שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אורח חיים · סימן ו
בדין כתב על גבי כתב לענין שבת וגיטין
גיטין דף ד' אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן. דתניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם. ונתכוין לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו. דברי ר' יהודא. וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב דלמא לא היא ע"כ לא קאמרו רבנן התם דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל הכא לא ע"ש:
והרמב"ם פרק ג' מגירושין הל' ד' פסק דגט שנכתב שלא לשמה. ואח"כ העביר עלי' קולמוס לשמה בטל. והקשה הרשב"א (ד) דעכ"פ הוי ספק דהא רב אחא ס"ל דרק גבי שם פסול מפני דהוי כמנומר הא בגט גם לרבנן כשר. וא"כ עכ"פ הוי ספק.
וי"ל דהנה התוספות שם דף י"ט ע"א ד"ה דיו על גבי דיו הקשו תימא דהכא משמע דדיו על גבי דיו לאו כלום הוא לענין שבת וה"ה לענין גט. ומשמע דליכא מאן דפליג ולקמן אמרינן כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה. באנו למחלוקת ר"י ורבנן. ועוד דרב אתא מסיק לקמן דאפילו רבנן מודו גבי גט דכשר [והתוס' שבת ק"ד ע"ב ד"ה אמר] א"כ מתניתין דפרק הבונה דכתב על גבי כתב פטור. אמר רב חסדא מתניתין דלא כר"י ולרב אחא בר יעקב מתניתין כמאן אוקמי' יע"ש ותירצו דלקמן שהכתב הראשון שלא לשמה והשני עושהו לשמה חשיב כתב לר"י ולר"א אפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט אבל הכא שכתב השני אינו מתקן כלום אפי' ר"י מודה דלא חשיב כתב והא דקאמר ר"ח בהבונה מתניתין דלא כר"י כו'. דמתניתין משמע לי' דבכל ענין פטור אפילו כתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר בשבת קולמוס לשמה:
וי"ל דהנה לכאורה אפי' לפי תירוץ התוס' קשה מאי פריך הש"ס בשבת שם מתניתין דלא כר"י דהוי הפי' של התוס' דנ"מ לענין מעביר הקולמוס. וכתב הראשון הוי שלא לשמה. והשני לשמה דחשיב מתקן בכתב השני. והנה לענין השם של ס"ת לא משכחת כלל קושית הש"ס דלר"י יהא מחייב מחמת מתקן דממנ"פ לענין שוגג דלמא אתיא כמ"ד (ה) חישב לעשות מצוה ועשה מצוה פטור מקרבן. ואלא במזיד ג"כ מצי אתיא כר"י דהנה התוס' כתבו בחולין (ו) דבאותו שחיטה דנעשה בה מומר לא נאסרה. אבל היכי דקיבל התראה גם באותו שחיטה נאסרה. עיין יו"ד סי' ד' סע' ד' ובס' י"א ס' ב' השוחט בשבת כו' אע"פ שאם הי' מזיד הי' מתחייב כו' שחיטתו כשרה. וכמו דמשמע שם בט"ז ס"ק ב' ובש"ך ס"ק ג' שכתבו דאפילו במזיד שחיטתו כשרה. ולפ"ז מה שכתב המחבר אע"פ שאם הי' מזיד. משמע דהשתא אינו חייב מחמת שלא קיבל התראה ומש"ה כשירה הא קיבל עליו התראה לא יע"ש היטב. וכן איתא בפוסקים. והנה המהרי"ק כתב להדיא דאיכא דעת אחד דס"ל דהא דבשבת בצינעה לא הוי מומר. הוי דווקא בפעם אחד אבל לא בכמה פעמים. וא"כ היכי דהתרו בו וקיבל עליו התראה הוי כמו כמה פעמים. ועוד דהא כתב בספר תבואות שור ס' ב' דהיכי דיתפרסם אח"כ אפי' הוי בשעת מעשה בצנעה. מ"מ לכשיתוודע אח"כ והוא יודע שיתוודע אח"כ חשיב פרהסיא וא"כ ה"נ אם התרו בו והוא יודע שיתוודע אח"כ לב"ד הוי בפרהסיא. וא"כ אפילו בצנעה שפיר הוי מומר:
וא"כ הא ממנ"פ הס"ת פסולה. דאם אמרינן דבהעברת קולמוס נתקדש השם הוי מתקן והוי מומר. ופסול הס"ת כדין ס"ת שכתבו מומר. דהא מומר לשבת הוי לכל התורה. ואם נעשה מומר פסול כדאיתא בגיטין דף מ"ה ע"ב. וא"כ ממנ"פ פסול הס"ת. וא"כ מס"ת לא קשה לר"י. ורק דנשאר לתירוץ התוס' הנ"מ לענין גט אך אפי' לעניין גט במאי איכא הנ"מ בהעברת קולמוס לשמה אם העדים חתמו מעיקרא שלא לשמה והדר בשבת העבירו חתימתן בקולמוס לשמה קשה הא התוס' כתבו בעירובין דף י"ג ע"א ד"ה אבל דסתמא הוי רק פסול מדרבנן. ואין פסול מדאורייתא רק אם כתבו לשם אחרת לרב אחא בר יאשי' יעש"ה וא"כ ממ"נ במאי איירי בסתמא אין לחייב מדאורייתא דלא הוי תיקון ואי איירי דחתמו [מקודם] לשם יוסף בן שמעון אתר. וא"כ לחד דיעה למ"ד עידי חתימה כרתי. בלא"ה פסול משום דאינו מוכח מתוכו דכיון דיש עוד יוסף בן שמעון וכדאיתא בגיטין דף כ"ד ע"ב אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים וכו' א"ל אביי כו' אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה ור"א ה"נ בעידי מסירה. ובאמת איכא פלוגתא אם מוציאין שט"ח על אחרים בב"ב דף קע"ב ע"א ואלא בכתובה. וא"כ שפיר משכחת לי' דכתב מעיקרא משום יוסף אחר קודם שכתב ב"ש. וב"ש ליכא אחר. ובשבת העביר קולמוס על יוסף. עדיין קשה מאי מקשה הש"ס דלמא ס"ל כמ"ד עידי חתימה עיקר. וא"כ וכתב הוי חתימה וא"צ כתיבה לשמה. אך באמת מש"ה אמר הש"ס ממנ"פ דלא כר' יהודא דהא ר' יהודא ס"ל בגיטין דף ד' ע"א דכתיבה וחתימה בעי לשמה:
והנה המהרש"א ד"ה דיו הקשה דא"כ אמאי בעדים שאינן יודעים לחתום אמרינן קרעינן להו נייר חלק. ולרב אחא יהא מהני כתב על גבי כתב אפי' לרבנן דהא מעיקרא לא הוי מהני דעדים עצמן לא חתמו רק אחרים חתמו שמם. והם העדים חותמים כתב על גבי כתב והוי מתקן בכתב אחרון:
וי"ל דהנה הפ"י הקשה דהא בגיטין לא הוי עדות שאתה יכול להזימה. וא"כ אמאי מהני עידי חתימה. כי יש כת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. ותירץ משום דעדים במקום שליחות הבעל הוי כמו כתב בכתב ידו דאין צריך עדים וזו ג"כ איתא בבעל המאור. וא"ל דלמא הוי שקר שלא צווה להם הבעל לחתום. וע"ז שפיר יש כח ביד חכמים כמו שעשו חכמים בעגונא במיתת הבעל. דכיון דיש סברא דאמרו העדים אמת. או מכח מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי. ואם מכח דדייקא ומינסבא. א"כ גם בכאן אמרו רבנן אומדנא דהוה אמת:
אך באמת הא כ' התוס' בגיטין דף כ"ד בד"ה בעדי מסירה כו'. דבעינן למ"ד עדי חתימה כרתי מוכח מתוך השטר דוקא. וא"כ בגיטין אע"ג דמן התורה לא חל העדות דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה. אעפ"כ הוה מוכח מתוכו. נהי דאפשר שהם משקרים מ"מ בהך שטר מעידין ורואין אנחנו דחתמו ע"ז האיש שגירש את אשתו. אך בחיתום כתב על גבי כתב אם הם משקרים דלא צוה להם הבעל א"כ לא עשו שום פעולה. דהוה שקר והוה כאילו לא חתמו כלל. משום דמעיקרא הוה כתב והם לא ידעו. א"כ לא הוה מוכח מתוכו דהוה כאילו לא חתמו כלל. דכיון דאליבא דאמת לא עשו שום דבר פעולה בחתימה שלהם במה שהעבירו בקולמוס. אם הוה שקר וא"כ הוה כאילו לא חתמו כלל העדים הללו כיון דמעיקרא הוה ג"כ כתב. וא"כ לא מוכח מתוכו מתוך הגט שהם חתמו. וא"כ כיון דמן התורה לא מוכח כלום ולא הוה גיטא האיך מצו חכמים להכשיר גט מה דמה"ת לא מהני. וא"כ מיושב קושית המהרש"א הנ"ל. ומזה מוכח דלפסק הלכה דפסקינן כר' אליעזר דעדי חתימה כרתי א"כ תקשי קושית המהרש"א הנ"ל. א"ו דלא כר' אחא בר יעקב ואתיא כרבנן ומיושב קושית הרשב"א הנ"ל על הרמב"ם. ומזה גופא ס"ל להרמב"ם דא"צ מוכח מתוכו דס"ל עדי מסירה כרתי. ומה דמהני עדי חתימה הוה ג"כ בשביל זה דעדי חתימה הוו עידי מסירה כסברת הר"ן בגיטין ע"ש. והנה בשבת אפשר לומר דלמא נ"מ לענין עידי חתימה דמעיקרא חתמו אחרים והם העבירו בקולמוס משום דבאמת איתא בשו"ת נודע ביהודא סי' ע"ו. דהקשה חותני הרב הגאון מהאמבורג זצ"ל אמאי מהני גט שנכתב בשבת. הא הסופר הוא שליח הבעל ואין שליח לדבר עבירה. ותירץ הנו"ב ע"פ שיטת המל"מ דהוא לא צוה בשבת רק סתם. וקשה דבאמת אם תזנה היום או לענין פירות (ז) אלמא דהוה התחלת הגט מיום השבת. וזה לא אפשר בלתי איסורא והוה שליחות לדבר עבירה. מקודם שבת כבר עברה:
אך י"ל דמשכחת דהוה גט מאוחר דכ' בו זמן מאוחר אחר שבת. וא"כ אין מתחיל הגט רק לאחר שבת. ושפיר הוי מצי לעשות השליחות דגט בהיתירא. לפמ"ש הראב"ד ז"ל דבמאוחר מתחיל הגט מזמן כתיבה (ח) וא"כ תקשי כמ"ש לעיל דהא לא הוה הגט מה"ת כיון דהוה עדות שא"א יכול להזימה ולא הוה מוכח מתוכו. וצ"ל דשפיר משכחת דכתב בו בזמנו כתבנו ולא אחרינהו. ואזי הוה הגט מה"ת כשר דהיה עדות שאתה יכול להזימה. וא"כ בשבת לא הוה גיטא מכח אין שליח לדבר עבירה. וא"ל דהוה מצי לעשות בהיתירא דהא מהיום בשבת דמתחיל הגירושין אם זינתה או דלענין מזוני ופירי לא אפשר לעשות השליחות שלא באיסורא כיון דכתב בו בזמנו כתבנוהו. ומש"ה ליכא נ"מ רק ולר' יהודא דס"ל דבעי כתיבה וחתימה לשמה ומשא"כ לרבנן. ול"ק קושית התוס' הנ"ל מר' אחא ומתורץ שפיר:
אך אם נימא דטעמא דר"י משום דגזר כתיבה אטו חתימה. וכמו דאמרינן בש"ס לעיל דף ג' ע"ב. וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי וא"כ שם (ט) הוה הטעם דפטור. דלא הוה מתקן כיון דהוה רק פסול מדרבין מש"ה לא חייב מה"ת.
אך י"ל דהוה נ"מ כמ"ש לעיל בד"ה והנה א"ל בשבת כו'. לענין דמעיקרא חתמו אחרים והם העבירו בקולמס. ואין לומר דא"כ קשה דהוה אשלד"ע. י"ל דכל היכא דלא ידע שפיר אמרינן דיש שליח לד"מ ומש"ה א"ר חסדא בפרק הבונה מתניתין דלא כר' יהודה. ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן כמ"ד דאפילו לא ידע השליח מ"מ אין שלית לד"ע. ותליא בפלוגתא דאמוראי בב"מ (י) גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש דתליא אם אמרינן אי בעי לא עביד וע"ש היטב. ומש"ה איתא בכאן לכ"ע פטור: ונתיישב קושית התוס' הנ"ל:
והנה לפי אותן דיעות דכתבו רק בלא לשמה מהני העברת קולמוס ולא אם הוי חק יריכות והיא שיטת המרדכי דכתב השני אינו מועיל אלא לעשות לשמה ולא לענין שיעשה אותו לכתב. דלענין גוף הכתב הוה כמו מקודם העברת הקולמוס. וא"כ נא הוי קשה קו' המהרש"א הנ"ל אמאי בעדות לא מהני העברת קולמוס כנ"ל. דאזי צריכין העדים לחתום ומש"ה לא מהני העברת קולמוס דהא מ"מ הוי כתב ראשון לפי שיטת המרדכי. וא"כ הוה כמו שחתמו אחרים ולא עדים. ואך באמת א"כ קשה לפי שיטה זו אמאי רוצה הש"ס לומר בשבת דף ק"ד דלר"י דס"ל לגבי גט שכתבו שלא לשמה מהני העברת קולמוס ה"נ לענין שבת. הא מ"מ מה מהני בשבת דליהוי כאלו הוא כתב כיון דאמרינן דגוף הכתב הוי של הראשון ואמאי יהא חייב. ואפשר לומר דאתיא כר"א וכמו דמוקי הש"ס שם דבאחד על האריג חייב או להשלים שאני. אך בזה אפשר ליישב עכ"פ הא דאתיא בכאן ככ"ע. ולא קשה קושית הש"ש מתניתין דלא כר"י. דא"ל דלא ס"ל כר"א. ובאמת עדיין יש לחלק דלא הוה כאלו כתבו כלל ויש לפטור אם הוה חילוק בין לשמה לחק יריכות כשיטת המרדכי והוה פטור בשבת. א"ו מוכח מש"ס כדיעה דס"ל דמהני גם בחק יריכות העברת קולמוס:
והנה מ"ש בתירוץ הראשון (כ) הוה לפמ"ש הפ"י דטעמא דר"י דבעי כתיבה וחתימה לשמה הוה מכת מודה ר"א במזוייף מתוכו. וא"כ ס"ל דעיקר [דגם] הכתובה בעי לשמה. ושפיר מקשה הש"ס מתניתין דלא כר"י. ואך אם נימא דלא כסברת הפ"י רק הטעם משום גזיר' דגזרינן כתיבה אטו חתימה. ול"ק ג"כ לר"י (ל) ומש"ה פסק הרמב"ם דלא כר' אחא משום דהא דבגט אין עדים רשאים לחתום בכתב ע"ג כתב ע"כ צ"ל הטעם מכח דס"ל עדי חתימה כרתי. ואך לדעת הרמב"ם פסקינן עדי מסירה כרתי. ועדי חתימה הוי ג"כ עדי מסירה שוב א"צ להיות מוכח מתוכו וא"כ תקשי קושית המהרש"א הנ"ל א"ו דלא כר"א:
ואו י"ל (מ) דמשום הכי לא נ"מ לר"א ב"י בגיטין משום דבכתיבה ס"ל דלא צריך לשמה מן התורה ובחתימה [ג"כ י"ל] דהנה בתשובת הרד"ך כתב דדעת הפוסקים דגבי חק יריכות דהוה חצי אות ממילא ואח"כ גמר האות ע"י כתיבה כשר. וכן גבי לשמה אם הוה חצי אות שלא לשמה וגמר לשמה כשר. וכתב הג"פ (נ) דלפ"ז אף אנו נכשיר מקצת תורף הגט אפילו הוה ממילא רק דנגמר ע"י כתיבה. ותירץ דבעינן בכל אות ואות לחוד בפ"ע נגמר ולא תליא זה בזה ע"ש היטב. והנה איתא בגיטין דף ל"ו ע"א תקנה גדולה התקינו שיהיו מפורשים שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם. ופריך הש"ס ובסימנא לא. והא רב ציור כוורא ור' חנינא צייר חרותא. ומתרץ הש"ס שאני רבנן דבקיאין סימנייהו וכו'. והנה נחזי אנן דרך משל. אם שם העד יוסף בן שמעון בודאי הוה מועיל (ס) עכ"פ כמו סימן. ואין אנו צריכין לכל אות ואות בפ"ע רק לכל החתימה. והוה כמו ציור כוורא או חרותא וא"כ אם הוה שלא לשמה בודאי מהני הגמר דלשמה. דהוה גמר החתימה לשמה כמו נגמר תרותא דמהני. וא"כ ל"צ להעביר הקולמוס על שתי אותיות. ובשבת בעינן שתי אותיות (ע). והנה ר' אשי שם דמתרץ להשלים שאני הי' אפשר דמהני לחייבו מכח להשלים. אך כמו דרבא בר רב הונא שרוייקט הושלםם דף ק"ד ע"ב לא ס"ל הך סברא דר' אשי כן לא ס"ל לר' אחא הך סברת דלהשלים מהני אפילו בכתב אות אחת:
והנה לפמ"ש התירוץ (פ) דבעינן שליחות בהחתימה מה"ת. וא"כ שפיר יש נ"מ אפילו ליכא שני יוסף בן שמעון דאז סתמא כשר כמ"ש התוס' בעירובין. מ"מ משכחת דנ"מ היכא דחתמו העדים שלא בשליחות ואח"כ העבירו הקולמוס בשליחות. [ולפמ"ש] דמ"מ הי' פסול. משום דלא הוה שליחות והוה מתקן. אך באמת בלא"ה ל"ש לשליחות חתימת שתי אותיות דוקא רק אפילו אות אחת מהני. ואך דמשכחת דחתמו מעיקרא אחרים שמם והם העבירו בקולמוס. ואזי בודאי בעינן שתי אותיות ואזי חייב בשבת והדרא קושית התוס' לדוכתא דמתניתין כמאן. ואך מתורץ ע"פ מש"ל מוכח מתוכו כיון דהוה כתב ע"ג כתב לא הוה מוכח מתוכו ע"פ הך סברא דאפילו לא ידע הוה אין שליח לדבר עבירה:
או אפשר לומר כיון דמעיקרא הכתב ראשון הוה שלא בשליחות. וא"כ אם חתמו כתב ע"ג כתב ולא מהני מידי. ולא הוה כאלו נכתב כלל כנ"ל ע"פ סברת הפ"י ומעיקרא מה דנכתב שלא בשליחות אפילו הוה משקרין הן העדים והוה מוכח מתוכו מתוך שלא בשליחות לא מהני מידי והוה כמו שחתמו אחרים ולא מהני כלום מה דמוכח מתוכו. ושפיר מתורץ קושית המהרש"א והתוס' הנ"ל וכמ"ש לעיל:
והנה המהרש"א שם בד"ה ומשום כו' כ'. ק"ק דלישנא דכתב ע"ג כתב פטור נמי משמע אפילו היכא דנ"מ וכמ"ש התוס' לעיל דמשמעות דמתניתין בפ' הבונה אתיין ככ"ע ואמאי משמעות מתניתין דגיטין ככ"ע. ולפמ"ש לעיל מתורץ ג"כ:
והנה לפי הך דיעה דס"ל בכתב ע"ג כתב הוה מוחק (צ) וא"כ קשה מה פריך הש"ס בגיטין דף מ"ד ע"ב גבי ההוא דאמר ס"ת שכתבתי אזכרות שבה לא כתבתי לשמה. ופריך רש"ס וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשי כו' ע"ש. דלמא אחר שקר ומעיקרא כ' לשמה ואם יעביר קולמוס עכשיו חייב משום מוחק. א"ו דלא הוה מוחק. והא ראיה דהא באמת אם רק נגמר האות מקודם. רק דליהוי ע"י מחיקתו נגמר שתי אותיות באמת מהני בשבת ג"כ דיהא חייב משום כותב. וכמו דאמרינן בשבת דף ק"ד כגון שנטלו לתגי' דחי"ת ונעשו שני זיי"ן אע"ג דהוה ממילא רק דזה קפידא לענין חיוב שבת דיהא שתי אותיות. וא"כ א"ש לפי סברא הרד"ך דהיכא דנגמר האות לשמה כשר. והנה מה דבגיטין מפרשי שמייהו הוה רק תקנת רבנן. והנה באמת מה דלא הוה מהני אפילו בלא תקנת חכמים כוורא או חרותא רק גבי רבנן. הוא רק משום דלא בקיאו שמן ולא ידעינן. הא בלא"ה הוה מהני מה"ת. וא"כ באמת מה דחתם הוה כמו חרותא או כוורא. ומהני משום גמר לחוד ולא שייך תירוץ הגט פשוט הנ"ל דכיון דא"צ האותיות רק דהוה סימן דכיון דע"ז לא שייך דאין בקיאין והוה כל החתימה כמו סימן אחד דוק ותשכח. א"כ י"ל אפילו אם נימא דלא כתוס' בעירובין הנ"ל. אך בסתמא נמי פסול מתורץ קו' התוס' לר' אחא הנ"ל. דכרבנן נמי לא מתוקם מתניתין דכתב ע"ג כתב פטור ואמאי קאמר הש"ס מתניתין דלא כר"י כנ"ל. ומתורץ. וע"כ צ"ל דעיקר הקושיא לר"י דס"ל דכתיבה בעינן לשמה. או דמכח עדו חתימה אם אינם יכולין לחתום כקושית המהרש"א הנ"ל. ולא ס"ל דאין שלד"ע דכיון דלא ידע. וכמ"ש לעיל ע"ש היטב:
ועיין בס' פר"ח ה' גיטין דכ' דאם כתב בהתחלת האותיות פסול. אע"ג שגמרן כשר שפסול הגט. וכ"כ הב"ש סי' קכ"ה ס"ק ה' שכתב וז"ל. ועיין בסימן ק"כ שם כתבתי וכו' ואם כתב הפסול וגומר הכשר יש להכשיר ויש לדחות ובס' פר"ח כתב להדיא שפסול. וע"ש היטב וזה דלא כתשובת הרד"ך הנ"ל:
והנה המהרי"ק כתב להדיא. דאיכא דיעה אחת דס"ל דהא דבשבת בצנעא לא הוה מומר. הוא דוקא בפעם אחד אבל לא בכמה פעמים. וא"כ היכא שהתרו בו הוה כמו כמה פעמים וכמ"ש לעיל וע"ש היטב. ואו דהא כתב בספר תבואת שור דהיכא דנתוודע אחר כך אפילו הוה בשעת מעשה בצנעא. מ"מ כיון לכשיודע אח"כ תהא פרהסיא. והוא יודע שיתודע אח"כ מיקרי מיד פרהסיא. וא"כ ה"נ אם התרו בו שהוא ח"מ והוא יודע שיתודע אח"כ לב"ד דהוה פרהסיא. וא"כ שפיר הוה מומר אפילו בצנעא וא"כ א"ש מ"ש לעיל:
והנה מ"ש לעיל דבשוגג אינו חייב בס"ת בכתב ע"ג כתב בשבת מכח טעה בדבר מצוה. והנה המהרש"א הקשה בפסחים דף ע"ב ע"א ד"ה מה לי ראוין כו' וז"ל אע"ג דבעוקר נמי איירי ע"כ דטועה וסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח דאל"כ לא מיקרי שוגג אלא מזיד. מ"מ לא חשיב טעה בדבר מצוה משום דלא חשיב טעה בדבר מצוה אלא בכה"ג שהי' סבור שזה פסח ע"ש היטב. ובאמת יש ליישב קושית המהרש"א דלא חשיב טעה בדבר מצוה דהא הוה יודע דעוקר רק דהוה סבור דליכא עבירה במה דעוקר. אך עכ"פ איכא אם עוקר עבירה במה דעקר. ולזה לא חשיב טעה בדבר מצוה כי ליכא מצוה במה דעקר. כי באמת אפילו לפי דעתי הא יכול לעשות המצוה בלא עקירה. ובשלמא גבי תינוקות או גבי יבמות לקמן הוה סבור דעשה מצוה השתא במה דעשה כן. וא"כ כיוון לדבר מצוה משא"כ בכאן הוא ידע עכ"פ דליכא מצוה דוקא בעקירה רק סבור שהוא רשות. וא"כ לא חישב לדבר מצוה ואינו פטור אלא דוקא היכא דחישב דעושה מצוה לפי דעתו. וא"כ באמת אפשר לומר דלא כמ"ש המהרש"א בתירוצו דכי אמרינן טעה בדבר מצוה דוקא כמו בתינוקות והי' סבור שזהו של שבת וכן גבי אחרים לשם פסח אם סובר שזה פסח. אבל אם יודע שאינו פסח רק דאפ"ה שרי לא הוה טעה בדבר מצוה ע"ש:
והנה כללא דמלתא דמשמע לקמן גבי יבמתו אף ע"ג דלא הוה שני דברים כאחד רק דהי' סבור דאיכא מצוה ושרי לעשותו אפ"ה חשיב טעה בדבר מצוה ופטור. וכן כתבו התוס' להדיא ביבמות דף ל"ד ע"א ד"ה טעה כו' דאפ"ה פטור הרי דלא כסברת המהרש"א. דלפ"ד עשה מצוה וכיוון לעשות מצוה ומש"ה אם ביבמתו אע"ג דלא הוה שני דברים אפ"ה פטור. רק גבי תינוקות דכיון דידע דהוא שבת ובשבת אסור למול שלא בזמנו דזאת ידע. רק דטעה דהוה היום זמנו ומקודם ידע דאסור וא"כ ל"ש טירדא דמצוה אם בכבר מל של ע"ש קודם שבת. משא"כ אם לא ידע דהיא נדה או דסבור דהיום חול או דסבור דמותר מלאכה בשבת ונדה מותרת וקודם שבת הוה מצוה. וסביר שהיום חול וכן יהי' מצוה כמקודם. וא"כ לפ"ד טרוד בדבר מצוה ולא פסק הטירדא מה דהוה מקודם לכן. משא"כ בתינוקות קודם ששכח ידע דאין מצוה בשבת ואח"כ נשכח ממנו וכבר פסק הטירדא דמצוה. ורק לתרץ קושית המהרש"א צ"ל כנ"ל.