן טרוד מתי יפנה לכשיעבור השבת ה"נ בודאי טרוד. דהא בודאי יהא זמן אחר הווסתה שישאול. ותהא שרי. והוי שפיר דמי' לקרבן. ומש"ה מוקי דוקא בסמוך לווסת. שיהא שייך טרוד. ומש"ה כתב הרמב"ם דצריך לטעמא דהי' לו לישאל. דבאמת הרמב"ם דכתב ועשה מצוה הוי אין הטעם מכח דבעינן [דוקא] מצוה רק דטעם לרמב"ם דבעינן טרוד וא"כ היכא דטרוד דלרמב"ם הוי במילה לעולה עשה מצוה דהא כיון דעשה מצוה או כיון דטרוד במצוה. וא"כ אפי' בלא שבת עכ"פ הוי מצוה [דגם] בתוך זמנו הוי מצוה וא"כ כיון [דטרוד הוי] עשה מצוה. ע"כ הוי לפעמים יהא מצוה אח"כ וא"כ הוי טרוד. הא אם לא הוי מצוה כגון דכבר מל וא"כ לא טריד:
והנה בקרבן לשם אימורי צבור א"ש. דהוי הטעם דלא טרוד. דהא הרמב"ם איירי דהשאר [ששחט] הוי ג"כ קרבן צבור. וא"כ למחר הוי בית אב אחר והוי הוא לא טריד. וזה כונת הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל ופי' קצבה דבר קצוב כי התמידים והמוספים שהם קרבנות צבור אין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן. ולפי שהם ידועים במנין. ואין רשות לכל אדם להקריבן יהי' השוחט לשמן חייב עכ"ל וכונתו כדלעיל. ואפי' שחיטה בקרבן תמיד הוי לבית אב (ש) ומש"ה באשה צריכנא לטעמא דשאלה. אבל באמת זה לא מיקרי מצוה דכיון דבלא"ה הוי עבירה בתוך זמנו אפי' בלא שבת כדלעיל. רק דכונת הרמב"ם דמקרי מצוה. וא"כ עכ"פ הוי כעושה מצוה וטריד:
והנה הא דלא מוקי באמת טעמא דר"מ ור"ש דפליגי דבאמת גם לר"מ בעינן מצוה. רק דפליגי בזה דיוצא בתוך זמנו. דבאמת דייקי בזה הפלוגתא דר"א ור"י דלר"א בוודאי יוצא דהא לא מוכת מדדחי שבת (ת) דגם מכשירין לר"א דוחה שבת אע"ג דאפשר נעשות מבעוד יום. ואך דנימא דטעמא דר"י הוי דעשה מצוה:
כה והנה הא דהק' הלח"מ (א) על הא דכתב הרמב"ם בפיו"ד הלכות תרומה. דאם אכל תרומה ואח"כ נודע שהוא חלול בכל השנה פטור מחומש וחייב בקרן. ובע"פ דזמנה בהול פטור אף מקרן ויע"ש בסכ"מ ואך דה"פ בטעמא דרמב"ם דבאמת ממ"נ אם אוכל קודם שהגיע ליד כהן פטור אפי' [מקרן] וכמ"ש הרמב"ם (ב) ואלא דבא ליד כהן ומה"ת דלא ישלם דכהן אחר שאכל תרומה של כהן אחר צריך לשלם קרן. אך דה"פ דבאמת הוי כמ"ש הרמב"ם (ג) דאפי' לאחר שנודע שהוא חלל אם עבד לא חילל ואין מחלק (ד) וא"כ דעכ"פ עשה איסור. אך דאין עבודה מחולל וא"כ מש"ה לא תשיב נהנה (ה) וכמ"ש הרמב"ם [שם ועיין בכ"מ] רק דבאוכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש הוי גזירת הכתוב דצריך לשלם. ומשא"כ בכאן דפטור מחומש. אך דחייב [בקרן] מטעם מזיק ועי"ז שפיר דהיכא דזמנה בהול דהוי אונס דאי אפשר למידק. וא"כ הא איתא בנ"י והביאו הפוסקים בשם הירושלמי דבשוגג חייב הא באונס גמור פטור מלשלם וכאן מקרי אונס גמור דאי אפשר למידק וחשיב אונס וכמ"ש רש"י (ו) דהוי אונס דלא הי' לבדוק ע"ז אלמא דהיכא דלא הי' לו לבדוק מקרי אונס. ומש"ה פטור מקרן:
כו והנה הא דכתב הרמב"ם דזמנה בהול ואיני מדקדק (ז) היינו הטעם דהיכא דמל שניהם ביחד ובזה לא שייך לאיחלופי' דממ"נ תרווייהו לא מצי למול. והוא [ע"כ] מל בזא"ז. וע"ז הוי הטעם דכתב הרמב"ם דעכ"פ זמנה בהול. וכה"ג אמרינן לענין המוצא לולב אע"ג דכבר יצא מ"מ אם זמנו בהול לעשות מצוה פטור ויע"ש היטב בספר כפות תמרים בדעת הרמב"ם:
ובאמת הא דתירץ ר"י לדברי ר"א שכן שינה לדבר המותר. אע"ג דהוא עצמו לא ס"ל כן רק היכא דלא עביד מצוה לא פטר. מתרץ החילוק לדברי ר"י [לר"א]. וכה"ג כתבו התוס' בזבחים (ח) גבי איברי בעל מום שנתערבו:
כז והנה עי"ל (ט) דהוי הסברא דשלא לשמו לא חשיב עבירה. משום דאם הוי לא חישב שלא לשמו הוי מצוה. וכה"ג כתבו התוס' לחלק לענין עשית מצוה (י) דאידחי שבת. ה"נ הך חילוק גופא י"ל. ויותר מסתברא לענין עשית מצוה:
והנה מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם גבי אשתו נדה דעיקר הטעם מכת טרוד. [וכתבתי] לתרץ דבלשם אימורין אין טרוד [משום] דלמחר הוי בית אב אחר:
וא"ל הא דלא תירץ בש"ס כן. היינו קודם דידעינן הך חילוק דבחולין לא הוי טרוד. ולבתר הכי הוי באמת הך חילוק בין טרוד ללא טרוד. ומוכח כן מהך גבי יבמתו. דהוי סבר דלא צריך עושה מצוה (כ):
כח והנה לפי מה שכתוב לעיל (ל) א"כ ע"כ מאן דס"ל דעקירה בטעות הוי עקירה. ס"ל דמעלה מלינה בראשו של מזבח. דבמחוסר כפורים אי אפשר לאוקמי. דהא הוי לא עלו לבעלים לשם חובה. והנה התוס' הקשו בזבחים דף פ"ז דר"ח ס"ל דאין מעלין מלינה בראש של מזבח. מדיליף ק"ו דעמוד השחר עושה עיכול. והנה בספר פ"מ כתב דאדרבה מוכח להיפך. דר"ח ס"ל מעלין מלינה בראשו של מזבח. ולענין קושית התוס' אפ"ה יש קו' דהא עכ"פ באינו בראשו של מזבח. מועיל עמוד השחר וחצות לא מועיל. והנה הא דאמר רב חסדא בחטאת העוף בפסחים דף נ"ט. ולא מוקי במעלה בראשו של מזבח. אך י"ל דהוי טעמא של רב חסדא. כמו דמק' לקמן וכי עבדינן מילתא. מה דכהנים אתו לידי תקלה. דסברו דיממא ואתו להקטירו וכו'. וא"ש טפי אם הגירסא כגירסת הכ"מ. דרבא ס"ל דעקירה בטעות לא הוי עקירה. י"ל דכל אחד אזיל לשיטתו דרבא ס"ל בזבחים [שם] דאין מעלין מלינה בראש המזבח. ומש"ה ס"ל ע"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה מכח הך קושיא דלעיל (מ) דשחט לשם פסח. דהוי פסול מכח לאחר תמיד של בין הערבים. ובמחוסר כפורים. הוי ק' הא לא עלה. אלא ע"כ דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ור"ח לשיטתיה דס"ל דלינה אין מועל בראשו של מזבח. וא"כ ל"ק מכח לאחר תמיד של בין הערבים. וכמ"ש הפ"מ דר"ח ס"ל. דלינה בראשו של מזבח אין מועלת:
כט והנה י"ל לפי מה דמשמע מרמב"ם. וכן איתא בתוס' דיבמות דף ל"ד ע"א (נ) דדוקא במתעסק [לעשות היתר] דהוי ליה עכ"פ אחד. דהוי הותרה למול בשבת. וכן איתא בהדיא בכאן בדף ע"ב ע"א דאם מל מכבר של שבת בע"ש. דלא ניתנה לדחות לא פטור מקרבן. והנה לפ"ז האיך הוי רצה לומר שם בע"ב. גבי יבמתו נדה לדמות למתעסק דשם לא הוי מותר לאחד:
אך י"ל משום דהנה לכאורה קשה. בהא דאמרינן ותוסברא ומאי היכא דלא עשה מצוה פוטר ר"י היכא דעשה מצוה כו'. הא ע"כ הוי הפי' במקשין כמו שפירש"י. דבסיפא איירי דלא מל שניהם. ורש"י במל שניהם (ס):
אך י"ל דזה אין חילוק דה"פ כמ"ש הרדב"ז בתשובה סימן תל"ח בחדשות. וכן בישנות דחילק דאם כיון לזה. ועשה אחר. דכיון דהוי הכל כוונה אחת. ומשא"כ בלבנות ושחורות. והנה לפי דיעה דהוי הפי' דהוי תיקון דמותר לאכול בתרומה. וכמ"ש התה"ד והוי רק באב וכן הוי התיקון דעשה מצוה. והנה אם נימא תיקון דהוי יכול לאכול תרומה. ובאב ומצוה הוי ג"כ תיקון. ונמצא דכונתו לתיקון המצוה. וממילא הוי פסיק רישא באחד (ע) דנתקן הגברא. ואם הוי אמרינן דהוי פסיק רישא מן התורה. וכמו שחילקו בפסיק רישא. דהיכא דיש למיעבד בהתירא. אזי חילק בין ניחא ליה דמתכוין או לא. וכן חילק בשלטי הגבורים (פ) וכאן באחר שמל דאמת עיקר כוונתו הוי רק לתיקון המצוה. וממילא בא החיוב על זה ג"כ. דהוי תקון וא"כ בתוך זמנו דלא הוי מצוה. דלא יצא. רק דאי אפשר למול וכמ"ש בספר ש"א בתשובותיו. וכאן בכה"ג לכ"ע מתעסק פטור. וא"כ זהו החילוק בין דמל של אחר שבת פטור. אע"ג דלא עשה מצוה משום דהוי מתעסק ומשא"כ אם מל של ערב שבת דעשה מצוה. וא"כ לא הוי ק' כלל רק דעיקר הקושיא של המקשן ותסברא למאן דס"ל דבמתעסק גם בשתי תינוקות פטור: וא"כ עכצ"ל הואיל דמקלקל בחבורה חייב. וא"כ לא שייך סברא דלעיל. וכן הוי ס"ל דמה דבעי לדמות יבמתו נדה למתעסק הוי ס"ל דבאמת אין הטעם לר"מ. מכח דכבר מל של ע"ש רק דהטעם מכח מתעסק. אך לפי המסקנא איירי ר"מ אפי' דאב הוי מל. ואין זה הטעם [דלעיל] חילוק [לגבי אב] ומתורץ:
ל והנה לכאורה לפי דעת הטור (צ) יש להקשות ל"ל במילה קרא דדחי שבת. וממ"נ אם ליכא רק האב. בודאי שרי לאביי דס"ל לא אפשר וקא מיכוין שרי וא"כ אפי' פסיק רישא שרי'. כיון דאפי' מכוין שרי וכמ"ש הפ"י שם בפסחים דף כ"ז ע"ב וא"כ בודאי שרי. ואך י"ל דבאמת יש איסור בשביל דיצרוך למצוץ אח"כ הדם ולחלל שבת ומש"ה בעי קרא. ואין לומר א"כ אמאי חייב חטאת אם מל של ע"ש. דהא כיון דכל האיסור הוי רק בשביל מה דיעשה אח"כ. ואח"כ הוי פסיק רישא ודוחה שבת. אבל עכ"פ חיוב חטאת ליכא. דכוי עתה מעשה הגורם לבוא איסור. אבל עכ"פ ליכא חיוב חטאת ע"י גורם. אך י"ל דכיון דעכ"פ אסור לעשות כן הא דהוי כמו אפשר. דעיקר לא אפשר הוי משום מצוה. והוי מצוה שלא למולו בשביל אח"כ דהא המציצה דם אסורה והנה זה תלי' בפלוגתא דאם נשפך החמין שלאחר מילה אם רשאי למולו. וממילא נהוי פיקוח נפש ואי אמרינן דשרי הוי קשה לאביי ממילה:
והנה לפמ"ש לעיל לתרץ ע"י דהוי החיוב על התחלה מוכרח שפיר פסק הרמב"ם דפסק (ק) דאם מתקן אפילו קצת למפרע חייב (ר) וכמו שמוכח מקושית התוס' ומקושית הרש"ל. [וא"ש] ואם הפי' מכח דהוי מתעסק בהתירא וכדלעיל: