שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן לו
(ו) כתובות דף מ"ו איתא דראב"י ס"ל דמוציא שם רע אינו חייב אלא בשבעל ורבנן פליגי ואמרינן בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה אלא לרבנן כו' ומשנינן פרשו מה ששם לה כו' דהפי' בירור הדברים כשמלה שמביא עדים שמזימין לעדיו עיי"ש. והנה הרמב"ם פסק כראב"י. דאינו מחויב עד שיבעול ואפ"ה פסק ופרשו השמלה הפי' בירור הדברים. וי"ל משום דהנה התוס' בד"ה בשלמא לראב"י תימא דע"כ מיירי דמביא עדים שזינתה. דמשום השמלה לבד שלא מצאו דם בודאי אין להרגה א"כ מה תועלת יש בפרישת השמלה. דפשיטא דלא מתכחשי העדים בשביל שיש דם דאפשר דהנואף היטה וי"ל כו':
וי"ל דלכאורה מאי מהני עדים כי מביא עדים להזימן הא המל"מ הביא בשם הרשב"א היכא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לא מהני אפילו עדים אומרים דהוא שקר מאי דאמר אעפ"כ אסורה עליו משום שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וא"ל משום דאפשר דבכה"ג דהתורה גזרה לא ישלחה כל ימיו וא"כ הוי משועבד ולא מצי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא [ז"א] דהא הדין [זה דלא יוכל לשלחה] הוי רק לכשיבואו עדים ונגמר הדין ע"י עדים. ואזי הוי דלא מצי לשלחה כל ימיו. ומשא"כ אם קודם שנחקרו ונדרשו העדים כדין לא הוי דין מוציא שם רע עדיין ולא הוי עדיין משועבד וא"כ מיד שבא לב"ד ואומר דהוא לא מצא בתולים שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואך בכאן באשת ישראל היא שריא מכח ס"ס. וכדאיתא לעיל בדף ט'. והנה באמת איתא בירושלמי דאסורה דלא מהני ס"ס משום דאונס לא שכיח אך ש"ס דילן לא סבירא ליה כן. והנה הדין דהא דמהני ס"ס הוי הפי' לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דספיקא דאורייתא הוי רק מדרבנן לחומרא. משום דספק ראשון הוי רק מדרבנן וא"כ נשאר ספק לקולא גבי איסור דרבנן. והנה זה תליא מאי דאמרינן דספק אינו אסור רק מדרבנן באם אמרינן דבעי גבי אשם תלוי ספק חתיכה אחד משני חתיכות. אזי הוי רק ספק דרבנן לקולא. כיון דמטעם ספק הראשון היה מותר מן התורה כיון דלא הוי איקבע איסורא. ומשא"כ למאן דלא בעי איקבע איסורא וחייב מן התורה על חתיכה אחת. וא"כ לא מהני ס"ס בכאן. דהנה הטעם דמהני ס"ס (א) אע"ג דהוי רובא ברצון י"ל דהרמב"ם לא ס"ל כתירוץ התו' (ב) רק דהוי הטעם דמהני משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת היתר לבעלה אך לפי"ז הספק השני דילמא אינו תחתיו. קשה הא איכא חזקת הגוף (ג) דעדיף חזקה מקודם מהרי לפניך בכ"מ וא"ל דסמוך החזקת היתר [להרי בעולה לפניך ז"א] דהא הוי מעיקרא ע"י חזקה זה מחצה על מחצה ושוב אין יכול להצטרף וכס' זו כתבו התוס' בכתובות דף ע"ו ע"א בד"ה חדא במקום תרתי עיי"ש (ד) אך אם הוי רק מדרבנן הספק הראשון שפיר מהני:
כללא דמילתא דהנה באמת אם אמרינן דכל הספיקות הוי מן התורה שרי ורק מדרבנן אסור והוי הספק השני ספק מדרבנן ומותר. ומשא"כ אם נימא דהוי כל הספיקות מן התורה אסור. וא"כ לא מהני בכאן ס"ס לקולא דהא לא עדיף מברי ושמא. כמו שכתב הפ"י וא"כ בכאן אפילו אם הוי טענת ברי דנאנסה לא מהני לחד דעה דפליג על רבינו יונה. וא"כ מ"ה לא מהימן, וא"כ שפיר אסור, דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ומשא"כ אם אמרו העדים ואח"כ מצא שמלה מליאה דם וחזינן דהוא משקר בשמלה זו ול"ש שויה אנפשיה חת"ד ומ"ה שפיר רשאי וצריך לקיימה (ה) ומשא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד דכל הספיקות הוי רק מדרבנן. ולא שייך שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (ו) ומ"ה כתב רק בירור הדברים הוי הפי' ולא שמלה כמשמעו:
א"נ י"ל דבזה פליגי תנאי אי בכה"ג דהוא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה [אם יש לה] כתובה מנה או הוי מקח טעות. ולמ"ד דהוי מקח טעות. וא"כ איכא חזקת פנויה נגד חזקת הגוף [דלא נבעלה עד שהיתה תחתיו. דאם נבעלה מקודם א"כ הוי מקח טעות והוי פנויה] ובזה פליגי ר"ג ור"י אם מהני נגד חזקת הגוף. דהא חזקת היתר לבעלה כבר נצרף להך ספק דבאונס כנ"ל. ונגד הך ספק דאינו תחתיו הוי רק חזקת פנויה היתר נגד חזקת הגוף ובזה פליגי ר"ג ור"י כדאיתא בפ' המדיר בסוגיא דהיו בה מומין. וא"כ לפי דכתוב לעיל דהא דמקשה הש"ס ואמאי ס"ס הוי רק מכח הוכחה כנ"ל (ז) וא"כ באמת לא הוי בכאן ס"ס. דהא הוי ס"ל דרובא דברצון הוי רוב מעליא. וא"ל א"כ הוי ס"ס דמוכת עץ די"ל אמאי לא טענה. וא"ל דיראה דתפסיד הכתובה. הא מן התורה ליכא כתובה (ח):
(ז) והנה עוד י"ל הרמב"ם הא דנקט ופרשו השמלה הוי ע"י עדים. ולא פרשו השמלה ממש. אע"ג דבאמת פסק כראב"י דבעינן דוקא בעל. וי"ל משום דהנה התוס' בדף מ"ו ע"א בד"ה בשלמא לראב"י הנ"ל. תימא דע"כ ביש עדים שזינתה איירי דמשום שלא ימצא דם אין להורגה כו' והעדים לא יתכחשו ע"י זה דיש דם דדילמא הנואף היטה עיי"ש. והנה מ"ש המהר"ם שיף. דהא מ"מ מועיל פרישת הסדין דיש דם להראות לו דהא מאי דאמר לא מצאתי בחולים הוי שקר. ויצטרך עכ"פ לשלם קנס אף דמקטלה [ל"ק] דהא הנה התוס' כתבו בסנהדרין בדף ח' ע"ב בד"ה והביא האב עדים כו' דהיכא דלא קרינן בי' ולו תהיה לאשה אין מגיע קנס ע"ש:
אך באמת י"ל דהנה המל"מ (ט) הביא בשם הריטב"א דבאונס אם הוא המאנס טען דלא הוי בתולה אין מגיע קנס יע"ש [וכן משמע] מהר"ן. שהקשה על הא דאמרינן חכמים תיקנו כו' והם האמינוהו שאם אמר פ"פ כו', דלמה לומר הטעם בכתובה דהם האמינוהו, מה"ת דלא יהא נאמן ותי' הר"ן דבא ליתן טעם אמאי לא תיקנו רבנן דלא יהא נאמן יע"ש היטב (י) וע"ש במל"מ הנ"ל. והנה הא דכתב הרמב"ם דבתוספת כתובה אינו נאמן הטעם משום דיש לה מיגו דנאנסתי או מוכת עץ וגם חזקה אמרינן מיגו להוציא וכמ"ש לקמן (כ) וא"כ בכאן הא טען דהוי בעולה, והאב לא טען ברי, וא"כ קשה מאי מהני דמביא עדים שמזימין לראשונים, הא הוא טען דלא מצא דם והוי אסורה עליו, ולא קרינן ולו תהיה לאשה, כדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל, אך באמת הא הדין דמותרת מכח ס"ס, אך מה הוי ס"ס ספק אינו תחתיו, וא"כ ממ"נ פטור מקנס דהא אם הוי מקודם והוי מקח טעות ולא הוי קידושין, והוי כמוציא שם רע על אשה אחרת שאינו אשתו שאינה חייב בקנס, ובתחתיו ברצון לא קרינן ולו תהיה לאשה, ואמאי מניע קנס דמוציא שם רע, ומ"ה ס"ל לראב"י דבעינן עכ"פ דיהא דם על השמלה, והרי דהוי בתולה ולא בעולה (ל) אך הרמב"ם ס"ל, לפי שיטת המ"מ בפרק ט"ו מהלכות טוען, דהוי פלוגתא דרבי ורשב"ג אם הדין דטען על מלוה ע"פ פרעתי דהוי נאמן. ואם אמר דיש לו עדים צריך דוקא שיעידו העדים. דאם נמצא דהעדים הוי נתכחש אינו נאמן. וא"כ כיון דהוזמו העדים שהביא ממילא אין נאמן וכן כתב רש"י להדיא בסנהדרין דף ח' ע"ב ד"ה והוזמו, דאיגלאי מילתא דאהני עדים סמך והנך סהדי שקרי, ואפילו להפסידה כתובתה אינו נאמן עיי"ש, וא"כ מ"ה פסק הרמב"ם דהפי' שמלה הוי רק בירור דברים על ידי עדים, ומתורץ שפיר הרמב"ם:
(ח) ולפי"ז מתורץ שפיר קושית התוס' (מ) דאמאי בלא אמר לעדים בואו והעידונו פטור מקנס ולוקה, דבאמת ה"ל מוציא שם רע אפילו בלא אמר לעדים, ורק דאין צריך לשלם, דבאמת איירי דלא נתברר הדם, ומ"ה אין יכולים להוציא ממנו קנס, אף שהוזמו עדיו, כיון דהוא טוען דעדיין הוי בעולה והוי מקח טעות, ורק [ה"מ דצריך לשלם בלא פרישת השמלה הוא רק כשאמר בואו והעידו] דצריך לברר כנ"ל:
והנה היכא דהוי אמר שיש לו שטר והוי מזויף, כתבו כל הפוסקים דבזה מודה הרמב"ם דצריך לברר הדבר, דכיון דהוא מהדר אחר זיוף, והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות נערה בתולה הלשון במוציא שם רע דהוא טען כן בפני ב"ד דיש לו עדים עיי"ש, ומ"ה צריך לברר, וא"ש הרמב"ם כנ"ל:
(ט) ולפי"ז י"ל הא דהרמב"ם כתב שם בהלכה ט', דמוציא שם רע על קידושין ראשונים, דאין משלם קנס ורשאי להוציא, דכל היכא דאין משלמין קנס אין קרינן ביה ולו תהיה לאשה, והקשה המל"מ דהא זה הוי ספיקא דדינא אם מוציא שם רע על קידושין ראשונים, דאיבעיא הוא ולא אפשטא, ומספק שפיר פסק הרמב"ם דאין משלם קנס, אבל מספק צריך לקיימה, דילמא באמת חייב קנס וספיקא דאורייתא לחומרא עיי"ש:
וי"ל, משום דהנה עי"ל על קו' הנ"ל (נ) דבאמת [י"ל דמ"ה מותרת] דהא הוי נגד הספק דברצון הוי חזקת היתר לבעלה, ורובא דרצון הוי רק מדרבנן, ועכ"פ מן התורה שרי, אך עכ"פ נגד הספק השני דילמא לאו תחתיו, והוי מקח טעות, הוי חזקת הגוף דלא הוי מעיקרא, ומ"ה אמרינן או דהוי השתא מוכת עץ והוי חזקת היתר עם חזקת הגוף, או דהוי ס"ס להתיר, דילמא מוכת עץ, או בזנות והוי תחתיו ובאונס [ומותרת לו וצריך לשלם ג"כ] אך אם אמרינן דבאמת צריכה לטעון ברי דהוי תחתיו, וכאן האב טען א"י, ועוד דגם הבת טוענת דהוא שקר והוי בתולה עדיין ולא הוי ברי, אך אם אמרינן כפי הך דעה דנגד חזקת הגוף אין צריך ליטעון ברי, ולא הוי קשה, אך באמת רב אשי ס"ל בכתובות דף ע"ו רישא מנה לי בידך כו' עיי"ש, ופירשו התוספות דלא מהני חזקת הבת לאבי' עיי"ש, וא"כ האיך מהני חזקה, אך ל"ק, דהנה בס' א"ז פירש על הא דאמרינן שם ע"ב כלה בבית אבי' ולקדושין, והנה בסיפא אמאי על הבעל להביא ראיה להוציא הקידושין מהאב, הא חזקה דידה לא מהני לאבי' ותירץ דכיון דמהני חזקה דידה לדידה לענין הכתובה מהני ג"כ לאבי', וא"כ בכאן (ס) [דהוי] לאחר החופה שפיר מהני החזקה להאב דכיון דמהני לדידה לכתובה, ואפילו להרמב"ם דפסק דכתובה לא הוי מן התורה, מ"מ ניחא, דכיון דהרמב"ם פסק מזונות מן התורה, וא"כ שפיר מהני החזקה לדידה, דאין רשאי להוציא, וא"כ חייב במזונות, ואם כן מהני לאבי' [ג"כ, ומ"ה צריך לשלם קנס]:
(י) והנה מסופק אני, במה דהוי הדין לענין פסח, דאמרינן כאן נמצא וכאן היה דלא מחזקינן ממקום למקום, ומזמן לזמן מחזקינן, אם הוי במקום זה המאכל, ואח"כ טילטלו למקום אחר, ואחר כך החזירו למקום הראשון, ומצאו החמץ השתא במקום הראשון מאי, אם אמרינן כאן נמצאו כאן היו, דהוי מקודם זה, בעת דהוי מעיקרא על מקום זה, או דכיון דעי"ז, א"כ אתה מחזיק ריעותא שהיה במקודם על מקום זה, ואם כן יהא איתרע גם מקום האחר שהיה בינו לבינו קודם שהוחזר למקום הראשון, וא"כ הוי ממקום למקום ולא מחזקינן מאי דינו:
והנה י"ל דתליא בהך פלוגתא דהוי פרק ששי מטהרות דאם הוציא מסוכן לרה"י, ואח"כ לר"ה, ואח"כ לרה"י, ומצאו מת וא"י היכן, דלר"ש הוי ר"ה מפסקת דספק טומאה בר"ה טהור, ואמרינן דאח"כ מת ברה"י השני, ולרבנן אמרינן דאוקי ברה"י על טומאה, דספק ברה"י טמא' וגם רה"י הראשון טמא, והר"ה טהור אע"ג דהוי תרתי דסתרי עיי"ש, ופסק הלכה כרבנן, ואם כן לרבנן בכאן נמי הוי דאמרינן מסתמא דהוי מעיקרא נתחמץ:
והנה הרמב"ם פי' הוציא על נישואין הראשונים. דלא כרש"י שפי' דנבעלה בפעם הראשון ואמר לא מצאתי בתולים בנישואי הראשונים. משום דהנה הא"ז כתב דלשיטת רש"י קשה. דהאיך יפרש על נישואי אחיו מהו. דביבמה האיך משכחת לרש"י ואקרב עלי'. ואך הרמב"ם פי' בהדיא בנישואין הראשונים. וכן ביבמה דכנסה השתא. רק בנישואין הראשונים או בנישואי אחיו מביא עדים שזינתה. וא"כ לפי"ז שפיר תקשי כנ"ל. האיך מתחייב בקנס. הא באמת הוא טען דבעל ולא מצא דם והוי מקח טעות לשיטת הרמב"ם דהוי הפירוש ופרשו השמלה. דאין מברר בדם. ולקמן יש ראי' לפסק הרמב"ם. דאין הפי' דשמלה מלאה דם. וא"כ שפיר תקשי הקו' כנ"ל. (ע) וא"ל כנ"ל דאוקי על חזקת הגוף והוי עד השתא בתולה. דחזקת היתר לחוד לא מהני. דהא אדרבא הוי יותר חזקת היתר לכהונה אם הוי הזנות מעיקרא (פ) [וא"כ] קשה האיך מהני לאבי'. וא"ל כנ"ל משום דנ"מ לדידה. קשה דהנה בס' א"ז כתב בשם הרא"ש דלר"א חשיבה באירוסין באמת ברשות הבעל רק דיטעון ברי וכמ"ש לקמן באות י"ט יע"ש היטב רק כ"ז דמגיע הכתובה להאב לא הוי איתרע. ואב בארוסה נמי עדיין יש לו זכות בה אמרינן כאן נמצא. ומ"ה כתב דבבוגרת דהוי לדידה הוי ריעותא דארוסה נמצאת ואין מועיל דגם ארוסה הוי ברשות הבעל ולא ברשות דידה. וא"כ בכאן אמרינן דכאן נמצא וכאן היו מעיקרא. והוי מעיקרא באירוסין הראשונים. אע"ג דמפסיק רשותא דידה בנתיים (צ) וא"כ לא הוי קידושין שלו חל והוי מקח טעות. ואין מגיע קנס רק בקידושין. והוי כמו שם שכתב הרא"ש. דאם נתבגרה לאחר אירוסין ונמצא מומין. אמרינן דהוי באירוסין קודם בגרה. דכיון דהכתובה הוי לדידה הוי אירוסין ברשות בעלה. וא"כ בכאן נמי לעניין מזונות דהוי לדידה. אמרינן כאן נמצא ברשות בעלה. והוי מקודם באירוסין הראשונים והוי מקח טעות (ק) וזה פשוט דאינו מגיע קנס רק בקידושין מאי דנכנסה לחופה השתא. וא"כ כיון מה דאינו מגיע קנס הוא בודאי. ולא מחמת ספיקא דדינא. דהא ממ"נ אם מודה הבעל השתא דטען שקר. הוי מודה בקנס ופטור, ואם הוא טוען דלא מצא בתולים ג"כ פטור משום מקח טעות, והנה באמת אפילו אם ימצא הסדין מלאה דם נמי לא שייך לחייבו בקנס בהוציא שם רע על קידושי ראשונים, לפי מה שאכתוב לקמן בד"ה ובזה מיושב שפיר כו' וא"כ כיון דמן הדין לא מגיע קנס ולא מטעם ספק, שפיר הוי הדין דאין מחויב לקיים ולו תהי' לאשה וכפסק הרמב"ם, ומתורץ קושית המל"מ הנ"ל:
(יא) והנה יש הוכחה לפסק הרמב"ם דלפסק הלכה אין הפי' ופרשו השמלה דמלאה דם מצאו השמלה. דהנה הרמב"ם פסק פרק כ"א מהלכות עדות דין יוד. מוציא שם רע על אשתו. שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה. והביא אבי' עדים והיזומום. הרי עדי הבעל נהרגין וכו'. וכן שניים וכו' בא על בתו של פלוני. נהרגין ומשלמין קנם לאבי'. וכתב בס' לח"מ. אבל באמת דברי רבינו הם מתמיהין דאמאי משלמין כסף לאבי' דמשמע בסיבת עדותן היו מפסידין מאה כסף. הא בודאי אפילו לא היו הם מעידין לא חייב הבעל מאה כסף. כיון דלא הביא עדים שקרים על כך. וע"ק לדעתו. היכא דהיזימו עדי האב לעדי הבעל אמאי כתב לעיל דאין משלמין ממון שהרי היו מפסידין לאב עיי"ש. והנה עוד הקשה אמאי נקט ארוסה דמשמע כשלא. בעל ולדברי הרמב"ם שפוסק כראב"י בלא בעל אינו חייב. ובאמת אין הקושיא כמו שהוא כתב (ר) רק דהכי קשה. דהא הרמב"ם כתב דבמוציא שם רע הוי חידוש דחייב אפילו זינתה לאחר החופה, ואמאי כתב דוקא זינתה באירוסין.
וי"ל משום דהנה באמת יש ליתן טעם לדברי הרמב"ם. לפי מה שפסק ר"ת והוא בסנהדרין בדף ח' ע"ב בד"ה והביא האב עדים והיזומום כו' דאם העדות נתכחשו בחקירות. דמשלם קנס לאבי' עיי"ש. והנה הפ"י כתב בפ' נערה שנתפתתה דף מ"ב ע"א. דעיקר דהא דקנס אינו זוכה עד שעת העמדה בדין. הוי הטעם משום דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ודילמא יודה ויפטור, והנה התוס' בב"ק דף ע"ד ע"א בד"ה דאכתי כו' לא כתבו כן עיי"ש. אך זה עכ"פ יכול להיות אמת כמ"ש הפ"י. דאין צריך לגמור הב"ד ולפסוק עפ"י העדים. רק שיבואו עדים ויעידו ותו אי אפשר לפטור מזה אפילו אם יודה דאז הוי כמו ממון. והנה התוס' מפלפל בפסחים (ש) אם יכולים לחזור קודם שיחקרו בחקירות. ובירושלמי איתא דיכולין לחזור קודם שנחקור איך שהיה. וא"כ מ"ה חייבים דהנה הפי' דמקודם אמרו שראו שזינתה. ואח"כ דורשין וחוקרין וע"ז הם חייבים קנס. דעל החקירות היה להם לומר אין אנו יודעין. והוי הדין דאין האשה נהרגת. והבעל משלם קנס. הגע בעצמך, אם העדים העידו דהלוה. ואח"כ אחר שעה העידו דראו דפרעו. והוזמו על הפירעון. בודאי. צריך לשלם כאשר זמם. דנהי. דעל ההלואה על ידם נתחייב מ"מ אחר זה על הפירעון דרצו להפסידו למלוה חייבין ה"נ בכאן (ת):
והנה אע"ג דהרמב"ם פסק דבאמת אין העדים זוממין חייבין עד שיוגמר הדין הטעם משום דאל"כ עדיין לא איתעבד כלל ע"י ומשא"כ בכאן דכיון דלא נתכחשו על החקירות ממילא אין חייב קנס עדיין וממילא הפסיד. ובשלמא בשאר דברים שבממון או קנס הוי קודם גמר דין כמו שהוי מקודם, ולא הפסידו עדיין כלל. ומשא"כ בקנס בכאן. כל כמה דלא נפסק. ועדים שקרים נמי כ"ז דליכא, פטור מקנס, והשתא על ידן איתעבד מה דעדיין ליכא עדים עד עתה, והרמב"ם במה דנקט בהלכות סנהדרין פ"ה הל' ג' לא נאמנו דברי הבעל עיי"ש, הוי הפי' נוטה לשיטת ר"ת הנ"ל גבי מוציא שם רע, וא"כ מיושב כנ"ל:
(יב) והנה על קושיא השני' של הלח"מ, י"ל משום דהנה התוס' בכתובות דף ל"א ע"א בד"ה ר"א אמר בזר שאכל תרומה. כתבו, וז"ל ור"י רצה ליישב פ"ה דחשיב הכא מיתה לזה ותשלומין לזה, לפי שהם ב' מעשים אכילת תרומה וקריעת שיראין. וכן פלוני בא על בתו של פלוני. שהיה יכול להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו. פלוני בא על נערה המאורסה סתם. או פלונית זינתה וכו' ואין נראה להרשב"א. דהא אמר רב יוסף בפ"ק דסנהדרין הביא הבעל עדים שזינתה וכו' וחזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב. עדי האב נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה ונפשות לזה. והתם על הזמה אחת בא להם:
וי"ל משום דהנה איתא במס' מכות בדף ה' ע"א. אמר רבא באו שנים ואמרו בסוריא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש. ובאו שנים ואמרו בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעי. חזינן אי מצפרא וכו' פשיטא. מ"ד ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל. וכתב הריטב"א דהוי הטעם דלא חיישינן לגמלא פרחא. משום דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות. והנה בס' התומים הקשה. אמאי הוי הדין בדיני ממונות דאחד אמר בשנים ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת משום דרובא דאינשי טעו. ואמאי לא אמרינן דהא בדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא. ותירץ משום דמיישבין העדים דלא יהא מוכחשין. והנה הרמב"ם כתב ומביאו הריטב"א בחידושיו למכות. דאם נימא דחיישינן לגמלא פרחא האיך משכחת הזמה. וכתב הרמב"ן דאין זה הוכחה דיהא כל אותו השעה של המעשה דיאמרו דעדים הם היה עמהם השעה החמשית או הששית ד"מ [וא"כ בכאן לענין הוזמו העדים נמי] הוי שני מעשים. דאם הוי אמרו דהוי בתחלת השעה היה עמהם ורחוק היה משם ממקום שנעשה המעשה יותר משעה, וא"כ בדיני נפשות דאזלינן בחר רובא ולא חיישינן לגמלא פרחא. וא"כ נהרגין העדים משום דלא מצי לראות. ובדיני ממונות לא הוי משלמין קנס. דהא בדיני ממונות אין הולכין אחר הרוב (א) וא"כ צריך להעיד דוקא על כל השעה. שהיו עמהם, וא"כ הוי שני עדות משני מעשים. דהוי מצי אמר על נפשות לחוד בלא ממון, דהיינו רק על ההתחלה. ואזי היו נהרגין והבעל לא היה משלם קנס. משום דהא הוא טען ברי דלא מצא דם ולא מהדר אחר שקרים, ולא אזלינן בתר רובא לומר דהוי עדים שקרים די"ל בגמלא פרחא אזיל, ועל ממון לחוד בלא נפשות, ג"כ היו יכולים לומר דהוי מזים רק ע"א, והוי בעל צריך לשלם קנס, ואין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם. והנה אפילו אם הוי דאמרו העדים זוממין עמנו הייתם חוץ לגדר הזה ולא מצי לראות דבכה"ג לא שייך לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות. מ"מ דכיון דעיקר העדות של הזמה הוי. היכן אתם אומרים כן. הא לא היה אתם אצל אותו המעשה באותו מקום וזאת הוי משכחת להזים על דיני נפשות בלא דיני ממונות. וא"כ הוי כמו שכתבו הש"ס שם בכתובות דף ל"א גבי עקירה צורך הנחה דכיון דהוי מצו לאכול בלתי הגבהה כגון אם הוי על קנה. אע"ג דבזו לא הוי כן מ"מ מיקרי בני מעשים. וא"כ ה"נ דכיון דמצי להזים לענין דיני נפשות בלא דיני ממונות. דיאמרו דברחוק הוי עמנו וא"כ לא הוי אצל המעשה ורק שיאמר רק על תחלת שעה וכמ"ש לעיל. או י"ל דבאמת ר"ת תירץ שם דמ"ה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב בעדים זוממין. משום דבעינן לקיים כאשר זמם לכל אחד. אך בס' א"ז מביא דהקשו עליו המפרשים דאדרבה נימא להיפוך ולא יהא עדותן מועיל. דהא הוי אי אפשר לקיים כאשר זמם ועדות שאי אפשר לקיים כאשר זמם לא הוי עדות. וא"כ בכאן שפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה, דהא אפשר לקיים הזמה אם יאמרו באמת הזמה על מקום רחוק. וא"כ הוי תרתי מעשה. דהוי מצי להזים רק בתחלת שעה. וכמ"ש לעיל. ובאמת הוי הדין כיון דבשום אופן משכחת הזמה שפיר מועיל עדותן וא"כ כיון דהוי עדות שפיר אפילו אם לא מזים כן רק על כל השעה. אפ"ה צריך לשלם מכח כאשר זמם לכל אחד ואחד וכפי תירוץ ר"ת הנ"ל:
וא"כ מ"ה באמת א"ש קושית הלח"מ הנ"ל דאמאי ברישא שהזימו עדי האב לעדי הבעל לא כתב הרמב"ם שמשלמין כנ"ל. דמ"ה אם היזומו עדי האב לעדי הבעל אין צריכין העדים לשלם לאביה. משום דהוי חייבו העדים מיתה ואין מת ומשלם. ולא שייך הטעם דלעיל דהוי שני מעשים. דהא עיקר החיוב הוי על מה דאמרו יודעין בחקירות כנ"ל ואי אפשר למצוא דיהא חייבין מיתה ולא יהא צריכין לשלם קנם. ומשא"כ בסיפא דכתב הרמב"ם ובא על בתו של פלוני כו' דאמרו על הבועל. וא"כ הוי שני מעשים. וכמ"ש התוס' בשם ר"י דכיון דאמרו על הבועל והוי מצי לומר על הבועל לחוד. אע"ג דחייב בשבילה של אשה ג"כ מיתה, דכיון דבלא"ה חייבים העדים מיתה בשביל הבועל חייבין מיתה לזה ותשלומין לזה וכמ"ש בס' א"ז לכתובות. ובזה מיושב ג"כ מאי דנקט זינתה כשהיא ארוסה ולא נקט לאחר החופה כנ"ל. דהנה הר"ן כתב אע"ג דאם התרה דמיתה מגיע סתם. התראה מועיל. הא אם התרה בפי' על מיחה חמורה ואינו מגיע חמורה פטורה. והנה הרמב"ם כתב סתם דהעידו על בועל בא על בתו של פלוני וא"כ הוי הפי' אפילו אם אמרו שהיו מתרה לסקילה. דהרמב"ם ס"ל התראת ספק שמיה התראה. וא"כ ל"ש לומר דהוי החיוב מיתה בשביל הבועל והוי מצי להעיד על בועל לחוד. הא אם הוי מעידין על בועל לחוד שהתרו לסקילה. ולא על בתו של פלוני ולא ה"ל דין מוציא שם רע. ואין מגיע לבועל רק חנק. אזי הוי מותרה בחמור בפירוש ואינו מגיע כלל אפילו חנק. ורק החיוב הוי ע"י מוציא שם רע. והוי חדא מעשה. ומ"ה נקט באירוסין דהוי שני מעשים בלתי מוציא שם רע דהא חייב בלא"ה סקילה: (ב) (יג) ובזה מיושב שפיר מ"ש לעיל גבי אם הוציא שם רע על נישואין ראשונים (ג) דא"ל דיהא מצי למצוא קנם באם שיראו דם על השמלה. דז"א דממ"נ אם לא מצי למצוא קנס רק בכה"ג רק אם ימצא על השמלה דם. וא"כ לא מצי לחייבו לעדי האב אם יזומו. לשלם קנס רק אם יראו על השמלה מקודם הדם הא בלא"ה מצי לומר הא אנן לא ידעינן דימצא על השמלה דם. וא"כ אם מצאו מקודם דם, קודם שעדי האב היזומו לעדי הבעל. והוי שפיר תקשי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. דלא מצי לקיים הזמה. דאין חייב מיתה ותשלומין. וא"ל דהוי שני מעשים וכדלעיל דהיינו דהעדות יהא אומרים דבתחלת שעה הוי עמנו במקום רחוק. והוי רק הטעם דלא חיישינן לגמלא פרחא. בשביל דאזלינן בתר רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב כנ"ל. קשה דבלא"ה צריך לשלם הבעל קנס (ד) דהא באמת יש לשלם מיד שאומר שקר דלא הוי מצא דם ובאמת הוי דם [כקושית מהר"ם שי"ף הנ"ל] רק דהטעם כמ"ש לעיל דבעינן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לקיימה וכאן אין ראוי לקיימה כנ"ל. וכאן באמת לענין איסור דראוי לקיימה שפיר אזלינן בתר רובא. וכמ"ש הש"ך בס' תק"כ הא דאזלינן ומוציאין ממון בס"ס. אע"ג דהוי רק כמו רוב מ"מ דכיון דהוי שרי ע"י ס"ס והוי שני הפכיים יע"ש היטב. וא"כ בודאי בכה"ג דמצאו על הסדין דם חייב קנס. אפילו אם לא אמרו רק על תחלת השעה וכדיני נפשות (ה) וא"כ כיון דלא מצי למצוא דעדים יהא משלמין קנס בקידושי הראשונים. רק אם ימצא דם כנ"ל. ומקודם שיעידו על הזמה כנ"ל. דהא צריך שיהא עדות שאתה יכול להזימה. וא"כ הוי במעשה אחד. ואין משלמין ממון העדים. וא"כ גם הוא אין משלם קנס. הוי עפ"י הדין מחמת ודאי פטור מלשלם קנס ולא מחמת ספק. ומ"ה אין צריך לקיימה דכיון דמן הדין פטור מקנס אין צריך לקיימה. ומתורץ שפיר קושית המל"מ הנ"ל. והנה אע"ג דמצי למצוא דמשלמין קנס. בע"א אם נתכתש בחקירות [כנ"ל דאינו חייב מיתה] מ"מ דכיון לפי שיטת הרמב"ם (ו) [שכתב] דמפי השמועה למדנו דהפרשה איירי בהזמה צריך למצוא הזמה דוקא:
והנה בתירוץ זה על הרמב"ם. נימא דבאמת לא ס"ל להרמב"ם כשיטת ר"ת הנ"ל דאם מתכחשין בחקירות דיהא משלם הבעל קנס רק בהזמה. ואפילו אם נמצאו עדים שפסולין מעיקרא, להרמב"ם אין משלם קנס רק בהזמה ואזי א"ש התירוץ זה. על הרמב"ם הנ"ל ממה שהקשה עליו המשנה למלך. ולראב"י באמת דהוא מפרש לשיטתו שמלה ממש (ז) ולא ס"ל להך סברא הנ"ל דטענינן ליה ומהני חזקה להאב כיון דמהני לה וכמ"ש לעיל. וא"כ ע"כ הוי גזירת הכתוב דיהא משלמין ממון ונפשות, דאל"כ לא משכחת קנס (ח) או דצ"ל דהוי גזרת הכתוב דבאמת אין משלם קנס אע"ג דהוא שקר דמלאה דם ושרי לקיימה, רק היכא דהוי בירור דעדות הם שקר. וא"כ [לא הוי מיתה וממון כנ"ל] כיון דבדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא, אין צריך באמת לשלם (ט) והוי שפיר ע"י שני מעשים דיני נפשות וממון ושפיר (י) ומשא"כ לפי מאי דכתב הרמב"ם דאין הפי' שמלה ממש והפי' כנ"ל משום דלדידיה לא מוכח דהוי דוקא שמלה וכמ"ש לעיל. דס"ל דמהני להאב חזקת הבת, וכמו דאיתא בכתובות ולא מוכח הך גזרת הכתוב (כ):
(יד) ומוכח כדעת הרמב"ם דשמלה לא הוי דוקא מלאה דם, דהנה הפ"י כתב בכתובות [בדף כ"ב ד"ה ועדיין צריך למודעי כו'] דבאמת בשיטת הרשב"א מהני כי הוא טען ברי נגד החזקה, ולא מצי להיות אסור עליו מחמת החזקה כיון דהוא טען ברי. וא"כ באמת בדיני נפשות אם הוי טען ברי לא הוי נהרג רק דכיון דקיבל התראה עיי"ש. וא"כ לפ"ז תקשי מאחד אומר בשנים ואחד אומר בשלשה, מאי מהני דהוי רובא דרובא דאינשי טעי, דהא הוא טען ברי דלא עבר ולא התרה בו מעולם, אך באמת לפמ"ש הר"ן דבאמת כיון דכיונו ליום אחד הוי אמת רק דבעינן ז' חקירות דגזירת הכתוב דלא יכחשו בהכחשה בז' חקירות כן תירץ בר"ן ובתוס' פסחים דף י"ב בד"ה באיזו יום כו' לחד תירוץ עיי"ש, וא"כ כיון דאמת עכ"פ כן הוא שהרג רק דהוי גזרת הכתוב. והוי כמ"ש הפ"י דהיכא דלא טען ברי רק בדעתא דידן תליא אזלינן בתר רובא, כן הוי נמי בזה. דהא עכ"פ כיון דכיונו ליום בשבוע אחד הוי המעשה אמת רק דגזרת הכתוב, אזי אזלינן בתר רובא, ואך בזה דשם גבי גמלא פרחא דאזלינן בתר רובא, ע"כ הטעם משום דכיון דלא טענו העדים כן, דהיכא דטענו לא אזלינן בתר רובא כמ"ש הפ"י ורק דלא הוי טענת ברי, וא"כ עכ"פ בדיני ממונות [כמו בכאן] שפיר קשה, דממ"נ הא הוא טוען דלא מצא דם, וא"כ ממ"נ הא את רוצה לפסלו ולא להאמין ליה משום דמהדר אחר שקרים וצריך לברר דוקא בעדים. וא"כ ממילא הוא טוען ברי דלא מהדר. והוי בודאי ע"י גמלא פרחא. מאי אמרת דילמא הוא באמת לא ידע אם העדים אומרים אמת ולא הוי ברי. וא"כ ממ"נ לא מהדר אתר שקר. ונאמן על מה דטען דלא מצא דם. מאי אמרת כיון דהעדים הם שקר בודאי הוא ידע דהם שקר והוי מהדר אתר שקרים וצריך לברר ז"א כיון דחשבנו זה ודאי דהוא מהדר אתר זה וידע שהם שקר. וא"כ הוי הוא טוען ברי דאינו מהדר ולא הוי שקר ובגמלא פרחא אזלי והוי כמו דטוען ברי. דהא זה ודאי או דהוי אמת דא"י אם העדים שקרים וא"כ בלא"ה נאמן. או דהוא מהדר אתר שקר והוי הטעם משום כיון דהוא יודע זאת ומהדר ומ"ה לא מהימן, וא"כ הוא טוען ברי דהוי ודאי העדים אמרו אמת ובגמלא פרחא אזיל. ומצי למצוא שני מעשים אם העדים לא טענו גמלא פרחא ולגבי עצמם נאמנים ונהרגים וקנס א"צ לשלם כנ"ל:
וא"כ לפי"ז. לראב"י דבעינן דוקא שמלה מלאה דם. או לרבנן דס"ל דאפילו בלא בעל חייב ולא שייך תירוץ הנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל כמו ר"מ דבקנס לוקה ומשלם ועדים זוממין הוי רק קנסא. ולמאן דלא ס"ל כר"מ ע"כ צ"ל דהוי גזירת הכתוב דלא בעינן בזה כאשר זמם דהא דלא משכחת קנס בע"א. אך לכאורה הא משכחת קנס אם נתכחש בבדיקות או בחקירות. וכמו דאיתא בסנהדרין [בתוס' בשם ר"ת הנ"ל] וא"כ קשה. דאיתא להדיא בתוספתא דכתובות פ"ק. דבהזמה משלם קנס. וקשה אמאי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה [כנ"ל] דאין משלמין קנס ונהרגין. וא"ל דהוי גזירת הכתוב [כנ"ל] דמנלן דילמא הפי' בתורה דאיתכחש בחקירות. וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין בדף ח' [לסתור ס' ר"ת] דהיכא דהוכחשו דכיון דאין נהרגין דלא מצו להרוג אותם דלא נגמר הדין להריגה ע"י אין משלם קנם, וא"כ תליא בזה במיתה דבאו להרוג (ל) דקנס חייב מיתה ומשלם וס"ל [כר"מ]:
(טו) וא"כ בזה מיושב קושית התוס' בכתובות דף מ"ד ע"ב דפריך שם הש"ס על ר"ל דס"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור. משום דכתיב נערה ולא קטנה. ופריך טעמא דכתיב נערה. הא לא"ה ה"א אפילו קטנה והא כתב וכו' וקטנה לאו בת עונשין. והקשה התוס' בסנהדרין וכן בכתובות, דמשמע בסנהדרין דלא תליא בהא דגרמה קטלא עיי"ש ולפמ"ש י"ל דהא ר"ל ס"ל בכתובות דף ל"ג ע"ב דמת ומשלם לי"ל לר"מ דמוקי מתניתין דכתובות כר"מ אע"ג דפטור בתו. וא"כ מ"ה פריך שפיר בקטנה ואמאי והא לאו בת עונשין הוא ודוקא לר"ל מקשה שפיר דהא ר"ל ס"ל דבמיתה גם ר"מ מודה וקתני לקמן בברייתא דף מ"ו ע"א נמצא ששם רע אינו שם רע. אזי לוקה ומשלם קנס. ומשמע אפילו בהזמה. דהא קתני דשם רע אינו שם רע. וא"כ קשה אמאי, אלא ע"כ צ"ל דהוי גזירת הכתוב בכאן דלא בעינן כאשר זמם, דהא רבנן ס"ל דאפילו בלא בעל וא"כ קשה מנלן דילמא הקרא איירי דהוכחשו בחקירות, וע"כ צ"ל דכיון דאין חייב מיחה ואזי אין משלם קנס, וכקושית התוס' בסנהדרין לשיטת ר"ת, ובהכחשה לא משכחת דהוכחשו העדים (מ) דכיון דעדיין אסורה מספק לא קרינן בי' ולו תהי' לאשה, וכקו' התוס' שם בסנהדרין (נ) וא"ל דאיירי דהוזם רק ע"א, ז"א דעדיין אין משלם הבעל קנם, דהא הוי אינו בזוממי זוממין, דאם יזומו העדים דהזימו לע"א, וע"כ אם רוצה להזימם ע"כ אין העדים משלמין עד שיזומו שניהם וא"כ כי יזומו שניהם אזי תהרג האשה ומשלמין עדים הראשונים קנס להבעל, ואח"כ כי יזומו הזוממין ואזי נהרגין העדים ואין משלמין קנס להעדים [הראשונים] אפילו דהוי תשלומין לזה ומיתה לזה דהא כיון דלא הוי שני מעשים לא אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה וכדלעיל, וא"כ אין משלמין העדים הראשונים ג"כ לבעל אפילו אם יזומו שניהם כיון דלא הוי בזוממי זוממין, ואזי גם הבעל אין צריך לשלם ולא משכחת כלל. ושפיר ע"כ הוי גזירת הכתוב ושפיר חייבין אפילו בהזמה, ושפיר מקשה הש"ס לר"ל דע"כ תליא בגרמא קטלה, דאל"כ י"ל דגם בהוכחשו בחקירות חייב כשיטת ר"ת, ולא מוכח דהוי גזירת הכתוב, ואמאי קתני בברייתא ששם רע אינו שם רע. א"ו דתליא בגרם קטלא. וא"כ אם נתכחש בחקירות א"צ לשלם קנס. וע"כ דהוי גזירת הכתוב כנ"ל, והא דקתני ששם רע אינו שם רע היינו לבתר דפסקו סקילה דהא איתא ברישא דברייתא סקילה להדיא וא"כ מוכח אליבא דר"ל דהוי הטעם רק בשביל קטלא. ומקשה שפיר. ומשא"כ למאן דלא ס"ל כר"ל יכול להיות דלא תליא במאי דהוי בר עונשין. וא"כ מתורץ לפי"ז קושית התוס' בסנהדרין על שיטת ר"ח:
ומתורץ ג"כ הרמב"ם הא דכתב דבקטנה פטור מכח נערה מלא. דבאמת לשיטת הרמב"ם לא תליא בזה [במיתה] והא דמשלמין קנס ונהרגין משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה בשני מעשים. דהא הרמב"ם פסק דבבעל דוקא איירי ושמלה א"צ להיות מלא דם רק דהוי בירור ע"י עדים. וא"כ שפיר הוי בשני מעשים משום דהוי אין צריך לשלם קנס מכח ממ"נ כנ"ל:
ולר"ל ע"כ צ"ל דס"ל דתרי ותרי הוי ספיקא מן התורה ולא אזלינן בחר חזקה. וא"כ בעדי הכחשה אסורה מן התורה לבעלה (ס) או כס' ר"י בר ברוך בכתובות דף כ"ו ע"ב בתד"ה אנן אחתינן כו' דכיון דעדי איסור אתו מקודם וה"ל חזקה לאיסורא עיי"ש או דמספק אין צריך לשלם קנס:
(טז) והנה בזה י"ל עוד מאי דהקשה הש"ס בדף מ"ה ע"ב א"ה אמאי אינו לוקה ואינו משלם קנס: רק השתא וגם לשון אי הכי משום דהוי אפשר לומר לפי שיטת ר"ח דבוגרת אין לה דמים. והנה התוס' תירץ לראב"י דמ"ה בעינן דיהא דם על הסדין משום דחציף ביותר לשנות הידוע ומשא"כ בבוגרת דאין לה דם. וא"כ אם טען בבוגרת. ע"כ לפי' ר"ח טען פתחה פתות, וא"כ מאי מועיל דהוי דם. ניהי דיש בוגרת דיש לה דמים (ע) גם לפי פי' ר"ח תקשי באמת לפמ"ש לעיל בתירוץ הוי הפי' לשיטת הרמב"ם דבאמת אין צריך לדם ובאמת אם הוי צריך לשמלה דיהא מלאה דם אזי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה וכמ"ש לעיל. והוי התירוץ ע"כ משום דבדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא. וא"כ הוי שפיר שני מעשים. וא"כ כיון דהוא טוען דהוי פתח פתוח. וא"כ קשה כנ"ל מאי מהני עדות דהא עכ"פ הוא טוען ברי דממ"נ או דאסורה [אם הוי תחתיו] אז דאינה אשתו (פ) וע"כ הוי הפי' כנ"ל משום דהוי טענינן לה דהוי מוכת עץ. והוי שפיר ס"ס דילמא מוכת עץ וא"ת זנות דילמא תחתיו ובאונס [כנ"ל] ולפי שיטת ר"ח קשה הא מוכת עץ פתחה סתום ואם כן על כרחך צריך לומר דהוי הפי' דשמלה. נהוי דם וא"כ לא הוי בעולה. וא"כ באמת לפמ"ש לעיל קשה הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. וא"ל כנ"ל דהוי שני מעשים. ז"א דהא לפמ"ש לעיל דעכ"פ שקר טען ושריא ג"כ לבעלה. וא"כ יהא משלם בודאי בלא"ה וכס' הש"ך בתקפו כהן דלענין ס"ס היכא דהוי שני הפכים דשריא לבעל ואמרינן דלא זינתה. וא"כ צריך לשלם כתובה [עיי"ש שכתב כן לפי שיטת התוס' בדף ט' בד"ה אי למיתב כו' כנ"ל] וא"כ ה"נ צריך לשלם קנס אע"ג דאפשר לומר דילמא בגמלא פרחא ואזי הוי במעשה אחד וא"כ מ"ה פטורין מן הקנס בבוגרת. וא"ל דהא משכחת לה דהוי בוגרת לאחר ביאה ויהא משלם קנס ויהא משכחת [דחייב סקילה ואין משלם קנס כנ"ל] י"ל דנקט רבותא דאפילו אין משלם קנס. וא"כ אפ"ל דאין החידוש במוציא שם רע רק אם משכחת כל הפרשה דקנס קמ"ל דלא. כך הוי אמינא דנקט לרבותא. אך לבתר דתירץ ומשבש לשילא, אלמא אפילו בלא מוציא שם רע לא אמרינן אישתני גופא ומקשה שפיר א"ה אמאי אין משלם אמאי לא נקט דלאחר ביאה נתבגרה. דאין הרבותא משום מוציא שם רע ומקשה שפיר:
ומזה יש ראיה לפסק הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. משום דלרבא דכיון דס"ל (צ) גבי עדי טריפה דאין צריך להיות בזוממי זוממין. וא"כ לדידיה יקשה לראב"י ולרבנן אמאי משלם קנס בעדי הזמה (ק) הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. וא"ל דהוי גזרת הכתוב כנ"ל מנלן דהא שפיר משכחת קנס בהוזם ע"א מן עדי הבעל ואין נהרגין עד שיזומו שניהם. וא"ל דלא הוי בזוממי זוממין וכדלעיל [באות ט"ו] הא רבא לא ס"ל כן אלא ע"כ דרבא ס"ל כרבה אליבא דר"מ דבקנס מיקטל ומשלם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה. וא"כ תקשי כמאן מוקי מתניתין דכתובות (ר) ע"כ כר"י. וא"ל דבקידש לוקין דוקא לרבא (ש) י"ל כמ"ש הגאון חתן פ"י דלר"י מוכח דלא ס"ל כן:
כללא דמילתא על הך דאם טען דלא מצא בתולה וא"כ ל"ק דילמא הוי ברצון זינתה תחתיו דכיון דהאשה כופרת ואומרת דהוי בתולה וא"כ לא חשיב טענת ברי (ת) י"ל כמ"ש הפ"י וכן בתקפו כהן דכיון דהוי שני הפכים דהוי שריא לבעלה מכח חזקת היתר. כמ"ש התוס' בכתובות דף ט' ע"א דאונסא דקלא אי"ל הוי רק מדרבנן. ובמוציא שם רע הוי מצות עשה מן התורה ומן התורה שריא. רק לענין הך ספק דילמא מעיקרא והוי מקח טעות נמי ל"ק משום דאוקמינן על חזקה דחזקת הגוף (א) דהא לא איתרע וא"ל דמאי מועיל חזקה דגוף דבת לאב י"ל כמ"ש בס' א"ז דכיון דנ"מ לבת לענין מזונות מועיל נמי לאב. ומוכת עץ תחתיך נמי לפי המסקנא רק מטעם חזקת הגוף. דבלא"ה חיישינן דילמא דרוסת איש מעיקרא וכמ"ש הרא"ה. ואפילו אם נימא דאפילו אם הבת טוענת ברי לא מהני היכא דאיתרע החזקה רק בכאן [מ"מ מהני דהא] לא איתרע. אך בקידושי הראשונים. וא"כ לדידה שפיר איתרע ואמרינן דהוי מעיקרא ג"כ. ודמיא לרה"י ור"ה ורה"י במסכת טהרות פרק ששי. כנ"ל. וא"כ הוי הטעם דכיון דהוי הנך עדות פסולין ממילא אינו מהימן, וא"כ זה שפיר הוי ברי שלו דאמר דלא מצא בתולה ולא אזלינן בתר רובא (ב) וא"כ ממ"נ אם מהדר אחר שקר והוא ידע דהם פסולין פשיטא דכשרים העדות (ג) וכמ"ש בס' כנה"ג דבכה"ג דנמצאו פסולין צריך לברר אם הוי מהדר אחר שקרים:
והנה לפי מה דכתב המ"מ לחלק בהלכות טוען ונטען פרק ו' דין ה'. דכיון דהוי עדי הלואה צריך לברר. והקשה הלח"מ מהא דרשב"ג ורבי ותירץ דה"ל חזקה דמרא קמא דהוי מעיקרא שלו הקרקע ומ"ה ג"כ צריך לברר ע"ש. וא"כ לפ"ז אפ"ל דבאמת לענין הך ספק דילמא ברצון וא"כ אם הוי מעיקרא עדיין היא בחזקת היתר לבעלה וא"כ רק נגד טענת תחתיו ברצון ומשא"כ נגד מעיקרא (ד):
(יח) ואו י"ל דבאמת א"ל דמ"ה נגד ברצון הוי חזקת היתר וחזקת צדקות ותרי חזקות עדיף מרובא וכדאיתא בכללי הפוסקים, ומ"ה אפ"ל דאם היא טוענת נאנסתי נאמנת. והנה (דא"ל דבאמת) מ"ה א"ל דבאמת לענין כתובה היא נאמנת במיגו דהוי טוענת מוכת עץ. ומוכת עץ כתב הרא"ה דבאמת אינה נאמנת רק מטעם חזקת הגוף דלא הוי מעיקרא ולעניין נאנסתי ולא ברצון הוי הפי' דיש שני חזקות כנ"ל. ומ"ה א"ש דבאמת הר"ן כתב דהם האמינוהו ר"ל דלא נאמנת במיגו דהוי טוענת מוכת עץ רק דהם תיקנו הכתובה ותיקנו דיהא נאמן מכח אין טורח בסעודה וכו'. ומ"ה פסק הרמב"ם דבתוספת כתובה אין נאמן. וא"ל הא לא אמרינן מיגו להוציא. י"ל עם החזקה אמרינן והוי חזקת הגוף א"נ בשטר כתובה לא תשיב מיגו להוציא. וא"כ הא דהורגין בדיני נפשות מטעם רובא. וא"ל הא היה לנידון חזקת כשרות. אך לעדים הוי ג"כ חזקת כשרות. והנה התוס' בכתובות בדף ע"ו ע"א כתבו דהנך תרי חזקות חשיבי חדא. דכיון דלא מהני זה בלא זה. ומשא"כ לאשה כל חד בפ"ע מהני. והוי טעם טוב כל אחד בפ"ע. וא"כ לפ"ז אם העדים אפשר דאזלי בגמלא פרחא. ורק הא דלא אזלינן בתר חזקה דהעדים דלא אמרו שקר. הוי רק בשביל חזקת צדקות של האשה. ונמצא השתא הוי ליה לבעל ב' טענות. חזקת כשרות דהעדים. ועוד רובא דברצון. והוי שני טעמים. ולאשה הוי לה חזקת צדקות וחזקת היתר ורובא דלא אזלי בגמלא פרחא. והוי רק שני חזקות. דהא זה דרובא לא אזלי בגמלא פרחא לא מהני רק אם יש שני חזקות דעדיין בלא"ה אסורה. ולבעל הוי ליה רובא דברצון דבאונס הוי מיעוט וגם חזקה (ה) ורובא עדיף מחזקה והוי עדיף [רובא וחזקה של הבעל] יותר משני חזקות של האשה דכיון דכל אחד בפ"ע מועיל. ולפי"ז מ"ה אין משלם הבעל קנס בכה"ג. וא"כ מ"ה הוי שני מעשים. וא"כ לפי"ז אם הוי דם על הסדין וא"כ בודאי הוי מעשה אחד דבלא"ה (ו) צריך לשלם קנס. והוי פטור מכח דהא ע"כ אתו עדים לאחר דמצאו על הסדין דם דאל"כ אין צריכין העדים לשלם דמנא ידעו דיברר על השמלה ובלאו הכי אין צריך לשלם וא"כ כיון דמצאו על הסדין דם והוי הכל מעשה אחד דבין כך ובין כך צריך לשלם. וא"כ שפיר מתורץ הרמב"ם דקידושי הראשונים וכמ"ש לעיל (ז):
והנה עוד אפ"ל דהוי ס"ס במוכת עץ כנ"ל. וא"ל מדלא טענה כן, י"ל דבזה אין להפסיד האב בשביל שלא טענה. אך באמת לפמ"ש הרא"ה אין נאמנת מוכת עץ רק במיגו דמוכת עץ תחתיך, ומוכת עץ תחתיך נאמנת מכח חזקת הגוף. וא"כ היכא דאיתרע לא שייך זאת וכמ"ש לעיל:
(יט) והנה זה הוא עיקר הטעם (ח) דהנה באמת התוס' כתבו בכתובות (דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל היכא כו') דה"ל חזקת פנוי' כו' והקשה התוס' דה"ל חדא במקום תרתי. ותי' התוס' משום דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף עיי"ש, והנה הפ"י תירץ דגרסינן רבה וכו' עיי"ש, והנה לפי המסקנא דהיכא דנשתנה רשות לא הוי כלל ריעותא דהוי ברשות אחרת, וא"כ לפי"ז הא לזכות הבעל הוי שני חזקות חזקת פנוי' וחזקת כשרות דעדים, ולאשה ה"ל רק חזקת הגוף [ולא מהני] דה"ל שני חזקות לבעלה, וא"ל דה"ל לאשה ג"כ רוב דלא אזלי בגמלא פרחא וחזקת כשרות, י"ל דבאמת כמ"ש התוס' הנ"ל דהוי חדא במקום תרתי דהא לאשה בעינן רוב וחזקת הגוף והוי אחד בלא חבירו לא מועיל והוי חזקת הגוף לבד, ולבעלה כל אחד מועיל בפ"ע חזקת כשרות וחזקה דפנוי' וא"כ מ"ה חשוב שני מעשים וכמ"ש לעיל, ומשא"כ אם נמצא דם על הסדין כנ"ל וא"כ מ"ה בקידושי הראשונים לא משכחת קנס וכמ"ש הפ"י דהא דלא מהני חזקה דבת לאבי' מכח דהוי ריעותא אע"ג דהוי ברשות הבעל. וא"כ הרא"ש כתב ומביאו הא"ז דלר"א הוי באירוסין ג"כ ברשות בעלה רק דהחסרון דהחזקה אינו מועיל להאב או מטעם ברי דבעינן דניהוי טוען ברי דהוי ברי ושמא, ואע"ג דגבי בהמה במחליף פרה בחמור שם אין צריך ברי. כתב הרשב"א לחלק בין אדם לבהמה, וא"כ לפי"ז א"ש הכל. דבכאן בקידושי הראשונים הוי אדרבה איתרע רשות בעלה ממ"נ ורק כי אפילו לא טען ברי מ"מ כיון דנ"מ להבת מהני ג"כ להאב, וא"כ לפי"ז א"ש דעכ"פ אפ"ל דהך סברא דהוי חדא במקום תרתי גם ר"א מודה רק דפליג בהך סברא דלרבא הוי אירוסין ברשות אבי' ולרב אשי חשיבא ברשות דידה, וא"כ הוי כמ"ש לעיל דהוי שני מעשים דבאמת איכא חזקה דפנוי' וחזקת כשרות של העדים:
וא"כ עיקר הטעם להרמב"ם דבתוספת כתובה אינו נאמן, אע"ג דכופרת ואומרת להד"ם ולא הוי כמו ברי דנאנסה תחתיו, מ"מ נאמנת במיגו דהוי טוענת מוכת עץ תחתיך והוי נאמנת ואמרינן מיגו להוציא כיון דחזקת הגוף מסייע: