אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן מ

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן מ

סימן לט

בדבר השאלה דק"ק אזיראן הכל כאשר נרשם בגביית העדות ואען ואומר לדבק טוב כח דהתירא עדיף לן:

(א) הנה ידוע מפסק הרמ"א באה"ע סימן י"א ס"ק א' דמבעלה מוציאין בעדי כיעור וקנא דנא פסיק ואין לה בנים ולשון הבית שמואל בס"ק ד' מיהו פסק זה בהג"ה אפשר לדינא שפיר דהוי כפשר בין הדעות כי לדעת רוב הפוסקים מבעל אין מוציאין חלא בעידי טומאה ממש אפינו אין לו בנים דיש להחמיר כשיש תרתי לריעותא עדי כיעור וקלא דלא פסיק ואין לה בני' כו' ועוד כתב שם הב"ש עמוד ב' אבל לדידן דמוציאין מבעל בע"כ וקנא דלא פסיק וכו':

ואחר שזכינו לזה בנידון דידן אין כאן עדי כיעור כאשר מבואר מגביית עדות ואפילו אם יש עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין מוציאין מבעלה כשיש לה בנים ממנו ובעובדא דידן אפינו אם היו עידי כיעור ג"כ הרי יש לאשה זאת בנים מבעלה ומכ"ש דאין כאן עידי כיעור ואפילו עד אחד בכיעור אין כאן דהא העדים צריכים לראות הכיעור וכאן בעובדא דידן ליכא שום עד שראה הכיעור ואפילו עד מפי עד נח מהני כאן רק דצריך שהעדים שראו הכיעור המה בעצמם יעידו מהכיעור. וזה פשוט אין צריך פנים והפילו עד אחד בכיעור ליכא כאן ואפילו אם נימא דעד אחד בכיעור אי מהימן לבעל כבי תרי מהימן כדעת החלקת מחקק שם בס"ק ח' ליכא כאן בעובדא דידן ומכ"ש דאנן גרירא בתר הבית שמואל ס"ק י"ד דכתב שם עד תחד בכיעור אפינו אם הוא מהימן לו כתרי מותרת וכן כתב עוד הבית שמוחל בסימן קט"ו ס"ק כ"ה וז"ל וחם עד אחד מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן כתרי ואפילו היכא דאיכא בעלמא עד אחד בכיעור או אפינו על טומאה היכא דהיא מכחישתו אינו נאמן אפילו היכא דמהימן ני' העד להבעל וכדאיתא בסימן קע"ח סי' נ"א קינא לה ובא עד אחד ואמר לו זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עניו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו ובס"ק ח' כתב הבית שמוחל וז"נ והיא שותקת כן הוא גירסת הב"י ועיין כו' ולדעת מהרש"ל כשהיא שותקת אפילו אינו נאמן בעיניו כשנים חייב להוציאה כיון דהיא שותקת ולדעתי כן מוכח מדברי הרמב"ם כדעת מהרש"ל דהא הרמב"ם כתב בפרק כ"ד מהלכות אישות ה' י"ז והובא בש"ע סימן קט"ו ס"ז מי שראה אשתו שזינתה וסיים שם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה והנה לפי גירסת הכסף משנה והטור דגרסי אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה וכמו שהסביר הכסף משנה דברי הרמב"ם וז"ל שם ה' י"ז וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כל מר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שישביעה אבל בלא ראה הוא בעצמו אע"פ שהוא טוען כן ע"פ א' אינו משביעה כדמסיים שם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה ואחריו בפרושו נמשך המשנה למלך שם וז"ל המשנה למלך שם אלא שדברי הרב במה שסיים וז"ל ולא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ע"כ ונפלאתי עליו שהוא ז"ל מדקדק דבריו תמיד וכאן לא השגיח בהם בעין יפה שרבינו לא חילק כלום אלא כלפי מה שאמר שאם אמר לו אחד מקרוביו או מי שדעתו סומכת עליו שחייב להוציאה וליתן כתובה מיהו כדי להפסידם כתיבתה אינו יכול להשביעה כי אם ע"פ עצמו שראה שזינתה שטען טענת ברי אבל על פי אלו שהזכיר לא שאין טענתו ברי וזה ברור וכן העתיק בש"ע סי' קט"ו ס"ז גירסא זו אבל בדברי אחד אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול והביא שם החלקת מחוקק פירוש הכסף משנה וגם הבית שמואל שם ס"ק ל"ב הסביר כמו פירוש הכסף משנה ולפי דבריהם בפירוש דברי הרמב"ם א"כ מוכת דאיירי הרמב"ם בהיא מכחשת העד דאל"כ האיך שייך לומר שתשבע כנגד אחד שהעיד שזינתה כדי לגבות כתובתה הא היא שותקת אלא ודאי דאיירי הרמב"ם לפי פירושם דהיא מכחשת את העד ואפי' אם הוא סומך דעתו לדברי העד כתב הרמב"ם הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה: (ב) רק לפי הבנת המגיד משנה בפירוש דברי הרמב"ם הובא שם בחלקת מחוקק וז"ל בס"ק ל' בסימן קט"ו ס"ז וז"ל אבל המ"מ גורס בדבר אחר והכוונה שכבר כתב המ"מ לפני זה בדין עוברת על דת בדין י"ד שכתב שם הרמב"ם אחר שתשבע שנא עברה על דת הרי זה נותן כתובתה וכתב שם המ"מ דאם יש עדים שעברה על דת יהודית רק שהיא טוענת שלא התרה בה מאחר שעכ"פ עברה צריכה לישבע קודם שתטול כתובתה אבל אם היא מכחשת לגמרי אין עליה שבועה קודם שתטול כתובתה כו' אכל בדבר אחר כלומר טענות אחרות שטוען עליה אינה צריכה לישבע קודם שתטול דדמי לטענת אמנה או ריבית וע"ש א"כ לפי פירושו בדברי הרמב"ם מצינו לומר דגם הרמב"ם ס"ל דאם היא מכחשת את העד אפילו עד טומאה לא יכול לומר שמאמין לדברי העד והא דכתב הרמב"ם ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנק"ח שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו קאי היכא דהוא ראה שזינתה אף דהיא מכחשת את הבעל מ"מ יכול להשביע משא"כ היכא דעד מעיד על הזנות והבעל לא ראה בעצמו אז לא שייך להשביעה ע"פ עד כיון דהיא מכחשת העד בטענתה אז לא מהימן העד וחייב לדור עם אשתו ולא יכול להוציאה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ועל מה ולמה צורך לנו להשביע אותה כיון דאינו חייב להוציאה:

ובזה נחה שקטה תלונות המשנה למלך על הרב המגיד משנה במה שכתב עליו שהוא ז"ל מדקדק דבריו תמיד וכאן צא השגיח בהם בעין יפה שרבינו לא חילק כלום כו' וכוונתו במה שדקדק הרמב"ם ואמר לפיכך משביעה בנק"ח שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו עכ"ל מדכתב הרמב"ם אם ראה אותה בעצמה כוונתו פשוט דוקא כשהבעל ראה בעצמו הזנות אז יכול להשביע אותה ולא כשהבעל לא ידע מזה רק ע"פ העד אז לא יכול להשביע אותה שאין טענתו ברורה ומשום זה הדקדוק שמורה בלשון הרמב"ם הגדיל התמיה של המשנה למלך ולענ"ד אין זה הדקדוק כדאי להפליא על המגיד משנה ואדרבא דקדוק הלשון מורה על זה דוקא אם ראה אותה בעצמו שזינתה אז יכול להשביעה על הכתובה כיון דהוא בעצמו ראה ושויה אנפשיה חתיכא דאיסורא וחייב להוציאה אלא שאכתובה לא מהימן הבעל ומשום זה יכול להשביע אותה אם נוטלת הכתובה כדין משא"כ כשהבעל לא ראה בעצמו רק שהוא סומך על דברי העד אז לא שייך לומר דיכול הבעל להשביעה כיון דהיא רוצה לישבע א"כ היא מכחשת לדברי העד וא"כ צריך הבעל לדור עמה ואינו חייב להוציאה ועל מה ולמה שייך לומר שתשבע ליטול כתובתה, ודברי הרמב"ם צ"ע דאמר הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה איירי באם היא שותקת ותמהני על המשנה למלך הא הוא בעצמו כתב לפני זה בדין י"ז וז"ל ובסי' אלף רל"ז כתב דבסומכת דעתו עליהן דאמרינן דחייב להוציא דווקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא כדאמרינן בעלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ע"כ לדעתי דבר גדול דיבר הנביא עכ"ל המשנה למלך וכיון דהוא בעצמו מסכים לדברי הרשב"א א"כ נוכל ג"כ לפרש דברי הרמב"ם ג"כ דס"ל כדעת הרשב"א ובדקדוק לשונו שכתב הרמב"ם אם ראה אותה בעצמו רמז הרמב"ם לדברי הרשב"א ומשום זה הוכרח המגיד משנה לפרש מה שכתב הרמב"ם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה קאי אטענות אחרות דאינו יכול להשביעה ועל זה כתב הרב המגיד משנה וג"כ לא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ומכ"ש בעובדא דידן שאנו עומדים בה ליכא אפילו עד כיעור שראה איזה כיעור המנויים בתלמוד ובפוסקים:

(ג) והיכא דקינא לה הבעל ובא עד אחד והעיד שנסתרה עם אותו שקינא לה ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה כנזכר לקמן בש"ע סימן קע"ד ס"ח. וכתב שם הבית שמואל ס"ק ז' וז"ל כאן לא כתב והיא שותקת משמע אפילו במכחישתו צריך להוציא כיון דהיה קינוי ופשיטא היכא דאיכא עידי קינוי ועידי סתירה ועד אחד אמר שנטמאת אפילו היא מכחישתו אינה נאמנת כדמשמע בתלמוד ובפוסקים ומדאורייתא נאמן העד ונזכר בש"ע סימן קע"ח סעיף י"ד וז"ל בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא בלא כתובה וכתב הבית שמואל שם ס"ק י"א הואיל ויש רגלים לדבר דהיה כבר קינוי בעדים וסתירה בעדים מש"ה כד אחד נאמן כו' מיהו קשה למה לו עדות העד תיפוק לי' אם קינוי ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה כו' בעדותו עכ"ל הבית שמואל ולכאורה יש לומר אי הוי אמרינן אם האשה סברה שמותר לזנות לא הוי כמזידה ומותרת לבעלה ישראל א"כ נ"מ דנוכל לומר הא דעדי קינוי וסתירה מהני לאוסרה על בעלה היכא דאנן ידעינן דהיא יודעת דאסור לזנות משא"כ היכא דלא ידעינן אז איהו עדי קינוי סתירה בלא עד טומאה הוה יכולה לומר אומר מותר היתה דהא בשעת קינוי אין צריך לומר לה הבעל שאסור לזנות רק הוא אומר אל תסתרי עם איש פלוני כנזכר במשנה והפוסקים וא"כ אכתי תוכל לומר אומר מותר הייתי ואם בא עד טומאה אח"כ והעיד שנטמאת וגם העיד שהתרה שזנות אסור אז מהמנינן ליה דהתרה אותה ואין לה כתובה אבל זה אינו דהא הלכה רווחת בידינו דאפילו בעלמא דאומר מותר מהני מ"מ גבי זנות אסורה לבעלה ומפסדת הכתובה והוא דעת מהרי"ק הובא בסימן קע"ח ס"ב בהגה וז"ל אבל זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל ובודאי אין לה כתובה ג"כ אף דלא נזכר בהגהות רמ"א אלא דאסורה לבעלה ובמקום אחר הארכתי להביא ראיות לדברי מהרי"ק:

ובעובדא דידן כבר כתבנו דליכא עדים כלל לא על טומאה ולא אכיעור ואפילו עד אחד ליכא כאן אפילו אכיעור וכמ"ש האחרונים וע"ש:

(ד) והנה עדיין יש לפקפק בעובדא דידן מה שהאשה מכחשת לדברי הבעל כנזכר בגביית העדות גם על זה יש לומר שאין בזה ריעותא הלא אף לפי דברי הבעל כנרשם בגביית העדות כל דבריהם היו ברמז ורמיזה דברי הבעל להאשה ודברי האשה להבעל היה הכל ברמיזה ואין לשון הודאה שלה אף לפי דברי הבעל סובל שיהא הודאה מהאשה ח"ו על טומאה מאיש אחר רק דנוכל לומר כוונתה היתה באם שהיה לה איזה קלות עם איש אחר אזי היא מוכנת לקבל תשובה ואף שהאשה מכחשת דברי הבעל ואומרת שהיא אמרה בלשון אחר וגם אמרה הרי הוא בחור לא אמרה כלל מה בכך דאין לומר דזה גרוע מה שהאשה מכחשת את דברי הבעל ודמי להא דכתב בהגהות רמ"א סימן קט"ו סעי' י' וז"ל הודית לפני אחד שזנתה ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת העד המעיד עליה מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל להעד המעיד עליה דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באתר ועכשיו חוזרת בה וכתב הבית שמואל בס"ק ז' לכאורה קשה מאי קמ"ל דהודאה שלה לא מהני לפני ע"א ת"ל אפילו היא אומרת כן בפני כמה עדים דאסורה לבעלה ועומדת בדיבורה מ"מ היא מותרת לבעלה כו' ואפשר דקמ"ל דמותרת לבעלה כשאומרת שקר הוא דה"א כשאומרת שקר הוא גרע טפי מאומרת אני אסורה לבעלי. ויש לדמות למ"ש בסימן י"ב בשם מהר"ם פד"ו כשאומרת לא קבלתי קידושין גרע טפי כו' קמ"ל וע"ש בב"ש א"כ ה"ה נמי נדון דידן הוא ממש לזה דומה דמה בכך שמכחשת אותו הא אין הדברים האלו אף לפי דברי הבעל אין סובל שתודה האשה ח"ו על דבר טומאה וא"כ מה ריעותא יש בזה שמכחשת את הבעל שאמרה לו בלשון אחר כנרשם בגביית העדות וגם לשון שהגיד הבעל שאמרה לו הרי הוא בחור מה בכך אף לפי דברי הבעל שהאשה הגידה לו זה הלשון הרי הוא בחור אינו סובל שתודה ח"ו על דבר טומאה ממנו ומה בכך שהיא מכחשת את הבעל שלא אמרה לו לשון זה וא"כ עדים אין כאן ודברי הבעל ג"כ אינם מורים ח"ו על שתודה על דבר טומאה אף לפי דברי הבעל שאמרה לו בזה הלשון שהגיד לפני הב"ד וא"כ פלטינן מחששות אלו:

(ה) ועדיין יש לנו לחקור חקירה גדולה הא בעובדא דידן ילדה הולד לאחד עשר חדשים כנרשם בגביית העדות וזה לנו לכאורה למכשול ואף שמבואר בש"ע אה"ע סימן ד סי"ד וז"ל האשה שהיה בעלה במד"ה ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש וכתב הרמ"א בהג"ה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש דאמרינן אשתהי כ"כ במעי אמו כעובדא פ' הערל וכ"כ מהרי"ק ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאישתהי כ"כ וחיישינן ליה והיא מתשובת מיימוני ל"ה אישות פכ"ד כ"ה תשובה המתחלת נחנו נעבור חלוצים לפני רבותינו כו' כתב שם בסוף התשובה וז"ל ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו האחד שמצא עכו"ם מגפפים אי מהימן ליה כב"ת חייב להוציאה כו' וקודם לזה כתב שם ובנדון זה אינו היו עדי כיעור נראה דכל אפין שוין שהיא אסורה דכיון דאיכא עדי כיעור לא אמרינן אשתוהי אשתהי ובהא ודאי לא אכשיר רבה תוספאה ע"ש ובעובדא דידן כבר בררנו דליכא עדי כיעור וגם בהגדת הבעל ליכא ריעותא וא"כ נוכל לומר שפיר דלא איכפת לו בזה מה שהאשה ילדה לאחד עשר חדשים וכעובדא דרבה תוספאה אכתי יש לנו חשש מה שרבותינו החלקת מחוקק ואחריו הבית שמואל אחרי שבית ישראל נשען עליהם והובא בחלקת מחוקק בם וז"ל שם ס"ק י' אבל תוך י"ב חדש אין לחוש התוס' בנדה דף ל"ח בד"ה שפורא גריס כתבו דלא קי"ל כרבה תוספאה דממנו הוציא הרב דין זה ואין הולד משתהה יותר מרע"א ימים היינו תשעה חדשים שלמים לכל אחד ל' יום. ואחריו בא הבית שמואל בס"ק י"ז וז"ל מיהו תוס' נדה דף ל"ח כתבו דלא קי"ל אשתהי וכ"כ באגודה וכו' ואף דהחלקת מחוקק שם ס"ק י"א כתב וז"ל לא אמרינן דאשתהי כ"כ משמע דווקא כ"כ היכא דאיכא י"ב חדש לא אמרינן היכא דאיכא כיעור אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעדי כיעור מאחר שרגילות הוא עתה להוליד בחדש העשירי ומיהו הכל לפי הענין. ומשמע לכאורה מלשונו דאף לפי דעת התוס' בנדה לא איכפת לן אם ילדה בחדש העשירי אף היכא דאיכא עדי כיעור מדנתן טעם מאחר שרגילות הוא להוליד עתה בחדש העשירי משמע מדבריו דלא משגיחינן בחדש העשירי על סברת התוס'. ובפרט לישנא דהבית שמואל מורה יותר על זה וז"ל הב"ש וכתב בח"מ אם ילדה בחדש העשירי אפשר לכ"ע אמרינן אישתהי כי שכיח הוא. ומדכתב לכ"ע משמט דפשיטא ליה דלא איכפת לן בזה לסברת התוס' אף דהתוס' כתבו דאין הולד משתהה יותר מרע"א יום מ"מ כיון דשכיח הוא בזמנינו לא משגיחינן בהא אסברת התוס'. מ"מ יותר מעשר חדשים גילו לנו רבותינו לנטות אחר דעת התוס' בנדה אף היכא דליכא עדי כיעור לא אמרינן דאשתהי דלא קי"ל כרבה תוספאה. וא"כ בנדון דידן דילדה האשה אחר אחד עשר חדשים הוא לנו למכשול (ו) גם על זה פקחתי עיני ואומר הלא כבר כתב הבית שמואל בעצמו בסימן י"א ס"ק ד' וז"ל ועיין תשובת מהר"י לבית לוי סימן קפ"ג וכתב שם בדינים הללו לא שייך להלוך אחר המחמיר כי יש צד לקולא לכוף על הגט לכך יש להלך אחר רוב הדעות ואחרי שזכינו לזה הלא כל רבותינו רב אלפס והאשרי ביבמות פרק הערל בסימן ו' והרמב"ם ב"ה מינה פ"א והטור והבית יוסף ואחריו הרמ"א בהג"ה כולם פסקו כרבה תוספאה וכן הגהות מיימוני פרק כ"ד מ"ה אישות בתשובה הנ"ל פסק ג"כ כרבה תוספאה. וכן לענין הלכות שבת פסקו כולם רבותינו הנ"ל כרבה תוספאה והוא כרבי שם בפרק הערל דף פ' דס"ל דבן שמנה סימנים מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו ואמרינן שם ביבמות טעמא דרבי משום טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואשתוהי אישתהי ומש"ה פסקו כלם שם ב"ה שבת דבן שמנה שגמרו שערו וצפרניו מחללינן עליו שבח וז"ל הש"ע ה' שבת סימן שצ"א ס"ו הולד כו' אבל נולד לשמנה או ספק ב"ז או בן ח' אין מחללין עליו אלא א"כ גמרו שערו וצפרניו ובסעיף ח' כתב עוד מזה נולד לשמנה או ספק בן ז' בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו אסור לטלטלו כו' משמע הא גמרו שערו וצפרניו מותר לטלטלו והוא מטעם דקי"ל כרבי דרבה תוספאה עביד עובדא כוותיה דאמרינן האי בר שבעה הוא ואשתוהי הוא דאשתהי כדאמרינן שם ביבמות וזה לשון הרא"ש בשבת פרק רבי אליעזר בסימן ה' וז"ל וכל זה איירי שלא גמרו שערו וצפרניו אבל גמרו שערו וצפרניו אפי' הוא ידוע שהוא בן שמנה כגון שפירש ממנה אחר שבעל מותר לטלטלו ולמולו בשבת דפסק הלכה ביבמות פרק הערל כו' דאמרינן דאשתהי אשתהי וכן כל רבותינו הנ"ל כולם פסקו בשבת כרבי וכרבה תוספאה דאמרינן גמרו שערו וצפרניו והוא בן שמנה מחללינן עליו שבת מטעם דהוא בר ז' ואשתהי הוא דאשתהי ולא ראינו שם לרבותינו האחרונים הטורי זהב והמגן אברהם שום פוצה פה ומצפצף על דין זה. ואם גבי שבת דחמירא לן והיא מיתת ב"ד פסקינן שם כרבה וכרבי דאמרינן אשתהי מכ"ש וק"ו בן ק"ו דלגבי אשה לבעלה לא משגחינן בסברת התוס' דנדה כיון דאנן גרירין בחר רבותינו הנ"ל לגבי שבת דחמיר איסוריה וא"כ בעובדא דידן אף שילדה לאחד עשר שלימים מה בכך כיון דליכא גבן עדי כיעור כמו שזכינו לברר וכנ"ל אמרינן אשתהי הוא דאשתהי וכרבי ורבה תוספאה. (ז) ובהורמנא דרבותינו אמינא מילתא חדתא והוא אחרי שראינו ומצאנו להתוס' בשבת פרק רבי אליעזר דף קל"ה בד"ה בן שמנה וז"ל נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת ומותר למולו בשבת ממ"נ כדאמרינן לקמן דף קל"ו אפילו הוא בן שמנה ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' אפי' הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובצפרניו כדאמר בפרק הערל דאמרינן האי בר שבעה היא ואישתהי אשתהי עכ"ל הרי להדיא דר"י גופי' פסק לגבי שבח דחמיר לן כרבי וכרבה תוספאה דאמרינן אשתהי ומכ"ש דכ"ש לגבי אשה להתיר לבעלה ובנדה דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה שיפורא גריס כתבו התוס' שם וז"ל דאי נקלט ליום ראשון היתה יולדת לרע"א לשימושה דאין הולד משתהה יותר דלא קי"ל כרבה תוספאה דפ' הערל מ"מ מדקאמר כו' וכ"כ גדלה התמיה איך יהיה דברי התוס' סותרים זה את זה התוס' בשבת והתוס' בנדה דבשבת פסקו התוס' בעצמם כרבי וכרבה תוספאה אף דחמיר לן ובנדה פסקו התוס' דלא קי"ל כרבי וכרבה תוספאה. ותמהני על רבותינו החלקת מחוקק והבית שמואל שלא הרגישו בזה וכד נחתינן לעיונא מצאנו וראינו להשוות דברי התוס' דלא יסתרו דבריהם והוא הנה בה' מילה בטור י"ד בסימן רס"ז הביא כם בסוף הסימן וזה לשונו כתב א"א הרא"ש ז"ל ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו שבת ואיני מבין דבריו דודאי מלין אותו ממ"נ כדפרישית והא דקתני מחללין עליו השבת מוקי ליה בגמרא במכשירין ואליביה דר"א דשרי מכשירין בשאר מילות ובזה אין נפקותא לפסק הלכה דאפילו בודאי בן קיימא קי"ל דאין מכשירין דוחה בבת וז"ל הבית יוסף שם ומ"ש רבינו כו' כלומר קשה לו על דברי הרא"ש שכתב אותה ברייתא כו' ואני אומר דדברי הרא"ש מובנים וברורים והנה הנם כדברי הרי"ף ז"ל דבשניהם כתבו ברייתא זו דקתני בהם בן ז' מחללין עליו את השבת בן ח' אין מחללין עליו את השבת ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וסמכו על מה שאמרו בפרק הערל דאוקמוהו להך ברייתא בגמרא התם בשלא גמרו שערו וצפרניו אבל גמרו שערו וצפרניו אפילו הוא ידוע שהוא בן ח' כגון שפירש ממנה אחר שבעל מותר לטלטלו ולמולו בשבת דפסק הלכה בפרק הערל דאמר אשתהי הוא דאישתהי' עכ"ל ולפי זה צריך לומר דרב אדא לא הוי מפליג בין גמרו שערו וצפרניו ללא גמרו וכדהוי ס"ד בפ' הערל כי אקשי ובן ח' מי חיי וכדי לישב במנהגא דעלמא דמהלי ספיקות איצטריך לשנויא דמהלינן להו ממ"נ אבל למאי דאסיקנא בפ' הערל הא דתניא אין מחללין בשלא גמרו אבל אם גמרו מחללין ממילא נתיישב מנהג העולם דבגמרו הוא דמהלי ובדין עבדי ולא מטעם ממ"נ כדאמר רב אדא והשתא אתי' ברייתא כפשטא ולא צריכים לדחוקא ולאוקמיה כר"א כדאמר רב אדא ואע"ג דלצאת לגמרי מתורת נפל לא סגי בגמרו שערו וצפרניו עד שישהא שלשים כדרשב"ג פרק ר"א ופ' הערל מ"מ מאחר ששערו וצפרניו מוכיחים עליו דבן קיימא הוא מחזקים ליה ברוב הנולדים שהם בני קיימא ומהלין לי' כמו שאנו סומכים בכמה דברים על הרוב וכי לא גמרו כיון דלית לי' שום הוכחא איתרע לי' רובא ולא מהלינין ליה ואע"ג דאי ספק הוא אין כאן איסור תורה שהרי מחתך בשר בעלמא הוא לא רצו חכמים להתיר טלטול במקום שקרוב לודאי שאינו בן קיימא עכ"ל ועיין שם היטיב הדק:

וכללו של דבר העולה לנו מדברי הבית יוסף דרב אדא לא ס"ל דגמרו שערו וצפרניו הוא מעלה וא"כ כיון דלא ס"ל לסברא זו א"כ לא ס"ל להא דרבי שערו וצפרניו מוכיחין עליו דמאי איכפת לו בזה דאין בזה שום מעלה דנימא בשביל זה אשתהי וגם לא ס"ל לרב אדא בר אהבה הא דרבה תוספאה דרבה תוספאה סמך אדברי רבי רק לדידן דקיימא לן כתירוצא דפ' הערל א"כ קיימא לן כרבי וכרבה תוספאה זאת תורת העולה מדברי הבית יוסף אחר העיון בדברי הבית יוסף ואחרי שזכינו לזה א"כ דברי התוס' ברורים בנדה דהא מרי' דהאי דינא התם בנדה הוא רב אדא בר אהבה וכדאמרינן שם אמר רב אדא בר אהבה ש"מ קסבר רבי יהודא שיפורא גרים וכבר ביררנו וזכינו לסברת הבית יוסף דלרב אדא דמשני בשבת דמהלינן ליה ממ"נ לא ס"ל להא דרבי ודרבה תוספאה ומש"ה כתבו התוס' שם שפיר דאין הולד משתהה יותר דלא קי"ל כרבה תוספאה דפ' הערל והיינו פרושו דתוס' כלומר לא לדידן לדינא דאנן לא ס"נ כרבה תוספאה רק דהתוס' כתבו דרב אדא בר אהבה דהוא מרי' דשמעתין שם בנדה דהוכיח דרבי יהודה סבר שפורא גרים מסיפא ולא דייק מרישא היינו משום דהוא רב אדא בר אהבה אזיל לשיטתו בשבת דלא ס"ל לדרבי דיש מעלה בגמרו שערו וצפרניו וממילא לא ס"ל לדרבי וכיון דלא ס"ל לדרבי א"כ ממילא לא ס"ל כרבה תוספאה ורב אדא בר אהבה דהוא מרי' דשמעתין שם בנדה וכו' משום הכי הוכרח לדייק שם דסבר רבי יהודא שפורא גרים מסיפא ולא מרישא וזה שכתבו התוס' שם בנדה דאין הולד משתהה יותר דלא קי"ל כרבה תוספאה היינו דרב אדא בר אהבה לא קי"ל כרבה תוספאה ואה"נ דהתוס' בעצמם לדינא פסקו כרבי וכרבה תוספאה דאמרינן אשתהי וכדכתבתי לעיל ממה שכתבו בשבת בעצמם דאמרינן האי בר שבע הוא ואשתהי הוא דאשתהי וכדאיתא התם בשבת בפסקי התוס' פרק ר"א סימן תמ"ה וז"ל כל הקטנים מותרים לטלטל ואפילו בן שמנה אם אין בו ריעותא עכ"ל הרי להדיא בפסקי התוס' דשבת כרבי וכרבה תוספאה דאמרינן משתהי ולא סתרי התוס' דברי עצמם. ואף שבפסקי התוס' דיבמות פרק הערל סימן קמ"ז כתבו שם וז"ל בן שמנה אסור לטלטל בשבת אפילו גמרו סימנים דאין יוצא מתורת נפל אלא ע"י עשרים שנים עכ"ל. נראה מדבריהם שם דפסק כרבי אבוה דלשיטת התוס' בפנים רבי אבוה אזיל בשיטת רבנן דפליגי אדרבי ולדידהו אין אנו מחזיקים בן שמנה לבן קיימא עד שיהא בן עשרים ודוקא היכא דגמרו שערו וצפרניו ולפי זה אין ראיה לרבה תוספאה וכמו שכתבו התוס' שם בפנים בד"ה והא תניא ועוד דא"כ רבה תוספאה אפילו כרבי לא אתי' דלא תשיב לרבי בר קיימא לומר דאשתהי אלא על ידי הוכחה יתירא שחי עשרים שנה וא"כ הרי להדיא דרבי אבוה דאמר למלתיה כרבנן לשיטת התוס' לא ס"ל לרבה תוספאה דא"כ לא אמרי רבנן אישתהי אלא היכא דאיכא הוכחה יתירה שחי עשרים בנה וכמ"ש התוס' לדחות פירוש הר"י.

וכבר ביררנו שר"י הבעל תוס' בעצמו בשבת שם פסק להדיא כרבי וכרבה תוספאה וגם כאן ביבמות דף פ' בד"ה והא תניא ובע"ב ד"ה כיון כל הדיבורים הם דברי ר"י ואיך יהיו דברי הר"י סותרים זה את זה אלא ודאי ברור דר"י פסק כרבי וכרבה תוספאה דבן שמנה בגמרו שערו וצפרניו אמרינן בן ז' הוא ואשתהי כדאיתא בשבת להדיא ואין לנו שום ראיה הדברי התוס' דיבמות דף פ' שהם פסקו כרבי אבו' והא דכתבו התוס' בסיום דבריהם בד"ה והא תניא ונראה דאפילו בגמרו סימנים דאסור לטלטלו היינו לרבנן דרבי דרבי אבוה פסק כוותיהו וכמו שהסביר רבינו הגדול מהרש"א ז"ל בחידושיו ועיין כם היטיב דברי קדשו ובאמת בנדה פרק בנות כותים לא הזכירו שם הפסקי תוס' מזה דלא קי"ל כרבה תוספאה וע"ש בסי' כ"ו. ואחרי שזכינו לזה דגם התוס' פסקו וכרבי כרבה תוספאה אזלא דברי רבותינו נוחי עדן החלקת מחוקק והבית שמואל אשר הביאו לפסק דברי התוס' דנדה ובאמת כולם פסקו כרבי וכרבה תוספאה דאמרינן אשתהי עד שנים עשר חדש וא"כ פלטינן גם מחשש זה בעובדא דידן ודברי התוס' בנדה אשר פרשנו לעיל הם ברורים בלי שום גמגום (ט) ומה שנרשם עוד בגביית העדות שהבעל אומר שפירסה נדה קודם נסיעתו לדרכו אין בזה שום ריעותא דרגילות היא בנשים לראות כן כאשר שמענו כן ראינו לגבי נשי דידן שכיח הוא שיפרסו נדתן אף בימי עיבורן וכבר אמרו בשם מורי הזקן החסיד הגאון אמיתי רבן של ישראל אב"ד ור"מ דק"ק פראג נרו שהביא בתשובתו נודע ביהודה אשר חקר ופעל ועשה ע"פ הרופאים ונתברר שהוא כן ששכיח הוא שיפרסו נדתן אף בימים האלו ודבר גדול דיבר הנביא המקום יהיה בעזרו ופה הנה אין עמדי ספרו הקדוש ואחרי ככלות הכל פלטינן מכל החששות והריעותות אשר יש להתעורר בדבר שאלה זו הן דליכא כאן עידי כיעור והן מהגדת הבעל והיא מכחשת אותו והן מחשש דאמרינן אשתהי והן מחשש דפירסה נדה חוזר אני לדברי הראשונים ואען ואומר לדבק טוב והאשה הזאת מותרת לבעלה ובעלה ידור עמה כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשותיהן ואם יסכימו רבותי לזה הרי טוב ואם לאו הנני נגרר אחריהם לכל אשר יאמרו:

הכ"ד הק' מרדכי בא"א המנוח מוהר"ר יהודה ליב סג"ל הכ"מ מסטנאב דירתו בטשארנקוב.

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה