אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אורח חיים › סימן ד

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אורח חיים · סימן ד

סימן ג

שיעור הפסק בדבר שצריך תכיפה

הנה הרמב"ם פסק (ה) דמחוסר כפורים שנכנס לעזרה אין חייב כרת. והקשה הראב"ד דהא בש"ס משמע. מדאמרינן עשה שיש בו כרת. הואיל ואישתרי כו'. אלמא דהוי בכרת. וכה"ג מקשה הראב"ד (ו) לענין מחוסר כפורים אם שימש עי"ש. ועוד הקשו התוס' (ז) דאמאי אמרינן (ח) הא הוי ניתק לעשה. והאיך אישתרי ע"ש:

וי"ל משום דהנה הש"ס (ט) רצה לילף מפסח [דדוחה] שבת דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ודחי (י) אך עכ"פ בפסח גופא עשה דוחה ל"ת דשבת שיש בו כרת (כ) אך דהתירוץ [על זה. דהש"ס פריך] דקשה על לישנא דאמר אתי עשה שיש בו כרת ודחי שאין בו כרת. אלמא [עכ"פ] דלא הוי כרת במה דמכניס ידו. וקשה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה. אך י"ל דהנה באמת הא הש"א כתב. דעיקר הוי. דמה דהוי קום ועשה אתי ודחי לשב ואל תעשה. וא"כ מש"ה דחי מה דהוי קום ועשה (ל) ומשא"כ בזה (מ) [דהמצוה היא] דצריך לצאת [מעזרה] הוי ג"כ קום ועשה. ומש"ה לא דחי. אך באמת דבעינן (נ) שהה דוקא. וא"כ בעינן שיעור להשתחות. וא"כ תלה באויר העזרה הוי ספקא בש"ס (ס) וא"כ ביאה במקצת עכ"פ לא הוי ראוי להשתחות: וא"כ ליכא קום ועשה (ע) אך דבאמת י"ל הכי. דאמרינן בש"ס שם מי גמר שהה למלקות כו'. ומשמע מהלשון דלמלקות גמיר שהה. אך לאיסור עשה אין צריך שהה. וא"כ הוי קום ועשה (פ) וע"ז שפיר מתרץ הש"ס שיבוא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. והפי' לעולם דפסח אתי ודחי. כנ"ל וא"ל אמאי נקט לישנא לעשה שאין בו כרת [הוא]. בשביל [העשה דהוי] קום ועשה כנ"ל וזה לא מצי למילף מפסח [דדחי שבת] דהוי קום ועשה נגד שב ואל תעשה. ומשא"כ בזה דהוי שניהם קום ועשה. וע"ז אמר דאתי ודחי העשה [שאין בו כרת] ולאו וכרת בלא"ה ליכא דכיון דאין ראוי להשתחות (צ):

אך דלפי"ז קשה. אימת הוי מכניס ידיו לבהונות. אם מקודם [שהקריב הפסח.] א"כ לא הוי בעידנא. וא"כ כיון [דעיקר דדחי היא משום] דרצה למילף מפסח דכיון דאלו ואנו הוי כרת (ק) וא"כ ל"ד לפסח. דלא הוי בעידנא. ואלא דמעיקרא יהא מקריב הפסח (ר) וכמ"ש התוס' בפסחים נ"ט ע"א. וא"כ הוי שני עשה. דקום ועשה דישלחו כו'. ועשה דהשלמה (ש) רק היכא דאיתא שני ל"ת אין חילוק [דאפ"ה דחי עשה. הוא משום דבלא"ה הוי ל"ת חמור. וא"כ אין חילוק בין חד ל"ת לתרי ל"ת. ומשא"כ בזה דהוי שני עשה. ואין חד עשה דוחה תרי עשה. ועוד י"ל דהא עשה שיש בו כרת דוחה לא תעשה שאין בו כרת אפילו בקום ועשה. אך בהצטרפות הך עשה דהשלמה וגם איכא עוד עשה דקום ועשה [דישלחו כו'] אי אפשר למידחי משום דתו לא מצי למילף מפסח דדחי שבת. ורק דלא הוי קום ועשה משא"כ אם איכא עוד עשה דקום ועשה תו לא מצי למילף. ולא מצי למידחי בהצטרפות שניהם (ת) וע"ז שפיר אמר הואיל ואישתרי לעשה [דשילוח] (א) ומתורץ שפיר (ב):

והנה הא דהקשו התוס' בפסחים דף צ"ג ע"ב ד"ה וקאמרת כו' וכתבו התוס' דבחנם אמר כן וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו'. דאפילו אם הוי ס"ל אין שוחטין וזורקין על ט"ש. מ"מ על טבול יום שוחטין וזורקין. ותיקשי [מטבול יום ע"ש.] ובאמת יש לומר. בשלמא בדרך רחוקה אע"ג דבאכילה ראוי (ג) מ"מ מחוסר מעשה דהליכה. דאם לא ילך עד הלילה לא יהא ראוי גם בלילה לאכול. ומשא"כ בטבול יום. דשימשא ממילא ערבא (ד) ומש"ה מקשה מטמא שרץ דמחוסר טבילה:

אך לפי"ז תקשי עכ"פ ממחוסר כפורים. דלכ"ע שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים (ה) אע"ג דאין ראוי לאכול (ו) אך ממחוסר כפורים ל"ק. משום דראוי שיביא קרבנות מקודם השחיטה. וא"כ יהא ראוי ממילא בשעת שחיטה. אך אם ס"ל כתירוץ התוס' (ז) הא בעינין בעידנא (ח) וא"כ [גם במחוסר כפורים] אין ראוי קודם השחיטה. והוי תקשי [ממחוסר כפורים כנ"ל] ואך ע"כ צ"ל כס' התוס' (ט) דעשה שיש בו כרת אין צריך בעידנא (י):

והנה אמרינן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ שפיר קשה מן דרך רחוקה [על מחוסר כפורים.] ולא שייך תירוץ הש"ס (כ) משום דלא קאמר קרא רק טמא לנפש. דהא באמת אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ עדיין תקשי אמאי לא אמר קרא רק לטמא לנפש. וא"כ לפי"ז לא שייך לומר דאתי ודחי ל"ת גבי היכא דהוי טבול יום ומחוסר כפורים דהא כיון דהוי טבול יום ואין רשאי לכנוס בשעת שחיטה (ל) דהא בשעת אכילה הוי מחוסר כפורים. וא"כ אין רשאי לשחוט על מחוסר כפורים רק דיביא קרבן מקודם:

אך אם אמרינן דבאמת למ"ד שוחטין וזורקין. וא"כ שפיר מוכח מן קרא דכתיב טמא לנפש. ומ"ד אין שוחטין כו' מחוסר כפורים דאמרינן דזורקין לא משכחת רק היכא דמייתי חטאת העוף (מ) וא"כ בשעת שחיטה מצי להביא הכפרה מקודם. ואפילו למ"ד [שם] דגם בבהמה (נ) לא קשה די"ל דס"ל דבשעת שחיטה הוי חצות (ס) וא"כ עדיין לא נשחט תמיד של בין הערביים. ושפיר מצי להביא הכפרה. וראוי בשעת שחיטה:

אך שם גבי מצורע וראה קרי הוי טבול יום ואין ראוי בשעת שחיטה. ומחוסר כפורים ג"כ הוי שפיר קשה (ע) אך דמצי להביא כפרה מקודם וא"כ אי אמרינן (פ) מכת דיחוי (צ) תו אי אפשר אם אמרינן דבעינן בעידנא. וצריך לשחוט הפסח מקודם. וא"כ אי אפשר לומר דהוי [יכול] להביא כפרה מקודם. בכדי דלא יהא מחוסר מעשה דהא אסור להכניס ידיו דהא דחי הפסח כיון דלא הוי בעידנא. וע"כ צ"ל דשחט הפסח מקודם וא"כ שפיר תקשי (ק) א"ו למ"ד דס"ל אין שוחטין וזורקין כו' ס"ל דבאמת לא דחי' כלל בכה"ג (ר) ומש"ה לא שייך תירוץ דרבינא (ש) דלמלקות איתמר (ת) דעדיין קשה דניהו דהוי רק למלקות. מ"מ הא אין ראוי בשעת שחיטה. וצ"ל דראוי להקריב הקרבן מקודם. וא"כ לא הוי בעידנא. ואיך דחי הל"ת שיש בו מלקות עכ"פ על ביאה במקצת (א) והואיל ואישתרי לא ס"ל לרבא ביבמות (ב) ומש"ה פסק הרמב"ם דלא כעולא. וביאה במקצת לא שמי' ביאה (ג) דבאמת מקשה הש"ס (ד) ממתניתין דזב שראה שתי ראיות לרב דס"ל אין שוחטין. אלמא דבעי [הש"ס לומר] דלרב מתניתין. ס"ל דאין שוחטין (ה) ומה שכתבו התוס' ריש פ' מי שהיה טמא דמתניתין דלשם [דלא כרב ע"ש] לשיטת הרמב"ם לא מוכח כן. והנה אע"ג דזה הוי ברייתא מצורע שחל [כו' וראה] קרי (ו) מ"מ רבא אמר [כהך ברייתא] דפסק הלכה (ז) ולרבא לא שייך התירוץ אפילו למלקות. דקשה כדלעיל לא שייך דיחוי (ח) דכיון דאין שוחטין על טמא שרץ:

ולפי מ"ש לעיל. מתורץ קושיות הש"א דהקשו על התוס' דכתבו דהא דאמרינן (ט) דדחי טומאה היא גבי פסח ולא הותרה. הוי רק מדרבנן (י) וא"כ תקשי הא דאמר רבא [שם] אדרבא טומאה דחוי' מה לי חד דיחוי ומה לי תרי דיחוי. דהנה התוס' כתבו [כן] ביומא (כ) דהא דחילוק בין יחיד הוי רק מדרבנן. דהתוס' הקשו דכוון דכתיב במועדו מה"ת לחלק (ל) וא"כ לא שייך (מ) דנימא קולא משום [הדחוי'. כיון דלא הוי רק מדרבנן]:

ואך י"ל. דבאמת קשה למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ לא מוכח מן טמא לנפש (נ) אך צ"ל מכח דיחוי (ס) וא"כ יכול לעשות בטהרה ולטבול ולא דחי [שהיא קרבן] צבור וא"כ למ"ד טומאה הותרה היא בצבור ע"כ צ"ל דפסח הוי רק דיחוי הואיל דהוי יחיד (ע) וא"כ אין צריך כתירוץ התוס' דהוי רק מדרבנן רק לר' נחמן דס"ל שוחטין וזורקין. וכמו דאמרינן דף צ"ב ע"א. וע"כ רק לר"נ הוי רק מדרבנן. ולרבא הוי מן התורה החילוק וכדלעיל (פ):

והנה י"ל קושיות התוס' (צ) דלא נקט טמא שרץ ונקט קרי עי"ש. והוא משום דהנה הראב"ד כתב (ק) הטעם על הא דאמרין דגבי הזאה העמידו דבריהם במקום כרת. ופי' הוא. דהשבות שיכול לבוא לידי איסור כרת. בו העמידו דבריהם דהאי כרת והאי כרת. דגזרה הוי משום כרת ע"ש. וא"כ קשה מן בהונות. דמשמע ביומא דהוי עכ"פ אסור מדרבנן (ר) וא"כ בכאן אמאי לא אמרינן דהעמידו דבריהם בכרת. דהוי [נמי] גזרה שמא יכנוס כולו והוי כרת. וא"כ קשה לכ"ע (ש) אך דהמקשן לא ידע דהוי מדרבנן אסור. אך (ת) צ"ל דלכ"ע מתוך דאישתרי לצרעתו הותר לקריו והנה זה דוקא אם חייב בכרת על שלא טבל [ואינו עושה הפסח.] אך אם לא חייב כרת שלא טבל (א) וא"כ מיד שנטמא הוי הדין דאסור לטבול בכדי דלא יהא דוחה העשה (ב) וכמו שכתבו הפוסקים לענין שחיטה ביו"ט בשאין לו אפר מוכן דאי אפשר לשחוט לכתחילה ואח"כ לכסות. וא"כ כיון דכבר נאסר והוי כמו דראה קרי קודם [היום] דהוי נאסר מכבר ולא אישתרי (ג) אך דאמת חייב בכרת על שלא טבל [ואינו עושה פסח.] שפיר שייך הואיל ואישתרי אישתרי. ומש"ה נקט וראה קרי בו ביום משום דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ גם בלא"ה [בלא טבילה] יש לעשות הפסח (ד) משום דאם הוי טמא שרץ גם קודם הטבילה מותר. משום הואיל דאישתרי אישתרי. אך גבי קרי [אם הוי] מחוסר כפורים [דמצורע] וא"כ קודם טבילה אסור לכנוס למחנה לוי'. ולא אישתרי מקודם וכדכתב הרמב"ם [טעם על הזאה] דכיון דלא טבל לא חייב עדיין ומש"ה לא דחי' איסור דרבנן. וא"כ עדיין קודם טבילה גם להראב"ד אם לא הוי כרת על שלא טבל. הוי אמרינן. דמוטב שלא יטבול. בכדי שלא יצטרך לעבור על איסור דרבנן. וכמ"ש הרמב"ם בכה"ג לטעמא שלו דהעמידו דבריהם במקום כרת. וכה"ג [הכא] אם לא הוי כרת קודם שיטבול הוי הדין דלא אישתרי. וא"כ אפילו יטבול אח"כ אין רשאי. דלא שייך הואיל ואישתרי אישתרי. דדמי' לראה קרי מבערב דכיון דנאסר פעם אחת. אלא משום דאמת דחייב כרת על שלא טבל. וא"כ שפיר שייך הואיל ואישתרי אישתרי. וזה אשמעינן התנא דנקט קרי:

והנה י"ל קושיות התוס' (ה) ד"ה לענין מלקות איתמר דהקשו. הא עדיין קשה דהוי לאו ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש. וי"ל דה"פ. דהנה התוס' כתבו לעיל דף ל"ב ע"א בד"ה מ"ש שחיטה דבטהורין וכו' [וז"ל.] ומיהו לקמן בשמעתין משמע כפי' הקונטרס דסמיכה לא בעינן לפני ה' רק משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה ובשחיטה כתיב ושחט לפני ה'. דפריך למ"ד תיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא. מדתניא וסמך ושחט. מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין. ואי אמרת לאו דאורייתא. בטמאין נמי משכחת לה. דאפשר דסמך מבחוץ. משמע בהדיא דלא ידעינן סמיכה לפני ה' אלא משום דתיכף לסמיכה שחיטה כו' ומיהו י"ל דלקמן אתיא כמ"ד ביאה במקצת לא שמי' ביאה. דאי משום לפני ד' אפשר דמעייל ידי' וכו' ע"ש בתוס'. אך (ו) דילמא ס"ל [להברייתא] דביאה במקצת שמי' ביאה (ז) וי"ל דהנה התוס' הקשו ביבמות (ח) ואם ביאה במקצת שמי' ביאה וא"כ לכנוס כלו ע"ש. אך י"ל דאמת על שהה בפני עצמו עובר (ט) ומש"ה מכניס ידיו דלא אפשר להשתחוות. ולא עבר רק על ביאה. ולא על שיעור שהי' [כיון דלא אפשר] להשתחוות (י):

והנה קשה גבי סמיכה דלא אפשר. אמאי לא סמך [ויכנוס] ע"י גגין ועליות. אך דעכ"פ עובר משום שהה. וכמו שכתב המל"מ (כ) והנה הרמב"ם כתב דעכ"פ מדרבנן אסור ביאה במקצת. וא"כ לפי"ז תקשה [מה פריך הש"ס] ואי אמרת ביאה במקצת לא שמי' ביאה לעייל ידי'. ומה מקשה. הא י"ל דעכ"פ מדרבנן אסור. כמו שגזרו שמא ירבה בפסיעות. ואם הסמיכה לאו דאורייתא. וא"כ מהני בפשיטות גזרה מדרבנן. דכיון דעיקר הסמיכה הוי מדרבנן. והם אמרו כו'. אך י"ל דטעמא דהרמב"ם הוי. דגזרו דלמא יעייל לגמרי. וא"כ שפיר מקשה הש"ס הא יכול לכנוס ע"י גגין דלא עבר. ורק דילמא יעייל בלא גגין ועליות וא"כ במכניס ידו דרך גגין הוי גזירה לגזירה. ואם אמרינן דבגגין ועליות הוי הפירוש דמש"ה אסור. דגזרינן דילמא ישהה ולא משום דילמא יעייל בלא גגין הוי קשה [מה פריך הש"ס] אך דאמת. דהא אין ראוי להשתחוות (ל) וכדלעיל. ופריך שפיר לעייל ידי' והנה אם אמרינן דעיקר הגזרה הוי משום שמא ישהה. וכמ"ש המל"מ דעכ"פ בשהה עובר. אע"ג דנכנס דרך גגין והנה באמת דאמרינן חוץ מזו (מ) וקשה דהא יכול להכניס ידיו דרך גגין אך [דאסור ד"ג משום] דהוי שהה אך דהוי ביאה במקצת. כמו תלה עצמו באויר העזרה. ואמרינן (נ) דתלה באויר העזרה דכיון דלא הוי בר שהה לא חייב ע"ש. וכה"ג במכניס ידיו (ס) וע"כ צ"ל דס"ל דאין צריך לשיעור דראוי' להשתחוות (ע) וא"כ תקשי קושיות התוס' הנ"ל אמאי במצורע שראה כו' דאם ביאה במקצת שמיה ביאה ומ"מ מותר דיכנוס כלו (פ) דאין צריך לשיעור דראוי' להשתחוות:

והנה הך איבעי' דאיבעי' להו בשבועות שם למלקות אי גמירי שהה הוי ג"כ איבעי' לענין כרת. וכמו שכתב הרב הכ"מ דנלמד להרמב"ם מדכתיב דבעינן דוקא שהה לכרת. נילמוד מלקות ג"כ (צ) וא"כ לפי"ז דהוי קשה אם אמרינן דאין צריך שהה גבי מזיד וא"כ הא דפטור הוי רק מקרבן אם נכנס דרך גגין. ואך עכ"פ חייב בשהה. וא"כ לפי"ז ל"ק [אהא] דאמרינן מה סמיכה בטהורין דאמאי לא נכנס דרך גגין [די"ל] מוכח שהה (ק) אך דבאמת י"ל דהוי הפי'. דבאמת ביאה במקצת אע"ג דלא שייך שהה עובר. דהא במזיד אין צריך שהה [כנ"ל] וא"כ הדרא קו' התוס' הנ"ל לדוכתי'. דלעייל להדיא. וע"ז מתרץ רבינא למלקות איתמור [הפירוש] לעולם. מכח ביאה במקצת שמי' ביאה וא"ל [הא יכול לכנוס] דרך גגין. די"ל דס"ל דלא בעינן שהה במזיד. ואין להקשות לפי"ז. לעייל להדיא (ר) דזה הוי רק למלקות (ש) ולעייל להדיא הוי ג"כ כרת. ומש"ה אמר רבינא רק בתר הכי (ת):

והנה באמת מה דפי' רש"י ז"ל (א) דבדד ישב הוי ניתק לעשה. והנה לא מיקרי ניתק לעשה רק היכא דאי אפשר לקיים העשה רק לאחר שעבר הלאו כמו שכתבו התוס' (ב) רק אם נימא דלעשה אין צריך שהה [כנ"ל] רק ללאו. וא"כ שפיר משכחת. אם נכנוס דרך גגין והוי [עבר על] העשה קודם שהה. והוי קודם הלאו (ג) ולא מיקרי ניתק לעשה. וא"כ אמאי לא פשט הש"ס (ד) מהכא. דגם ללאו לא בעי שהה (ה) א"ו דלא ס"ל [להש"ס] כן (ו) ואם נימא דס"ל להרמב"ם דנפשט דבעינן שהה למלקות. והוי ממילא א"ש. דמש"ה לא הוי ניתק לעשה (ז) ור"י דס"ל [דלא הוי ניתק לעשה] לטעמי' דס"ל (ח) דלא אמרינן [דבא הכתוב לנתק. רק] שלח מעיקרא משמע ה"נ לא בא הכתוב לנתק אלא דמעיקרא לא יכנוס (ט):

והנה טעמא דהרמב"ם דגבי מחוסר כפורים אין חייב [כרת י"ל.] משום דכתיב עד מלאת ימי טהר אלמא דלא תליא ביאת מקדש רק בהערב שמש. ולא במחוסר כפרה. אך די"ל (י) דהא ביאה במקדש במקצת מקיש לנגיעה במקצת (כ) וא"כ על ביאה במקצת לא הוי רק על טבול יום ולא במחוסר כפרה. דיליף מתרומה ובתרומה מחוסר כפרה מותר (ל) ומשא"כ למ"ד לא שמי' ביאה (מ) והוה כרמב"ם. כיון [דפוסק לא שמי' ביאה]:

והנה י"ל אם נימא כמ"ש הר"ר חיים כהן (נ) דאיתא במס' כריתות מחוסר כפורים דוב אם כזב דמי אם לא הוא לענין פסח הבא בטומאה. דזה תליא אם טבול יום או מחוסר כפורים הוה כזב א לא. וא"כ (ס) דהפי' דקרא דאפילו אם ירצה להקריב בפסח הבא בטומאה. לא תבוא למקדש עד מלאת ימי טהרה. אך לפמ"ש התוס' בשיטת רש"י ז"ל (ע) ותליא אם אמרינן ט"י דזב כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה ג"כ ואי לא לא ע"ש. וא"כ כיון דפסק ר' יוחנן כמ"ד דלא כזב דמי [ע"ש] וא"כ גם בט"י שרי ליכנס. וא"כ לא מצינו בזה לאוקמי קרא רק כפשוטו דמחוסר כפרה אינו חייב כלל על ביאת מקדש (פ):

ובזה א"ש מה דמביא הש"ס בזבחים דף ל"ב ע"ב. כי מקשה על הא דעולא דביאה במקצת ממצורע שראה קרי ומייתי ראי' [מר"י וב"ו] וקשה אמאי הביא הש"ס הא דר"י דאמר דבר תורה אפילו עשה אין בו (צ) ולפי הא דלעיל א"ש משום דהוה אמרינן (ק) תליא בפלוגתא דתנאי דמ"ד דטבול יום דזב כזב דמי. וא"כ קרא דעד מלאת ימי טהרה שפיר נ"מ לפסח הבא בטומאה כנ"ל. וא"כ אצ"ל דאיירי בביאה במקצת (ר) ומשא"כ למ"ד לאו כזב דמי. וא"כ ליכא למימר דקרא אתי לפסח הבא בטומאה כדלעיל. דא"כ גם ט"י מותר וע"כ הוי הפירוש מכח ביאה במקצת (ש) וע"ז מייתי להא דר"י דמפורש למתניתין דבר תורה אפילו עשה אין בו כו' משום דקשה לי' דאי אמרינן דהוה עשה אף שאין בו כרת אי אפשר למידחי. או כסברת התוס' הנ"ל מכח דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. או לפמ"ש לעיל דלא הוה בעידנא ומעיקרא אין רשאי דהוה כמו דרך רחוקה. דכיון דמחוסר כפרה והערב שמש. או דרצה לאוקמי אליבא דהלכתא דס"ל לאו כזב דמי ואפ"ה ס"ל לברייתא דביאה במקצת לא שמה ביאה ומקשה שפיר:

ועל התירוץ של הכ"מ (ת) לכאורה י"ל דהנה ממ"נ אם כזב דמי מחוסר כפורים [הוה כזב] לכל הלכותיו וא"כ צריך גם להיות אסור במחנה לויה. וא"כ תקשי נימא הואיל ואשתרי על מחנה לויה. ולמה לי הטעם דאתי ודחי עשה שיש בו כרת כמו שהקשו התוס' (א) ולתירוץ דלעיל א"ש ומתורץ הכל:

והנה לפמ"ש לעיל י"ל קושית המג"א דהקשה על הא דפסקינן באו"ח סי' קס"ו בהג"ה. אם שהה כדי הילוך כ"ב אמה מיקרי הפסק ע"כ. והתוס' בסוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל הוכיחו כן מדאמרינן גבי מצורע לא הי' תיכף לסמיכה שחיטה שלא הי' רשאי ליכנס לעזרה והי' סומך על הקרבן לפני שער נקנור ואח"כ היו מוליכין הקרבן למזבח ומן השער למזבח הי' כ"ב אמות. ש"מ דזה מיקרי הפסק. והקשה המג"א מהא דזבחים דף ל"ג ע"א פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיו ולסמוך ולשחוט שם אצל הפתח ס"ד דקיי"ל כרבי דס"ל כל העזרה כשרה לשחיטה. ומשני דקיי"ל כר"י בר' יהודא דאמר מרחק צפון וכו'. א"ד אר"י לעולם כרבי רק כל כחו בעינן. דבאמת משמע שם לפי ה"א דס"ד דאינו מרחק צפון דהוה סמיכה בחוץ א"כ קשה אפילו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה לסמוך לפני הפתח וליעיילי' ולשחוט אצל הפתח בפנים. אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק והוה הפסק במיעוטו מכ"ב אמה וכן לתירוץ ר' יוסף בחד לישנא דלעולם כרבי וסמיכה בכל כחו בעינן תקשי כנ"ל:

וי"ל דבאמת אפ"ל דנכנס ע"י גגין ועליות דלא נתקדשו כדאיתא במס' שבועות דף י"ז ע"ב דלמא שנכנס דרך גגין פטור דלא הוה ביאה. ומוכח כסברת המל"מ מה' ביאת מקדש פ"ג הי"ט ד"ה ודע. שזה שכתבנו לעיל כו'. דאע"ג דנכנס דרך גגין אם שהה ודאי חייב דאל"כ אמאי לא הוה תיכף לסמיכה שחיטה במצורע למ"ד שמא ירבה בפסיעות. ולפי תירוץ השני של הש"ס דסמיכת אשם לאו דאורייתא. מ"מ קשה דרך גגין הוה רק דרבנן. הם אמרו והם אמרו דבעי סמיכה ויש להתיר. אך ע"כ כסברת המל"מ דבשהה חייב:

אך א"כ קשה אמאי לא פשיט מכאן הא דבעי רבא בשבועות דף י"ז ע"א. תלה עצמו באויר העזרה כו' ולפשוט מכאן דבאויר נמי גמירי שהייה. דאל"כ אמאי לא נכנס דרך גגין ועמד על עץ או אבן בעזרה דהוה כמו אויר. אך י"ל דלמא במזיד לא גמירי שהיי' שהיא ג"כ אבעיא דלא איפשטא וזיל הכא קא מדחי וזיל הכא קמדחי. וא"כ מתורץ (ב) דבאמת בעינן לפני ד'. רק דדרך גגין. והוי הפסק גובה חומת עזרה. ומשו"ה לא הוה תיכוף. ופריך שפיר למ"ד לא שמה ביאה ויכניס ידו בשער נקנור והוה לפני ד' והוה תיכוף לסמיכה. ומתרץ בעינן בכל כחו (ג) ועלה דרך גגין ולא שהה כלל רק דמקודם הכניס ידו ואח"כ הכניס ראשו ואזי מקיים מצות סמיכה בכל כחו:

ול"ק מהא דהדין (ד) באתרי' לנזיר אל תטמא ואל תזיר דלוקין בלא שהה. וא"כ איך משכחת דיכנוס דרך גגין אם לא בשוגג (ה) די"ל כמ"ש המל"מ דלכך בדרך גגין ושהה חייב דכבר נפסקה הביאה ראשונה שלא היתה כדרך ביאה. וחשיב כביאה חדשה ע"ש:

והנה מה שפסק הרמב"ם (ו) כמ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה. והשיג עליו הראב"ד. והוא [באמת א"ש] משום דפוסק כרבא ביבמות דף ח' ע"א דאמר ערוה לא צריך קרא. וע"ש בתוס' ד"ה רבא דע"כ ל"ל דעולא דהואיל ואשתרי אשתרי:

והנה י"ל באמת מה דהקשה המג"א על שיטת התוס' מכח כ"ב אמות. דהא לפי ה"א דלא אמרינן מרחק צפון ע"כ א"צ כ"ב אמות כנ"ל. וי"ל דבאמת לפי ה"א יש לחלק בין היכא דהוה אונס והוה הפסק כיון דאינו רשאי בכאן לסמוך. אך לפי המסקנא ז"א (ז) משום דהנה התוס' הקשו. אמאי לא אמרינן כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. ויהא מעכב הסמיכה ותירצו בזבחים דף ע"ה ע"א. מדאצטריך ובאת שמה והבאתם שמה למעוטי טמא דפטור מראיי'. הא לאו הכי הוה מביא. אע"ג דאינו ראוי לסמיכה. ולמ"ד לא מרחק צפון (ח) י"ל ביאה במקצת שמי' ביאה. ובאמת ביאה במקצת הוה פלוגתא דאמוראי. ובמרחק צפון הוה פלוגתא דתנאי (ט) והנה התוס' בחולין דף פ"ג ע"ב תירצו. דמשו"ה לא אמרינן בסמיכה כל שאינו ראוי לבילה וכו'. הוא משום דהוה ראוי לכשיטהר. אך ע"ז קשה דאמרינן בב"ב דף פ"א ע"ב מה דהוה ספק מיקרי אינו ראוי לבילה גבי בכורים ע"ש וא"כ קשה גבי ספק מצורע מוחלט וספק נזיר טמא וטהור דמביאין עולה שפיר תקשי הא אינו ראוי ואין לומר לכשיטהר. דממ"נ אם לא מביא עולה מקודם אינו ראוי לגלת ולא ראוי לטהר. אך אם ס"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה ולא מרחק צפון ל"ק (י) אך למ"ד שמה ביאה קשה. ולא שייך לומר דיליף מן ובאת שמה והבאתם שמה. דשם גבי טמא הוי ראוי לכשיטהר אך אם אמרינן (כ) דשם קשה ממ"נ אם ס"ל תש ומין דראשון ולפמ"ש התוס' בחגיגה (ל) אם הוה ביום ראשון ראוי וביום טוב שני אין ראוי אפשר לומר דלמ"ד כולן תשלומין דראשון דמביא ע"ש. וא"כ הא דאימעוט קרא היכא דאין ראוי בראשון וא"כ גם שם בטמא לעניין ראיי' לא ראוי לכשיטהר. דכולן תשלומין דראשון. וא"כ שפיר יליף (מ):

אך למ"ד תשלומין בפ"ע זה לזה ולא לראשון. וא"כ לא מצי למילף דהא התם חזי לכשיטהר וכן לכאורה קשה האיך מצי למילף מן ובאתם שמה והבאתם שמה (נ) דהא שפיר משכחת דטמא יהא מצי לסמוך כגון דהוה מצורע דאמרינן הואיל ואשתרי (ס) וא"כ מצי בשביל בהונות וה"א דבין כך יסמוך (ע) אך ז"א דממ"נ אימת נטמא. אם נטמא בשרץ קודם הראשון א"כ מעולם לא הותר אלא דאח"כ נטמא. א"כ בלא"ה מביא אם הוה נטמא לאחר שכבר חייב מקודם (פ) ואלא [דנטמא בשרץ] קודם יום ראשון. או דהוה רק שמיני שלו ביום ראשון. א"כ בלא"ה לא הי' ראוי לסמוך דהא אינו רשאי להביא קרבן מצורע ביו"ט. ולתירוץ התוס' בחולין (צ) דאם עבר והקריב מקרי ראוי ע"ש גם בתירוץ הזה אינו מיושב רק לתירוץ השני. וא"כ א"א להביא ביום ראשון בשביל סמיכה וא"כ אינו ראוי. ועוד אם נטמא קודם הראשון אם כן בלילה אינו ראוי להכניס ידיו לבהונות ולא אמרינן [על] קודם דאשתרי. וא"כ לפ"ז די"ל דאם תשלומין דראשון לא הוה חזי לכשיטהר. ושפיר הוה בספק מצורע מוחלט ונזיר דלעיל דמביא בלא סמיכה אע"ג דאינו ראוי לכשיטהר (ק):

והנה בספר טורי אבן כתב (ר) דמשמע מש"ס מדלא מתרץ בריש חגיגה דהכל אתי לרבות היכא דהוה טהור בראשון ובשני נטמא. א"ו דגם בכה"ג פטור ע"ש וא"כ לפ"ז לא מצי למילף דאפילו לכשיטהר הוה אין ראוי כמו בספק מוחלט ונזיר דיהא מביא (ש) דא"ל דהוה טהור בראשון ובשני נטמא בשרץ (ת) ושפיר יהא ראוי להביא (א) א"ו דצ"ל דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה כנ"ל דלא מרחק צפון (ב) ומיקרי תיכף לסמיכה שחיטה. ושפיר מתורץ דלמסקנא אין חילוק אע"ג דהוה אונס. ומביא התוס' שפיר ראיה דרק כ"ב אמות הוה הפסק. ושפיר מתורץ קושית המג"א:

והנה לפמ"ש לעיל יש ליתן טעם על הא דפסק הרמב"ם דתשלומין דראשון. והוא בשביל זה. משום דאם אמרינן סמיכת אשם מצורע דאורייתא. והנה תקשי קושית התוס' מנלן דהיכא דאין ראוי לסמוך דיכול להביא קרבן ותירצו התוס' ובאת שמה והבאתם שמה (ג) והאיך מוכח הא דלמא [הקרא] הוה במצורע. דהא מן התורה יכול לכנוס רק שמא ישהה וכמו דהקשה הש"ס (ד) דרחמנא אמר ליעול כו' למ"ד סמיכת אשם מצורע דאורייתא ע"ש וא"כ בכה"ג מצי דרך זו לסמוך ואח"כ לא ישהה שיעור שהייה (ה) א"ו כדלעיל. דבמצורע לא משכחת משום דעכ"פ ביום הראשון ממ"נ הוה כטמא שרץ. דהא ביום הראשון לא יוכל להביא קרבן מצורע משום דהוה יו"ט ובלא"ה הוה תשלומין דראשון. (ו) וכן למאן דסבר ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון. דאל"כ הא כי מכניס ידיו לבהונות יכול לסמוך. (ז) א"ו משום דביו"ט הראשון א"א להביא קרבן מצורע מכח יו"ט. או משום דא"כ ע"כ בלילה נטמא. דאל"כ הא חייב מכבר מקודם הראשון וחייב כמ"ש התוס' ומסופקין בחגיגה (ח) היכא דהוה יו"ט ראשון חזיא ואח"כ לא אתחזי דאפשר דאפ"ה חייב ע"ש וכמ"ש לעיל. וא"כ למ"ד דביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון והיה רבים נגד ר' אושעיא (ט):

והנה לפמ"ש לעיל דעכ"פ אם בעינן למלקות גם כן שיעור שהייה. מ"מ איכא איסור ל"ק ממצורע (י) דלר"א אפילו מרחק צפון מ"מ צריך לילך ולסמוך דעכ"פ הוה [איסור במכניס בהונות ג"כ כמו] שהה. אך באמת לפי פסק הרמב"ם דסמיכה בכל כחו בעינן. א"כ תיקשי ממצורע מוחלט כדלעיל דאין ראיה מן ובאת שמה דהא יכול לעשות בטהרה (כ) אלא ע"כ צ"ל דילפינן אע"ג דאין יכול לעשות ומשום דס"ל תשלומין דראשון וא"כ גם בשאר טמאים א"א לעשות בטהרה. ושפיר פסק הרמב"ם דהוי תשלומין דראשון. וכן למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ע"כ ס"ל דתשלומין דראשון. דלא תיקשי (ל) דהא מכניס ידיו לבהונות אם נימא דסמיכה לאו בכל כחו בעינן וכדלעיל. וא"כ לפי פסק הלכה דסמיכה בכל כחו בעינן בודאי תשלומין דראשון:

ועוי"ל קושית המג"א הנ"ל. משום דהנה בברכות דף כ"ג ע"א אמרינן הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו כו' לימא בשהה כדי לגמור את כולה קמיפלגי וכו'. ומסיק שם בלא שהה קמיפלגי. מ"ט גברא הוא דלא חזי כו'. ופי' שם הרשב"א משום דמעיקר' לא חזיא. ומביא בשם התוספ' דהפי' דהשתא דחיא בשעה ששותת. ומ"ס גברא חזי דלא אסרה תורה רק כנגד העמוד. ובזה מיושב מה דהקשה בספר א"ר על הט"ז בסי' ק"ד (מ) שכתב דדברי התוס' מיירי בלא שהה ודלא כהב"ח. דבאמת לחד דיעה היכא דלא חזי אפילו לא שהה (נ) רק דהשתא לא חזי. כי כן פי' הרשב"א בשם התוס' בחידושיו לברכות יעו"ש היטב. ובאמת לפמ"ש התוס' (ס) אין חילוק בין הוא לא חזי או מקום לא חזי וכדאיתא בפוסקים:

ולכאורה לפ"ז לא מייתי (ע) ראיה מזבחים (פ) דשם הא באותו מקום לא חזי לשחוט. וא"כ בודאי מיקרי הפסק כמו דשם (צ) ומכח כ"ש היא. דמה שם לא הוי הפסק הילוך שיעור כ"ב אמה. והוה הפסק היכא דהמקום לא חזי. וכ"ש בכאן דהילוך מפסיק פשיטא דהמקום מפסיק. אך התוס' הקשו (ק) למאן דס"ל דאע"ג דלא חזי המקום או גברא. מ"מ בלא שהה אינו חוזר לראש. וכן פסק הרמב"ם והפוסקים וכן מוכח מר"י דאמר במבואות המטונפות לדידן חוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה דוקא (ר) וצ"ל דמוקי כמ"ד מרחק צפון. ומוכח דהוה דוקא כ"ב אמה. ועכ"פ בכ"ב אמות לא הוה תיכף כו'. משא"כ לפי ה"א (ש) או לפי תירוץ א"ד א"ר יוסף כו' (ת) הוה כמ"ד דכיון דגברא או מקום לא חזי הוה הפסק. וס"ל כמ"ד דכן חוזר לראש אע"ג דלא שהה. ומתורץ שפיר התוס' (א):

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה