שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן טז
והנה מ"ש לעיל (ז) גבי אשה בשריפת קדשים. והנה בתמורה הקשה הש"ס והרי אונס דהוי ניתק לעשה ואמרינן דכהן לוקה ופי' התוס' דאמרינן דכיון דמקצתו ניתק. ומתרץ כהנים שאני דרבוי קדושתו במצוות יתירות. והנה בודאי למ"ד קיימו ולא קיימו לא מקשה דעכ"פ לא עדיף מישראל דבעינן דוקא דיקיים העשה והוא לא קיים. ואפ"ל דאפילו למ"ד ביטלו ולא ביטלו ועכ"פ הוא ביטל בידים. ואך אפ"ל דכיון דהוא אחר כך לא ביטלו בידים מקשה. אך בתירוץ ר"י (ח) י"ל דכונתו כן דזה החילוק וא"כ גם באשה צריך לקיימו למ"ד קיימו ולא קיימו. ועשה דאינתק למקצתה רק בכהנים לפי שיטת רש"י. וכאן י"ל דגם התוס' מודו וא"ש. והנה אפילו דהרמב"ם כ' דגבי תמורה דכיון דעשה אין שוה בכל לא אינתק דכיון דאינו נוהג תמורה בצבור ובשותפין אך בכאן אם נימא דאנתיק והוי עכ"פ אשה ג"כ מצווה ע"י הל"ת וכמו"ש לעיל. וא"כ איכא בהך ניתק רק לעשה לא הוי והנה לא גרע מה דהוי ממילא דהיינו תמורה או גבי הקדים תרומה לבכורים ואפ"ה אינתיק דכיון דהוי כן ה"נ כיון דנשרף אע"ג דליכא מצוה וגם הרמב"ם מודה מודה בזה וא"ש מ"ש לעיל הרמב"ם. והוא העיקר דגם הרמב"ם מודה היכא דמקיים העשה בידים (וכל זה הוא דלא כתשובת ש"א שמשמע שם שאין חילוק לדעת הרמב"ם גבי לאו הניתק לעשה היכא דעשה אין שוה בכל וקיים בידים העשה) אמרינן דאפילו אין שוה בכל ניתק וכמו"ש התוס' בתמורה דף ד' ע"ב בד"ה וכל לאו הניתק לעשה ומוכח כן דאל"כ תקשי דאמרינן גבי אונס דהוי לאו הניתק לעשה. אע"ג דהוי רק מקצת ניתק וכמו דפריך שם. וכ"כ התוס' בדף ה' דהוי ניתק לעשה. ואע"ג דאפ"ל דהסוגיא והרי אונס קאי ללישנא קמא. אך משמע דאביי גופא מקשה זאת. וא"כ כיון דהוא תירץ מכח דאין שוה בכל קשה לאיפוך דלא הוי כלל ניתק לעשה. והנה אפ"ל דכל ימיו בעמוד והחזר קאי. אין הטעם מכח ניתק לעשה רק דהלאו הוי כל זמן דאינו מחזיר. והסוגיא דלקמן דפריך לרבא אין הטעם כמו"ש התוס' מכח קדמה עשה. רק הטעם דהוי מקצתו ניתק. ופסק הרמב"ם כסוגיא דלקמן. אך העיקר כמו"ש לעיל דהרמב"ם מודה בהך דהוי ע"י מעשה דכיון דניתק מקצתו ניתק כולו וכדלעיל:
והנה לפמ"ש לעיל לתרץ הא דאמרינן טלטול בעלמא, מתורץ הלשון דאמרינן טלטול בעלמא, ולא בקיצור דהוי מדרבנן. ועוד דאמרינן ביבמות טלטול בעלמא מדרבנן הוא וכאן לא מסיים מדרבנן הוא. אך לפמ"ש לעיל א"ש [בכאן]. וביבמות הוי הפי' דבאמת רבה ס"ל מוקצה דאורייתא וכפי' רש"י ז"ל בביצה דרבה לשיטתיה דמוקצה דאו'. והקשה הפ"י הא רבה חזר במס' פסחים (ט) דהדר דלא אסור בטלטול אבל באכילה אסור (י). וזה הוי טעות דמוקצה הוי מה"ת ומוקצה דאפשר דהוי טמאה א"כ אפילו לפי' התוס' אין ראוי' בטלטול ומקשה טלטול דזה הוי אפילו לרבה בתר דהדר רק מדרבנן והוי כדי שיעור תרומה או תרומת מעשר עכ"פ מדרבנן אסור משום מוקצה. והשאר אפשר דאסור מכח אין ברירה. אך אפשר דס"ל יש ברירה רק דטלטול ומש"ה פריך או אפשר דאזלינן בתר רובא דכיון דאין ניכר האיסור ולא נקבע במקומו ומש"ה שרי באכילה. ואין אסור באמת רק בטלטול וטלטול הוי ג"כ לרבה מדרבנן:
והנה י"ל לפמ"ש לעיל הא דלא נקט הרמב"ם הך דינא דעכ"פ בעציץ שאינו נקוב יש להפריש בשבת. וכמו שהקשה בס' פ"ד. וי"ל דבאמת דספיחי שביעית ונבילה מאכילין אותו ספיחין ומשמעות אפי' הנבלה הוי רק מדרבנן ואמאי א"ו משום דנבלה מדרבנן כגון עוף שאין לו שחיטה מה"ת גזרינן אטו בהמה. ומשא"כ ספיחי שביעית ומש"ה עדיף. וע"ז סומך הרמב"ם (ובירק מסופק הרמב"ם אם הוי כרבי דפליג בפלוגתא דרבנן ובן תימא ומש"ה לא פסק כן ועיין בכנה"ג דכ' דהיכא דמסופק הרמב"ם לא פסק):