שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן יט
סוגיא דא"י שהלוה
פסחים דף ל' ע"ב מתניתין א"י שהלוה כו'. הרמב"ם פרק ד' מהלכות חמץ ומצה דין ה' פסק ישראל שהרהין חמצו אצל א"י. אם א"ל אם לא הבאתיך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו. ה"ז ברשות א"י ואותו החמץ מותר לאחר הפסח, והוא שיהא אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח כו' והשיג עליו הראב"ד והנה הרא"ש הקשה עליו וז"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה מש"ה מותר בהנאה וכו'. (הרי) דאמרינן כיון דלמפרע הוא גובה. חזינן כאלו כבר קודם הפסח הוי שלו ומכ"ש לרבא דא"ל בהדיא מעכשיו ע"ש. והנה הפר"ת תירץ דרק לאביי [הוא] דאמרינן הכי. דכיון דס"ל איגלאי מילתא למפרע משא"כ לרבא לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דכיון דבידו לסלק ומש"ה בעינן מטא זמני' קודם הפסח דוקא. ואך עדיין קשה דהא איתא להדיא תשובת הראב"ד ומביאו בש"ע חו"מ סי' רי"א סעיף ז' בהגה והטור בסימן נ"ד דאם ראובן לוה מעות משמעון ועשה לו שטר על שדהו וא"ל מעכשיו לאחר למ"ד אם לא ישלם ולבסוף לא סילק ומכר שמעון השדה קודם שהגיע הזמן אע"ג דראובן אוכל פירות. מ"מ הוי למפרע מכר וא"כ גם לרבא הוי כן דאמרינן איגלאי מילתא למפרע. ועיקר הראיה דאביי (ש) הוי רק בשביל דס"ל דזבין המלוה זבין וא"כ גם במעכשיו לרבא דמהני מכירת המלוה אמרינן ג"כ איגלאי מילתא למפרע:
וי"ל משום דהנה התוספות (ת) בד"ה אלא הבמ"ע שהרהינו אצלו. כתבו וז"ל תימא לריב"א לאביי האיך יחרץ הך דע"כ בדר"י קמיפלגי וסיפא דקתני עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אמאי דפרוייקט הושלם נשמר לפני 1 דק'"ה עובר אע"ג דלא קני דכיון דלמפרע היא גובה ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע הוא גובה ע"ש:
וי"ל משום דלכאורה קשה מאי אמר לימא כתנאי. דהנה איתא במס' ב"ק דף פ"ח ע"ב מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב. ר"י אומר לא קנה לוקח כו' אמר לך כי קתני מתניתין וכו' כי מת האב אית לי' ללוקח ה"מ דלא מת הבן בחיי האב דאתי לידי הבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתי לידי' דבן כי מת האב נמי נ"ל ללוקח. והנה אם יורש הבן דעת התוס' (א) דיורש כו' ע"ש (ב) והנה בש"ס (ג) דלאחר זמן איסורו לא מצי להפקיר דאינו ברשותו. ולפי"ז דילמא מיירי בביטלו באמת והפ"י כתב דע"כ איירי בביטלו יעש"ה. וא"כ זה הוי ודאי דעכ"פ ללוה הו"ל קנין פירות עד זמן הפרעון ואפילו למוכרם מצי. והנה ר"מ הא איתא בגיטין דף מ"ח ובב"ב נ' ע"א ובב"ק צ' דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ קודם זמן פרעון ה"ל ללוה קנין פירות. ורק אימת מתחיל הקנין של המלוה הוא לאחר שהגיע הזמן ומקודם הו"ל אסור בהנאה אם ס"ל כר"י דגם חמץ של עכו"ם אסור לאחר הפסח. ואפילו אם ס"ל כר"ש מ"מ (ד) הא הרמב"ם פסק דגם בביטלו הוי עכ"פ אסור לאחר הפסח. וא"כ מעולם לא הגיע לידו והוי כמו שם מת הבן דלא אתי לידי' כלל. ולא מהני הפקר שלו ומ"ה עובר בפסח [לר"מ] ורבנן ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וחל הפקר (ה) ואינו עובר לאחר שביטלו וכ"ע באמת ס"ל כאביי דלמפרע הוא גובה ולענין עובר עכ"פ עובר דשניהן דברים אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואמאי צריך לאוקמי' כתנאי:
אך די"ל (ו) דהנה הסיפא דקתני הא א"י שהלוה לישראל לכ"ע עובר ואמאי לא מהני ביטול אם איירי בביטלו. אך עדיין י"ל דהנה הרמב"ם מביא דעת הגאון (ז) דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וכתב הפ"י דהטעם דאמת הפקר לא מיעוט משלך. דשלך לא מיעוט רק של כותי ולא הפקר [והא דמהני ביטול הוא] רק מתשביתו. ותשביתו לא הוי רק על חמץ שאינו ידוע הא על חמץ ידוע לא מהני (ח) והן זה אמת עכ"פ אם חמץ הפקר הוי בביתו של עכו"ם בודאי אין עובר. דאטו צריך ישראל לעבור על כל חמצו של הפקר שמונח בר"ה או בבית אחר רק בביתו. וכן בל"ה איך דאין יכול לבער מהני אפילו לחמץ ידוע וכמ"ש הפ"י וכן הכ"מ (ט) דהתורה הטיל ביד חכמים לפי מה שהם מבינים במקום דיכול לקיימו (י). וא"כ מ"ה בסיפא דהוי החמץ בבית ישראל דהא השתא ס"ד בלא הרהינו איירי הכל. וא"כ הוי בבית ישראל ובל"ה לא מועיל ביטול (כ) בלא למפרע הוא גובה רק דנאמר דלא יעבור מכח דלמפרע הוא גובה [והוי חמץ של א"י] זה קושית הש"ס אחר כך דמקשה באמת ותסברא כו' (ל). ומשא"כ ברישא דהוי ברשות א"י. ושפיר הוי מועיל ביטול רק דלר"מ לא מהני ביטול מכח קנין פירות כקנין הגוף דמי. ולרבנן מועיל ביטול כיון דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וא"כ כיון דהוי ברשות עכו"ם שפיר מועיל ביטול ומאי פריך כתנאי. דאביי מצי לאוקמי כד"ה במאי דס"ל למפרע הוא גובה:
וי"ל משום דהנה באמת כמ"ש הרמב"ם (מ) דאע"ג דלא פדה לבסוף מ"מ עובר הואיל דבידו לפדותו עיי"ש רק דקשה לפי"ז במתניתין באמת אמאי קתני דא"י שהלוה לישראל דאין עובר ורק [דצ"ל] דבאמת במתניתין קתני רק דשרי לאחר הפסח והנה מתניתין [י"ל דמ"ה אינו עובר משום דהא] איירי בביטלו (נ). והנה בזה יש שני דיעות בירושלמי דחמץ של א"י והישראל קיבל עליו אחריות אם אסור לאחר הפסח או שרי לאחר הפסח. והנה מהרמב"ם משמע דפסק דאסור לאחר הפסח דהכי כתב בפ' רביעי וז"ל ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאוכלו אחר הפסח שברשות א"י הוא עיי"ש ומשמע דאם קיבל עליו אחריות אסור לאחר הפסח. אך אפ"ל רק באכילה קנסו בירושלמי ולא בהנאה יע"ש בס' פ"י וספר ח"י וא"כ בכה"ג דביטל וא"כ לא עבר בב"י וגם לא הוי חמץ של ישראל לכ"ע אין אסור לאחר הפסח. דהא מאן דשרי סבר דרק דחמץ של ישראל קנסו ולא על מה דעבר בב"י ולא על מה דעל הישראל לבערו. אך מ"ד דאסור מ"מ הואיל וכאן דלא עבר מן התורה [הואיל דביטלו] וגם לא הוי רק חמץ של א"י לכ"ע מותר. דע"י הואיל רק עובר הא באמת כיון דלא פדה לא הוי שלו [ואף] דבכ"מ היכא דהוי רק קיבל אחריות לא מצי להפקיר ולבטל עיין בספר פ"י וס' ש"א. מ"מ בכאן שפיר מצי להפקיר ואין עובר. דממ"נ אם יפדה יהא הפקר חל [ושפיר מועיל הביטול] ומש"ה ס"ל למתניתין דחמץ של ישראל דהלוה עליו א"י שרי לאחר הפסח. כן צ"ל לפי ה"א וא"כ ממילא מוכח דס"ל דכל כמה דלא ידע לאביי מהרהינו וגם במתניתין לא איירי בהרהינו. ע"כ צ"ל דהוי הטעם מכח דאיירי בביטול אלמא על חמץ ידוע מהני ג"כ ביטול או הפקר ואינו עובר אע"ג דהוי בביתו של הישראל וא"כ שפיר לא מצי לאוקמי הפלוגתא דתנא בביטול כנ"ל משום דקשה הסיפא אם הטעם מכח ביטול כנ"ל וקאי רק הפלוגתא לענין לעבור בב"י בתוך הפסח. ושפיר אמר דוקא כתנאי ופריך ותסברא ר"ל דאמרת סתם דקתני לא איירי בהרהינו כו' וכי מסיק אלא בהרהיני אע"ג דקתני סתם איירי בהרהינו וא"כ תו אין צ"ל כתנאי והוי ככ"ע אביי דס"ל למפרע הוא גובה והפלוגתא בביטלו ובקנין פירות כקנין הגוף דמי וכדלעיל ובאמת בחמץ ידוע לא מהני ביטול ומש"ה עובר בסיפא אע"ג דביטלו ולא מהני למפרע הוא גובה דהא הואיל ואי בעי פדה ועובר וחמץ ידוע הוי ג"כ וברשותו ובביתו לא מהני הפקר וכדלעיל. ורק במתני' אע"ג דקתני סתמא איירי בהרהינו וא"כ הוו חמץ ת"י כותי ושפיר דכיון דביטלו. והוי חמץ של כותי אם לא פדה באמת לאחר הפסח. ולא עבר הישראל דכיון דביטלו וחמץ הוי ג"כ של א"י שרי לאחר הפסח. ומתורץ שני קושיות התוס' דלעיל וגם הרמב"ם מתורץ דלהרמב"ם לא איירי כשביטלו ושפיר אמרינן הואיל ובידו לפדותו ועובר בב"י לאחר הפסח ומתורץ הכל:
ובזה י"ל המנא תימרא שהביא הש"ס דהקשה הפ"י מאי אולמי מברייתא הראשונה. ובאמת לפירש"י הוי הפי' לאחר הפסח לענין אכילה ולא לענין ב"י וב"י והנה לכאורה ל"ק ותסברא דילמא הטעם הוי משום הואיל ובידו לפדותו ומשא"כ מתניתין ס"ל כמאן דל"ל הואיל. אך י"ל דהקו' אמאי באמת קתני לאחר הפסח ולא נקט עיקר הדין דעובר ב"י וב"י וכן הקשה בט"ז בא"ח על הטור בסימן תמ"א ס"ק ג'. אך י"ל או דהוי רבותא טפי משום [דס"ל כהך דיעה בירושלמי] דאפילו אם עובר על של עכו"ם [דקיבל אחריות] ואפ"ה שרי [לאחר הפסח] ונקיט כאן לאחר הפסח לרבותא דאפילו לאחר הפסח אסורה. או דבאמת איירי דביטלו ולא עבר (ס). והנה אם הך תירוץ אמת דלפעמים דעובר בשל א"י [בקיבל אחריות] ואפ"ה שרי [וכאן לאחר הפסח אסור] ואם כן [מקשה שפיר] (ע) דמה הוי דאמרינן הואיל. דאפ"ה עכ"פ יהא שרי לאחר הפסח דהוי של א"י רק דישראל עובר (פ). ואלא [דתאמר] התירוץ השני [דאיירי בביטלו] קשה הא לר"מ דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ואי אפשר למבטיל וכדלעיל ומש"ה מקשה שפיר ותסברא:
והנה הרמב"ן במלחמות כתב דבאמת לפי המסקנא אמרינן דלא אמר אביי במטלטלין. והמאור כתב דאפילו בע"ח קונה משכון הוא רק כשלא פדה ע"ש. והנה באמת יש שני טעמים על הביטול אחד דמטעם הפקר (צ) ואחד דאין הטעם (משום הפקר) רק [דתשביתו] הוי ביטול בלב (ק). והנה אם אמרינן דהוי מטעם הפקר וא"כ בעינן כל דיני הפקר והפקר בכל דינים שוין למכר וא"כ אם קנין פירות כקנין הגוף וכמו דלא מהני מכר ה"נ לא מהני הפקר. אך [אי אמרינן] דביטול לא הוי מטעם הפקר ואין צריך דיני מכר (ר). רק באמת היכא דהוי אינו ברשותו לא מהני ביטול וכמו דאמרינן דלאחר זמן איסורו אי אפשר לבטל דהוי אינו ברשותו לבטל והתורה עשאו לענין שיהא עובר כאלו הוא ברשותו. אך דמש"ה לא מצי לבטל דהא לאחר זמן איסורו אי אפשר לבטל דלא הוי ברשותו וכאן [אפילו] קודם זמן איסורא נמי לא הוי ברשותו דהא אי אפשר למוכרו דאם ימכור לא חל המכירה מכח קנין פירות כקנין הגוף. ואם לא ימכרו נהוי כשיגיע הזמן אסור והוי אינו ברשותו (ש) אך דבאמת מצי למוכרו להך עכו"ם הלוה וכמו דאשה מצי למוכרו לאיש (ת). אך דהנה הבע"ת מביא בשם הרמב"ן דמשמע דכי דמגיע הזמן הוי ג"כ לרבא של המלוה דאמר רבא אכתי לא מטאי זמני' ומשמע דהגיע זמן הוי מיד של המלוה. ובאמת הא בעי ב"ד ובלי ב"ד אי אפשר למוכרו ותירוץ הרמב"ן דזה הוי הפי' דעדיין לא מטאי זמני' ר"ל דהוי הכל לכשיגבה הב"ד הוי בעת ההוא זמני'. וא"כ אם הוי כמ"ש הרמב"ן וא"כ אם ימכרו ללוה הא"י ומעולם לא יבא לידי גוביינא לא הוי של המלוה כלום. וא"כ הוי הכל אינו ברשותו ואי אפשר לבטל. ואם כן ה"פ ומנא תימרא דוסתברא קשה דילמא הפי' דמ"ה עובר מכח הואיל ואי בעי פודה. אך א"כ תקשי אמאי לא נקט לענין עובר בב"י וב"י בפסח. וא"ל דהוי איירי דביטול קשה לר"מ דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והוי אינו שלו ולא יכול למבטלי' דכיון דלא מצי למוכרו לא הוי ברשותו וא"כ צ"ל הך תירוץ דהיכא דחייב באחריות אפ"ה שרי לאחר הפסח וא"כ לא מצי א"ל דהטעם מכח הואיל ואי בעי פודה דאמאי אסור לאחר הפסח. וא"ל דאכתי הוי הך התירוץ דאיירי בביטלו וא"ל איך מצי לבטל דלא הוי מצי למוכרו. דימכרו להך א"י דלוה. ע"ז מביא הך ברייתא וא"כ אם אמרינן דא"ל הגעתיך הפי' דלא פדה. קשה ל"ל הגעתיך דיאמר מכי מטאי לאחר פיסחא ומטאי זמן פרעון ולא פרעיה איגלאי מילתא דפרע צ"ל למפרע אלא ע"כ כסברת הרמב"ן דבעינן ב"ד או דלוה עצמו מרוצה, ומ"ה נקט דא"ל הגעתיך וא"כ אי אפשר למוכרו ללוה עצמו. וא"כ לא מצי איירי בביטול. אלא דס"ל דשרי לאחר הפסח אע"ג דעובר וא"כ שפיר הוי מסתברא של הותסברא דבמטלטלין לא אמרינן עכ"פ למפרע ומתורץ שפיר המינא תימרא: