אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן מג

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן מג

סימן מב

(א) על אשר שלח ידו לשאול. על דבר האשה אשר סגר ד' בעדה זה כעשר שנים ולא ילדה. ועתה היא נמצאת מעוברת. ואיש אחד מאנשי בני בליעל הוציא עליה קול שממנו פריה נמצא. והיא אז בדברי' הכחישתו. וגם הבעל לא שם אל לבו לא האמין לדבריו אולם אח"כ בחלותה את חלי' נתנה תודה לה'. אשר כדברי האיש ההוא כן הוא. עשתה הנבלה. ועתה עקב רוח אחרת עמה באמרה כי לא כן דברה. מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. ועד אחד אשר היה שם בעת התוודה את עונה. יענה בפניה כחשה. ע"כ שאל כדת מה לעשות אסורה היא או מותרת. ובעיני מאוד יפלא. על אשר לא שם אל לבו השב ידו מלהודיעני איך דבר הבליעל הזה דברו. ההוא אמר דברו בפני ב"ד כי מה יועיל עדותו אם חוץ לב"ד הגיד. (וגם עוד יותר מזה דעת ר"ת דצריך דרישה וחקירה בעדות אשה. וגם עוד יותר דצריך להעיד בפני בעל):

(ב) ועתה נאמר לברר אם באמת כן הוא בפני ב"ד הגיד. דהוי עדות מטעם פלגינן דבורי'. וכאן יש עוד עד אחד אשר בפניו הודית בדבר. אי זה מהני במחלוקת שנוי'. דבש"ע הלכות סוטה סי' קע"ח סעיף ט' כתב דאם בא עד אחד שזנתה והיא שותקת אם הבעל מאמין לדבריו וכו'. ומשמע אבל אינו מאמין אינה אסורה דאף דשתיקתה כהודאה דמיא וגם איכא עוד ע"א שזינתה. ובב"ש סי' קט"ו סעיף ו' הביא בשם רש"ל דפליג בזה. וס"ל כיון דשותקת ואיכא עד אחד דשתיקה כהודאה דמיא אסורה אף אם אינו מאמינו יע"ש.

(ג) ונ"ל להביא ראיה לדעת מהרש"ל דאסורה בכה"ג, מהא דאיתא במסכת גיטין דף פ' במתניתין. נתן גט לאיש ושובר לאשה. וקאמר ר"א אם לאלתר יצא אינו גט לאחר זמן הרי הוא גט. ומפרש רב אדא בר אהבה דבריו לאלתר קודם שנשאת לאחר זמן אחר שנשאת, והקשה התוס' דף פ"א ד"ה לא כל הימנו דלרב אדא בר אהבה לאחר שנשאת אמאי הרי זה גט. מאי קנוניא איכא הא אסורה לו עיי"ש, ולכאורה דבר זה מאוד יפלא, אף אם אסורה לו ואין כאן קנוניא זו אמאי נאמר דלא הוי גט ונאמן הא הבעל לא הוי אלא ע"א, והאשה אף שהודית אמאי מהימנינן לה, נימא עיני' נתנה באחר ונותנה ממון לבעל (א) ועיין [במהר"ם שי"ף] אלא וודאי כדברי הרש"ל כן הוא דכיון שיש כאן ע"א דהוא הבעל, וגם הוא הודית נאמנת, ומהני הודאתה, ולא אמרינן עיני' נתנה באחר ואסורה, אי לאו דחיישינן שהבעל עשה קנוניא ומשקר כדי שישאנה, וא"ש:

(ד) ואף לפי מה שהבאתי עתה לפרש סוגיא דגיטין, מיושב בזה נמי, הא דאיתא בירושלמי דסבירא ליה לחד מ"ד דלרב אדא בר אהבה דוקא מן הנשואין אינו נאמן והוי גט אבל מן הארוסין נאמן ולא הוי גט, ולכאורה תמוה הוא זה, דהא כתבו התוס' בגיטין שהבאתי דטעמא דאינו נאמן לאחר שנשאת הוא מטעם דחיישינן לקנוניא שישאנה, והוצרכו לתרץ שם, שהוא סובר שיכול לישאנה וא"כ בארוסה דבאמת יכול לישאנה, (ג) טפי הוי ליה למיחוש לקנוניא ולא יהיה נאמן, אמנם לפי מה שכתבתי דטעמא דנאמן הוא מטעם שהיא הודית, ויש כאן ע"א, כדברי המהרש"ל, אבל באם חיישינן לקנוניא אינה נאמנת, דאין כאן כי אם הודאתה בעצמו, והיא אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר, וזהו ניחא בנשואה, אבל בארוסה הא כתב הר"ן בנדרים, דטעמא דאומרת טמאה אני אינה נאמנת היינו משום דמשועבדת היא לו. וזהו בנשואה אבל בארוסה אינה משועבדת. אף דכותבין אגרת מרד על ארוסה. מיהו אינה משועבדת, ולכך אף דחיישינן לקנוניא ולא הוי הבעל עד, מ"מ נאמנת בהודאתה בעצמו בארוסה. כמו האומרת טמאה אני, דהא אינה משועבדת כמו שכתבתי ואתי שפיר:

(ה) והנה אף דהבאתי עתה ראיה לדברי מהרש"ל. אפ"ה ניחא דברי הב"ש בסי' קט"ו סעיף ו' בהגה"ה. באם היא הודית ויש כאן ע"א דאסורה. וכתב הב"ש דמיירי ברגלים לדבר. ולא כתב הטעם. דכיון דאיכא ע"א שזנתה מהני הודאתה כמ"ש בשם רש"ל. היינו משום דהא הבאתי כבר דברי הש"ע בהלכות סוטה. דלא ס"ל כדברי רש"ל הנ"ל. ומדשתק ליה רמ"א שם שמע מיניה. שהודה לדבריו. ולא ס"ל כדעת הרש"ל, ע"כ הוצרך לומר דמיירי באיכא רגלים לדבר:

(ו) אלא דעוד בר מכל דין נראה לי דליתא כאן בענין אשר מיירי הרמ"א לומר הטעם כדברי רש"ל. דהא בהגהה מיירי דלא הודית רק לפני ע"א. וא"כ הא קיי"ל דלא מפקינן נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא, א"כ כאן נמי דמה שהעד מעיד שהודית בפניו, זה לא מהני כלל דאין הודאתה מהני כלל. דלא מהני כ"א מטעם העד השני דמעיד שזינתה. וא"כ הוי העד הזה עיקר העדות. דעל ידו מהני גם עד השני. והוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ולא הוי עדות כאן כלל. וכעין זה כתב בחלקת מחוקק סי' ל"ה סעיף ב' סעיף קטן ג' יעיין שם:

(ז) ואף דבחושן משפט סי' פ"א סעיף יו"ד איתא בש"ך. דאם אחד אומר הלוה. ואחד אומר אחר הלואה הודה מהני. דכיון דאיכא סהדי דהלוה לו מוכח דסהדא בתרא לא משקר עיין שם. וא"כ לכאורה גם ע"ז יקשה. דהא העדות דאומר בפניו הודה לא מהני כ"א מטעם השני שאומר הלוה. והוי נכי ריבעא דממונא כו' אמנם באמת ליתא, דבגוונא דש"ע כאן דע"א מעיד שבפניו הודית האשה. אמרינן שפיר דאין כאן עדות. דהוא אף אם היו שנים מעידין דבפניהם הודית, נמי לא והוי מועיל. דאין הודאתה כלום. ולא מהני כ"א מטעם השני שאומר שזינתה. והוי נכי ריבעא דממונא וכו' דהא זזה העד לא הוי עדות כלל כ"א מטעם השני. משא"כ גבי ממון הוי האחד שאומר בפניו הודה עדות מעליא. דהא אם היו שנים מעידין דבפניהם הודה מהני. דיכול להתחייב עצמו בהודאתו ממון. והוי זה העד נמי עדות. ומצרף עם העד השני שאומר הלוה. אבל כאן זה שאומר הודית לא הוי עדות כלל כמ"ש:

(ח) ודברי אשר כתבתי להביא ראיה לדברי מהרש"ל נכונים באם היא הודית בפנינו כגוונא דהתם בגיטין. דכיון דהודית בפנינו א"צ עוד ע"ז עדות כלל. דהא בפנינו בעצמה הודית. ואנחנו ידענו כי אמת הדבר ומהני שפיר עדות האחד. אשר אומר שזינתה. אבל כענין דמיירי רמ"א. דהודית בפני ע"א. וצריך להצטרף עדות זה עם השני להעיד בפנינו. זה לא מהני דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. ולכך לא היה יכול הב"ש לפרש דברי הרמ"א מטעם דמהני הודאתה באם יש עוד אחד כדעת רש"ל. משום דכאן אף הרש"ל מודה. דהוי ריבעא דממונא וכו' כמ"ש:

(ח) אלא דלכאורה אף בנידון דש"ע יהני עדות. מטעם דהעד אשר אומר שהודית. יהני משום דאית ליה מגו. דאי בעי הוי אמר נמי שבפניו זינתה. וא"כ הוי הוא בעצמו עדות מעליא. דמהימנינן ליה מטעם מגו. ומצטרף עם השני ואסורה מטעם הודאתה. ועדות השני שזינתה:

(ט) ובזה היה נראה לי ליישב דברי הרשב"א בתשובה, דכתב דאם קינא לה בפני שנים ונסתרה. ועתה החשוד מודה שזנה עמה. דנאמן מטעם פלגינן דיבורי' עיי"ש. והקשה המשנה למלך בפ"א מהלכות סוטה (ד) דמשמע דחשוד הוא אותו שקינא לה ממנו. א"כ מה אהני לן פלגינן דיבורי'. דהא אי פלגינן דיבורי' ונאמר דהוא לא טמאה אלא אחר אמאי אינה שותה. דהא אין ע"א נאמן. אלא אם מעיד על אותו שקינא לה ונסתרה. ונאמן מטעם דאיכא עדי קינוי וסתירה יעיי"ש. וכתב המשנה למלך ואין לומר שקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה. אכתי קשה דהא אינו מעיד בהדיא על שמעון. ואמאי אינה שותה. אמנם לפי מה שאמרנו שפיר נוכל לומר כן. דקינא לה משנים. וניחא דמהמנינן ליה לחשוד ואמרינן פלגינן דיבורי' וזינתה עם אחר. ואף שעל אחר אין כאן עדי סתירה. אפ"ה נאמן זה החשוד אף אם אינו אלא ע"א מטעם מגו. דאי בעי אמר שראה שזינתה עם האחר. דהיינו שמעון אשר גם על זה קינא לה. ומהימנינן ליה עתה מכח פלגינן דיבורי' שזינתה עם אחר ואינה שותת:

(י) ובלא"ה ניחא דברי הרשב"א לפי מה דפסק הרמב"ם (ה) דיכול לקנאה משנים כאחת. ואם נסתרה עם שניהם כאחד שותת עיי"ש, א"כ משכחת לה שפיר כה"ג. דקינא לה משנים כאחת ונסתרה עם שניהם כאחת. ועתה אם אמר אחד שזינתה אז עמו פלגינן דיבורי'. ואמרינן דכיון דמעיד שבאותו שעה זנתה עמו ויש כאן עדים שבאותו הזמן נסתרה עם שניהם. אמרינן דזנתה עם האחר ופלגינן על זה דיבורי' ושפיר נאמן. דהא על האחר יש עתה קינוי וסתירה:

(יא) אמנם באמת מש"ל דיהיה העד נאמן מטעם מגו. דבר זה ליתא. חדא דדעת הכנסת הגדולה דעדות דאינו נאמן כ"א מטעם מגו לאו עדות כלל. ויש לי עוד כמה הוכחות ע"ז ואין להאריך, ועוד בלא"ה ניחא. דהנה הרשב"א בכתובות. וכן הפנ"י שם דף כ"ב כתבו. דהיכי דאדם טוען ברי להתירא. ואיכא חזקה לאיסורא. מותר לדידי'. דאין לו לחוש על החזקה אם ברי הוא לו להיתר והנה דבר זה אבעיא להו בגמ' בב"ב אמרינן מגו במקום חזקה או לא, וא"כ לפ"ז ניחא. דאיך שייך לומר דיהיה העד נאמן שהודית מטעם מגו הא מגו בוודאי לא עדיף מחזקה. דהא אבעיא היא אי מהני מגו במקום חזקה א"כ בנ"ד כיון דהיא טוענת עתה ברי שלא הודית לא מהני מגו לעד דיהא נאמן. דהא היא טוענת ברי ומותר לדידה כ"ש הרשב"א ופנ"י לגבי חזקה. ומגו לא עדיף:

(יב) ואף דאם נאמר כן. תקשה הא תינח לגבי דידה דטוענת ברי אבל לגבי הבעל איך רשאי לדור עמה, הא יש להעד מגו והוי עדות לגבי דידי' דהוא אינו טוען ברי, אפילו הכי ניחא דאפשר לומר דטעמא דרש"ל דס"ל דאם יש ע"א שזינתה והיא הודית מהני ואסורה, היינו נמי מטעם שויא אנפשה חתיכה דאסורה כדברי מהרא"י בתשובה לגבי רגלים לדבר, א"כ ניחא, דהא אף אם מהימנינן לעדות שלו (ו) מטעם העד שאומר שהודית, לא אסורה כ"א משום שויא אנפשה חתיכה דאסורה, ושפיר ניחא דלא מהני לעד מגו דהיא טוענת ברי דלא שויא אנפשה חתיכה דאסורה ומותרת, דמהני ברי נגד מגו כמ"ש ואין העד נאמן והוי שפיר נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא:

(יג) ומה שמשמע מדברי מהרא"י, דאם ע"א אומר זינתה. וע"א אומר בפניו הודית. נאמנים ואסורה. איכא למימר אם באמת נאמר. דהא דכתב מהרש"ל דאם אחד אומר זינתה והיא הודית אסורה היינו מטעם דמהמנינן לה באמת. ולא מטעם שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דלא כמ"ש ניחא דהא משמע שם מדברי מהרא"י בתשו' דמיירי שם. דהבעל מאמינו לעד אשר אומר בפניו הודית. וכיון דמאמינו הוי כאילו הגידה הוא בעצמה לפנינו. וא"כ לא שייך דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. דהא כיון דהבעל מאמינו להעד הזה. אף דמן הדין אינו עדות מטעם שכתבתי. אפ"ה הא קיי"ל אפילו קרוב ופסול אם מאמינו הבעל אסורה. ה"נ כן דאם הבעל מאמין לדברי העד ההוא הוי לדידיה עדות מעליא. ושפיר מצטרף העד האומר שזינתה עם זה דמאמינו הבעל. דהוי כהודית בפנינו ואסורה עליו אף בלא רגלים לדבר כדברי מהרש"ל דמהני הודאתה ועד אחד. משא"כ בש"ע דלא מיירי במאמינו, לכך הוצרך הב"ש לומר משום רגלים לדבר:

(יד) ואם נאמר כמ"ש לעיל דאף הרש"ל דס"ל אם הודית וע"א מעיד שזינתה אסורה. היינו מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורה. ולא דמהמנינן לה בודאי. וא"כ הא כתב מהרא"י דעתה אם אומרת שלא הודית ולא שויא אנפשה חתיכה דאיסורה. לא אסורה גם אם מאמין הבעל לעד האומר בפנינו הודית אפ"ה כיון שאפי' כן הוא אינו בודאי אמת. כ"א מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסורה. לא שייך לאוסרה משום דהבעל מאמינו. דהא איהי ידעה אי קלקלה אי לאו עיי"ש. וא"כ ליתא לדברי שכתבתי דנאמר דטעמא דמהרא"י כיון דאיכא ע"א שהודית ואחד שזינתה והבעל מאמינו להעד שזינתה. דהא היא הודית לא הוי אלא שויא אנפשה חתיכה דאיסורה כמ"ש. וא"כ לא מהני הא דהבעל מאמינו כמ"ש בשם מהרא"י. וע"כ צריך לומר דטעמא דמהרא"י כמ"ש הב"ש. דמיירי ברגלים לדבר. וברגלים לדבר אם היו כאן שני עדים דהודית היתה אסורה. והוי זה העד האומר הודית עדות מעליא ומצרף עם האחר אשר אומר שזינתה ולא הוי נכי ריבעא כו':

(טו) ומה שדקדק מע"ל מדכתב. דאם בכה"ג הוי שייך עיניה נתנה באחר כו'. ומשמע שם דטעמא לאו משום רגלים לדבר. דאפילו באין רגלים לדבר אסורה כה"ג, נמי ניחא דאפשר לומר דכה"ג כוונתו אם הודית בעצמה בפנינו, ואיכא עוד ע"א אשר אומר שזינתה. היתה אסורה בכה"ג. מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא, אף באין רגלים לדבר, אבל כאן דמיירי דהודית בפני ע"א ועתה מכחשת, דלא שייך שוי' אנפשה חתיכה דאיסורה כמ"ש צריך לומר דמיירי ברגלים לדבר:

(טז) עד הנה דברנו באין רגלים לדבר, אבל ברגלים לדבר נראה לאוסרה לדעת הרמב"ם, וכמו שאכתוב לקמן, דאף דכתב מהרא"י דטעמא דנאמנת בהודאתה, היינו מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסורה והיכי דמכחשת לא שייך זאת כמו שהבאתי דבריו לעיל, אולם דבריו אלו לא נ"ל לומר ברגלים לדבר, דטעמא משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, דהנה איתא במס' סוטה דף ו' מתניתין אלו שאין אוכלות בתרומה, האומרת טמאה אני כו', והקשה בירושלמי הא למשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טמאה אני, ותירץ דכאן רגלים לדבר, ובאמת לכאורה קושית הירושלמי ל"ק דהא אף באומרת אינה שותה, לא משקינן אותה ואסורה לבעלה, וא"כ איך שייך לומר דאינה נאמנת לומר טמאה שמא עיניה נתנה באחר, הא אי בעית והוי אומרת אינה שותת לבד, נמי אסורה בוודאי, דלא יכולין לכופה, וא"כ אמאי אינה נאמנת עתה דאומרת טמאה אני, אבל אי קשיא הא קשיא, דקיי"ל (ז) אם כבר נמחק המגילה ואומרת אינה שותה משקינן אותה בע"כ, אבל אם אומרת טמאה אני לא משקינן, וא"כ ע"ז קשה קושית הירושלמי איך נאמנת לומר טמאה אני, ותירוצו לא שייך, דהא באמת אם היתה אומרת אינה שותה לא הוי אסורה דמשקין אותה בע"כ, וצריך לתרץ כתירוץ הירושלמי דאיכא רגלים לדבר, ואפשר לומר דגם כוונת הירושלמי כן הוא אלא דמלשונו לא משמע הכי, וא"כ אם נאמר כדעת מהרא"י דברגלים לדבר נמי הא דנאמנת היינו משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ולא שהדבר בוודאי אמת, א"כ קשה הא רש"י ז"ל פי' (ח) דאם נמחק המגילה [ואמרה טמאה אני] דאינה שותת, היינו משום דהרי היא בדוקה ועומדת, ואם נאמר כדעת מהרא"י דהודאתה לא מהני לומר שבוודאי אמת, רק דשויא אנפשה חתיכה דאיסורה, א"כ אמאי אינה שותה בנמחק המגילה, דמה בדוקה ועומדת שייך כאן, הא אם אמרה אינה שותה קודם שנמחק המגילה, נמי ס"ל להרמב"ם (ט) דאינה יכולה לחזור, ואינה שותה ואסורה עליו, וא"כ נמי שויא אנפשה חתיכה דאיסורה, ואפילו הכי בנמחק המגילה (י) אינה יכולה [אף] דהא בלא נמחק שויא אנפשה חתיכה דאיסורה ואין יכולה לחזור כמ"ש אפ"ה בנמחק משקין אותה בע"כ ולא הוי בדוקה ועומדת, והכי נמי לדעת מהרא"י באומרת טמאה אני נמי אינה אלא שויא אנפשה חתיכה דאיסורה, וא"כ אינה בדוקה ועומדת, ואמאי אינה שותה, אלא ודאי דהיכי דאיכא רגלים לדבר. דנאמנת לומר טמאה אני, מהימנינן לה בודאי דאמת הדבר. ולא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. דלא כמהרא"י:

(יח) אחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת יצא לנו מדברינו אלה, דדבר הזה אי מהני הודאתה עם עוד אחד אשר אומר שזינתה במחלוקת היא שנויה בין הב"י ומהרש"ל. ואנכי הבאתי ראיה ועשיתי סמוכין לדברי מהרש"ל. אמנם כתבתי דבענין דידן אפי' הרש"ל מודה. מטעם דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. והא מלתא דפשיטא היא באם האיש ההוא לא הגיד דברו בפני ב"ד לאו עדות היא כלל. אלא אפילו בפני ב"ד הגידו אפ"ה נמי אם אין רגלים לדבר מותרת. דבצירוף כל הנ"ל מה שכתבתי אין להוציא אשה מבעלה. ואפילו אם הדבר ספק כגון שמספקא ליה אם הוי רגלים לדבר וכה"ג נמי אין להוציאה. דכבר כתב הב"ש בסימן י"א. דלא שייך בכה"ג לומר להחמיר מספק דאין להוציא אשה מבעלה מספק. אמנם אם איכא רגלים לדבר והבעל מאמינו לעד הזה אשר אומר בפנינו הודית. נראה דאסורה. דהא אף דכתב מהרא"י דאינו מהני כ"א מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. וכאן דמכחשת לא שייך זה מ"מ הא כבר הבאתי ראי' לדבר דלא כן היא. אלא ברגלים לדבר מהימנינן לה באמת. וא"כ אף דלא אמר האיש ההוא אשר אומר שזנה עמה דבריו בפני ב"ד, אפ"ה אם איכא רגלים לדבר והבעל מאמין להעד האומר בפניו הודית נמי אסורה, אולם זהו דוקא לדעת הרמב"ם דס"ל, דאם הבעל מאמין להעד אסורה עליו, אבל לדעת הטור בסימן קט"ו וגם הב"י שם וגם הרשב"א כולם ס"ל דאף דמאמינו אינו חייב לגרשה, כ"א משום לזות שפתים יעיי"ש, ובב"ש נמי מחלק בסימן קט"ו בין היכי דהוי ליה לבעל למידע. דהיכי דהוי ליה לידע אסורה אם שתק אבל אי לא הוי ליה למידע מותרת אף במאמינו, וא"כ בענין דידן הא לא הוי ליה לבעל למידע, אפ"ה מותרת ואינה אסורה. כ"א משום לזות שפתים, וא"כ בודאי לא כייפינן ליה לגרשה א"כ אינה אסורה כ"א באם הגיד הבליעל הזה דבריו בפני ב"ד, דהוי עד וגם איכא רגלים לדבר דאי לא"ה הוי נכי ריבעא דממונא כמ"ש, וא"כ אז אסורה הא לא"ה מותרת, את כל זאת יבין בדעתו ירא וישפוט איך נהייתה הדבר הזה, ועל פי פעלו יצא דבר משפט האשה הזאת. כאשר יראה איך ומה נעשתה כאשר עד הנה אמרנו:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה