שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן לט
הלכות אישות סימן כה
הצעת הבעל את המעשה
מיום החתונה זה י"ב שנים הייתי עמה באהבה גדולה מחמת שלא ראיתי בה שום קלות ודבר רע. ובאסרו חג סוכות תקנ"א נסעתי מביתי לדרכי ויום או יומיים קודם נסיעתי פרסה נדה ועל פורים באתי לביתי ואמרה טמאה אני וטבלה. והיה לי תמיה גדולה שראיתי כריסה בולט ולא דברתי מאומה רק היא אמרה שהיא חולה ותיכף אחר פורים נסעתי לדרכי ובאתי לביתי על חג הפסח והייתי מייחד עמה כדרך העולם וגברה התמיה בעיני על שכריסה הולך וגדול. ושאלתי אותה דרך שחוק שמעתי שתעשה ברית. והשיבה לי איני יודע להגיד הן או לאו למה לא שאלת אותי עד היום ועכשיו אתה שואל אותי והייתי כמחריש ואתר פסח נסעתי לדרכי ובאתי לביתי יום ה' בהר, אחר כמה ימים יצאתי לשוק ואמר לי פב"פ אני אגיד לך דבר ולא תבהל והפצרתי בו ואמר לי הוי יודע שאשתך מעוברת מן פלוני שהיה בביתך, וכבר שמעתי דבר זה מאנשים רבים והא ראיה שהרופא מאיר היה בביתה ובקשה ממנו שיעשה לה רפואה להפיל ולדה אבל לא פעל כלום וכך אמר לי פב"פ הנ"ל שמעתי זה הרבה פעמים מהרעש הגדול הזה ואמרתי להם אולי תלד לט' חדשים מיום נסיעת הבעל ואמר לי יש לי ידיעה שהיא נוסעת לערלית עבור הנ"ל בכן מוכרח אני להגיד לך שתהיה חוקר ודורש את אשתך בזה. וביום השני שאלתי אותה בטוב ובכיה הנכון שאני כמה עתים נע ונד בדרך והיום באתי לביתי ושמעתי עליך שמועה לא טובה ותדע אם ח"ו שמיעה זו אמת אתה אסורה עלי. והשיבה לי בקול בכי ויללה אני איני יודע מה לעשות מחמת מרירות אני מוכן לעשות תשובה את אשר יצווה עלי ואמרתי אליה בודאי אותו פוחז וחשבתי על איש פלוני הנ"ל שאכל אצלי בביתי מזונות והשיבה לי בודאי אותו הפוחז הרי הוא בחור עכ"ל. אח"ז המליטה בת ביום י"ז אב ררנ"א: טענת האשה נגד הבעל
א) בעלה הנ"ל פירש ממנה זה כמה חדשים ולא מיתדר ליה עמה וטוענת על מה ולמה עושה כזאת והוציא עליה שם רע:
ב) הייתי מעוברת מבעלי שהיה עמי בחג הסוכות ומחמת החולשא שהיה לי אחר בתי הגדולה נשתנה טבעי וילדתי לי"א חדשים שלמים מן ימים אחרונים של סוכות עד י"ז אב:
ג) על זה השיבה להד"ם לא אמרתי לו שאני מוכן לעשות תשובה רק שאמר לי בעלי אפשר עשית בפניו איזה קלות ושחוק עמו מה שאסור לאשה כשרה לעשות בפני איש אחר ע"ז השיבה שאני מוכן לקבל תשובה אם אפשר עשיתי איזה קלות ושחוק עמו. הרי הוא בחור לא אמרתי כלל. רק אמרתי אותו פוחז היינו על זה שהוציא עלי קול ושם רע:
הגדת עד פב"פ הנ"ל. וז"ל פלוני אלמוני הגיד לי בהיותי ביחד עמו בזה"ל. יודע אתה ושמעת דבר חדש שהאשה הנ"ל הרה לזנונים עם פלוני שהיה בביתה והשבתי לו איני מאמין לדבר זה. ואמר לי אני אגיד לך מופת הרופא גילה בפני איש אחד והשביע אותו שלא יגלה הדבר שהוא עושה לה רפואה להפיל ולדה ועל כל זה אמרתי אולי שקר הם דוברים. ואחר זמן מה אמר לי האיש הנ"ל עוד מופת שאמת הדבר שר' ישראל משרת ראה אגרת על השולחן בבית הרופא הנ"ל שכתבה האשה להרופא בבקשה שיבא למחנה כדי איר זאלט מיך דער האלטין בייא מיין כבוד. ועוד מופת שבכל יום היא עושה רפואה להקיא וגם וואנין וזה הדבר אינה עושה שום אשה מעוברת בעולם רק להפיל ולדה. ועוד מופת הנער המשרת שהלך מן מאיר רופא ועמד אצל רופא בסטנאב והוציא הנער הנ"ל קול זה בסטנאב אשר מאיר רופא עושה רפואה להפיל האשה הנ"ל שהיא הרה כנ"ל וכאשר שמעה אשה שני בשני של האשה הנ"ל נתנה מתנה להנער שלא ידבר עוד מזה בפני שום אדם בעולם. ובאת האשה מסטנאב לכאן וסיפרה כל זה. הכל אמר לי האיש הנ"ל ואחרי שמעי כל אלה דברתי עם רש"ט דברי כהנ"ל מה שכתב הבעל בטענותיו נדון העגלה שרצה האשה הנ"ל ליסע לכותית לגי' למדינת וואלחייא אמת הדבר וראה וכאשר נודע לרש"ט והוכיח אותה לא נסעה: צדדי האיסור
א) בסי' קט"ו סעיף ז' או שאמר לו אחד וכו' שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזנתה אשתו וכו' הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה וכו':
ב) שמחמת קלא דלא פסיק ומחמת הגדת העד הידוע ושהיה ספק גדול בעיניו וקרוב לודאי מחמת הריונה שזינתה כי כשנסע מביתו אחר חג הסוכות פירסה נדה ובשביל זה פירש ממנה ושויה אנפשי' חתיכא דאיסורא ובכמה מקומות מבואר שאם שויה חתיכא דאיסורא אסורה עליו וכן משמע בש"ע סי' קע"ח סעיף יו"ד מי וכו' ואמר שנתברר לו הדבר וכו' ומסיים שם ואם לאו אסורה:
ג) שאומר הבעל שהיא בעצמה הודית לו במה שהשיבה לו שתקבל עליה תשובה ואמרה הלא הוא בחור. ומבואר בש"ע סי' קע"ח סעיף ט' ברמ"א שכתב והוא הדין אם היא בעצמה אומרת לו שזנתה. וכתב שם אבל יש חולקין וס"ל דאף בזמן הזה נאמן:
אבל אחר העיון במקום מוצא הדין דין אמת והכל מתוקן לתעודה ולתורה שאין כאן איסור כלל ואען ואומר על ראשון ראשון מה שכתב הש"ע או שאמר לו אחד וכו' והם דברי הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א וכתבו עליו המפרשים שהוציא דין זה מגמרא פרק האומר בקידושין דף ס"ו וכן בתשו' הרשב"א סי' אלף רמ"ט השיב לשואל שאמר שלא ידע מאין הוציא הרב זה וכתב שם לא נתחוורו לי דבריו בזה אבל מ"מ הוא ז"ל כתב זה על סמך מה שאמר שמואל לההוא סמי' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ופירשה הרב ז"ל לומר חייב אתה להוציאה ע"ש. וכתב המשנה למלך שם בכם הרשב"א דהא דאמרינן בסומכת דעתו עליהן דחייב להוציא דוקא כשהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא כדאמרינן שם בעמוד הקודם עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכתב עליו דבר גדול דיבר הנביא ועוד נ"ל בדברי הש"ע הנ"ל דהסיפא דמי' לרישא מי שראה אשתו שזנתה. וכן א' שאמר לו וכו' היינו ג"כ שראה האחד, וכן משמע בגמרא שאמר שם אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא דהוא אך למותר אלא ודאי דלהכי קאמר אדאזיל דלהוי משמט שראה השליח בעצמו שזינתה ובלא זה דבר פשוט הוא בכל עדות שבעולם כדאיתא במס' סנהדרין בד"מ אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום והובא בש"ע ח"מ ושם בד"נ שמא תאמרו מאומד ומשמועה ומפי אדם נאמן שמענו וכן מפורש ברמב"ם שם הלכה י"ח ואין ב"ד כופין לגרש בדברים אלו עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזינתה אשה זאת בפניהם וכתבו הגהות מיימוני' שם שצריך דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה ומכ"ש שאין עד אחד נאמן רק בראה וכן מפורש בח"מ סי' ק"ח סעיף א' ואסור לאדם להעיד בדבר שא"י אע"פ שאמרו לו אדם שיודע בו שאינו משקר ע"ש: וכן כתב הש"ך שם סי' ל"ד סק"ג בענין כזה שהוא גזירת הכתוב וכן כאן כיון דילפינן דבר דבר הוי כמו גזרת הכתוב (ו) ואין להביא ראיה מדברי התוס' שם בד"ה אמר אביי וכו' וז"ל אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת שזה כתבו התוס' אליבא דאביי אבל לרבא דפסקינן כוותיה בודאי סברא זו ליתא וכן מפורש שם בתוס' ד"ה רבא וכיון שאין איסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימנינן ליה דעד א' אינו נאמן בדבר שבערוה. ובלא זה אפי' לאביי יש לדקדק דדברי התוס' דמקשו תימא והא אמרת המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין דאין דבר שבערוה וכו' דשם בעמוד הקודם יש פלוגתא ר' כהנא אמר אין חוששין לקדושין ר' פפא אמר חוששין לקדושיו. וקשה טובא חדא דמקודם הקשו מדברי ר' כהנא ואח"ז הקשו מהגז"ש דדבר דבר והוה כמו יהודא ועוד לקרא. ועוד קשה אדמקשה מר' כהנא ליסתייע מר"פ דס"ל חוששין. ועוד דלא הוי להו להקשות רק מקרא לחוד וכי לא ס"ל לאביי הג"ש. ואקדים לומר דלר"פ דס"ל חוששין היינו מספיקא אזלינן לחומרא אף דילפינן דבר דבר אבל כאן מספק אסור להוציא ולרווחא דמילתא מקשו מר"כ דס"ל אין חוששין והיינו לקולא מכ"ש כאן דמספק אסור להוציא מחמת הג"ש. וע"ז מתרצים התוס' ע"פ סברא לחלק בין קדושין לכאן אבל אליבא דאמת על קושית התוס' לאביי מן הג"ש לחוד כמו שמקשה בחדושי רשב"א מתרץ שם הרשב"א דהג"ש איירי במכחישתו ואביי דס"ל נאמן היינו בשותק כדאמר בגמרא בפירוש והשתא אין אנו צריכים לסברת התוס' אפילו לאביי: (ז) יצא לנו מזה שבספק שהבעל מסופק בזה לכ"ע אסור להוציאה וכן יש להוכיח ממה דאמר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק דהוא אך למותר לא היה לו לומר רק זיל אפקה ותו לא אלא ודאי דהכי קאמר ואי לא היינו שאם אתה מסופק בדבר זה אסור לך להוציא כי כמה קשה גירושין שהרי התורה וכו' ושנאוי המשלח כדאיתא בסוף גיטין וביותר בזיווג ראשון וביש לה בנים. וכדאיתא ביבמות דף ק"ד ע"ב במד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא מהנטען ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא ובודאי הוא הדין כאן מבעלה ג"כ ביש לה בנים לא תצא מספק (ח) אחר כותבי מצאתי סברא זו בתשו' מהר"ם מלובלין סי' פ' בתחילתו. נמצא אפילו אילו היה כאן עד אחד שראה מעשה הזנות מ"מ לא היה הדבר כי אם ספק בעלמא ומספיקא לא מפקינן אשה מבעלה אם לא כשהיה העד מהימן כבי תרי לאותו מעשה ובזה אפי' אם העד מוחזק בכשרות ובחסידות לא מהני רק שיהיה העד באותו דבר כבי תרי אז היה מהימן והוי קרינן ביה על פי שנים עדים יקום דבר ודברי מהר"ם מלובלין בתשו' סי' פ' דע"פ עד אחד דכיעור אפילו מהימן בעיניו כתרי אינו חייב לגרשה. אבל בנדון דידן לא זו הדרך בהרבה אופנים וחלילה לאוסרה על בעלה ולכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מותרת לבעלה מצד הדין הראשון אשר כתבתי לעיל:
(ט) ועל איסור ב' שכתבתי לעיל ג"כ נבאר שאין כאן איסור כלל. על דבר הקלא דלא פסיק מבואר בתוספת יבמות דף כ"ד ע"ב ד"ה אמר וז"ל וכן נראה לר"י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע"י קול אשה מבעלה דקאמר וב"ד בעדים הוא דמפיק משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקינן אלא בעדים ע"ש באורך בתוס' ובגמרא שם ובפרק האשה רבה דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן וכן בתשובת מ"ב סי' נ"א מאריך בזה להביא ראיות הרבה דלא חיישינן אפי' בקלא דלא פסיק. וכן באבן העזר סי' ו' סעיף ה' כל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו. וגם בסי' מ"ו סעיף א'. וברמ"א שם סעיף ב' וי"א דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי אבל חד מתרי לא ע"ש. ואין צריך לומר חד מחד כמו נידון דידן שאין בו ממש כלל. וכן אי' במס' גיטין לא שישמעו קול הברה אלא שיהיו נרות דולקות וכו'. ומחמת הגדת העד כבר כתבתי לעיל שאין בו ממש לאסור על ידו בשום אופן. (י) ובנידון הספק וקרוב לודאי שהיה בעיני הבעל מחמת הכרת עוברה. בעליל נראה י"ל שמאוד טעה בזה ועיקר יסודו היה מה שפרסה נדה קודם נוסעו מביתו אחר חג הסוכות תקנ"א. והאשה השיבה שנתעברה מבעלה בחג הסוכות הנ"ל. והסברא נותנת שברי ושמא ברי עדיף וכן מבואר ברמב"ם ומפרשיו פ' ט"ו מהלכות א"ב. וגם דרוב בעילות תולים בבעל כמבואר בש"ע אה"ע כמה פעמים ומה שילדה בי"ז אב שהוא י"א חדשים מבואר בש"ע סי' ד' סעיף י"ד אבל תוך י"ב חודש אין לחוש דאמרינן דאישתהי כל כך במעי אמו כיון דלא ראו בה דבר מכוער והיינו עדי כיעור ואף שכתבו התוס' במס' נדה דלא קיי"ל כרבה תוספאה מכל מקום אנן כבתראי עבדינן. וכתב מהרי"ק בשורש ק"ג להלכה דאמרינן אישתהי וגדולה מזו אמרו שמא בא ע"י שם ועיין בבאר הטיב ס"ק י"ב. ובפרט שבזמנינו שכיח הדבר שיולדות לי"ב חדשים וכן כתב הב"ש דביש לה חזקת כשרות אמרינן אישתהי והרי יש לה לאשה זו חזקת כשרות מעודה עד היום הזה. ועל דבר שפירסה נדה כנ"ל ראיתי בשו"ת נודע ביהודא שאלה ס"ט שכתב ששאל לרופאים ואמרו לו שדבר זה שכיח מאד מאד בהרבה נשים שבתחילת עיבורן רואות ושופעת בשעת וסתן חודש ושני חדשים עכ"ל. וכן כמה פעמים שמעתי דבר זה מנשים הגונות וחשובות ומעשים בכל יום ששכיח דבר זה אך מפני שהבעל לא ידע מזה היה בעיניו קרוב לודאי שהיא הרה לזנונים ואילו שאל לחכמים ולרופאים לא היה בעיניו שום ספק לחשוד את אשתו מאחר שהוא בעצמו מעיד עליה שתמיד היתה בחזקת כשרות ככל הנשים הצנועות וגם הנחשד בודאי לא היה מוחזק בעיני הבעל לרשע מאחר שהניחו בביתו ובכמה שו"ת ראיתי שכתבו לא מחזקינן אינשי ברשיעי ומעשה דאביי במס' סוטה יוכיח. ולפי זה בודאי לא שויה אנפשיה חתיכא דאסורא במה שפירש מביתו זו אשתו בטעות ומחמת חסרון ידיעה:
(יא) ועל איסור ג' נראה לי ג"כ שאין בו ממש לפי מה שכתב הש"ע סי' קט"ו סעיף ו' אשה שאמרה לבעלה שזנתה אע"פ שאינה נאמנת אם עמד וגרשה אסור להחזירה וכתבו הח"מ והב"ש היינו שעמדה בדבריה ע"ש אבל בהכחשה כנדון דידן הלא אפילו אם גרשה מותר להחזירה כ"ש שאינו חייב לגרשה. ועיין בתשובת מהר"ם מלובלין סי' פ' דכתב שם יצא לנו מזה וכו' אבל בראיית בעל לחודא אפי' בקלא דלא פסיק לא מפקינן ע"כ. ועוד כ' שם כלל העושה וכו' ומסיים אבל בבעל לחודא שראה דבר מכוער בקלא דלא פסיק אפילו לדברי השאלתות אינה נאסרת. ועוד כתב שם וגדולה מזו התיר מהר"ם בתשובה דה"ל אישות במעשה דכהן ע"ש עד אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו וכו' עכ"ל. וע"ש מה שכתב בסוף התשובה ולכן ראוי לכל ב"ד ישראל לענוש וכו' לכל איש אשה שיוציאו לעז או שיפגעו בכבוד האיש או האשה הנזכרים ע"ש באורך:
(יב) ובר מן דין הלא מבואר בש"ע ובאחרונים שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואף שכתב הח"מ דלאחר זמן אין מועיל אמתלא הא כתב שם דהיינו רק לענין כתובה דהוי דבר שבממון דדמי לחוזר וטוען אבל לענין איסורא מועיל אמתלא אפילו לאחר זמן. ובלא זה בנידון דידן לא הוי אחר זמן שעד היום נא היו בפני ב"ד. ועוד הא האשה מעולם לח הודית כלום. ובודאי אין הבעל יכול לומר שאמרה אלא אם היתה הגדתה גמורה בפירוש שזנתה אבל בדברים סתומים כחלה אין הבעל ולא שום אדם בעולם יכול לידע מחשבה כי אם היודע מחשבות. ולפי הבנתינו ולפי דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים האשה זו מותרת לבעלה בהיתר גמור בלי שום ספק בעולם אך בזאת נאות שמקודם יסכימו עמי השני רבנים הנבררים לזה ואח"כ יסכים עמנו המכריע כפי שחתמו א"ע הבעל והאשה על השני בירורין. ואז יקוים בה דברי חז"ל על פסוק ונקתה ונזרעה זרע כדאיתא במס' ברכות ובמס' סוטה עד כאן כתבתי לחוות דעתי כנ"ל:
הכ"ד הבא על החתום הק' מרדכי באמ"ו הגאון מו"ה
משה אברהם זצלל"ה דק"ק אזיראן: