שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן כג
ועי"ל קושית התוס' בד"ה בדר"י קמפלגי דאמת ה"פ בהרהינו. וא"ל אם לא תפרעני [יהא שלך] רק אם לא א"ל מעכשיו לא מהני או מטעם אסמכתא. ואך עכ"פ לאחר זמ"פ דעתו לגבותו ואזי הוי מאותו העת אם לא פרעו ב"ח קונה משכון דהוי כמו שלא בשעת הלוואתו כיון דאין דעתו לגבותו ממקום אחר וא"כ שפיר הוי הפי' דעובר מכח דין דחק יעקוב דלעיל דכיון דהוי ממילא שלו להך זמן. והוי כמו שישראל מקבל אחריות לעצמו לאחר זמן ואם נאבד הוא יגבה מן הח"י דעובר. ולרבנן ס"ל דאפילו מזמן ואילך לא קנה משכון דישראל מא"י אינו קונה ורק דצריך לגבות ולא הוי כמו דין דחק יעקוב כנ"ל ומ"ה אין עובר:
ולפי"ז מתורץ הרי"ף והרמב"ם דהשמיט הך דין דישראל שהלוה לא"י משום דהנה י"ל קו' הנ"ל הכי משום דהנה הח"צ כתב על מה דהקשה הרא"ש על ראיית הר"ר יונה דישראל שהפקיד אצל חבירו באחריות דהמפקיד מחויב לבער ומביא ראי' מב"ק וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכ' הרא"ש ולא הבנתי ראייתו עיי"ש ופי' הכי הח"צ בתשובה סימן קל"ט דראיית ר' יונה הוי הכי דר"ש ס"ל דכדאי הוא קבלת אחריות של הדיוט לקרוא שמו עניו. וקרינן בי' וגונב מבית האיש ורבנן פליגי עלי' וס"ל דאף שהדיוט קיבל אחריות אין זה כדאי להפקיע שם בעליו כי שם בעלים העיקר וכו' ממילא משמע דגבי חמץ שם המפקיד שהוא עיקר וכו' עיי"ש. והפ"י כתב הכי דאלמא אע"ג שקיבל אחריות והן בבית של נפקד. אפ"ה אמרינן דלא קרינן בית האיש אלא בית הקדש. והיינו ע"כ משום דהקדש יכול ליטול בכל זמן שירצה קרינן בי' בית הקדש. ה"נ קרינן שפיר בבתיכם גבי המפקיד עיי"ש. והכל הולך אל מקום אחד:
והנה יש ראיי' [לסברתם] דלכאורה קשה אמאי אמר לימא כתנאי. דהנה לעיל דף ו' ע"א אמרינן שאני הכא דכתיב לא ימצא ומ"ה אם קיבל אחריות עובר. ופריך הניחא לרבנן אלא לר"ש ל"ל קרא. אצטריך ס"ד הואיל וכי איתא הדר בעיני' לאו ברשותי'. ופירש"י וזה עדיין לא נאבד וכי אמר ר"ש להיכא דאינו בעין וכו' דהא גרם נו להתחייב ממון עיי"ש. והנה לכאורה דבאמת דבביתו של א"י אם קיבל אחריות פטור דלא קרינן ביה בבתיכם. רק לעניין קיבל אחריות פטור בביתו של א"י דבלא ימצא כתיב דוקא בבתיכם. משא"כ בחמץ שלו עובר אפילו בבית אחרים דלא מלא ימצא נפקא. וא"כ הא מסקינן בב"ק דף ע"א ע"ב דר"מ ס"ל כר"ש דדבר הגורם לממון כממון ומכש"כ אם הוי שעבוד דעדיף טפי מגורם לממון. עכ"פ לא גרע וכו' וא"כ ע"ז מ"ה דכל כמה דלא ידעינן מהרהינו. וא"כ מ"ה לר"מ דכיון דהוי לי' דמצי לגבות החוב מזה וה"ל גורם לממון ועובר וא"ל דלא הוי ברשותו דזה אינו. דהא השתא קשה לר"ש דאמר בכ"מ דבר הגורם לממון כממון וא"כ הוי כמו חמץ שלו והוי שפיר אפילו בבית של א"י דאין אנו צריכין לילף מלא ימצא. ובכאן לא שייך דהשתא עדיין לא נאבד (פ) דהא אם לא נאבד ה"ל נמי גורם לממון דיגבה רק מזה ולא מצי לתובעו ממקום אחר דהוי אפותיקו מפורש וה"ל גורם לממון כמו שם דנאבד. ואיירי באמת דא"י לא קיבל אחריות (צ) ומשא"כ לרבנן דלא ס"ל דבר הגורם לממון כממון והוי רק מכח לא ימצא וא"כ בביתו של א"י אינו עובר. ולכ"ע לא ס"ל למפרע הוא גובה. והנה הט"ז כתב בא"ח בסימן ת"מ ס"ק ד' לחלק בין ר"ש לרבנן. ובאמת לעניין אחריות דכיון דעדיין לא נאבד אין חילוק בין ר"ש לרבנן. רק מכאן קשה. אך לפמ"ש הח"צ א"ש דהוי הפי' דעכ"פ כיון דעדיין לא נאבד והוי שם הבעלים עיקר דהא ביד הבעלים לסלקו והוי הם עיקר ובשלמא אם כבר נאבד [ס"ל לר"ש דאין אנו מפקיעין שם בעלים דכיון דנאבד הוי הנפקד בעלים. ויותר מהמפקיד] דלי' אפסדי' ממון. ולדידי' הוי רק חפץ ולא שויא. ובשביל דלא [ה"ל החפץ רק] שויא דמים אין התורה מחייבתו כלום. ומשא"כ בכאן הא בידו החפץ לסלקו וה"ל הוא עיקר והוי כמו קיבל אחריות. ובשלמא אם אבד אזי לבעלים אין הפסד כלום ואין צריך לשלם רק למי שנפסד ולא לבעלים דלא נפסד לר"ש ומשא"כ אם הוי ביד הבעלים ולא עדיף קיבל אחריות כמו הבעלים (ק):
וא"כ עכ"פ לס' הח"צ וא"כ בכאן (ר) דבאמת אם נאבד צריך הבעלים לשלם וח"כ ה"ל לבעלים ג"כ קבלת אחריות ולא עדיף המלוה כמו הלוה דהחפץ שלו וגם קבלת אחריות (ש) רק דזה דוקא לר"ש דאמר דקיבל אחריות מיקרי עכ"פ ביתו ומיקרי בתיכם. וא"כ כיון דהוי לבעלים ג"כ קבלת אחריות. וא"כ לא מיקרי תו בתיכם נגד הבעלים דה"ל אחריות דצריכין לשלם ג"כ להמלוה:
ובזה מיושב הרמב"ם דלא כתב הך דין דיחד לו בית דהקשה הלח"מ (ת) וי"ל דס"ל להרמב"ם דהך ברייתא הוי רק לר"ש ולר"ש מיקרי כ"ז דקיבל אחריות אע"ג דלבעלים רשות ליטלו אימת שרוצה מיקרי הדא ביתו וכמ"ש הח"צ והפ"י. וא"כ אם הוי בבית אחרים מיעטה התורה מבתיכם (א) משא"כ לרבנן דה"ל לדידהו אחריות אע"ג דהוי בביתו של הנפקד לא מיקרי בתיכם דכיון דרשות ליטלו בכ"ז שירצה וכמ"ש הפ"י והח"צ והובא לעיל ואפ"ה חייבי' רחמנא תו אין חילוק (ב):
וא"כ [בכאן נמי מיושב] לרבנן דהוי תמיד הבעלים עיקר דרשות ליטלו ואפ"ה כיון דקיבל אחריות מיקרי מצוי [וחייבי' רחמנא] תו אין לחלק אם ה"ל לבעלים ג"כ קבלת אחריות דכיון דה"ל עכ"פ דבר הגורם והוא קיבל אחריות אצל הא"י והא"י השני קיבל ג"כ אחריות כדין דח"י ה"נ בזה וא"כ לעולם עובר המלוה כדלעיל. ומ"ה השמיט הרי"ף והרמב"ם דלעולם עובר אפילו בלא ב"ח קונה משכון. רק בש"ס אזלי אליבא דר"מ ור"מ ס"ל כר"ש וכמו דאיתא בב"ק ומתורץ שפיר הכל:
וא"כ כללא דמילתא להרי"ף דס"ל ב"ח קונה משכון רק שלא בשעת הלוואה. או דהוי הפי' וב"ח קונה משכון וכמ"ש לעיל דקיבל הישראל אחריות וכס' הש"ך משמיטה דאין לו לגבות רק מזו. דהנה הש"ך בסימן ע"ב כתב דדעת הרי"ף דב"ח אין קונה משכון רק שלא בשעת הלוואתו. או כפי תירוץ השני דהוי הפי' דלאחר זמן דא"ל יהא שלך אע"ג דלא קנה מ"ט שקיל לגוביינא ומחויב מכח דהוי כמו קיבל אחריות וכדינא דח"י כנ"ל:
והנה ל"ק דלפי סברת העיטור דדוקא דבהך דמוחזק אמר אביי. ומעיקרא מאי מדמה לב"ח שגבה קרקע דלא הוי מוחזק. י"ל דלשון העיטור הוי רק דאין רשאי למכור אך זה אמת דעכ"פ מיקרי מוחזק ולא ראוי וכנ"ל:
אך לשיטת הרמב"ם דס"ל ב"ח קונה משכון גם בשעת הלואתו (ג) י"ל דבאמת הא הדין היכא דה"ל פסידא יכול לירד לנכסי הלוה בלא רשות ב"ד וכמ"ש הרא"ש והובא בח"מ סימן ס"א (סעיף ו') דהיכא דליכא ב"ד יכול לירד עיי"ש וכאן אם אמרינן דבעינן דוקא ב"ד אזי אין רשאי למוכרו. ונא הב"ד יתן לו רשות לגבותו וב"ח הוי ס"ל דאין קונה משכון בישראל דהלוה לא"י וא"כ בכה"ג ה"ל רשות בלא ב"ד למוכרו וא"ש הרמב"ם ג"כ:
ורק לר"ש יש חילוק (ד) דה"ל ע"י אחריות כמו שהוא בע"ה משא"כ לרבנן הוי תמיד עיקר של בע"ה. ואפ"ה גזר רחמנא דחייב ועובר בב"י תו אין חילוק דיש ללוה עוד כח מכח דחייב נמי באחריות דבל"ה עדיף טפי כחו ואפ"ה גזר התורה דעובר וכדלעיל: