שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן כב
והנה הא דהשמיט הרי"ף והרמב"ם הך דין דישראל דהלוה לא"י כו' וי"ל משום דהנה י"ל עוד. קושית הג"ת על העיטור בשם ר"ח דלעיל. משום דהנה קשה לפי מאי שכתב הח"י אם הישראל מקבל אחריות. ואפילו הדר מקבל הא"י אחריות לישראל. מ"מ כיון דהוא תובע לישראל. והישראל תובע לא"י עובר ואפילו המ"א [לא] פליג אלא משום דה"ל בביתו של א"י והוה לי' הישראל מקבל אחריות בביתו של א"י הא לא"ה הוי מודה להח"י (ס) וא"כ בכאן דכתבו התוס' דמיירי דפודה מאי הוי דפודה דהא באמת אם מזיק שעבודא של חבירו מאי דעשאו לו אפותיקי חייב ואמרינן ואפילו למ"ד דיני דגרמי פטור מ"מ מזיק שעבודו חייב אלמא דמזיק שעבודא עדיף טפי מגרמי. והגע בעצמך אם קבע לו זמן לאחריות לאחר רבע שנה ואפ"ה הוי עובר מכח גורם. ואפילו אם קבע זמן דא"י ישלם לישראל מקודם שקבע זמן להא"י ואפ"ה עובר וא"כ בכאן הא בזה החפץ דיש לו בידו הוי לי' הוא שעבוד עליו וה"ל גורם מאי אמרינן דעכו"ם יצרך לשלם אם נאבד. עכ"פ ה"ל כמו שהוא קיבל אחריות ועכו"ם קיבל לו אחריות דאפ"ה עובר:
אך י"ל דה"פ דבאמת בכאן הא אפ"ה [כשלא נאבד] יצרך רק לגבותו ולתבוע מן המשכון ולגבותו. ומה לי דיגבה ממשכון או מא"י. בשלמא היכא דמעות הוי בעצמו אצלו שפיר יש לחלק דאין צריך כלל לתבוע עכשיו ואזי כשיאבד יצרך רק לתבוע הדר מנכרי. והנה זה א"ש לרבא. ומשא"כ לאביי דכיון דס"ל למפרע הוא גובה וא"כ ממ"נ אם לא יפרע לו הא"י הוי זה החפץ למפרע שלו ואין צריך כלל לגבותו וא"כ הוי שפיר כמו דין דח"י דלעיל דזה אצלו חייב והוא יגבה מן העכו"ם דהוי עובר ועכ"פ הוי באחריות כמו מזיק שעבודו אם לא יפדה. וא"כ לפי תירוץ התוס' בד"ה כשהרהינו דתירצו דלאביי מיירי כשפדאו א"ש רק הך בבא דעכו"ם שהלוה לישראל כשפודה ומ"ה עובר דכיון דלא קנה משכון. וא"כ צ"ל כי מתרץ לתירוץ התוס' כשפדה אצ"ל לאביי דפליגי בב"ח קונה משכון. רק דברישא אע"ג דפודה העכו"ם עובר לר"מ דכיון דס"ל למפרע הוא גובה והוי כמו דין דחק יעקב ועובר. אפילו כשפדה. ומוחלקין ר"מ ורבנן אם למפרע הוא גובה (ע) ומשא"כ בסיפא אע"ג דלמפרע הוא גובה מ"מ כשפדה הוי של ישראל ואחריות לא שייך. ורק מתורץ הסיפא ורישא פליגי בלמפרע הוא גובה. וע"ז מביא שפיר ראי' ומנא תימרא כו' ממ"נ מ"ש רישא ומ"ש סיפא אם ס"ל דלא קנ. למפרע ט"ש סיפא דהגעתיך עובר. ואלא ס"ל דקנה למפרע אזי לא מהני בישראל שהלוה לעכו"ם מאי דפדה וכדין דח"י וכדלעיל וא"ש ומנא תימרא ומתורץ כל הפי':
והנה לס' העיטור בשם ר"ח [י"ל כך דמעיקרא נמי איירי במוחזק המלוה] וא"כ כשהוא מוחזק והגיע הזמן. עכ"פ גם לרבא בהגיע הזמן ולא פרע הוי מזמן ואילך שלו. וא"כ לפ"ז תיקשי לרבא ג"כ וכן לאביי מ"ט דמ"ד דאין עובר נהי דלא ס"ל למפרע הוא גובה עכ"פ מזמן ואילך הוי שלו לגמרי. וא"כ הדרא הקו' עפ"י סברת הח"י. דהא יהא שלו אם לא יפרע ולא יצרך לגבותו ואם יאבד יצרך לגבותו מן הא"י. והוי כמו שהוא קיבל הישראל אחריות על עצמו והא"י הדר קיבל אחריות להישראל שהא"י יתבע מן הישראל והישראל יתבע מן הא"י. אך דאפ"ל דאיירי שהישראל יחד לו בית וכה"ג אע"ג דקיבל אחריות אינו עובר דלא מיקרי מצוי. אך כיון דרכא רוצה נתרץ דפליגי בב"ח קונה משכון. והקשו התוס' הא ר"י לא אמר רק שלא בשעת הלוואתו. ותי' התוס' דעכ"פ מיקרי מצוי אצלו בשעת הלוואתו. וא"כ לא מצי לומר דאיירי ביחד לו בית וא"כ אמאי עובר אפילו קונה משכון דהא לא מיקרי מצוי. אלא ע"כ צ"ל דלא איירי ביחד לו בית וא"כ תקשה דהוי כמו קיבל אחריות אצל הא"י והא"י קיבל אצל הישראל וכדלעיל ואמאי אינו עובר למ"ד דאינו קונה משכון:
וי"ל דאיירי כשביטל וא"כ תו לא עבר הישראל רק אם הוה חמץ של ישראל אסור לאחר הפסח אע"ג דלא עבר. ואם הוי חמץ של א"י לא אסור לאחר הפסח דכיון דלא עבר. ובזה פליגי אם הוי של ישראל או של א"י. אך לפ"ז קשה בסיפא דכיון דהא ביטל והוי הפקר והוי ברשות אחרים ושפיר מהני ביטול מטעם הפקר בשלמא ברישא לא מהני הפקר דכיון דהוי בביתו לא מהני הפקר. וביטול לא מהני בחמץ ידוע ואך לענין אחריות שפיר מהני הפקר דעכ"פ כיון דהפקיר אזי אין נ"מ על אחריות וחמץ של אחרים מיקרי ושפיר אימעוט מלך. ומשא"כ בסיפא דכיון דאין תחת רשותו שפיר מהני מטעם הפקר ואמאי עובר. אך דמ"ה אמר אלא בהרהינו ר"ל דעשאו לו אפותיקו מפורש והדין באפותיקו מפורש אין הלוקח יכול לסלקו. וכתב הרא"ש על הא דאמר אביי ראובן שמכר הן באחריות הן שלא באחריות דמצי לאשתעויי דינא בהדי' והוי נ"מ דראובן מצי לסלק והלוקח לא מצי לסלק. והוי הטעם דמצי לאשתעי דינא או דעלי דידי הדר. או דלא ליהוי תרעומת עלי עיי"ש במס' כתובות פרק מי שהי' נשוי כו'. וא"כ בכאן לעניין הפקר לא מהני שיכול אחר לזכות בו. דהא לא מצי לסלק והוי רק דגוי המלוה אם הוי הפקר. ולא הוי הפקר אדעתא דכ"ע ולא מהני והוי של ישראל. ועובר אין הישראל עובר דהא הוי אנוס. רק דאפ"ה אסור דכיון דהוי של ישראל והך חמץ ראוי לבער וכמ"ש הכ"מ ולח"מ פ"א מהל' חמץ ואו דביטל עכ"פ הוי של ישראל ושל ישראל אפילו בביטל אסור לאחר הפסח. ומשא"כ אם הוי הפקר והוי בביתו של אחרים בודאי לא שייך קנס לאחר הפסח ושפיר משני כשהרהינו היינו באפותיקו מפורש. והוחזק באמת ידע מקודם ומתורץ העיטור בשם ר"ח: