אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אורח חיים › סימן ה

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אורח חיים · סימן ה

סימן ד

דין הדלקת נרות שבת

הנה הנימוקי יוסף (ב) הקשה על הא דאמרינן אש משום חציו כאלו בידיו הבעירו א"כ האיך שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתם הולכת ונגמרת בשבת כו' ולפ"ז הרי הוא כאילו הבעירו הוא בעצמו בשבת:

וי"ל דהנה איתא בשבת דף צ"ב ע"ב שנים שעשאו מלאכה פטורים משום דכתוב בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה ופי' הרשב"א שם דבודאי ממיעוט לא [שמעינן] דנא כתיב ולא שנים. רק [ממשמעות] דבעשותה דבעינן דיעשה כולה יע"ש היטב. והנה התוס' בדף צ"ג ע"א ד"ה אמר מר כו' נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפילו בעל כח הרבה אלא שהוא נושא בעניין זה. שאלמלא אחר לא הי' יכול לנושאה כגון באצבע כו' דמה לנו נכחו כיון דהשתא מיהו אינו יכול לנושאה עיי"ש. והנה בזה יכול וזה יכול פטור לר' יהודה ג"כ. וזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב לר' יהודה. וכתב רש"י דכיון דזה אינו יכול וזה אינו יכול הוי אורחי' עיי"ש. וא"כ אם בעל כח הרבה דכיון דהוי יכול באמת אם הוי רצה וא"כ בודאי לאו אורחי' ופטור. וא"כ לפ"ז דכיון דהתחלת [ההדלקה] הוי בחול נהי דהוי כאילו הדליק בשבת ג"כ עכ"פ אם לא היי התחלת [הדלקה] בחול לא הוי הדליקה בשבת וא"כ לא הוי בעשותה כולה באיסורא בשבת. דהא אי לאו ההתחלה בחול לא הוי נדלקת בשבת והוי כמו עשה מקצתה דליכא בשבת איסורא. וא"ל דהוי כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול דהא באמת הוי יכול להדליק בשבת לחוד. ול"ש דאורחיה כן וא"כ מ"ה רשאי להדליק (ג) דהא השתא מאי איכפת לי' דבכחו הוי מצי לעשות ולהדליק בשבת דכיון דבאמת השתא לא הדליק בשבת רק בחול. ולא הוי כמי שעושה לבדו. ואורחי' ל"ש דהא עכ"פ אם רצה הוי מצי לעשות בשבת וא"כ מ"ה פטור ומתורץ קושית הנמו"י:

והנה הנמו"י תירץ דהפי' דחייב משום חציו כזורק החץ שבשעת שיצא החץ מידו. באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן למעשה דמכאן ולהבא ומ"ה מותר להדליק עם חשיכה דכי אתחיל בע"ש אתחיל. וכמאן דאגמרי' בידים בחול:

ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם (ד) דפסק טמון באש פטור והקשה המ"מ (ה) מש"ס דב"ק דף כ"ג אמר רבא קשיא לי' לאביי למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה כגון שנפנה דליקה לאותה חצר. ונפלה גדר שלא מחמת דליקה כו' דכלו לי' חציו א"ה לעניין גלו נמי כו' אלא מאן דאית לי' משום חציו אית לי נמי משים ממונא כו' עיי"ש (ו) [איך] לא חילק בטמון כמו הסוגיא דשם דלא משבחת לר"י טמון פטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והי' לו לגדור כו' ע"ש ועוד קשה אם הרמב"ם לא ס"ל לאוקימת דאביי (ז) מנ"ל דר"י דס"ל אשו משום חציו ס"ל משום ממונא נמי. ודילמא לא ס"ל משום ממונא [אך] כמו דאמר מעיקרא דממונא אית בי' ממשא שלהבת לית בי' ממשא ואמאי פסק הרמב"ם (ח) היכא דנפל גדר שלא מכח הדליקה (ט):

וי"ל משום דהנה לעיל בב"ק דף י"ז ע"ב איתא בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופי' הוא. או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו. ותיפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור כו' וכתבו התוס' בד"ה זרק כלי מראש הגג. נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקידם ושברו דפשיטא דחייב ול"ש מנא תבירא תבר. דאי אזלינן בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק. וסברא פשוטה הוא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו. והנה לקמן בדף י"ט. ע"א איתא התיזה בר"ה והזיקה ברה"י מהו אם הוי אזלינן בחר עקירה וא"כ הוי בר"ה ופטור. ואם אזלינן בתר תבר מנא הוי ברה"י וחייב. ומעיקרא הוי פשיט דפטור ולבסוף מסיק דחייב. והרא"ש כתב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבא דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא [ברגל] ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק. וזו קצת דלא כפי' התוס' אך י"ל דיש חלוק בין פטור לחיוב:

והנה איתא בדף נ"ו ע"א על הא דכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רב אשי אמר טמון איתמר משום דשויה טמון באש. ונמצא דאם הוי אזלינן בתר מעיקרא. וא"כ הוי כמו לעניין חצר הניזק דהוי חילוק בשעת לקיחה אם אזלינן בתר מעיקרא (י) ה"נ הכא דכיון דבשעת שריפה לא הי' עדיין טמון ויש לחייבו (כ) דהא ע"כ איירי שם שכיסה. לאחר דהוי השריפה ומ"ה חייב בדיני שמים. אך הוי ג"כ גלי קרא דהא כתיב ונאכל גדיש או הקמה דמשם ממעט טמון והיינו בשעת אכילה דהיינו שריפה אע"ג דמעיקרא לא הוי טמון. והנה לפי תירוץ הנמו"י הנ"ל דאשו משום חציו דחשבינן כאילו הדליק בשעת התחלת הדליקה:

וא"כ ה"פ (ל) טמון באש דפטרי' רחמנא ר"ל טמון כזה דאיתא בברייתא (מ) דשוי' טמון לאחר הדליקה האיך משכחת. דהא אם נימא דאשו משום חציו. וא"כ תיקשי קושית הנמו"י דהאיך רשאין להדליק סמוך לחשיכה ועכצ"ל דחשבינן כאילו כבר הדליק בהתחלת הדליקה. וא"כ הוי גלי קרא דבתר מעיקרא אזלינן. וא"כ אמאי פטר רחמנא טמון דבשעת התחלה לא הוי טמון. דהא הוי כמו אם הוי אזלינן בתר מעיקרא והוי תליא אם הלקיחה הוי בחצר הניזק או בר"ה וכן כתב בשילטי הגיבורים. ובאמת הוי סברת התוס' (נ) דבשן יש חלוק בין בתר מעיקרא וגם יש חילוק בין [היכא דזורק] הכלי או דזרק אבן (ס) כך הוי קושית הש"ס [דמקשה אביי] ואינו קשה על כל טמון (ע):

אך באמת לפמ"ש לעיל לתרץ קושית הנמו"י דלכך רשאין להדליק סמוך לחשיכה. משום דלא הוי בעשותה את כולה והוי כזה יכול וזה יכול. וא"כ באמת אמרינן דלא אזלינן בתר מעיקרא. ול"ק מטמון:

אך באמת לר"מ דס"ל (פ) דשנים שעשאו מלאכה חייבים אפילו בזה יכול וזה יכול ולא דרשינן בעשותה כולה ולא מקצתה. ולדידי' קשה על הקרא דפוטר טמון בכה"ג דהוי מעיקרא גלוי ואח"כ נעשה טמון ומ"ה צ"ל [כתירוץ הש"ס] כגון דנפלה גדר שלא מכח דליקה. ומשא"כ הרמב"ם דפסק כר"י דשנים שעשאו מלאכה בזה וזה יכול פטורים ול"ק מטמון [כדלעיל] ומ"ה פסק סתם טמון באש פטור אפילו הוי מעיקרא גלוי ואח"כ לאחר שהדליק הוי טמון:

וא"כ ע"כ לר"מ צ"ל דס"ל משום חציו וגם משום ממונא חייב ולא ס"ל לחלק בין ממונא שיש בו ממש לשלהבת דלא הוי ממשא ובודאי לא מצי לחדש פלוגתא בין תנאים ומ"ה פסק הרמב"ם דחייב גם משום ממונא.

ולפמ"ש לעיל לתרץ על קו' הנ"י א"ש הא דהוי הדין בירושלמי דגבי שריפת קדשים אע"ג שהדליק מבעוד יום. מ"מ כיון שדולקת והולכת בשבת אין רשאי לעשות כן. א"ש משום דבזה לא שייך בעשותה כולה דכיון דרק בשבת הוי כן גזירת הכתוב ולא בשאר איסורין ובשריפת קדשים לא הוי הטעם בירושלמי משום מלאכה וכמ"ש בס' פ"י בשבת דף כ"ג ע"ב וא"כ א"ש דאין רשאי להדליק ואפי' מבעוד יום ויהא דולקת והולכת בשבת:

ולפי"ז דאמרינן דאפילו בע"ש ועיו"ט אין שורפין דהוי כמו דישרוף בשבת ויו"ט וא"כ מתורץ קו' התוס' דהקשו בפסחים בדף נ"ט ע"ב דלכ"ע ל"ל קרא דעולת שבת ביו"ט ת"ל מכת הך קו' דלא ילין תלב תגי עד בוקר הא כל הלילה ילין. אך י"ל דבאמת דאפ"ל דאין הפי' כמ"ש רש"י [לעניין] דאם ירד מעל המערכה להעלותן עכשיו בשבת ויו"ט רק דהפי' דלא ירד ואך דאפילו היכא דהדין אם עלו לא ירד כתב המל"מ דאפשר דבשבת לא יקטיר. ואך דהוי מונח ע"ג מזבח וה"פ דצריך ליטלן דכיון דשריפת קדשים נלמד מעולת חול אין קרב ביו"ט וא"כ אסור גם בע"ש ועי"ט לשרוף בשבת ויו"ט וא"כ מ"ה לא ילין. אך באמת בכה"ג משום הך טעמא גם בלילה אסור (צ) אך ע"ז שפיר משני דהוי י"ד חל בשבת והוי עולת שבת ביו"ט ועולת שבת ביו"ט לא הוי גזירת הכתוב. אך דהיכא דאיכא איסור משום מלאכה כגון להעלותם בלילה לא שמעית דשרי ולכך איצריך קרא לכ"ע דשרי לעשות שריפה לכתחלה ביו"ט משום שבת ומתורץ שפיר קו' התוס'. וא"ל לפי"ז א"כ איכא איסור בל"ה לבער בעיו"ט או בע"ש כסברת הירושלמי (ק) י"ל דהקו' הוא דלר"ל דס"ל אשו משום ממון. או משום דהא סתם מתניתין ר"מ ולר"מ ע"כ הוי כס' הנ"י דבהתחלה הוי כמאן שנדלקה (ר) וא"כ ליכא איסור בע"ש ועי"ט אע"ג שנדלקת בשבת. ובזה י"ל קו' התוס' בשבת ל"ל מושבותיכם דאברים ופדרים או משום אברים של שבת הא אפילו דשבת בי"ה שרי ויו"ט שרי ומכ"ש בשבת, אך י"ל דה"א דרק בי"ה שרי משום דהוי מלאכה דאי אפשר להשהות דנפסול בלינה ואך למ"ד דמעלה ומלינה בראשו של מזבח [מ"מ] ל"ק דהוי הפי' בהא דאמרינן דאפשר [לעשות ביום אחר] דהפי' דממילא [חזיא אבל בכאן צריכין להעלות על המזבח ולא מוכח מיני' שבת בשבת דשם חזיא ממילא]:

והנה י"ל קושית הרב המפורסם מוה' צבי באלחויר דהקשה מאי פריך בשבת דף כ"ג ע"ב דפריך אביי אלא מעתה ביו"ט תשתרי דלא שייך שמא יטה והקשה הרב הנ"ל דילמא הוי הפי' שמא יטה והוי איסור משום הבערת קדשים ביו"ט וי"ל דהנה התוס' כתבו לקמן אמאי לא הותרה שריפת קדשים ביו"ט לצורך. והנה תירצו התוס' במס' ביצה בדף כ"ז ע"ב בד"ה ועל החלה כו' דבטל צורך הדיוט אצל צורך גבו' וא"כ ל"ק דל"ש דיגזור שמא יחתה ויטה ביו"ט. דהא באמת לפי סברת התוס' דמס' פסחים (ש) משמע דהיכא דאין דוחה עשה את ל"ת ועשה ליכא מ"ע כלל. ומכ"ש לשאר טעמים דגזירת הכתוב דעולת שבת בשבת ולא עולת כו' או בוקר יע"ש שאר דרשות (ת) וא"כ ממ"נ אם יצרך ויהנה בהטי' וא"כ ל"ש דהוי בטל צורך הדיוט אצל צורך גבו' דהא ממ"נ ביו"ט ליכא מ"ע כלל רק בחול ובל"ה הא לא עושה רק דמקרב הבערה ובל"ה הוי נשרף קודם כלות השבת. ואלא דלא יהנה וא"כ למ"ד מלאכה דמקלקלין פטורין אפילו בהבערה והנה המהר"ם שיף כתב בשבת דאפי' לא מקלקל מ"מ דכיון דלא מתקן מידי לא מחייב למ"ד מקלקלין פטורין וראי' שלו מאיסורי הנאה דבאמת לא מקלקל. אך דכיון דלא מתקן מידי. וא"כ בכאן דכיון דלפי האמת [ליכא בכאן] מצוה במה שמקרב הבערה דהא בשבת ליכא מצוה לבער וקודם כלות השבת שפיר בודאי בל"ה נבערה וקיים מ"ע ואך עדיין י"ל דהא אפילו הוי מתקן לאחרים מיקרי תיקון וכמו דאיתא בפסחים תיקן להוציא מידי אמ"ה לבני נח. אך באמת לרבה (א) אם הוי תיקון לאחרים הוי שרי לרבה מכח הואיל דאי מקלעי אורחים וא"כ ליכא איסור הבערה ומצוה ליכא. אך באמת דכיון דעכ"פ אסורה לחתות דגזרי רבנן אטו שבת ובשבת איכא איסור מן התורה לחתות. וא"כ כיון דאסור ביו"ט עכ"פ לחתות ואם עבר וחתה הוי אסורה מדרבנן וכמו במצטמק ויפה דהדין דאסורה וכן בהטמנה דאסורה דאלמא גם באיסור דרבנן איכא איסורא אם עבר ושהה וא"כ עכ"פ לאורחים אסורה וא"כ לא שייך הואיל דהוי ידעינן דאורחים לא יהנה וכן איתא גבי הואיל ואי בעי מתשיל דכיון דעכ"פ מדרבנן אי אפשר להשאל לח שייך הואיל ויע"ש (ב) וא"כ זה הפי' בש"ס גזירה יו"ט אטו שבת לגזור ולחתות וא"כ לא שייך הואיל דכיון דעכ"פ אסור לאורחין מדרבנן וגזירה שמא יחתה ביו"ט והוי אסור דיחתה בחנם דכיון דלא שייך לאורחין:

ובזה מיושב קו' התוס' דגזרינן יו"ט אטו שבת ושבת גופא דרבנן הוי עיי"ש ולפמ"ש ל"ק וכן מתורץ דאמר אביי לקמן דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא ושייך לגזור שמא יחתה ביו"ט ומתורץ קו' התוס':

או י"ל הכי קו' הרב הנ"ל דבאמת לפי הך דעה דס"ל דשריפת תרומה ביו"ט הוי רק מדרבנן (ג) דהוי גזירה רק אטו דרבנן ולא גזרינן ולפי הך דעה דס"ל דהוי מן התורה הוי תירוץ הראשוו הנ"ל:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה