אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן לז

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן לז

סימן לו

תשובה לשאלת חכם אחד

(א) ראיתי שמעלת כבוד תפארתם. תמכו יסודותם על רבינו שמחה. במעשה דנתיחדתי ונאנסתי. מובא במרדכי והגהת רמ"א סי' קע"ח דס"ל דכיון דנתיחדה אין לה מיגו וכו'. והנה על דברי ר"ש הנ"ל יש לעיין מסוגיא דכתובות דף י"ג ע"ב. אמר להם הא נמי כיון דאסתתר אין אפוטרופס לעריות. ויעיין בפוס' ד"ה השבתני שהקשו עכ"פ להמני' במיגו דלא נבעלתי, דע"כ מיירי בשטענה נבעלתי דבלא נבעלתי אפילו ר"י מודה, ותירצו בשם ר"י אין אפוטרופס וכו' אין כאן מיגו ע"כ, ולדעת רבינו שמחה בלא"ה אין כאן מיגו בשביל שעברה על דת ונתייחדה הפסידה מיגו שלה, וקשה לצמצם דבריו בלשון הגמרא, דאין אפוטרופס לעריות וגם סברתו רחוק מן הדעת דבשביל שעברה על דת איסור יחוד לא יהא לה מיגו, דמ"מ אם היא טוענת לא נבעלתי היתה נאמנת כמו שהשיגו המרדכי, ולא מצינו כן בשום דוכתא, ואפשר לומר דכוונת רבינו שמחה ככוונת התוס' דכיון דעברה על דת ונתייחדה איתרע לגבה החזקת כשרות, ולהכי מהני לן טעמא דאין אפוטרופוס לעריות שיראה לומר לא נבעלתי, כיון שכבר עברה על איסור יחוד וגם אין אפוטרופוס לעריות קרוב הדבר אצל הבריות שנבעלה, וכן י"ל בכוונת התוספות דכוונתם כר"ש, ואין לומר איך אפשר לומר דר"ש כדעת ר"י א"כ קשה הא תינח לר' יהושע, אבל אנן קייל"ן כר"ג כמו שהשיג המרדכי, דדברי ר"י בתוס' נאמרים אליבא דר"י, י"ל דהא דקייל"ן כר"ג היינו מטעם דאשה מזנה בודקה ומזנה, אבל בהך סברא דאין כאן מיגו אפשר דהלכה כר' יהושע, וא"כ דדעת רבינו שמחה כדעת התוס' לא מהני לן סברת רבינו שמחה בנידון דידן לאוסרה, דבנ"ד שפיר י"ל מיגו דאי בעי אמרה לא הייתי עמו בקירוב בשר, ומה תאמר דיראה לומר כן משום דאין אפוטרופס לעריות, וגם בשביל שכבר עברה על איסור יחוד, זה אינו דהשתא שטוענת שהיתה עמו בקירוב בשר ואפ"ה לא נבעלה גרע טפי וקשה טפי להאמין, ושפיר יש כאן מיגו דאי בעי אמרה דלא היתה עמו בקירוב בשר:

(ב) אמנם האמת לא אכחד, שאי אפשר לכוון בדברי רבינו שמחה כדעת הר"י, דא"כ למה לא מהימנא בנידון דרבינו שמחה במגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי, ואי משום דעברה על דת וגם אין אפוטרופ' וכו' א"כ השתא דטוענת נבעלתי באונס גרע טפי, דכיון דכבר עברה על דת והבעל תבעה קרוב הדבר משום אין אפוטרופוס וכו' שנבעלה ברצון, דגבי דידה נמי שייך הסברא דאין אפוטרופס לעריות, לכן נ"ל לתרץ הרבינו שמחה בדרך אחר, ולא מיבעיא דליכא תיובתא עליה מסוגיא זו אלא הוכחה נמי איכא לדבריו, דהנה לעיל ע"א בתוס' ד"ה ואין אוסרין על היחוד, מקשים ותימה לרשב"א דלזעירי נמי דאמר נסתרה איירי כגון דמודה היא דנבעלה וכו', וי"ל וכו' ולבסוף הניח התוס' בקושיא וי"ל ואגב יתורץ קושית התוס' בד"ה השבתני דמ"מ תהיה נאמנת במיגו וכו', והתוס' מסיים ומיהו פירוש זה לא יתכן למאי דפרישית לעיל, והוא דהנה ידוע הפלוגתא דר"ת ור"י בריש ביצה, מובא בטור בסי' נ"ז ובסי' ק"י דר"ת ס"ל דאפי' בספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת נמי אמרינן ספ"ס, ור"י פליג דדוקא שני ספיקות בגופו או בתערובת בעינן, והקשה הרשב"א בתה"א מובא בב"י בסי' נ"ז מהא דאיתא בפרק התערובת דף ע"ד ע"א ומריבוא לשלשה, ולדעת ר"ת למה לי שלשה תיפוק ליה דאפילו חד בחד ה"ל כעין ספק בגופו, וכן הקשה בספר שארית יוסף על הטור שכתב בסימן ק"י להקשות על הי"א בשם ר"י דאפילו בתערובות לא אמרינן ס"ס דהא מצינו ס"ס בתערובת בכ"מ אפילו בכותי ומקשה השארית יוסף דה"ל לחלק בין נודע ללא נודע כמו שמחלק הב"י:

וי"ל דהנה הט"ז בסי' ק"ו כתב בשם הר"ן, דבאמת אין חילוק בין נודע ללא נודע, אלא עיקר החילוק במקום דראוי לחלק הספיקות, דהיינו שאפשר להיות נודע ספק אחד זולת הספק השני ואלו היה בא לפנינו הספק הא' היינו אוסרין עיי"ש, וי"ל דבנידון הספק ביצת טרפה שנתערבה או ספק דרוסה שנתערבה אין להכשיר מס"ס אפילו בלא נודע, דהא אם יבא הבעל התערובת לשאול על כל התערובת לאוכלו ביחד היינו אוסרים לו דכיון דהספק איסור ביניהם. א"כ אי אפשר להתיר לו אפילו לאוכלו אחד אחד מטעם ס"ס שהרי הספק הראשון אנו אוסרין בודאי כשבא לאוכלו כל התערובת, ואיך נחזיק בספיקא כשבא לאוכלו אחד אחד. ואפשר לכוון הדברים בדעת הר"ן, ובזאת מתורץ קושית השארית יוסף הנ"ל. דבאמת הטור נמי ס"ל לחלק בין נודע ללא נודע כמ"ש הב"י, ואפ"ה מקשה שפיר מפ' התערובת דהתם נמי הוי כמו נודע. דאם יבא לשאול על התערובת הכני לאוכלו ביחד הוו אסרינן ליה משום דהספק הראשון בתוכם ואין כאן בב"א אלא ספק אחד, וי"ל דאף ר"ת דפליג על הר"י וס"ל דאפילו בנודע אמרינן ס"ס בספק א' בגופו וס' אחד בתערובת, מודה במקום דהוי אסרינן ליה לאכול כל התערובת בבת אחת דאסור אפילו בזה אחר זה מטעם הנ"ל, והא דדחיק ר"ת בביצה דואם נתערבה קאי אודאי. היינו דוקא בביצה, דהנה קייל"ן בסי' ק"ט בשם הר"ן דכל דבר שמותר לאוכלו בזה אחר זה מותר לבטל לכתחילה, א"כ ה"ה בביצה דאם יבא לשאול על כל התערובת לאוכלן ביחד הרי א"א אלא לקלפן ולהתערבן ביחד בבישול וכדומה, וא"כ לא הוי דבר שבמנין או דבר חשוב ובטל שפיר בס' ומותר, ולזאת מותרין בזה אחר זה מטעם ס"ס, וכן בדרוסה דטעמא דלא בטלים משום בע"ח, וכשבא לאוכלן בבת אחת אם אפשר אלא כששוחטין ומבשלין ביחד, משא"כ בהתערובת דאיירי באיסורי הנאה, דמשכחת שפיר שאם יבא לשאול ליהנות מכל התערובת בבת אחת הוי אסרינן ליה בהנאה משום ספק הראשון שבתוכם, לכן א"א להתיר אפי' בזה אחר זה, ולהכי בעינן שני תערובת ובשני תערובת תו לא משגחינן בסברא הנ"ל:

(ג) ולפי הא דלעיל מתורץ קושית הרשב"א הנ"ל. ל"ל דנפל לשלשה ומשלשה לריבוא דאפילו אם רק לאחד נפל דהא הוי ס"ס. ולר"י א"ש אך לר"ת קשה. ולפמש"כ א"ש דבאמת גם ר"ת מודה דלא חשיב ס"ס דכיון דעדיין אתה אוסרת לאכול בב"א או לאדם אחד. ואך דדברי ר"ת בדרוסה או בטריפה גבי ביצה. וא"כ ממ"נ דכיון דלא שייך אין מבטלין איסור לכתחילה. וא"כ אם יבא לאכול תו לא הוי דבר שבמנין כנ"ל ומש"ה שרי דהא כל חד שרי. ומש"ה שפיר שרי וכדלעיל. ואך שם לענין איסור הנאה הוי קשה דהא ראוי ליהנות בב"א וא"כ כיון דעכ"פ בלא ביטל אין רשאי ליהנות בב"א. וא"כ בזה אחר זה ג"כ אסור. ואין רשאי לבטלו לכתחילה כיון דהשתא גם בזה אחר זה אסור ומש"ה בעי דוקא ב' תערובת:

ובזה מיושב הא דנקט בברייתא בזבחים. שם ר"ש בן יהודא אומר משום ר"ש לריבוא אסורין ומריבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותרין וא"כ בתערובת מריבוא לשלשה לא נקט לא היתר ולא איסור ולפמ"ש מתורץ משום דרש"י ז"ל פירש רימוני בדן אחד מששה דברים שאינן בטילים הם והלכך אוסרין בכל שהוא כו'. אפילו אחרונים אם של ערלה או של תרומה וי"ל דה"פ דלא מצי הש"ס למינקט איסור. משום דבאמת בתרומה שרי דהא בתרומה רק אכילה אסרה התורה. וא"כ אם יבא לאכול בבישול וכדומה. תו לא הוי דבר שבמנין משא"כ לענין ערלה שפיר הוי ראוי להנות בב"א. ובלא ביטול אין רשאי להנות בב"א. ואין רשאי לבטלו. וא"כ בזה אחר זה. ג"כ אסור. וא"כ מש"ה נקט הש"ס מילתא דפסיקא דזה ודאי אסור וזה ודאי שרי. בתערובת באחד אפילו בתרומה אסור. ובתערובת שלשה אפילו בערלה שרי:

ולפ"ז שפיר מתורץ הרמב"ם. דפסק גבי כוס של ע"ג ב' תערובת, [פ"ז מעכו"ם הל' יו"ד]. וגבי רמוני בדן פרק ט"ז ממאכלות הלכה יו"ד פסק שלשה תערובת, ומביא הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ב בשם האלוף מו"ה מרדכי חילוק בין אכילה להנאה. ע"ש אך לפ"ז תקשה. אמאי בצריכותא דר"ל ורב שם. לא קאמר הש"ס דאיצטריך דה"א דרק לענין הנאה ולא לענין אכילה. ועוד קשה מנלן דמותר באכילה. דלמא לפסק הלכה הוי באכילה אסור. הא באמת ר"י ור"ש הלכה כר"י. רק משום דרב פסק כן. ודלמא רק לענין הנאה קאמר רב ולא לאכילה. וכן מאי דתירץ הש"ס דשמואל דפליג בחדא. ודלמא גם ת"ק לא פליג רק לענין אכילה:

וי"ל משום דבאמת הוי הפי' הכי. דהא הוי הדין כמו שכתב הרשב"א בהתירוץ על קושיא דלעיל. דמש"ה בעי רובא. משום דאל"ה הוי כמו איסור שכל אחד ואחד אסרה התורה. ה"נ יש לומר כן. דבאמת הא עכ"פ מדרבנן אסור. והוי כל אחד ואחד. איתחזק איסורא וכן הטעם לפי מה שכתב הר"י דספק אחד בגופו כו'. וכיון דכבר אסורה ונודע הוי איתחזק איסורא לחד דעה. אך באמת כמ"ש הט"ז בסי' ק"י דגם היתרא איתחזק. אך דכיון דכבר נאסרה. ולא הוי איתחזק היתרא רק על כל אחד ואחד מיקרי איתחזק איסורא אך דכיון דבאיסור הנאה הוי הדין דשרי למוכרו חוץ מדמי איסור הנאה שבו. וא"כ שפיר לא מיקרי כל אחד ואחד איתחזק איסורא. דהא אדרבא הוי היתר. רק חדא הוי אסורה. ומשו"ה שפיר יש חילוק להרמב"ם כסברת הרב מוה' מרדכי. וא"כ כיון דהוי כמו איתחזק איסורא. ולכן בעינן ג' תערובות. וא"כ הוי ספק דלמא לא נפלה לכאן. ועוד דלמא לא יאכל זה. וא"ל דהא עכ"פ אסורין לאוכלן ביחד דהא באמת גם ביחד הוי ס"ס דהא הוי שלשה תערובת. אך כיון דהוי ג' ספיקות שפיר שרי. ומשא"כ גבי תרומה ל"ל הך חילוק. דמאי אמרת דלא חשיב ס"ס. אם נימא דהוי כמו איתחזק. איסורא. דהא השתא נימא דבאמת כל אחד ואחד שרי. וא"כ מעולם לא איתחזק. ובשלמא בשני תערובת והוי בתערובת הראשון קודם שנודע. ומש"ה א"ש דבשלש תערובת שרי. דכיון דחשבינן הס"ס דלמא לא נפלה לכאן. או דכל אחד שרי. ומטעם לא איתחזק לקביעות איסור ועוד י"ל דשם גבי נפלה אחד לים המלח הוי הטעם מכח ספק דרבנן לקולא. ולא מטעם ס"ס כלל וכלל ורק אם הוי אמרינן הטעם. כדלעיל מכח איתחזק, ומשא"כ אם הוי הטעם דרק לענין אכילה אחמור. ולא לענין הנאה הוי קשה דלמא גם בספיקא דרבנן כן. יש חילוק בין איסור אכילה לאיסור הנאה:

(ד) נחזור לענינינו, כיון שזכינו לזה, דמשכחת ס"ס בלא נודע דלהוי כנודע, ואפשר דעדיף טפי דאף ר"ת מודה, יש לתרץ קושית התוס' ד"ה ואין אוסרין דלעולם איירי דקאמרה לא נבעלתי, וא"ל דליהמני' מטעם ס"ס, דלפי הנ"ל אין כאן ס"ס, דהא אם תבא האשה להודות שנבעלה, ע"כ אנו אוסרין אותה, בשביל הספק דלמא נבעלה לפסול וכיון דמשכחת באשה זאת ובמעשה זאת שתאסר מספק, אין כאן ס"ס וכן נוטין דברי הר"ן, כמ"ש לעיל, דאפשר דאכתי תבא ותודה. אמנם אכתי יש להשיב, דאם היתה אומרת שנבעלה, ונבעלה לכשר, היתה נאמנת במגו דאי בעי אמרה לא נבעלה, אבל הא תינח אי אמרינן מגו, אבל אי לא אמרינן מגו לא היה נאמנת, ויש לכוון הדברים בגמרא עיי"ש, דמוכח דר"י ל"ל מגו, דאי אית ליה מגו, ה"ל להאמינו בלא נבעלה, מטעם ס"ס דבנבעלה נאמנת מטעם מגו, וכיון דל"ל מגו אסורה בשטוענת לא נבעלה ומתורץ קושית התוס' ופריך בגמרא שפיר מדאין אוסרין על היחוד, ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' בד"ה השבתני:

אמנם אכתי פש גבן, להבין למה ל"ל לר"י המגו, ע"כ מטעם דרבינו שמחה, כיון דעברה על דת וכו' ולפ"ז לא מצינו דר"ג פליג על ר"י בזה, ולדעת הראבי' דפליג על רבינו שמחה, י"ל הטעם דלא אמרינן מגו היינו ע"פ מה דאיתא בירושלמי הטעם דלא מהני רוב כשרים, משום דרוב הרצין אחר זנות פסולין הם, א"כ י"ל נמי דמהני לן הך טעמא נמי דלא מהימנינן לה, במגו:

(ה) ולפ"ז יש לתרץ קושית הפ"י דמקשה מה פריך הש"ס לקמן דף ט"ז אלא לר' יוחנן דאמר מאתים ומנה מה מגו איכא, דלמא ר' יוחנן כזעירי ס"ל דהלכתא כוותיה, דהא ר"א עלה בתיובתא. ולפי הנ"ל ניחא דהנה איתא לעיל מיני' דף י"ד ע"ב במתני' אמר ר' יוסי מעשה וכו' ואיתא בירושלמי בשם ר' יוחנן דמודה ר' יהושע באנוסה והמפורשים כתבו הטעם דבשלמא ברצון לא נאמנת לומר לכשר נבעלתי דכיון דכבר עברה וזנתה. אבל באנוסה ה"ה בחזקתה הישנה ומודה ר"י דנאמנת לומר לכשר נבעלתי בדאיכא רוב כשרים. ולפ"ז מוכת דלית ליה מ"ש לעיל דלהכי לא אמרינן מגו מטעם הירושלמי הנ"ל דאי לא תימא הכי מוכח דסברא דרוב רצין אחר הזנות הפסולין עדיף טפי מרוב ישמעאלים פרוצין בעריות. דאל"ה קשי' דהא אי אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת במגו. וכאן אינה נאמנת במגו אע"כ דעדיף הך סברא דרוב רצין. דלא מהני לה אפי' מגו וכיון שכן קשה לר' יהושע תקשה לנפשיה דלמה מודה באנוסה דמהני רוב כשרים. למה לא נימא משום דרוב רצין אחר הפסולין. דודאי נבעלה לפסול. אלא ודאי דס"ל לר' יוחנן דלעיל מיירי בשטוענת לא נבעלתי ולא אמרינן דנאמנת מטעם ס"ס. מטעם שכתבו התוס' משום דאין אפוטרופס לעריות, אבל הרבינו שמחה לא ניחא ליה לאפושי פלוגתא דר' יוחנן פליג נמי אזעירי בהא מלתא וס"ל בהא כוותי' דמדברת היינו נסתרה ולזאת הוכיח סברתו כנ"ל:

(ו) ולפ"ז צדקו דברי הרמב"ם בפ' י"ח מהא"ב דס"ל דאף בטוענת ברי בעינן תרי רובי. והקשו עליו עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דלהרמב"ם היה קשה קושיתי הנ"ל, דלמה לא תקשה ר"י לנפשיה דלמה מודה באנוסה, דהא מטעם דרוב רצין אחר הפסולין ה"ל לומר דוודאי פסול היה הבועל, אלא ודאי איירי בתרי רובי ור' יוחנן הא מוקי לה בברי ודו"ק, אבל הרבינו שמחה ס"ל כשיטת הפוסקים החולקין על הרמב"ם, וא"כ בנידון דידו הרבינו שמחה סניף לאסור:

ואף לשיטת החולקין על רבינו שמחה י"ל דיש לעיין אי המגו דהכא הוי כמו מגו במקום חזקה, דהא אי הוי כאן ב' עדים על הקירוב בשר הוי חזקה וסוקלין על חזקה זו דקירוב בשר כדרך המנאפין, וא"כ הוי מגו במקום חזקה, כמ"ש הש"ך סי' פ"ב כדאיתא בש"ס גבי יבמה שאמרה לא נבעלתי דאינה נאמנת במגו, דלא יכול וכו', ואפשר לחלק ע"פ מ"ש הסמ"ע בסי' ע"ו דבמקום דהוי יכול להכחיש החזקה גופה אמרינן מגו יעיי"ש (א) גם לא נודעתי ממכתבו הרמה בהעתקת הג"ע אם העד שראה אותם בקרוב בשר. ראה אותם כך כשיעור דאני חוכך בזה, דלמא הקרוב בגלוי בשר לא היה אלא רגע אחת קודם שבא העד ומשמוש בהם ובוודאי משבא העד וגער בהם לא נבעלה:

(ז) ומה שכתבו מעלת' הרמה לאסור מטעם דכתב הדרישה דקלא דלא פסיק אף שבא מעדי הכיעור עצמן מצרפינן לאוסרה על בעלה אמת היא דמפורש כן בטור וגם הדרישה מביא ראיה מהרמב"ם אבל אני חוכך בזה. דיש לומר הא דס"ל להרמב"ם וטור דקלא דלא פסיק אף שבא מע"כ עצמן מצרפינן. היינו במקום דאין לה בנים והדין דתצא מבועל ולא מבעל. וטעמא דתצא משום לעז הבריות ולא משום דחשבינן להו כעדי טומאה. אזי שייך לומר אף שהקול יצא מעדי הכיעור עצמן תצא דהא עכ"פ איכא רינון בני אדם אבל במקום דהדין חותך שתצא מבעל דהיינו באין לה בנים ומשום דעדי כיעור וקלא דל"פ הוי כעדי טומאה. זהו דוקא אם הקול יצא ממקום אחר. דלענין הדין בוודאי בעינן היציאת קול ממקום אתר ולא מעדי כיעור וכעין זה כתב הב"ש בסי' י"א בס"ק ט"ז גבי לענין אם הפסיק אחר:

(ח) וגם מה שצרפו מעלת' הרמה דעת הח"מ וט"ז שפסקו דבקלא דלא פסיק ועדי כיעור תצא אף מבעל ואפילו ביש לו בנים ודעת הדרישה דקלא דלא פסיק אף שיצא מעהכ"ע מהני י"ל דאי אפשר להיות שניהם ביחד דהנה הרא"ש בפרק שני דיבמות דף כ"ד דס"ל דע"כ וקלא דלא פסיק כעדי טומאה ומסיים הרא"ש וכן דעת הרי"ף. וכתב הד"מ דיש לכוון כן בדברי הרי"ף. ולכאורה קשה לי דהא בוודאי לרב בלישנא בתרא מיירי באין לה בנים דאל"כ הוי כל"ק והנה הרי"ף מביא הלכתא כוותיה דרב וכו' לא קשיא בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעדי טומאה. ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי כיפור ע"כ. אלמא דבקלא דפסיק לא מהני עדי כיעור אפילו בלא בנים ולבסוף כתב ושמעונין מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים דהיכי דאית לה בנים מן הנטען אע"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיני' וכו' וא"כ ע"כ מיירי אפילו היכי דאיכא נמי קלא דלא פסיק דאי בדליכא קדל"פ אפילו באין לה בנים אין מוציאין כמ"ש לעיל וגם קשה על שיטה זו דקלא דלא פסיק וע"כ הוי כעדי טומאה דמנ"ל הא דדי לן דנפסוק כרבי בקלא דלא פסיק במקום דס"ל לרבי תצא בקלא דפסיק דהיינו באין לה בנים אבל ביש לה בנים דמודה רבי דלא תצא כדאיתא בברייתא דקאי כוותי' מנ"ל דחמיר לן קלא דל"פ ואין לומר דסבירא ליה דקלא דל"פ וע"כ הוי עדי טומאה ועדי טומאה המוזכרה בברייתא אפי' ביש לה בנים קשה לי מאין להם כל זה ועל השאלתות גופיה קשה לי דלכאורה אין מראין כן פשט דברי הגמרא:

(ט) וי"ל ואגב יתורץ מה שהקשה הב"ש על הרמ"א ס"ק ד' והוא דמנ"ל להוציא מבועל באין לה בנים בעדי כיעור לחוד או בקלא דל"פ לחוד דהא דקאמר הש"ס הלכתא כוותי' דרב בקלא דפסיק. וכרבי בקלא דל"פ ממ"נ אי מיירי הש"ס עם עדי כיעור. א"כ הרי מפורש בהדי'. דבעדי כיעור לחוד לא מפקינן אפי' באין לה בנים דהא רב בלשנא בתרא מיירי אפי' באין לה בנים. ואי מיירי הש"ס בלתי עדי כיעור. וא"כ צ"ל הא דפשיט ליה להש"ס דלרבי מפקינן אפי' בקלא דפסיק היינו משום דקים ליה לש"ס דקלא דפסיק הוי כמו עדי כיעור. כמ"ש התוס' וא"כ אע"ג דקיי"ל כרבי בקלא דל"פ מ"מ כיון דלא קיי"ל כוותיה בקלא דפסיק הה"ד דלא מהני נמי עדי כיעור. ע"כ תורף דברי הב"ש בתוספת ביאור:

ועוד יש לדקדק מה שכתב הרי"ף ודייק רב מדקתני הוציאוה וכו', ודיוק זה הוא בל"ק והרי"ף מביא הל"ב. וצ"ל דלזאת כתב הכי לאורויא לן הוכחה למאן דפליג על רבי. וקאמר דממתני' מוכת הכי. מדקתני הוציאוה משמע דוקא בעדי טומאה, וא"כ קשה עדיין מנ"ל דפליגו רבנן. דלמא המתני' מיירי ביש לה בנים. וגם ק"ק מה נ"מ לפום הלכתא:

והנ"י מקשה בשם תוס' על הברייתא דקתני בעדי טומאה אף ביש לה בנים תצא פשיטא דאסורה דאורייתא ובדאורייתא לא חיישינן משום לעז בנים. יעיי"ש מה שתירץ. וי"ל לתרץ ע"פ דרכו. והוא דהנה מצינו שני שיטות בגמרא לחד שיטה בש"ס דילן היכא דנאנסה מותרת לבועל כיון דמותרת לבעל. ולחד שיטה בירושלמי כיון דהבועל בעלה במזיד אסורה לו מדאורייתא ועיין [בב"ש] בסי' י"א. והמשנה למלך (ב) מסוטה כתב דאפשר דאף ללישנא דמותרת לבועל היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אסורה לו מקנס, ולפ"ז י"ל דסד"א דלא תצא משום דאיכא למתלי דלמא זנתה באונס ואינה אסורה לבועל אלא מדרבנן, ובשביל אסורא דרבנן אין מוציאין אותה בשביל לעז בנים, קמ"ל דלא חיישינן לזנתה באונס. או אע"פ דמדרבנן אפ"ה תצא. ועיין בש"ע דדעות מחולקין אם נאמנת לומר באונס:

(י) ועוד י"ל דהנה ר"ת מובא בש"ע סימן י"א סבירא ליה דעדי זנות בעינן דרישה וחקירה, והב"ש בסימן י"ז סכ"א ס"ק ס"ג מקשה דהא בעדי מיתת הבעל לא בעינן חקירה ודרישה משום דנ"מ לכתובה, והוי דבר שבממון, והא הכא נמי נ"מ לענין כתובה דתפסיד כתובתה ותירץ דממ"נ אין כאן דין ממון דאם תתסר אין לה כתובה ואם לא תתסר אכתי אין לה כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים ע"כ ולכאורה קשה לי, הא איכא נפקותא במקום דדעתו לגרשה וליתן לה כתובתה וזאת י"ל דבאמת דבמקום דנפקא לן לענין כתובה לא בעינן חקירה ודרישה, ולפ"ז מתורץ קושית הנ"י בשם התוס' הנ"ל די"ל דמיירי הברייתא במקום דנפקא מיני' לענין כתובה, ומיירי בעדים בלתי דרישה וחקירה ומהני עדותן מדרבנן, וקמ"ל דתצא אפילו ביש לה בנים:

ולפ"ז מתורץ קושייתי על הרי"ף הנ"ל מה שמביא דיוקא דרב מדקתני הוציאוה. דדלמא מיירי בדאיכא בנים, די"ל דאי דוקא בדאיכא בנים, א"כ קשה קושית הנ"י בשם תוס' הנ"ל דפשיטא היא, דכיון דאיכא עדי טומאה פשיטא דתצא אפילו ביש לה בנים, וא"ל כתירוצי הראשון, דהא כיון דהב"ד פסקו דתצא מבעלה, בודאי ברור דזנתה ברצון, או דע"כ צ"ל דלא מהימנא לומר דזנתה באונס, אע"כ צ"ל כתירוץ השני דמתניתין מיירי בעדי טומאה בלתי חקירה ודרישה דנאמנים מדרבנן ואפ"ה תצא מבועל אפילו ביש לו בנים, והא תינח בתירוץ ראשון דש"ס דאכתי לא ידענו מרבי, אבל לאבע"א דנחתינן לרבי, ופי' הנ"י דתצא הכוונה מבעל בע"כ של אשה בלא כתובה, וה"ה דתצא מבועל בע"כ של בועל, כיון דיש כח לבעל להוציאה בלא כתובה, ממילא תצא מן הבועל. ולפ"ז ליכא למימר דמתניתין מיירי ביש לו בנים, דא"כ קשה כנ"ל פשיטא דתצא מן הבועל ול"ל דמיירי בעדי טומאה בלתי חקירה ודרישה, דא"כ למה יהיו נאמנים בעדותן על הטומאה, דמסתמא קודם שראו הטומאה או בשעת הטומאה היה מעשה כיעור כדרך המנאפים, ואם יהיו נאמנים על הכיעור, בלא"ה אין לה כתובה, וכיון דאין לה כתובה למה נאמנים על הטומאה וכיון דאין נאמנים על הטומאה, א"כ לא תצא ביש לה בנים, אע"כ דאיירי מתניתין באין לה בנים, אפ"ה דוקא בהוציאו ב"ד תצא ופליג תנא דמתניתין על רבי:

ואגב מתורץ קושית הב"ש על ר"ת הנ"ל דהא כיון דאנן קיי"ל וכן פסק הרמב"ם בפי' דבע"כ לחוד תצא בלא כתובה בע"כ של אשה, וא"כ שפיר כתב ר"ת דעדי טומאה בלתי חקירה ודרישה אין נאמנין אפי' מדרבנן, דא"ל דנפקא מיני' לכתובה, דהא בעדותן על הכיעור נמי תצא בלא כתובה, וא"כ בעדותן על הטומאה לא נ"מ מידי לענין כתובה, ולזאת לא מהני בלתי חקירה ודרישה:

(יא) ולפי"ז נבואה לתרץ דמנ"ל להפוסקים דעדי כיעור וקלא דלא פסיק הוי כעדי טומאה. והוא דיש לומר דס"ל כשיטת הפוסקים דאף דנבעלה באונס אסורה לבועל מ"ה וא"כ ליכא למימר כתירוץ הנ"ל לקושית התוס' דמיירי בעדי טומאה בלתי דרישה וחקירה ולא מהני אלא מדרבנן. דאכתי קשה דהא אפילו מדרבנן אין נאמנים דהא אפילו בעדי כיעור לחודיה סגי להפסידה כתובתה וא"כ למה נאמנים על הטומאה וכמ"ש לעיל. וע"כ צריך לומר דאיכא בהדייהו קלא דל"פ. וקדל"פ עם ע"כ מהני. וכדעת הפוסקים הנ"ל אבל אכתי למה נקט השתא עדי טומאה הוי ליה למינקט עדי כיעור. והוא דיש לומר דמיירי בקלא דלא פסיק הבא מע"כ עצמן. וכמ"ש הדרישה דעפ"י הרוב הקול יוצא מע"כ עצמן. וא"כ י"ל דאע"פ דהני עדים אינן נאמנים על הטומאה משום דלא העידו בדרישה וחקירה מ"מ בקלא דלא פסיק שיצא מחמת עדותן אהני לן כאילו יצא הקול מעדות אחרים דכל קלא דלא פסיק מסתמא בא מעדים שלא נחקרה עדותן. ואין זה דוחק לפרש דברי הש"ס כן:

(יב) ולפי"ז יתורץ קושיתינו על הרמ"א בדעת הרי"ף דלכאורה מוכח מהרי"ף דלית ליה הך סברא דקלא דלא פסיק הוי כעדי טומאה. כמ"ש לעיל. ולפי מ"ש ניחא. דיש לומר משום שכתב הרי"ף דברי רב וכו' ומיירי בקלא דל"פ שיצא מעדי כיעור עצמן ולזאת מחלק שפיר בין אין לה בנים ליש לה בנים אבל ביש עדי טומאה אעפ"י דאין עדותן על הטומאה מהני משום דלא הוי דו"ח דמ"מ אהני לן בה קלא דלא פסיק שיצא מחמתן דהוי כאלו יצא הקול מעדים אחרים. ולזאת תצא אפילו ביש לה בנים.. ואע"ג דהך ברייתא כרבי יש לומר דקלא דפסיק לרבי הוא כקלא דל"פ לדידן. וכוונת הרי"ף כך היא דבודאי הברייתא איירי בקלא דפסיק ולרבי איכא לחלק בקדל"פ וכו' בין הקול מעדותן עצמן או מעדות אחרים, אמנם כמו שהדין לרבי בקלא דפסיק כך הדין לדידן בקלא דל"פ [אבל כל זה יתכן] לדעת הרא"ש בתשובה בכוונת הרי"ף ולא לדעת הטור בכוונת הרי"ף דס"ל בדעתו לחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים. אבל אין לנו להעמיס דברי הרי"ף אלא כדעת הרא"ש וכמ"ש הד"מ דמוציאין אותה אפילו מבעל וכו' בע"כ וקלא דל"פ. ולפי"ז יש לתרץ מה שהבאתי לעיל להקשות בשם הב"ש דממ"נ אי איירי הש"ס בעדי כיעור. א"כ מוכח דעדי כיעור לחוד לא מהני ואי בלתי עדי כיעור עדיין לא מוכח אלא דקלא דלא פסיק עדיף מע"כ וכו' ומנ"ל דמהני בע"כ וכנ"ל:

(יג) ולפמ"ש אתי שפיר ונקדים דהנה באה"ע סימן ו' סעיף ט"ז איתא דאם יצא לה שם זונה בעיר אין חוששין לה וכו' וכתב ב"ש הטעם דתלינן להקול. שלא ראו עדים אלא מעשה כיעור לבד כו' וע"ש (ג) שמפלפל דמאי ענין זה לזה. ולפמ"ש הכל ניחא דיש לומר הא דלא מהני הקול לרב היינו משום דפליג על רבי בע"כ וכיון דבע"כ ל"מ ה"ה דל"מ הקול דתלינן שיצא מע"כ אבל לרבי דס"ל דמהני עדי כיעור ע"כ מהני נמי הקול. אלא דאנן דלא משגיחינן בקלא דפסיק ולא קיי"ל כרבי אלא בקלא דלא פסיק. אמנם אעפי"כ מוכח דקיי"ל כוותיה דרבי בעדי כיעור דאי לאו הכי לא אהני לן אפילו בקלא דל"פ דתלינן בע"כ ולרב באמת פליג כנ"ל, ואין להקשות לפ"ז מנא ליה דמהני קלא דל"פ עם ע"כ להוציאה מבעלה, יש לומר דמוכרח כן מכח קושית התוס' הנ"ל והכל כמ"ש לעיל:

ולפ"ז מובנים דברי המרדכי שכתב ראיה מהרמב"ם ז"ל דס"ל נמי עדי כיעור וקלא דל"פ הוי כעדי טומאה ותמהו עליו דברמב"ם ז"ל לא נזכר כלל מקלא דל"פ. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהרמב"ם ס"ל דבעדי כיעור לחודיה נמי אין לה כתובה א"כ קשה קושית התוס' דבעדי טומאה פשיטא דתצא אף ביש לה בנים וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דמיירי בעדי טומאה בלתי דרישה וחקירה. ועדיין קשה דהא אינן נאמנין אפי' מדרבנן דבעדותן על הכיעור לחוד אין לה כתובה. אלא ע"כ דמהני עדותן לענין זה על הטומאה דנ"מ דאם הקול יוצא מעדותן דהוי כמי שיצא הקול מעדים אחרים והוי קלא דל"פ ועדי כיעור ותצא מבועל ואפי' יש לה בנים וא"כ ה"ה דתצא מבעל ואתי שפיר (ומ"ש המרדכי והר"ן בפי' דברי הרמב"ם ז"ל בענין אחר וכו' אמנם עיין בשארית יוסף שכתב דתלמיד טועה כ"כ יעו"ש) ועפ"י הנ"ל יש להוכיח שיטת הרי"ף דס"ל דהחלוק בין יש לה בנים או אין לה בנים קאי על הבועל ולא על הבעל ונקדים לתת טעם (לשיטת הרי"ף דהחילוק בין יש לה בנים וכו' וכנ"ל) דאיתא במס' גיטין דף פ"א בסוגיא מאי תצא תצא משני א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ומשני כיון דמשני הוא דמפקינן ומהראשון לא מפקינן אתי' למימר דסמוך למיתה גירשה ע"כ הסוגיא:

ולפ"ז יש לומר דה"ה בנידון דידן דאף אם תצא מבועל לא הוי לעז לבנים של בועל דאם מת יאמרו סמוך למיתה זינתה ואם גירשה מדעתו ולא בע"כ יאמרו סמוך לגירושין זינתה. לכן מפרש הרי"ף בבנים של בועל עצמו כנ"ל בפשטי' של הרי"ף:

(יד) ועתה אוכיח דעתי מסוגיא דלקמן דף כ"ה דאיתא התם המוציא את אשתו משום ש"ר וכו' ועיין בסוגיא דקאמרי ורבה בר נתן מתניתין נמי הוציאה תנן ומסקי' הסוגיא ולא היא התם אלימא אלמיה לקלא וכו'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל אבל לדברי רש"י דכל שאתה מוציאה מנטען אתה מוציאה מבעל ובאין אתה מוציאם מנטען אין אתה מוציאה מבעל ממ"נ אי ע"י עדי כיעור וקלא דל"פ בין מבעל ובין מנטען תצא ואי דליכא עדי כיעור או קלא דל"פ לא מפקינן לה לא מבעל ולא מנטען. א"כ הא דרב"נ היכי משכחת לה דאפקי' בעל מדעתיה ומפקינן לה מנטען בע"כ. וי"ל וכו' יעו"ש. ועוד מקשה הרשב"א שם דהאיך מדמה הש"ס להדדי המוציא את אשתו משום ש"ר להנטען וכו'. דיש לומר משום דהתם איכא עדי כיעור וקלא דל"פ וכו'. ועוד הקשה אהא דמשני הש"ס ולא הוא וכו' התם אלימי אלמא לקלא הא תינח לגבי בועל וכו' יעו"ש. וסיים בזה אבל לדעת רש"י וכו' הא מוציאין נמי מבעל וכו' עכ"ל בקיצור ולתרץ קושיא הראשונה של הרשב"א דהאיך משכחת לה דתצא מבועל ולא מבעל. יש לומר דהיה לה בנים מבעל לאחר הקול ולזאת לא הוציאה הב"ד מהבעל כמ"ש לעיל בדברי הרי"ף דלא יהיה לעז על הבנים וכו' אבל מהבועל מוציאין וכו' וכנ"ל. ולתרץ קושיא שניה של הרשב"א בהא שהקשה דהאיך מדמה הש"ס שניהם להדדי. י"ל דהנה כבר כתבתי דהא דמהני עדי כיעור וקלא דל"פ הוא בשביל שעבר הנטען על דברי חכמים דלא יכנוס ואי משום לעז שאתה מוציא לעז על הבנים. יאמרו שזינתה אחר לידת הבנים ולא בשעה שיוצא הקול א"כ ליכא לעז. וממילא מתורץ קושית הרשב"א דצריך הש"ס לומר כיון דאלומי אלמא וכו' (ד):

(טו) ומ"ש כ"ת בשם בעל נו"ב ז"ל שמביא ראיה נגד דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל מסוגיא דסנהדרין מ"א דפריך הש"ס ודילמא לאוסרה על בועלה קא אתינן וכו' והקשה הנו"ב הא בעדי כיעור סגי, וי"ל דהנה התוס' שם ד"ה אי נמי כתבו וז"ל וא"ת ודילמא לפסול לעדות באו ותירצו דא"כ הוי להו למימר פלוני בא על נערה המאורסה וכו':

ולפ"ז גם להרי"ף והרמב"ם אתי' שפיר קושית הש"ס שמקשה ודילמא לאוסרה על הבועל וכו'. ולזאת הוכרחו לומר עדותן על הטומאה. וא"ת הוי להו למימרא אנו ראינו לאיש הזה עם האשה הזאת מעשה כיעור. וגם ראינו לאיש הזה שבא על נערה המאורסה. דאז בעדותן זה יאסרה על הבועל וגם יפסול לעדות, ולא הוצרכו לומר שראו הבעילה עם הנערה הזאת. וי"ל דהא כתבו התוס' בכל מקום דלא אמרינן מיגו בשני עדים דכל אחד ירא שמא לא יאמר חבירו כמותו, א"כ הכא נמי. דאם יאמר כן היה צריך לחלק עדותן למשל הכיעור היה בבוקר, והטומאה בצהרים ודילמא העד השני לא יאמר כן. וא"ת אף אם העד הבני לא יאמר כמותו. אלא יעיד שהאיש הזה בעל נערה המאורסה הזאת. ג"כ יצטרפו עדותן ויהיה האיש הזה פסול לעדות. והאשה הזאת תהיה אסורה לו. ז"א. דאם יחלוק עדותן. ויהיה במשמעות לשונו שהטומאה לא היה עם הנערה הזאת. ואם העד השני יאמר שהטומאה היה עם הנערה הזאת. יהיה הכחשה:

(טז) ועוד יש לומר דבלא"ה אין לומר דהוי להו לחלק עדותן וכו'. ועיין בתוס' סנהדרין דף ט' בד"ה עדי האב וכו' וזה לשונם תימא אמאי נהרגין. דמצי אמרו דלא לחייב עדי הבעל באנו אלא לחייב ממון קא אתינן ויש לומר דהכא שאני, כיון שיודעים שבאו להרוג את האשה. יודעים שיהרגו אותם אם יזומו, דא"א בלא זה. אבל התם לא ידעו שהיתה חבירה. וא"כ לפ"ז ודאי אין להם לדבר דברים יתירים וכו'. והא תינח, לפי מה דכתבו התוס' שם בד"ה א"נ וכו'. דהוי להו לקצר שבעל נערה המאורשה, ולא להזכיר הנערה מי ומי היתה כו', זהו בסברות התוס'. אבל בזה אם יחלקו עדותן כנ"ל, היו צריכין להאריך יותר. לזאת ניחא להו למימר שבעל נערה זו, כדי לפוסלו בעדותן ולאוסרה על הבועל, והוא לא ידע דחבירה היתה ותיהרג. ועוד יש להביא ראיה דהפי'. דמתיירא שמא יכחיש עד האחר את עדותו, והוא דלדעת הירושלמי דפסק וכו'. דאפי' נאנסה אסורה לבועל, א"כ קשה דהוי להו למימר שהנערה הזאת נאנסה לבועל זה. אלא ע"כ משום דמתיירא שמא העד השני לא יאמר כמותו ויכחשו עדותן. וגם לישנא דהתוס' שם בד"ה א"נ וכו' מראין כן. דאל"כ הוי להו לתרוצי. דהו להו לפסול בגזלנותא:

(יז) ומ"ש בשם תה"ד סי' רכ"ב וכו' לא דמי לנ"ד הנ"ל. דהנה איתא בח"מ סי' פ' דקודם שיצא מב"ד רשאי לתקן טענתו הראשונה וביאר הש"ך דיכול לתקן גם אחר שיצא מב"ד רק קודם שפסקו ב"ד את הדין וכ"כ הח"מ בסי' קט"ו יעו"ש. והנה איתא בש"ע דלענין איסור עדיף טפי דמהני אמתלא אפי' אחר שיצא מב"ד משא"כ בדיני ממונות וכו' וא"כ כשיצא מהב"ד קודם שפסקו ב"ד את הדין מכ"ש באיסור דיכול לתקנו והוא כ"ש בממון וכמ"ש. ולפ"ז י"ל בשלמא בעובדא דת"ה שם דלא תקנה טענתה הראשונה דהא כפרי' טענתה הראשונה לכן אסורה משא"כ בנ"ד דתקנה טענתה הראשונה בה"ג י"ל דנאמנת כ"ז כתבתי לישא וליתן לדינא אבל לא להורות הלכה למעשה כי אין אני רגיל לפסוק רק במה שבא לפני במקומי כידוע:

הק' משולם איגרא [א"ה מה ערבה לי ספר מנחת יהודה מגדול אחד בשו"ת שהדפיס כבר אשר בידו עטרת תפארת תשובה הנ"ל ממה שאינה לידו העתקה שאינה מדויקת. כמש"כ הוא עצמו בספרו הנ"ל סימן ל"ב באיזהו מקומן שע"כ לא וכה להבין על בוריו. ואנכי מתוך כי"ק מרבינו זקני זצל"ל לקטתי לאחד אחד כל תשובתו הרמתה ואליה תמכתי מימין קדשו מש"כ זקה"ג וצ"ל בחידושיו בסוגיא דהנטען ותאורנה עיני המעיין]:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה