שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן לח
יבמות דף כ"ד סוגיא דהנטען
(א) והנה הרב ב"ש סימן י"א ס"ק י"ד כתב על הרב רמ"א, ותימא דהא לפ"ז איירי הברייתא דקתני כשהיו לו בנים תצא בעדי טומאה היינו עדי כיעור וקלא דלא פסיק ורישא דברייתא כשלא היו לו בנים איירי באחד מאופנים הללו, וא"כ עדים דקאמר רב מהו, אי בע"כ וקלא דל"פ, וא"כ מוכח לכי המסקנא, דפסק הלכה כרב בקלא דל"פ היינו קלדל"פ וע"כ אזי מפקינן מנטען ואיך פסק דעדי כיעור לחוד מוציאין וכו' יע"ש. ועוד קשה דבאמת הא קאי על מה דאיירי רבי הא דאמרינן בקלא דל"פ הלכתא כרבי, ורבי ע"כ לא אמר רק באין לו בנים. דהא רבי בע"כ לחוד סגי, וברייתא הא אתיא כרבי,, ובברייתא רק באין לו בנים ומנלן לומר דבעדי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין אפילו ביש לו בנים:
ועו"ק על מש"כ הרב רמ"א בד"מ דהרי"ף נמי קריא ליה עדי טומאה בקלא דל"פ ועדי כיעור, והא זה אי אפשר. דהא מעיקרא קאמר הרי"ף וז"ל קשיא הלכתא אהלכתא דהא לרב לא מפקינן מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפקיע בעדי כיעור, לא קשיא בקלא דפסיק פסקינן כרב ולא מפקינן אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי, ומפקינן לה בעדי דבר מכוער. אלמא דלא מפקינן אפילו באין לו בנים בעדי כיעור לחוד דהא רב ע"כ איירי באין לו בנים, דאם ביש לו בנים הוה תירץ הקמייתא, ול"ק מברייתא כלל, דשם בברייתא ר"ל בלא בנים, אלמא דס"ל להרי"ף דבעדי כיעור אין מוציאין מן הנטען, אפילו באין לו בנים, אלא ע"כ דמוציאין רק בעדי כיעור וקלא דל"פ, וכי כתב אח"כ שמעינן מהא דתניא, בד"א שאין לו בנים, דהיכא דאי"ל בנים מן הנטען, אע"ג דאיכא עדים ע"כ איירי בקלא דלא פסיק ועדי כיעור, דאל"ה בלא קלא דלא פסיק, אפילו אין לו בנים לא מוציאין לשיטת הרי"ף:
ועו"ק דסתמא קתני הרי"ף. ונפרש דקרי עדי טומאה אם שניהם ביחד מה דלית כלל רמז בדברי הרי"ף:
אך י"ל דהנה עוד קשה לשיטת הרי"ף, כפי הפשט בלא הרב רמ"א וא"כ הא הך ברייתא מוקי כרבי, וא"כ הברייתא לרבי אין צריך קלא דלא פסיק, וא"כ מנ"ל להרי"ף לפסק הלכה, דאיכא תרתי קלא דלא פסיק ועדי כיעור, דאין מוציאין מן הנטען ביש לו בנים. דלמא באמת לא כן רק בעדי כיעור לחוד. ולמש"כ לעיל הוה משמע דלא עדיף מכיעור לחוד. מ"מ אפשר דעדיף ומנ"ל:
(ב) ויש לומר משום דהנה עו"ק להרי"ף דנקט רק כפי התירוץ דאב"ע בש"ס. דמוקי רב להך ברייתא כרבי. והוא לא ס"ל כן. ונקיט הרי"ף דרב דייק מדקתני הוציאו בב"ד. וכמו ללשון הראשון. ומשמעות מהרי"ף משום דמנא ידעו דרבנן פליגי. ומוכח ממתניתין. ואיך מוכח דלמא מש"ה נקיט דוקא הוציאוה בב"ד משום דאם ב"ד מוציאוה אזי אפילו יש לה בנים מן הנטען. וכמו דללישנא קמא אמרינן כן באמת לרב דמכח הוכחה דהוציאוה בב"ד דמיירי אפילו יש לו בנים:
ועו"ק לענין מה מביא הרי"ף הוכחה זאת לרב ממתניתין. דכיון דלכאורה ליכא נ"מ לדינא מכח זה:
וי"ל משום דהנה הנמ"י מביא קושיא בשם התוס', דאם באו עדי טומאה אפילו יש לו בנים תצא. דהקשו התוס' פשיטא. דאיסורא דאורייתא לא שרינן בשביל הבנים. ותירץ התוס', אע"ג דעדים אין יודעין אם הוה אנוסה או לא, והוה מכשרינן הבנים. ולכאורה אין טעם בדבר דהא יותר מכשרינן האשה דה"ל חזקת כשרות מהכשר הבת. אך לפי מש"כ המשנה למלך (א) חד דעה. דאנוסה דהוה שרי לבעל. מ"מ אסורה לבועל מטעם קנס. והוה רק מדרבנן. והוה אמינא דעכ"פ בשביל הבנים יהיה שרי, וא"כ לפ"ז רב דתירץ לעיל דמתניתין קשיא ליה, ומש"ה מוקי דבהוציאו הב"ד, ואשמעינן דאפילו יש לה בנים מוציאין, וא"כ תקשי קושית התוס', דאין רבותא בשביל רבנים, דכיון דהדין דאסורה מן התורה, ודאי אין מועיל הבנים, וא"ל כפי תירוץ התוס' דזה אינו דכיון דהב"ד מוציאין ע"כ, או דידעי דהוה ברצון, או דלא תלינן באונס, (והנה בזה יש דעות אם מהימן [לה דהוית] אנוסה יע"ש בשם הר' יונה וכו') דהא מבעל אין שייך קנסא, וא"כ שרי' לבעל, אלא ודאי דהוי ברצון, וא"ל דהוה בעל כהן, וא"כ נאסרה לבועל מן התורה, וכמ"ש הב"ש סימן י"א, דזה ודאי אם הוה הבעל כהן נאסרה לבועל באונס:
(ג) אך י"ל על קושית התוס'. דהנה הר"ת פסק (ב) דעידי זנות בעי דרישה וחקירה. וכתב הב"ש (ג) דאע"ג דהדין דכיון דאיכא כתובה למשקל [כדיני ממונות דמי' כדאיתא שלהי יבמות] מ"מ בכאן לא שייך. דממ"נ אם זינתה אין מגיע לה הכתובה. ואם לא זינתה עדיין אין מגיע לה הכתובה. ולכאורה אין מספיק דברי הב"ש. דהא קשה דעל כל פנים או דמגיע לה מזונות או הכתובה. אי לא זינתה צריך ליתן לה מזונות. ולענין מזונות יע"ש בתשובות ר' בצלאל אשכנזי. עוד קשה דנ"מ אם הבעל רוצה לגרשה בלא"ה. וצריך ליתן לה כתובה. ואך עכשיו פטור. (וזה עיקר הקושיא) וא"כ כיון דמועיל עדותן הוי רק מדרבנן, וא"כ אם אח"כ רוצה לקיימה דלא מהני, זה הוי רק מדרבנן, והוי שפיר רבותא דאפי' דהוי רק מדרבנן, אך זה שפיר קודם דמביא מימרא דרבי, אך כי מביא הא דרבי דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא, ופי' הנ"י וז"ל והכא בהכי פליגי רב ורבי, דרב סבר דאפילו מנטען אין מוציאין אלא בעידי טומאה, ורבי סבר דמחמרינן בנטען אע"פ דכנס ועדי דבר מכוער לבד מדחזינן דהחמיר בבעל דאמר תצא, ומיהו אפילו רבי כי אמר תצא מן הבעל, לאו בע"כ קאמרינן דב"ד לא מפקיע אלא בדבר ברור, אלא שאם רצה הבעל להוציא, מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בע"כ, שלא בכתובה ואין צריכה התראה וכו', וא"כ לפ"ז לא מציא לומר, דרבותא דהוי בלא עדי דרישה וחקירה, דא"כ תקשה לא יהיו מהמנו העדים, במאי דאמרו כדרך המנאפין, דילמא רק שכבו זא"ז, ולא כדרך המנאפין, והוי רק עדי כיעור, ונימא פלגינן דיבורא, וא"כ בלא"ה מצי להפקיע אותה בלא הכתובה, ונאסרה דהא אפילו ראו רק התרת סינר מקרי עדי כיעור ומיד שראו יחד בגילוי בשר אפי' לא ראו שוכבין כדרך המנאפין דהא זה אין נ"מ לענין ממון וזה הטעם של ר"ת דס"ל דבעי דרישה, ולא שייך דנ"מ לכתובה, ומתורץ קושיא דלעיל, וא"כ לפ"ז ע"כ בעי דרישה וחקירה וא"כ ליכא רבותא בבנים, א"ו דהוי לא נאסרה רק בעדי טומאה, ואשמעינן מתניתין הך דינא דנאסרה לבועל אגב גררה, (או דה"פ דלא כרבי, ולהנ"י תליא זה בזה. וא"כ לא אפסיד לה כתובה למאן דפליג על רבי, ונ"מ לכתובה), ובשביל בנים ליכא רבותא ומש"ה מביא הרי"ף, דלרב אשמעינן הך דינא, דהבעל מוציא בע"כ שלא בכתובה וכדלעיל:
(ד) ולפי"ז י"ל, דבאמת אם אמרינן דבאונס נמי אסורה לבועל, דכיון דהוא הוה מזיד וכמו דאיתא בירושלמי, וכמו שהביא הב"ש סימן י"א סע"ק ג' וצ"ל על קושיית התוס', רק דהתירוץ הוי כדלעיל, דאיירי דהוי עדים מעידין בלא דרישה וחקירה, וא"כ הוי רק מדרבנן, אך דלפ"ז תקשה מכח דלעיל, דהא לא יהיה נאמנים רק על עדות כיעור, רק דבאמת איירי דהוי קלא דלא פסיק, וא"כ ממ"נ, אם הוי עדי כיעור עכ"פ ע"ז [מהימנין] וקלא דל"פ וע"כ שפיר נאסרה, ומוציאה אפילו בבנים, אך מש"ה בעי דוקא עדי טומאה להוציא אפילו בבנים ולא מהני עדי כיעור וקלא דל"פ, משים דהנה הטור כתב דאפילו אם קלא דל"פ הוה יוצא מכח הכיעור מהני, ורש"ל בתשובה חולק ע"ז ואומר כיון דהקול יוצא מכח עדי כיעור הוה רק עדי כיעור לחוד:
והנה י"ל הכי, דבאמת הא רי"ו כתב (ד) דהיכא דהדין דתצא מבעל לא מהני אם אפסקיה אחר, רק היכא דהדין [דלא תצא מבעל רק] מבועל, (ומרי"ו אין ראיה, דאפשר דהוי הפי' דאלימא לקלא, ומשא"כ אם לא אפסקיה, ועיקר הראיה מכח דברי הב"ש, ועיין לקמן בד"ה והנה י"ל דהיכי כו') וי"ל דהטעם, דבשלמא אם הוה רק משום לעז מוציאין, דהעולם יהיו סבורין, וא"כ אם אחר אפסקיה לקלא שרי, ומשא"כ אם אנחנו מוציאין אותה מבעלה, וא"כ אמרינן דהוא אמת, מאי מהני אפסקיה. כן הוי אם הוה קלא דל"פ ועדי כיעור, ומוציאין אפי' יש לה בנים, וצ"ל דהוי כמו עדי טומאה דאמרינן דודאי אמת, דכיון דהוי עדי כיעור וקלא דלא פסיק, כמ"ש הב"ש שם וא"כ אם הקול הוי בשביל הנך העדים וא"כ אין בירור יותר מן הנך העדים, וא"כ הא הדרישה כתב יע"ש היטב דמסתמא הקול בא ע"י עדי כיעור, וא"כ אם ליכא רק עדי כיעור, לא מהני דהוי רק לעז בעלמא, ומש"ה בבנים לא תצא, דהא הקול בא ע"י הנך עדי כיעור, ומשא"כ אם יש עדי טומאה, דהם עכ"פ מדינא הוי כמו עדי כיעור. דא"צ לענין כיעור דרישה וחקירה, והם עדי טומאה הוי ג"כ רק דלא מהני בלא דו"ח, אך עכ"פ הך קול דיצא בשבילם זה מהני, דהא כל הקול הוי כן, דיצא מעדי זנות, ולא היה כלל לפני ב"ד, ומש"ה מהני עדי טומאה, דכיון דקלא דלא פסיק מהני עם עדי כיעור. ומש"ה מהני הנך עדי טומאה לחוד, דהוי כמו עדי כיעור וקלא דלא פסיק. וא"כ שפיר מתורץ הרי"ף, דמעיקרא איירי בקלא דלא פסיק ועדי כיעור, מה דיצא הקול בהנך עדי כיעור, דלא מהני להוציאה בבנים, וכאן הוי עדי כיעור וקלא דל"פ מעדי טומאה, (והנה זה הוי תירוץ לקושית הב"ש על הרמ"א ועיין לקמן בד"ה כללא דמילתא):
(ה) והפי' בש"ס הוי הכי. דמשני רבי הוא. משום דהנה איתא בש"ע א"ע סימן ו' סעי' ט"ז יצא עליה שם מזנה בעיר ה"ז כשרה לכהונה. [וכתב הב"ש שם סע"ק ל']. דאמרינן שמא ראו בה דבר פריצות בעלמא אך אם הדין דבעדי כיעור לחוד נאסרה וא"כ לא שייך זה. ומשא"כ לרב לא מהני קלא דדילמא ראו פריצות [בעלמא]. ועדי כיעור גופא לא נאסרה. ובאמת לא איירי כלל בעדי כיעור. אך ממילא מוכח. מדלא אסור בקול דהוי קודם נשואין. רק משום דתלינן [בעדי כיעור] וכיעור לא נאסרה. ואמרינן בקלא דלא פסיק הלכה כרכי. דנאסרה אע"ג [דתלינן] הקול בעדי כיעור והוי מהנך יצא הקול. מ"מ הוי בלא בנים תצא. ובעדי כיעור גופא ג"כ תצא. דהא כיון דתלינן הקול רק בעדי כיעור, וע"כ בעדי כיעור תצא בלא בנים, ורב איירי רק בעדי טומאה. דכיון דנקיט סתם עדים, בודאי הוא סובר רק עדי טומאה, וכמש"כ הב"ש (ה) דאין זה סברא, דעדים דקאמר רב. יהיה אין הפי' שוין כמו בברייתא. דבברייתא הוי הפירוש עדי טומאה. וברב יהיה הפי' רק עדי כיעור. אע"כ לדידיה נמי רק עדי כיעור [טומאה]. וע"ז פסקינן לפסק הלכה בקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור כרבי. וברייתא רק איירי ברישא או בקלא דפסיק וכרבי מהני קלא דפסיק ג"כ אך אנן לא פסקינן ולא מוקי הברייתא בקלא דל"פ וא"כ לרבי אפי' בקלא דפסיק מוציאין דסתמא קתני ולא חילק בין פסיק ללא פסיק ומש"ה בהך ברייתא דקתני מוציאין, הוי הפי' בשביל אפילו אם תלינן הקול בעדי כיעור נאסרה לרבי אפילו בקלא דפסיק. וא"כ אם יש עדי כיעור וקלא דפסיק דאין יוצא מן עדי כיעור הוי הדין לרבי תצא אפי' בבנים, ולדידן הוי כל הדין רק בקלא דלא פסיק כמו לרבי בקלא דפסיק. וא"כ כיון דהך ברייתא אתיא כרבי. דלרב לא נאסרה בשביל כיעור. ולא נאסרה בשביל קלא כלל, רק לדידן דפסקינן כרבי בקלא דלא פסיק וא"כ לדידן בקלא דלא פסיק ועדי כיעור תצא בבנים ג"כ כמו לרבי בקלא דפסיק:
(ו) כללא דמילתא, דעיקר התירוץ דלעיל [מספיק] ליישב דעת הרא"ש בהא דמביא דעת הרי"ף, ובזה מתורץ הרב רמ"א בדרכי משה, דתשובות הרא"ש אינו סותר לפסקיו (ו) א"כ הפירוש בהרי"ף בקלא דלא פסיק, וע"כ והקול אין יוצאה מעדי כיעור, אפילו בבנים תצא, וא"כ להרי"ף ג"כ בקלא דלא פסיק ועדי כיעור, אפילו דהוי הקול מהנך ע"כ, מ"מ פסקינן כרבי באין לו בנים דתצא, ומשא"כ ביש לו בנים, לא תצא רק בע"כ וקלא דלא מהנך עדי כיעור, והכל כדלעיל, אך מה דכתב הטור דבחדא מהם תצא מנטען בלא בנים, זאת עוד אין מתורץ בזה, אך מה דהקשה הב"ש להך דעה מהש"ס הוי הפירוש כדלעיל, דבאמת הש"ס לא איירי כלל רק מקול, ולא מעדי כיעור, אך דכיון דהדין דבעדי כיעור נאסרה, אזי ממילא נאסרה מהקול דאפילו תלינן בפריצות נמי אסורה כדלעיל [אות ה'] ע"ש:
והנה כללא דמילתא דמאי דמחולקין הרב הדרישה עם הרב רש"ל, אם עדי כיעור. וקלא דלא פסיק, היוצא מהנך עדי כיעור, ודעת רש"ל דאין מוציאין בהך קלא דל"פ וע"כ, והנה בטור איתא כמ"ש הפרישה, רק דאפשר לומר דהטור איירי רק אם אין לו בנים, אז מוציאין בקלא דל"פ וע"כ, ומשא"כ דיהא מוציאין אפי' ביש לה בנים אפילו מבעלה, אזי אמרינן דאין מוציאי בע"כ והך קלא דיוצא מהנך עדים, והחילוק מבואר, דהא דעת רי"ו מובא לעיל אות ד', דהיכי מהני אם אפסקיה לקלא רק אם אין מוציאין, ומשא"כ אם מוציאין מבעלה לא מהני אפסקיה, וי"ל דה"פ דבשלמא אם דינא דמוציאין משום דהוי תרתי קלא וכיעור דהוי לפנינו ב"ד נוטה דאמת כן, אז לא מהני אפסקיה, משא"כ אם מוציאין משום לעז בעלמא דהקול יוצא מהנך עדים, אזי הנך תרתי הקלא וכיעור הוי רק חדא, ובחדא מהני אפסקי', וא"כ מה שמביא הרש"ל ראיה מהרמב"ם פ"ב דסוטה דלא כתב דהקול יוצא ממקום אחר, לא מוכח, דהא מבעל פסק הרמב"ם דאין מוציאין אלא בעדי טומאה, וכן אין ראי' מהטור כדלעיל, ומה דמביא הדרישה ראי', דשם כתב דיהא לעז בעלמא דיתפרסם מהנך עדים, אבל לא כתב דיהא קלא דלא פסיק מהנך עדים, רק דסתם דמ"ה אסורה בשביל לעז הבריות ולא מכח דהוי קלא דלא פסיק:
והנה י"ל דכל היכי דיש חילוק בין יש לו בנים, לאין לו בנים, או בין נטען לבעל, [דהיינו בלא עדי טומאה], אלמא אע"ג דאיכא לעז, אפ"ה לא אסרינן רק בתרתי, קלא וכיעור, דהוי בפנינו ב"ד נוטה שאמת כן, ומש"ה בעינן דיהא הקול יוצא ממקום אחר ולא מן עדי כיעור, ומש"ה א"ש כמ"ש הב"ש, דהוי הפירוש מאי דפריך הש"ס כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי, להך מ"ד דמוציאין בעדי כיעור לחוד, וכן להך מ"ד דמוציאין בעדי כיעור וקלא דל"פ, דהוי כמו עדי טומאה, והוי הפירוש דכיון דאין האיסור בשביל לעז בעלמא, כיון דהוי כמו עדי טומאה, וא"כ לא מהני כי אתא אחר ואפסקיה לקלא, וכן הוי חילוק דלעיל ג"כ דהיכי דבעינן דליהוי כמו עדי טומאה, לא מהני אם מכח הנך עדים יוצא הקול, דבעינן דליהוי תרתי קלא וכיעור בפנינו ב"ד, וכדלעיל, ומתורץ שפיר הכל כדלעיל:
(ז) ולפמ"ש לעיל מכח קושית התוס' שהקשו, פשיטא דאיסורא דאורייתא לא שרינן בשביל הבנים וכתבתי הפי' משום דנתקבל עדותן בלא דו"ח, מיקרי העדי טומאה רק כמו עדי כיעור, וקדל"פ שיוצא ממקום אחר, והנה לפי הו"א דהש"ס, דרב מוקי מתניתין בעדי טומאה ובבנים, צריך לומר דבאמת הוי סבור כפי הך תירוץ דש"ס דילן דמשום הכי לא אסרה על דוד. משום דהוי אנוסה. ושפיר הוי רבותא, ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן כפי התירוץ השני שבש"ס. וכפי דאיתא בירושלמי דאנוסה ג"כ אסורה לבועל. וא"כ ע"כ הרבותא כדלעיל:
והנה באמת אפשר לומר. דלהרי"ף והרמב"ם הא דקאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא, רק מבועל קאמר. והא דפסקינן דהבעל יכול להוציאה בע"כ בלא כתובה בע"ט. הוי רק מסברא וכמ"ש הרב המגיד, או כפי שהביאו המפרשים להרי"ף דבירושל' הכי איתא יע"ש היטב:
והנה מה שכתב בס' נודע ביהודא דאם הוי לה נכסי נדוניא הוי כמו ד"מ [ולא בעינן דו"ח] אפשר לומר דממנ"פ הטעם זה לא מהני דליהוי כמו ד"מ היכי דהאשה מודה, ובלא"ה הוי רגלים לדבר. הא האשה נאמנת. ולפי דברי הב"ש ביחוד לבד מהני הודאתה. ואלא דאשה מכחשת האיך נוכל לומר. דיהא מהני העדאת עדים בלתי דו"ח. משום דנ"מ מה דמגיע לה ממון דאפשר שקר אמרו. דניהי דאע"ג דלא שייך נעילת דלת בכתובה. אפ"ה תיקנו משום לא פלוג. מ"מ היכי דאשה בעצמה. שמגיע לה הממון, מכחשת ואמרה דשקר העידו. בודאי ע"ז לא שייך לא פלוני דהא בכה"ג בד"מ לא מהני עדותן. וא"כ בודאי בעי דו"ח, וא"כ ליכא נ"מ רק כדלעיל:
ולפי הא דלעיל י"ל שפיר המרדכי הביאו הב"י. שכתב לקיים דברי השאלתות. ומסיים. והיכי כתב המיימוני. והקשו הפוסקים. דהא מהרמב"ם דמביא מיני' ראי' כתב להיפך. דרק אם רצה הבעל להוציא, ולפמ"ש דמייתי ראי' דיכול להוציא בלא הכתובה. וא"כ תיקשה קושית התוס' פשיטא. וא"ל כתירוץ דלעיל דהא לא מהימנו בלא דו"ח רק לענין כיעור. דז"א דהא יכול להוציא גם בלא הכתובה לדעת הרמב"ם. א"ו קלא דלא פסיק ועדי כיעור מהני. (ומ"ש המרדכי בהרמב"ם פי' דהבעל ראה כיעור. עיין בשו"ת שארית יוסף דמוחק זה). והכי כתב הרב בד"מ דלהמרדכי הוי הפי' דשניהן ביחד מוציאין אפי' אם יש לו בנים והוי הפי' במרדכי דעכ"פ מוכח בהרמב"ם דבעדי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין אפי' בבנים. ואו דפי' דלפ"ז גם אם הבעל ראה כיעור וקלא דל"פ מוציאין. דכיון דחשיב כמו עידי טומאה. ולא מחמת לעז בפני העולם. תו ג"כ באם בעל ראה כיעור נמי מהני:
(ח) והנה י"ל קושית הרב ח"מ דהקשה על הרב רמ"א דמנ"ל לחלק ביש עדי כיעור וקדל"פ לענין בעל בין בנים לאין בנים. כיון דלבועל אין חילוק. וי"ל דה"פ דבאמת מוכח מהרא"ש דיש חילוק. ולפמש"כ לעיל י"ל הוכחה דהפי' בנים מן הנטען. וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשובה. משום דהנה הרשב"א בחדושיו שם הקשה לשיטת מהר"ם בשאלתות האיך משכחת הא דר"נ דאפקה בעל מדעתי' ומפקינן ליה מנטען בע"כ. דממ"נ או דגם מבעל מוציאין. או דגם מבועל אין מוציאין. דלדידי' שוין וי"ל דהפי' דבאמת איירי ר"נ ביש לה בנים מבעל. ואזי אין רשאין להוציא מבעל בין הוי ליה בנים קודם שגבו הב"ד הקול או אח"כ. ואך מבועל הוי שפיר מפקינן. דלא מהני ליה בנים דבעל משום דהנך בנים דבעל דקודם קלא ליכא לעז. והבנים דלאח"כ ג"כ לא מהני ליה. דאמרינן דזינתה בתר הכי. וכמו דאיתא בגיטין דף פ"א ע"א דאמרינן שם א"ה. גם משני איך מוציאין. א"כ אתה מוציא לעז על בנים מן הראשון. ותירץ דכיון דמראשון אין מוציאין. אזי ליכא לעז דאמרינן סמוך למיתה גרשה. עש"ה רק בשביל בנים מן הנטען מוציאין ממנו. ורש"י שם בד"ה בד"א דס"ל דמהני בנים מן הבעל י"ל דס"ל כמ"ש הח"מ סי' ס"ק ג' דיאמרו דזינתה מקודם. אע"ג דבשעת הכיעור לא זינתה יעש"ה. וא"כ בזה מיושב הא דהקשה הרשב"א דהא גם מבעל מוציאין. ואיך שייך אלומי אלים לקלא, וי"ל דה"פ דהנה הרשב"א פי' שם הא דקאמר הש"ס הדמיון. ענין נטען דהכא. לבעל שהוציא מרצונו שלא ברצון חכמים דהוי הטעם מכח הואיל דעבר על תקנת חכמים דתיקנו דלכתחילה לא יכניס וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים. יוציא ולא דמי לנטען מן השפחה ונכרית דלא קנסו אע"ג דעבר אדרבנן. משום דשם אפילו אמת ליכא איסור מן התורה אלא רננה בעלמא כלומר קול לעז שאי אפשר לבא לידי איסורא ולא לידי קילקול הולד אבל מוציא את אשתו משום שם רע שאם אתה מתירה לו אפשר דאתי לידי קלקול כמו הנטען דאפשר דאתי לידי איסור דאורייתא אם אמת היה הדבר כמו שנחשד. ואמרו רבנן בכאן לא יכנוס ואם עבר וכנס יוציא עכ"ל. וא"כ הפי' מדקתני הוציאה מעצמו. ולא הב"ד ע"כ איירי ביש לה בנים מן הבעל. והנה הדרישה שהובא לעיל פי' דהקול הוי ע"י עדי כיעור. וא"כ בכאן ע"כ אין הפירוש דהוי עיקר הוצאה מבועל. הואיל דהוי עדי כיעור ולעז אע"ג דהוי רק חדא דמן עדי כיעור בא הקול. מ"מ מוציאין משום דהוי לעז בפני הבריות. דממ"נ אם מפני לעז בפני הבריות אנו מוציאין מן הבועל. א"כ אתה מוציא לעז על בנים של בעל. ומה אמרת דלמא אח"כ זינתה אחר הקול. וא"כ ליכא לעז להוציא מנטען דע"כ אתה צ"ל דהלעז בפני הבריות הוי ע"י קול. והקול הא הוי עוד קודם לידת הבנים משל בעל. ועכצ"ל דהפי' דמשום בפנינו הב"ד הוי איסור. וא"כ הא הוי רק חדא. עדי כיעור בלא קול ממקום אחר. אע"כ הואיל דעבר. דלכתחלה עכ"פ אינו רשאי. וקנסוהו ומדמה הש"ס שפיר. ומשא"כ מבעל הוי בלא בנים. וא"כ הוי הפי' מכח לעז בפני הבריות. ומשא"כ לענין הבועל קשה ממ"נ. וע"ז משני דכיון דאלימא לקלא ע"ז קנסו רבנן להוציא בלא בנים. דכיון דעבר על תקנת חכמים. ולא מפני לעז הבריות. וא"כ או די"ל כדלעיל דהוי קלא דלא פסיק ועדי כיעור ואו די"ל כמו רבי ואיירי מתניתין בקלא לחוד. ואך הנה הרא"ש מביא זאת דאלמוה לקלא קשה הא לדידיה לא משכחת כלל. אלא ע"כ דס"ל דמן הבעל אין מוציאין ביש לו בנים אך דזו החומרא המציא הרמ"א בשביל שאר הפוסקים גבי בועל:
ואו דאפילו אם נימא דגם מבועל מוציאין מבנים מ"מ בשביל בנים שלו דוקא דלא הוי חשש כולי האי. הא אם הוי חשש דבנים של בעל כ"ע אין מוציאין. וכמו דאיתא בש"ס דגיטין שהבאתי. דפריך א"ה משני נמי דא"כ אתה מוציא לעז על בנים מן הראשון וא"כ מיקרי קלא דבתר נשואין וכו' יע"ש. אך מבנים מן השני דלא הוי פסולין דהא הם כשרין רק לעז בעלמא וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א ואו כמש"כ מהרש"ל דכיון דתחלת נשואין באיסור. ומשא"כ אם הוי בנים מן הבעל וא"כ מוכח דעכ"פ מבעל אין מוציאין בבנים:
עוד זה מצאתי בגי"ק הנוגע לסוגיא דלעיל
והנה באמת מסתימת לשון רש"י ז"ל (א) משמע אע"ג שהיה לה בנים עם הבעל הראשון קודם הלעז. מ"מ הוי הדין דלא תצא [וכמ"ש הח"מ סימן י"א ס"ק ג' אם הוי עדי כיעור אמרינן אפשר דזינתה בשום פעם אחרת]:
ועוד יש ראיי', דאם נימא דדוקא לאחר הלעז. א"כ תיקשי הא איתא במס' גיטין דף פ"א יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו לא תצא דהוי קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה. ואם מת [ונשאה כהן אחר] תצא. ופריך הש"ס א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ומשני דיאמרו סמוך למיתה גירשה. וא"כ אם ס"ל למימר דמה דנולדו אח"כ הוי דוקא לעז. וא"כ מעולם לא הוי לעז. [דיאמרו] דזינתה סמוך לגירושין אלא ע"כ אם ראינו דזינתה אח"כ הוי לעז על מקודם שהוי הזנות:
אך י"ל דאמרינן אתחזק קלא קמי'. וכמ"ש בח"מ (ב) אם הוי עדי כיעור אזי חוששין (להקול שמקודם. אך דוקא לבנים שנולדו בתר הקול. ואפ"ל דלבנים שמקודם הקול לא חיישינן). אך מסתימת לשון רש"י ז"ל לא משמע כן. ועוד איתא אם הבעל ראה הכיעור וקלא דלא פסיק אזי אם יש לה בנים לא תצא וזה דלא שיטת ר"ת. (ג) והא ר"ת לא פליג ע"ז על שיטת רש"י בעדים. ומסתמא אח"כ לא הוי ליה בנים:
והנה בזה מיושב קושית הב"ש (ד) על הך דעה דמביא רמ"א דאם יש חד צד ריעותא או קלא דלא פסיק או עדי כיעור מן נטען תצא אם אין לה בנים. והנה הב"ש הקשה ע"ז ממ"נ אם הפירוש ברב (ה) עדי כיעור וקלא דלא פסיק וא"כ אמאי בעדי כיעור או בקלא דל"פ לחוד תצא באין לה בנים ואלא הפי' בעדי כיעור לחוד. וא"כ מאי מקשה מברייתא דילמא ברישא הוי הפירוש בעדי כיעור [לחוד] ומשו"ה אם אין לה בנים תצא ולא ביש לה בנים:
והנה באמת מ"ש הב"ש דהפי' דאם עדי כיעור וקלא דלא פסיק. וזה מיקרי עדי טומאה. ואפי' אם יש לה בנים תצא. ובכאן איתא דאם יש לה בנים מבעל לא תצא. והוי הפי' דלענין זה מהני דעכ"פ מבעל תצא ולא ביש לה בנים:
וי"ל משום דהנה באמת הפי' דהא בודאי זה מוכח דאע"ג דהפי' ברב תרתי קלא דלא פסק ועידי כיעור. מ"מ זה בודאי אמת מוכח. דמנחשד בחד מוציאין. דהא אמרינן לקמן גבי (רבה בר רב נחמן) הוציאה קתני מעצמו. ואפ"ה אם כנס אין מוציאין. ומשני התם אלימא אלמי' לקלא הכא כו' ואם כן ממ"נ אי מיירי בתרתי לריעותא וא"כ אפי' מבעל דלא שייך אלימא אעפ"כ מוציאין. אנא ע"כ דבחדא לריעותא מוציאין מנחשד. והרי"ף גופא לקמן מביא זאת]:
אך לכאורה א"ל. דבאמת דבתירוץ אב"ע רק ביש לו בנים. רב אין חולק ע"ז. אך בתירוץ הראשון דמתניתין קשי' לי. (ו) ומ"ה דאיירי דוקא בבנים. ומ"ה בעינן הוציאו. אך א"כ אין חילוק בין רב לרבי לדינא כלל:
אך באמת י"ל דה"פ. דהא איתא בברייתא להדיא לפי גירסת הרי"ף. דבנים מן הנטען (ז) וכן הביא הרשב"א דהכי איתא בתוספתא הגירס' להדיא. ולפ"ז באמת הא קשה. אמאי לא מועיל הבנים דיש לה מבעלה הראשון. וכמו דאיתא בגיטין דף פ"א והובא לעיל גבי כהן דמקשה ח"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשין. אך צ"ל דהוי תירץ דנימא אח"כ קודם מיתה או גירשה זינתה עם הנחשד. וכמו תירוץ הש"ס שם מדלא מפקינן לה מראשון כו'. וא"כ אם אמרינן דאין אסורה רק מנחשד. וכוי הטעם כמו דאיתא לקמן דאלימי חלים לקלא. וא"כ תיקשי ממ"נ. דכיון דעיקר האיסור דרוצים לאוסרה מכח דאי תנשא יהא אלימי אלים קנא. קשה ממ"נ אם תאסור אותה. וג"כ צ"ל דזינתה עמו. הוי נמי אלומי אלים לקלא. ותהא מוציא לעז על בנים מן הראשון וכפי סברת הח"מ בסי' י"א. דאם מצא מכוער אמרינן דמקודם זינתה:
אלא ע"כ צ"ל. או דאין הטעם משום אלימי אלים לקלא. או דבאמת גם מבעל מוציאין, וא"כ בודאי אין הטעם מכח אלימי. או דלא אמרינן דהטעם מכח אלימי אלים לקלא. וא"כ ה"פ באב"ע. דבאמת הוי הטעם רק מכח מכח אלימי אלים לקלא. וא"כ באמת הפי'. דרב מוכיח ממתניתין דקתני והוציאוה בב"ד. וא"כ ע"כ בבנים. ואך באמת דע"ז אתיא דלא כרבי. דבאמת לרבי הוי דאפילו מבעל מוציאין בכיעור. וא"כ לא מוכיח מהוציאו דהוי דוקא בעדי טומאה. וא"כ אמאי דייק רב מהוציאו דהוי דוקא בעדים:
גם מברייתא באמת קשה דקתני דוקא מן הנטען אם היה לה בנים ולא מן הראשון. וא"כ ע"כ אין הטעם מכח אלימי אלים לקלא. וא"כ קשה ממ"נ. אלא דהוי הפי' דלבעל אסורה ג"כ. ואין צריך לטעם אלימא אלים לקלא וא"כ הא רב אמר דוקא בעדים מוציאין מבעל וע"ז אמר הלכה כרב דאין מוציאין מבעל. ונ"מ ג"כ לבועל באם יש לה בנים מן הראשון בקלא דפסיק. ובקלא דלא פסיק ועידי כיעור אזי מוציאין מבעל אם אין לה בנים. ואזי מנחשד לא מהני בנים לבעל הראשון. וא"כ א"ש הך דעה. ואך ברי"ף לא אתי שפיר משום דבאין לה בנים מן הנטען רק מראשון. עכ"פ בריעותא חדא לא מוציאין:
והנה באמת דעת הטור כשיטת רש"י ז"ל. וכ"פ היש"ש כשיטת רש"י ז"ל. דביש לה בנים מבעל. ואך הרא"ש דנהג כרי"ף ורמב"ם. בכ"מ. אך שיש הרבה דעות דבחדא ריעותא לחוד לא מוציאין מנחשד, ורש"ל פסק כן וכ"פ בח"מ בשם הרמב"ם, ולפמ"ש עכ"פ בחד ריעותא גם הרמ"א מודה דאם יש לה בנים מבעלה ראשון אין מוציאין:
והנה על הקלא מביא הד"מ דצריך לעמוד על החקירה ובספק לא שייך כאן להחמיר כמו שכתב הב"ש דא"כ הוי גט מעושה:
והנה לפ"ז הפי' ואבע"א כו' רבי הוא כו' דבאמת הוי שם עדי כיעור. והכי מוקי לברייתא דבד"א דאין לה בנים ודי עדי כיעור. וא"כ עיקר ראיי' דבחד ריעותא נאסרה לנטען, כי היכי דיהא דינא דרבה בר רב נחמן אליבא דהילכתא, ובהך תירוץ דאבע"א הוי דאם נימא דבאמת בחד בעדי כיעור [לבד] נאסרה לנטען:
כללא דמילתא אם נימא דבתירוץ הראשון הוי דוקא דהוציאוה ב"ד ואזי איירי דוקא ביש לה בנים, הא בלא בנים מוציאין בעדי כיעור לחוד, וא"כ ע"כ אין הטעם מכח דאלימי אלים לקלא, דאם נימא דהוי הטעם מכח אלימי אלים לקלא, וא"כ יהא מהני בנים מבעלה הראשון, ובברייתא קתני דוקא בנים משני אלא ע"כ דאין הטעם מכח אלימי ומ"ה לא מהני בנים מבעלה הראשון, וא"כ הא דקתני בברייתא דמביא הש"ס מקודם, אם אפסקיה אח"כ מהני דכיון דאין הטעם מכח אלימי. וע"כ צ"ל דלא איירי בעדי כיעור, דבעדי כיעור לא מהני אפסקיה אח"כ, כיון דאין הטעם מכח אלימי, והא דקתני אפסקיה אח"כ לרבותא, דאפ"ה לכתחלה לא תנשא, וכמו שתירץ מקודם וכי תירץ ואבע"א הוי הפירוש, דבאמת אמרינן טעמא דרב, דבלא עידי טומאה הא דאסורה על הנטען בעדי כיעור, הוי רק מכח אלימי אלים לקלא, ובאמת מהני בנים מבעלה הראשון, ובאמת מהני אפסקיה אח"כ, ואין צריך לומר דהך ברייתא דלרבותא דלכתחלה לא תנשא קתני אפסקי' אח"כ, והא דקתני בהך ברייתא דלא מהני בנים מבעלה הראשון, הוי כרבי דאסורה לבעלה ג"כ, ומש"ה לא הוי הטעם מכח אלימי אלים לקלא, ומ"ה לא מהני בנים מבעלה הראשון, ורב ס"ל דלא כרבי, רק דאין אסורה לבעלה, וא"כ הוי רק מכח אלימי, ומש"ה מהני בנים מן הראשין, ומהני הפסק אח"כ ג"כ, ופסקינן הלכתא כרב והלכתא כרבי, ומקשה הש"ס הני תרתי אהדדי ותירץ הש"ס הא בקלא דלא פסיק. והוי כרבי. ואזי מוציאין מבעלה. ואפילו יש לה בנים מן הראשון לא מהני לנטען. ולבעלה בודאי מהני ואפסקיה אחר לא מהני, ובקלא דפסיק הלכה כרב. והוי רק מכח אלימי ומהני בנים מן הראשון. ולבעלה לא אסורה אפילו בלא בנים. ומהני אפסקיה אחר. וא"ש הכל:
והא דנקט רמ"א בנים ממנה, לא ירד לחלק אם יש לה בנים מן הראשון דיהא קאי על מבעלה אין מוציאין וע"כ איירי דאין לה בנים מבעלה דאל"כ בבנים בלא"ה אפילו מנטען אין מוציאין, וע"ז קאי ואמר דאם אין לה בנים מנטען אזי מוציאין. וא"ש פסק הרמ"א והדין הוא מוכח, דלפ"ז קאי דינא דרבה בר רב נחמן אליבא דהלכתא. דאמר לקמן הוציאה תנן ממילא. והוי הטעם רק מכת אלימי. וע"כ בחדא ריעותא איירי, דבתרתי אפילו מבעל מוציאין ואין הטעם מכח אלימי אלים:
ובזה מיושב לשון הרמב"ם מהלכות סוטה פרק ב' דין ט"ו והיא ג"כ לשון הרי"ף דאם הוציא. וז"ל הרמב"ם שם מי שהוציאה בעלה בעדי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה. הרי זו אסורה להנשא לנטען כו'. ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים וא"כ משמע רק עדי כיעור דלא נקט ולא פסק הקול כמו דנקט (שם) בדין י"ד:
והנה לכאורה קשה. הא להרמב"ם [בלא] הוי קלא דלא פסיק ועדי כימור הדין דאין מוציאין מבעלה, וגם אם יש לה בנים. מנחשד, וא"כ הא משמע מש"ס. דרק לרב אמרינן, דמשום רבותא קתני נשאת לאחר הא אם לא הוי צריך עדי טומאה, הוי מוקמינן שפיר דמשום דאפסיק אחר לקלא שרי. וא"כ לפי המסקנא לפסק הלכה דפסקינן בקלא דלא פסיק כרבי, וא"כ הוי הברייתא כפשטה, ואמאי לא פסק דבאמת בתרוייהו, נמי אם נשאת לא תצא:
ועוד אם אפשר הוי ספק, היכא הוי זאת הברייתא, דאין רשאי לקיימה הוי רק מדרבנן דהא אם יש לה בנים תצא וא"כ אינו רק מדרבנן ובדרבנן ספיקא ולקולא:
ולפמ"ש לעיל א"ש. דע"כ כי איתא בתר הכא בהך ברייתא, דדוקא מן הנטען דיש לה בנים לא תצא, הא מבעלה הראשון לא מהני בנים, וע"כ אין הטעם משום דאלימי אפסקי' לקלא, דאל"כ אמאי לא מהני בנים מן הראשון, אלא ע"כ דאין הטעם מכח אפסקי' לקלא, ומ"ה לא מהני מן הראשון, ומ"ה לא מהני אפסקי', והא דקאמר [רבה בר רב נחמן] מטעם אפסקי' לקלא, הוי כמ"ש הב"ש בסימן י"ב דסגי בלעז בעלמא, אך אם אמרינן דבעינן [תרתי] עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין הטעם מכח אלימי אלים, ומ"ה פסק הרמב"ם כן דבתרוייהו לא מהני אפסקי', רק משום רבותא דלכתחלה לא תנשא קתני דאפסקי', והנה סברא זו כתב הח"מ סימן י"א ס"ק ג' ומסופק בזה יעיי"ש היטיב: